[1] איסור מתקן כלי הוא אחד האיסורים המצויים מאד בשבת ויו"ט. דיני האיסור הם רבים מאד, והם מפוזרים בשוע"ר החל מסי' שב ס"ה וכלה בסי' שמ בסופו, וכן בהל' יו"ט דיני האיסור מפוזרים בהרבה מאד סימנים, לכן מלאכת הסיכום של מלאכה זו היא קשה במיוחד, ולא באתי כאן אלא לנגוע בכמה פרטים היותר מצויים (והוא חתיכת ניירות וניילונים בשבת), ולכן בחרתי לבאר סעיף המדבר במיוחד על ענין זה.

ויצויין שבענין זה ישנם בפוסקים כו"כ דעות, אך היות ובכוונתי להתעכב רק בשיטת אדה"ז שהיא המחייבת אותנו, אינני דן כאן בשיטות שאר הפוסקים.

[2] אבל כל דבר שהוא מחובר לקרקע או לעץ – אסור משום תולש ועוקר דבר מגילדולו, כמבואר בסימן של"ו, ואם מחובר לגוף האדם או הבהמה כמו שערות וצפרניים אסור משום גוזז כמבואר בסי' שמ ס"א, או גם משום עוקר דבר מגידולו, כמבואר בסי' תצח סכ"ג. ואכ"מ.

[3] אם אין בחתיכתו משום מעשה חול. אבל המבקע עצים בשבת אסור מדברי סופרים, משום שהוא מעשה חול וזלזול שבת (כשאינו מבקעו במדה או לחתיכות דקות, אבל אם עושה כן במידה אזי חייב משום מחתך, ואם מחתכו לחתיכות דקות מאד, אזי חייב משום טוחן).

[4] אבל אם מחתכו "במדה הצריכה לו" - חייב משום מחתך.

[5] סעיף טז.

[6] על ידי החיתוך.

[7] עושה אותו ראוי ומוכן.

[8] בפשטות לאו דוקא סכין, אלא כל כלי המיועד לחיתוך.

[9] סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו.

וראה שו"ע שם ס"ו: "אבל קיסם שאינו אוכל בהמה, אפילו ליטלו כדי לחצוץ בו שיניו, אסור". ובמ"א שם סק"ד: "ואם קטמו חייב (רמב"ם)". והוא ברמב"ם שבת פי"א ה"ז. וראה שם במגיד משנה שתמה על הרמב"ם שלא חילק בין סכין ליד, ולדעתו רק בסכין חייב, אבל ביד אסור מדרבנן. וכן מבואר ברא"ש ביצה פ"ד סי' יג. וכן כתב רבנו ירוחם נתיב ד ח"א [כט, ג].

[10] לחצוץ בו שיניו (שו"ע שם). אבל הקוטם קש לחצוץ בו שיניו - אינו חשוב כמתקן כלי, לפי שאין דרך האוכל כלל לעשות ממנו כלי בתחלה, כיון שאינו מתקיים הרבה (שוע"ר סי' שיד סי"א, עיין שם שמחלק בין עשיית כלי לבין עשיה עבור כלי שאת זו הוא אוסר).

[11] מפני שהוא "כמתקן כלי", כדלקמן בפנים.

[12] שאינו מקפיד שלא להשתמש בו. אבל נייר העומד לכתיבה ומקפיד עליו שלא להשתמש בו הוא מוקצה גמור, כמבואר בשוע"ר סי' שח ס"ו.

[13] ומזה מובן שאין לקרוע שום נייר לצורך שימוש, כל שימוש שלא יהיה, אפילו לקנח בו בבית הכסא, כי מהלשון "איזה תשמיש" מובן שהאיסור הוא לכל תשמיש שהאדם רוצה לעשות בו. והוא הדין שאסור לקרוע ניילון לצורך כיסוי על המפה או על השולחן. ואם חותכם במספרים לכאורה עובר על איסור של תורה.

וכאן המקום להעיר שיש רבנים הפוסקים שהאיסור בקריעת נייר או בניילון לצורך שימוש, הוא רק כשלולי הקריעה לא ניתן היה להשתמש בנייר או בניילון, אבל אם גם בלאו הכי יכול להשתמש בהם, אלא שקורע בשביל לקצר הנייר או הניילון, אין בזה איסור משום מתקן כלי. אבל מובן וגם פשוט שחילוק זה אינו נכון, שהרי גם קריעת הנייר האמורה בפנים היא לצורך צליית דג, וגם שם היה יכול להשתמש בכל הנייר, רק שקורעו בשביל להשתמש במה שהוא צריך ולא בשאר הנייר, וגם אז אסור. [וכיון שהלכה זו היא משנה במסכת ביצה ללא שום חולק, הרי לכאורה המתיר קריעת נייר בשבת באופן האמור לעיל, הרי זה "טועה בדבר משנה"!].

ואם צריכים משהו יותר מפורש, הרי זה מפורש בשוע"ר סי' תקיד סי"ט: "פתילה שהיא ארוכה ורוצה לקצרה - אסור לקצרה ביום טוב, בין בסכין בין באור, ואפילו רוצה לפרק מקצתה בידו אסור, מפני שהוא כמתקן כלי, שעושה מפתילה ארוכה פתילה קצרה". כלומר, עשיית נייר קצר מנייר ארוך, או ניילון קצר מניילון ארוך - הרי זה "כמתקן כלי".

[ומה שכתוב בסי' תקט ס"ח: "עופות שממלאים אותם בבשר וביצים ביום טוב מותר לתפרם .. ובלבד שיתקן החוט למדתו (שלא יהיה ארוך יותר מדאי) וישימנו במחט מערב יום טוב, כדי שלא יצטרך לחתוך את החוט ביום טוב כדי לקצרו, ואם לא נתנו במחט מערב יום טוב – אסור ליתנו במחט ביום טוב, שמא יהיה החוט ארוך יותר מדאי ולא יוכל לתפור בו ויחתכנו כדי לקצרו, ונמצא מתקן כלי ביום טוב". משמע שדוקא אם "לא יוכל לתפור בו", רק אז אם "יחתכנו כדי לקצרו" - "נמצא מתקן כלי ביו"ט".

אין דיוק זה נכון, שכן המדובר שם בחשש שהאדם יקצר החוט ביו"ט, וחשש זה קיים רק אם החוט יהיה ארוך "ולא יוכל לתפור בו", אבל אם יוכל לתפור בו אין חשש שהוא יקצר החוט ביו"ט. ואם אכן עבר וקיצר החוט ביו"ט כשהחוט ארוך רק קצת ויכול היה לתפור בו - גם אז עובר על איסור מתקן כלי, וכדלעיל].

וכן מובן גם מהדין המובא שם סי"ח: "שני כלים שהן מחוברים יחד בתחלת עשייתן, כמו שדרך לעשות שתי כוסות או שתי נרות דבוקין זה בזה - אין פוחתין אותם לשנים ביום טוב, מפני שהוא מתקן כלי". והרי גם כאן יכל להשתמש באחת הכוסות או הנרות, וכל כוונתו להפריד זה רק בשביל להקל בו השימוש, ובכל זאת אסור משום שהוא מתקן כלי.

אלא ששם האיסור הוא יותר מזה, גם אם אינו רוצה להשתמש בכוסות, כי עצם ההפרדה לשתים הוא האיסור. ומזה מובן שאסור להפריד גביעים של לבן או שמנת המחוברים יחד, אף אם אין כוונתו להשתמש בהם כעת, כיון שההפרדה של שני גביעים מחוברים היא תיקון כלי.

ואפילו אם כבר השתמש בחלק מהנייר או מהניילון וכעת רוצה לחתכם בשביל להשאיר רק את החלק הנקי, הרי גם אז הוי כמתקן כלי, והיינו שאר הנייר או הניילון הלא משומש. ודבר זה ניתן להבין מהדין המובא בשוע"ר סי' תקט ס"ח: "מותר לחתוך החוט הנשאר תלוי בעוף לאחר התפירה, ומכל מקום נהגו שלא לחתכו, אע"פ שהכל אחד, שכמו כן הוא מתקן כלי (פירוש גוף העוף) בחתיכתו". והנה שם מדובר בהלכות יו"ט, ולכן רק "נהגו שלא לחתכו", אבל בשבת זהו איסור גמור (כמובן למעיין שם). ומזה ניתן להקיש, שהאסור לחתוך שום דבר בכדי להשתמש בו, הוא לא רק כשהאדם רוצה להשתמש בדבר הנחתך, אלא גם אם החיתוך הוא לצורך דבר הנשאר לאחר החיתוך, כי גם זה בכלל איסור מתקן כלי (הנייר או הגליל הנשאר).

[14] ואסור מדרבנן. וע"פ מה שחילק בפנים בין חיתוך בסכין שחיייב מן התורה לחיתוך ביד שאסור מדרבנן, נמצא שאם חותך הנייר במספריים לכאורה יהיה חייב מן התורה.

[15] סעיף ב: "הצולה דגים על גבי האסכלה - הרי זה לא יחתוך חתיכת נייר כדי לשרותה במים וליתנה תחת הדג ע"ג האסכלה כדי שלא ישרף הדג, וכן לא ישבור חתיכת חרס כדי ליתנה תחת הדג .. לפי שכל שהוא עושה ומתקן דבר הראוי להשתמש בו - הרי זה כמתקן כלי ביום טוב".

להלן מספר דוגמאות נוספות (מתוך רבים כהנה) בשוע"ר בדין איסור מתקן כלי:

1. סי' שח סנ"ה: "אסור לתלוש ענף מן המכבדת שמכבדים בה הבית, מפני שעל ידי תלישה זו מתקנו להשתמש בה מה שהוא חפץ להשתמש בו, דהיינו הכאת התינוקות, וכל דבר שמתקנו להשתמש איזה תשמיש - יש בו איסור משום תיקון כלי, כמו שיתבאר בסי' שמ".
2. שם ספ"ב: "כלי שנתרועע לא יתלוש ממנה חרס לכסות בו או לסמוך בו, מפני שהוא כמתקן כלי, שכל דבר שמתקנו בשבת להשתמש בו איזה תשמיש - יש בו משום תיקון כלי, כמו שיתבאר בסימן שמ".
3. סי' שיד סי"א: "שכל דבר שמתקנו בשבת שיהיה ראוי להשתמש בו איזה תשמיש - יש בו משום תיקון כלי, כמו שיתבאר בסי' שמ".

להלן שתי הלכות יוצאות דופן באיסור מתקן כלי:

1. סי' תקז ס"ז: "אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש בתנור אפילו הוא יבש וראוי להסיק בו ביום טוב, מפני שהוא כמתקן כלי ביום טוב". כלומר, עצם לקיחת עץ מבין העצים גם כשלא עשה בו שום תלישה, יש בו משום תיקון כלי. ודבר זה צ"ע שכן תמיד מבואר שהאיסור הוא כשאדם עושה איזו מעשה בכלי ולא בעצם הנטילה. וכמבואר בסי' שיד ס"י: "ומה שלא גזרו כן בנתינת קנה חלול הוא, לפי שהקנה אין הוא עושה שום מעשה בגופו אלא שתוחבו בחבית". ובהכרח לומר שזהו דין פרטי רק בענין הפיכת חתיכת עץ המיוחדת לשריפה לכלי בשביל לחתות בו. ואכ"מ.
2. סי' תרמו סעי' יב-יג: "דרך עץ ההדס לגדל פרי הדומה לענבים, ואם יש באורך שיעור ההדס .. ענבים הללו יותר ממנין העלין הגדלין באורך זה - הרי זה פסול .. ואם מיעט אותם .. הרי זה כשר. אבל לכתחלה אסור למעטן ביום טוב .. כיון שעל ידי תלישה זו מתכשר ההדס למצותו - הרי זה כמתקן כלי ביום טוב, ואפילו אם הוא אינו מתכוין כלל להכשיר את ההדס, אלא כוונתו לאכול את הענבים, מ"מ הרי על כרחו מתכשר ההדס ונעשה כלי ע"י תלישה זו, והרי זה כעין פסיק רישיה ולא ימות". והנה בדרך כלל כל ענין עשיית כלי תלוי בכוונת האדם, כמבואר בהרבה מקומות, אבל כאן יש לנו דין מיוחד, שאף שהאדם אינו מתכוין לעשיית כלי, אם ע"י פעולתו נעשה הכלי מאליו בהכרח – הרי זה אסור.

[16] אבל לחתוך חוט אחד מותר, כמבואר בסי' שיד סוסט"ז: "עופות ממולאים שתפרן – מותר לחתוך חוט התפירה".

 [17] ואף בניירות של ימינו שמערבבים בנייר כו"כ חומרים, הרי לאחרי עשיית הנייר פנים חדשות באו לכאן, וכל הנייר נעשה "גוף אחד". וראה גם בדה"ש סי' קמה סק"ד.

[18] ביד.

[19] בכלי.

[20] משמע מדבריו שלקרוע סתם ניירות בשבת מותר. וכן מובן מלשונו בסי' שיד סט"ז "אבל שאר דבר תלוש שאין בחתיכתו משום מעשה חול מותר לחתכו".  דהיינו שרק בביקוע עצים יש איסור זלזול שבת ומעשה חול. אבל לחתוך ניירות באופן של מתעסק ללא שום כוונה אין כאן איסור. וכן מובן גם בשוע"ר סי' שח סכ"ח: "שברי כלי חרס .. שדורסים עליהם ונשברים - אין בכך כלום, שאין איסור בשבירת חרס, אלא אם כן שוברו במתכוין בשביל שיהא ראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי". וראה הערה הבאה.

[21] סעיף יב: "קורע אדם עור שעל פי החבית של יין או שאר משקה שלצורך השבת ואינו חושש, מפני שפסיקת תלוש מותר לכתחלה". ויש להעיר מזה שדייק לכתוב "משקה שלצורך השבת", משמע שהיתר קריעת העור בשבת הוא רק "לצורך השבת", אבל לא לקרוע סתם, והרי בהערה דלעיל מבואר שמותר לקרוע אפילו בסתם? ויש לומר, שכאן ביין ומשקה נקט "לצורך השבת", כדי לומר שאסור לעשות זאת לצורך מוצאי שבת, משום מכין משבת לחול, כי האדם אינו פותח סתם חבית יין אם לא לצורך שתייתו או בשבת או במוצאי שבת. ולכן התיר רק לצורך שבת.

[22] סעיף טז: "המחתך את העור ומקפיד לחתכו במדה הצריכה לו, כגון שמקצעו לרצועות וסנדלים - הרי זה אב מלאכה, שכן במשכן היו מחתכים עורות אילים ותחשים במדה לעשותן מכסה לאהל, וכל המחתך איזה דבר תלוש ומקפיד לחתכו במדה - הרי זה תולדת המחתך".

וראה שם ס"ט שאם יקח קנה חלול ליתן בנקב החבית כדי להוציא יין מהחבית ויחתוך ויגרד הקנה בסכין סביב סביב עד שיבאו למדת הנקב - יתחייב משום מחתך. ויש לעיין שהרי במקרה זה הוא גם מתקן כלי, ואם כן היה צריך להיות חייב גם משום מתקן כלי, ולמה לא כתב כן? וצריך לומר שלדעת אדה"ז אין מחייבים בשתי מלאכות בבת אחת. וכיון שכאן עיקר המלאכה היא מלאכת מחתך אין מחייבים אותו גם משום מלאכת מכה בפטיש.

ועד"ז מצינו בסי' שב סוס"ה: "העושה כלי מתחילתו חייב משום מכה בפטיש אף אם הוא בענין שאין בו משום בונה, כמו שיתבאר בסי' שיד [סוסי"ז]". ומזה מובן שאם יש בו איסור משום בונה אין בו איסור משום מכה בפטיש, וכן מובן בסי' שיג סי"ט שהזכיר רק איסור בונה. וכן משמע בסי' שמ ס"א שהזכיר רק איסור תולש ולא איסור עוקר דבר מגידולו. אבל בהל' יו"ט סי' תצח סכ"ג משמע מדברי רבנו שהתולש עובר על שני איסורים ביחד. וצ"ע.

ויש להעיר שבענין זה בכלל יש מחלוקת הפוסקים, ואכ"מ להאריך בזה.  

[23] כיון שהפריד בין שני ניירות דבוקים.

[24] בצק שעושים כורכי הספרים מאבק בית הריחים ומדבקים בו כל מה שרוצים לדבק (פיה"מ לרמב"ם פסחים רפ"ג).

[25] כל דבר המדביק ניירות זה עם זה. וראה שוע"ר סי' קנט ס"י: "בקולן של סופרים שמדבקים בהם ניירותיהם (ואין צריך לומר בדבק)". משמע שדבק רגיל הוא חזק יותר מקולן של סופרים.

[26][26] אם עשה בשוגג חייב חטאת, ובמזיד חייב כרת או סקילה. אבל לעיל גבי מפרק ניירות דבוקים לא כתב "חייב", כיון שזה תלוי אם הוא מפרק ניירות דבוקים שלא על מנת להדביק שוב שאז אינו חייב, אבל אם הוא מפרק על מנת להדביק שוב - אזי חייב.

[27] ש"המפרק ניירות דבוקים הרי זה תולדת קורע", וש"המדבק ניירות .. הרי זה תולדת תופר וחייב".

[28] שאז חייב משום תופר, וממילא המפרק הרי זה תולדת קורע.

[29] שנפלה שעוה בין דפי הספר והדפים נדבקו זה לזה.

[30] בשעה שכרכו את הספר בדבק בשעת קשירת הדפים, נשפך קצת מהדבק בין הדפים.

[31] שהרי לא היתה כוונה להדביקם על מנת שהדפים ישארו דבוקים זה לזה.

[32] הביא כאן שני טעמים להיתר, והאמת היא שלענין שלא יהיה בזה משום קורע די בטעם הא' "שלא נעשה לקיום". וכמו שכתב לעיל סי' שיז ס"ז: "אם תפר הכובס את בית הצואר, וכן זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שהאומנים עושים – אסור לחתכן או לנתקן זה מזה, שאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה של קיימא, ולעולם יש בסתירתה משום קורע .. ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא לנתק או לחתוך. וכן עיקר". אלא ששם מסיים: "ומכל מקום אין להקל בפני עם הארץ". ואפשר שכאן לענין הפרדת דפים זה מזה הוא יותר קל, ואין הגבלה זו.

ומה שרבנו הביא כאן את שני הטעמים זוהי בשביל מלאכת תופר, שכן לענין תופר מבואר לעיל סי"ג: "ואותן שמהדקין הבגדים סביב זרועותיהם ע"י החוט שמותחים אותו ומתהדק – אסור למותחו בשבת, משום תופר (ואף שאינה תפירה של קיימא, שהרי אינו מהדקו אלא בשעה שלובשו ובשעה שפושטו מרפה אותו, מכל מקום אסור מדברי סופרים, מפני שדומה לתופר)". ולכן נקט שכאן במקרה שלנו "אינו דומה כלל לתופר".

אך באמת נראה מה שהביא כאן את שני הטעמים, זהו גם בשביל להתיר הקריעה לדברי הכל, משא"כ בטעם הא' שהיא מותרת רק לדעה השניה כנ"ל, ולכן נקט כאן בלשון "אינו דומה כלל לתופר", ומותר לכל הדעות.

[33] ראה גם שוע"ר סי' תקיד סי"ח: "שני כלים שהן מחוברים יחד בתחלת עשייתן, כמו שדרך לעשות שתי כוסות או שתי נרות דבוקין זה בזה - אין פוחתין אותם לשנים ביום טוב, מפני שהוא מתקן כלי. אבל אם לא נדבקו בתחלת עשייתן, רק אח"כ נדבקו ממילא דרך עראי - מותר לפוחתן אפילו בשבת, שאין כאן תיקון כלי, כיון שכבר היו מפורדין לאחר גמר מלאכתן, עיין סוף סימן שמ".