אודות

אדמו"ר הזקן

אדמו"ר הזקן
- ביוגרפיה קצרה -

 

לפניכם ביוגרפיה קצרה של רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד הידוע גם בכינוי "האדמו"ר הזקן" על שם היותו הרבי הראשון של חסידות חב"ד.

לידתו

ביום רביעי, ח"י אלול תק"ה (1745) נולד רבי שניאור זלמן בעיירה ליאזני שברוסיה (כיום בלארוס). הוריו, רבי ברוך והרבנית רבקה, העניקו לו חינוך ליראת שמיים, ללימוד התורה ולמידות טובות.

אביו, הרב ברוך, התייתם מאביו ומאימו בגיל צעיר. הוא החליט לנדוד מעיירה לעיירה, כשהוא מנצל כל רגע פנוי ללימוד התורה. למרות נדודיו והקשיים שעמדו בפניו, הוא הקפיד תמיד להתפרנס רק מיגיע כפיו ולא ליהנות ממתנת חינם. בדרכו הוא פגש את הרב אברהם, אף הוא תלמיד חכם מופלג שבחר להתפרנס מגננות. הרב אברהם הכיר במיוחדותו של הנער, והציע לו את בתו רבקה לאישה.

כאשר חלפו מספר חודשים והם לא נפקדו בילדים, הם פנו אל רבי ישראל הבעל שם טוב לבקש את ברכתו. רבי ישראל הבטיח להם כי הם ייפקדו בבן זכר, וכשנולד העניקו לו את השם שניאור זלמן, על שם סביו – אב אביו.

השם שניאור יכול להתפרש כשני-אור, שתי אורות. על שם גדלותו של רבי שניאור זלמן בשני רבדי התורה כאחד: הן בנגלה, והן בנסתר.

שנים ראשונות

כבר בצעירותו התפרסם רבי שניאור זלמן כעילוי מופלג, הן בלימוד התורה והן בחכמות העולם. בגיל צעיר הוא רכש ידע של ממש באסטרונומיה, ובגיל עשר הוא הכין לוח שנה עברי לחמש עשרה שנה!

באותם ימים, סמל של כבוד היה חברות בארגון ה"חברא קדישא" – הארגון המעניק כבוד אחרון לנפטרים. רבי שניאור זלמן היה בגיל חמש בלבד כאשר הוא צורף אל החברא הקדישא המקומית בעיירתו, ליאזני. החברות קיבלה משמעות של ממש שמונה שנים לאחר-מכן, בגיל שלוש-עשרה, כשהוא הפך להיות חבר פעיל בארגון.

על פרשת דרכים

בגיל צעיר למדי – כפי שהיה נהוג באותם הימים, נישא רבי שניאור זלמן לרעייתו, הרבנית סטערנא. חמיו היה אדם עשיר שהסכים לתמוך בו כדי שהוא יוכל להמשיך את לימודיו.

בגיל תשע-עשרה, ביקש רבי שניאור זלמן להמשיך את לימודיו. בפניו עמדו שתי ברירות: האחת לנסוע אל העיר וילנה, שם התפרסם רבי אליהו, הגאון מוילנה, כתלמיד חכם מופלג. האפשרות השניה הייתה לנסוע לעיירה מעזריטש, שם הפיץ רבי דובער, המגיד ממעזריטש, את תורתו של הבעל שם טוב.

רבי שניאור זלמן עצמו סיפר על אותה התלבטות. הוא שמע שבוילנה לומדים כיצד 'ללמוד', ואילו במעזריטש לומדים כיצד 'להתפלל'. "ללמוד – ידעתי מעט, אך להתפלל – לא ידעתי כלל" ולפיכך, בהסכמתו הנדיבה של אשתו, החליט לנסוע למעזריטש.

לימים, מתלמידיו של הגאון מוילנה יצאו המתנגדים החריפים ביותר לשיטתו של רבי שניאור זלמן, התנגדות שבסופו של דבר אף גרמה להאשמה חמורה ביותר ומאסר בגין מרידה כביכול בשלטון.

כשהוא הגיע למעזריטש, הוא ראה קבוצת חסידים יושבת סביב לרבם, רבי דובער, ומאזינה לדברי חסידות. רבי שניאור זלמן, שחשב כי יראה מולו קבוצת רבנים עוסקת בפלפול תלמודי עמוק, לא התרשם למראה עיניו. הוא ביקש לשוב על עקבותיו אך החליט להעניק למגיד את הכבוד הראוי ונכנס לשמוע את דבריו.

רבי דובער הבחין מיד בצעיר ונעץ בו מבט חודר. במשך דקות ארוכות שררה שתיקה בחדר, ואז, החל המגיד לדבר אליו. בדבריו הוא תירץ לו מספר קושיות תלמודיות סבוכות אותן הכין רבי שניאור זלמן כדי לבדוק את רבו המיועד.

רבי שניאור זלמן נשאר במעזריטש.

כתיבת 'שולחן ערוך'

מקבוצת תלמידיו הקרובים של המגיד ממעזריטש, רבי שניאור זלמן היה הצעיר מביניהם. אך רבו רכש לו הערכה מיוחדת.

בהיותו בגיל עשרים וחמש בלבד, הוא ביקש ממנו בקשה מיוחדת: לכתוב ספר הלכות שיסכם את הדינים הנוגעים לחיים היהודיים – 'שולחן ערוך'.

לא היה זה ה'שולחן ערוך' הראשון. קדם לו ספר בשם זהה, שחובר על ידי רבי יוסף קארו. אך לא רק שחלפו למעלה ממאתיים שנה מאז כתיבת הספר המקורי ונוצר הצורך להתייחס לסיטואציות החדשות שנוצרו, הרי שגם ספרו של רבי יוסף קארו זכה לעשרות פרשנים ואף 'השגות' וחילוקי דיעות כיצד לפסוק את ההלכה.

ספרו של רבי שניאור זלמן התייחד בכך שיחד עם פסקי ההלכה הוא הביא את הנימוקים לפסיקתו. הייתה זו משימה בקנה מידה אדיר, והדבר העניק ללומדים מתנה בל תסולא מפז: אפשרות לדעת את המקור וההנמקה לכל הלכה והלכה. כך כונה הספר בשם "הלכות בטעמיהן".

המגיד אף ביקש מבנו הצעיר, רבי אברהם שכונה בשם "רבי אברהם המלאך" על שם דביקותו בבורא העולם, ללמד את רבי שניאור זלמן את תורת החסידות והנסתר, ואילו בתמורה לימד אותו רבי שניאור זלמן הלכה לעומקה.

חכמה, בינה, דעת

לאחר פטירתו של המגיד בשנת תקל"ג (1772), התפזרו תלמידיו ברחבי מזרח אירופה. לכל תלמיד הוקצתה מדינה אחרת שם הוטל עליו להפיץ את רעיונות החסידות.

רבי שניאור זלמן קיבל את אחת המקומות הקשים מכולם: איזור ליטא. ליטא של אותם הימים הייתה מרכז יהודי חשוב, שם פרצה התנגדות עזה לתורת החסידות ולרעיונותיה. על רבי שניאור זלמן היה לחדור אל המעוז ה'מתנגדי' כדי להפיץ גם שם את שיטת החסידות.

יחד עמו התמנה למשימה רבו-חברו רבי מנחם מענדל מויטבסק. אך לאחר שרבי מנחם מענדל עלה לארץ ישראל נפל כל עול ההנהגה על כתפיו.

לא היה מתאים למשימה זו כרבי שניאור זלמן. דווקא הוא, בגאונותו העצומה בתורה, יכל להשפיע על אלו שהתנגדו לתורת החסידות. הוא הראה כי לימוד הנסתר ולימוד הנגלה צועדים יד ביד, וכי דווקא באמצעות שילובם ניתן להגיע לעבודת ה' ברמות הגבוהות ביותר.

למרות שמאמציו להיפגש עם הגאון מוילנה נדחו, הרבי הצליח לגייס למדנים רבים לשורותיו.

במשך השנים לאחר-מכן, פיתח רבי שניאור זלמן את עיקרי משנתו. בעוד החסידויות האחרות ראו ברגש את האמצעי העיקרי לעבודת הבורא, ובצדיק כדמות המרכזית בעבודת האדם לקונו, ראה רבי שניאור זלמן בצדיק כמורה ומדריך רוחני. על האדם להתעלות ולאמן את עצמו בעבודת הבורא, אך הוא חייב לעשות שימוש בתכונותיו האינטלקטואליות – החכמה, הבינה והדעת – כדי לעשות זאת. האדם המושלם עובד את ה' בכל כולו, באמצעות מוחו, רגשותיו ומעשיו.

שיטה זו קיבלה את הכינוי חב"ד, ראשי התיבות של היכולות התבוניות של האדם חכמה, בינה ודעת.

בספר ה'תניא' שחיבר, פורס רבי שניאור זלמן את משנתו הפילוסופית כדרך חיים מעשית. הספר משלב בין ציטוטים מהתלמוד ומהקבלה לצד הבנה ברגשותיו של האדם. אין זה ספר של תיאוריה ופילוסופיה, אלא מדריך מפורט לחיים מלאי משמעות.

ספר זה הוא הספר היסוד של חסידות חב"ד, שקיבל את השם "התורה שבכתב של חסידות חב"ד."

דאגה לזולת

לצד חיבוריו ופעילותו בתחום הרוחני, פעל רבי שניאור זלמן במרץ עבור אחיו היהודים. הימים היו ימים קשים ברוסיה והעוני שרר בכל פינה. זמן קצר אחרי חתונתו, יזם הרבי מעבר של משפחות רבות לאיזורים כפריים, שם הם יכלו להתפרנס בכבוד מעבודת החקלאות. לצורך זה אף הוא תרם את כל הכסף שקיבל מחמיו העשיר כדי להקים קרן שתסייע למשפחות אלו.

פעילותו למען הקהילה התמקדה רבות גם בגיוס כספים, הן עבור משפחות החסידים שעלו בהמוניהם לארץ ישראל וסבלו ממצוקת רעב ומחסור, והן עבור הקהילה המקומית לאחר שגזירה בשנת תקס"ח (1808) גירשה אלפי יהודים מבתיהם. רבי שניאור זלמן הקים ועד חירום שגייס כספים במרץ כדי לסייע לכל אותם משפחות מסכנות.

מאסר וגאולה

בנסיון נואש לעצור את השפעתו, הלשינו עליו ה'מתנגדים' לממשלה הצארית בתואנה כי הוא בוגד ברוסיה וכי הוא שולח סכומי כסף גדולים לארץ ישראל, שהייתה אז תחת שלטון עות'מאני ובמצב מלחמה עם רוסיה, כדי לגרום להתמוטטות המימשל.

רבי שניאור זלמן נעצר בחודש תשרי של שנת תקנ"ח (1798) והושלך לכלא באשמת בגידה. סיפורים רבים מפורסמים על מאורעות אותם הימים; מפורסמים רבים, כולל הצאר פאבל הראשון, הגיעו לבקר אותו ולהתרשם מחכמתו. בסופו של דבר הוא שוחרר מהכלא בתאריך י"ט בכסליו, ומני אז הפך יום זה ליום חג בקרב החסידים הנקרא בשם "חג הגאולה". הרבי עצמו ראה בכך סימן משמיים שעליו להוסיף ולהפיץ את רעיונותיו.

שנתיים לאחר-מכן שוב ניסו המתנגדים את מזלם. שוב נעצר הרבי והובל לפטרבורג, ושוב הוא זוכה מכל אשמה ויצא לחופשי.

מלחמת נפוליאון והסתלקות

כאשר פרצה מלחמת רוסיה-צרפת, האמין רבי שניאור זלמן כי הניצחון הרוסי הוא זה שטוב ליהודים. למרות שהצרפתים הביאו עמם חופש דת, לכאורה, היה טמון בחופש זה חשש של התבוללות ואובדן הערכים המוסריים. הרבי אף שלח את חסידיו כדי לסייע לרוסים במלחמתם.

עם נסיגת כוחות רוסיה מפני כוחות צבא צרפת, עזב הרבי את עירו ונדד בדרכים. בדרך הוא נפל למשכב, והסתלק בכפר קטן בשם פיענא, בתאריך כ"ד בטבת תקע"ג) (1813).

אם בוילנה ידעו כיצד ללמוד, ובמעזריטש ידעו כיצד להתפלל, הרבי שהאדמו"ר הזקן חיבר ושילב בין שניהם. הוא היה דמות מופת שגישרה בין המוח והלב, בין הרובד הנגלה שבתורה ובין זה המיסטי.

את מקומו מילא בנו, רבי דובער, האדמו"ר השני של חסידות חב"ד.

 

 

שלשלת היחס וראשי פרקים

מתולדות בית רבינו

 

סודר ע"י מערכת "קה"ת"

 

הגאון מרנא ורבנא יהודה ליואי זצ"ל – מהר"ל מפראג – מגזע הגאונים המיוחסים לדוד בן ישי.

א) בנו הר' בצלאל. ב) בנו הר' שמואל. ג) בנו הר' יהודה ליב. ד) בנו הר' משה. ה) בנו הר' שניאור זלמן. ו) בנו הר' ברוך. ז) בנו הוד כ"ק אדמו"ר הר' שניאור זלמן.

 

- נשיאי חב"ד ונסיכי בית רבי –

 

א.

הוד כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא שניאור זלמן

נולד ח"י אלול תק"ה – ושם אמו רבקה בת הר' אברהם. בחג הבר מצוה – תארוהו גאוני הדור בשם רב תנא הוא ופליג. בשת תק"ך – חתונתו. עושה תעמולה גדולה – בטרחתו ובממונו – בקרב היהודים להתעסק בעבודת האדמה. תקכ"ד הולך למעזריטש בפעם הראשונה. תקכ"ז – מקבל את פני המגידות דליאזנא. תק"ל – התחיל לסדר את השלחן ערוך. תקל"ב – יסד שיטת חסידות חב"ד. מנהל תעמולה אשר היהודים הגרים בגליל וויטבסק יעתיקו מושבם מעבר לגבול – למדינת רוסיא. תקל"ג-תקל"ח – יסוד הישיבה בליאזנא, וידועה בשם חדש ראשון חדר ב, חדר ג. תקל"ד – נוסע עם הרה"ק הר' מנחם מענדל לווילנא להתראות עם הגר"א, הגר"א אינו מקבלם לראיון. תקל"ז- מלווה את הרה"ק הרמ"מ – בנסיעתו לארץ הקודש ת"ו – עד עיר מאהליב (שעל נהר דנעסטער). תקמ"ג – ויכוח הגדול במינסק ומנצח בויכוחו. תקנ"א – כתביו בנגלה ובנסתר מתפשטים במרחב גדול. תקנ"ד – מדפיס את ספרו "הלכות תלמוד תורה". תקנ"ז – מדפיס את ספר התניא. תקנ"ט – אסרו-חג של סוכות נאסר. בי"ט כסלו יצא לחירות. תקס"א – אסרו-חג של סוכות נתבקש לפ"ב, בי"א מנחם-אב שנה זו נסע מפטרבורג ישר לליאדי פלא מאהליב. ערב שבת מברכין אלול תקע"ב עזב את ליאדי, ומטולטל עם בני-ביתו והרבה מהחסידים עד בואו י"ב טבת תקע"ג לכפר פיענא – פלך קורסק. שם במוצאי שבת קודש אור ליום ראשון כ"ד טבת נסתלק, ומנוחתו כבוד בעיר האדיץ – פלך פאלטאווא.

אשתו: הרבנית סטערנא בת הקצין ר' יהודה ליב סגל ואשתו מרת ביילא.

בניו: א) הוד כ"ק אדמו"ר הר' דובער. ב) כ"ק הרה"ח ר' חיים אברהם. ג) כ"ק הרה"ח ר' משה.

בנותיו: א) הרבנית פרידא. בעלה הרה"ח ר' אלי' בר' מרדכי. ב) הרבנית דבורה לאה. בעלה הרה"ח ר' שלום שכנא בר' נח. ג) הרבנית רחל בעלה הרה"ח ר' אברהם בר' צבי שיינעס.

אחיו: א) הרה"ג הרה"ח ר' יהודה ליב. ב) הרה"ג הר' מרדכי. ג) הרה"ג הר' משה.

אחותו: הרבנית שרה.

גיסו: הר' ישראל – המכונה ר' ישראל קאזאק – והוא בעל אחותו.

גיסו: ר' עקיבא פראדקין משקלאוו – בעל אחות אשתו.

ספריו[1]: א) הלכות ת"ת. ב) ברכות הנהנין. ג) תניא, ומהדורא-קמא. ד) סידור. ה) שולחן ערוך. ו) ספר שאלות ותשובות. ז) ביאורי הזהר. ח) תורה אור. ט) לקוטי תורה. י) בונה ירושלים. יא) מאמרי אדמו"ר הזקן – הנחות הר"פ. יב) מאמרי אדמו"ר הזקן – אתהלך ליאזנא. יג) מאמרי אדמו"ר הזקן – תקס"ב, ב' כרכים. יד) מאמרי אדמו"ר הזקן – תקס"ג, ב' כרכים. טו) מאמרי אדמו"ר הזקן – תקס"ד. טז) מאמרי אדמו"ר הזקן – תקס"ה, ב' כרכים. יז) מאמרי אדמו"ר הזקן – תקס"ו. יח) מאמרי אדמו"ר הזקן – תקס"ז. יט) מאמרי אדמו"ר הזקן – תקס"ח, ב' כרכים. כ) מאמרי אדמו"ר הזקן – תקס"ט. כא) מאמרי אדמו"ר הזקן – תק"ע. כב) מאמרי אדמו"ר הזקן – תקע"א. כג) מאמרי אדמו"ר הזקן - תקע"ב. כד) מאמרי אדמו"ר הזקן – הקצרים. כה) מאמרי אדמו"ר הזקן – על פרשיות התורה והמועדים, ב' כרכים. כו) מאמרי אדמו"ר הזקן – ענינים. כז) מאמרי אדמו"ר הזקן – מארז"ל. כח) מאמרי אדמו"ר הזקן – נ"ך, ג' כרכים. כט) אגרות קודש, ב' כרכים.

 

[1] ברשימה זו – ושלאחרי' – באו הספרים שנדפסו ולא אלו שבכת"י.




הוסף תגובה