שו״ע הרב - הלכות חג השבועות

הלכות שמחת יום טוב עם ביאורים

תקכט. דִּינֵי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב וּבוֹ, י"ג סְעִיפִים:

א כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לְכַבֵּד אֶת הַשַּׁבָּת וּלְעַנְּגָהּ[א], כָּךְ כָּל יָמִים טוֹבִים, שֶׁנֶּאֱמַר[ב] "לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד"[ג], וְכָל יָמִים טוֹבִים נֶאֱמַר בָּהֶן "מִקְרָא קֹדֶשׁ"[ד].

ב אֵיזֶה כָּבוֹד? זֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים[ה] שֶׁמִּצְוָה עַל הָאָדָם לְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לָרֶגֶל כְּשֶׁהוּא מְנֻוָּל. וְכֵן מִצְוָה לִרְחֹץ בְּחַמִּין[ו] וְלָחֹף רֹאשׁוֹ וְלִטֹּל צִפָּרְנָיו בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב כְּמוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר"ס[ז].

וְכֵן מִצְוָה לָלוּשׁ פַּת בְּבֵיתוֹ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב לִכְבוֹד יוֹם טוֹב כְּמוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת לִכְבוֹד שַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רמ"ב[ח] עַיֵּן שָׁם[ט].

וְכֵן מִצְוָה לְהִמָּנַע מִלִּקְבֹּעַ סְעוּדָה בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב[י] מִשָּׁעָה עֲשִׂירִית וּלְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל סְעוּדַת יוֹם טוֹב לְתֵאָבוֹן[יא], שֶׁזֶּהוּ מִכְּלַל הַכָּבוֹד.

וְאִם עֶרֶב יוֹם טוֹב הוּא שַׁבָּת שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱכֹל סְעוּדָה שְׁלִישִׁית – יֹאכְלֶנָּה קֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית[יב]. וְאִם שָׁכַח אוֹ עָבַר וְלֹא אֲכָלָהּ קֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית – יֹאכְלֶנָּה אַחַר כָּךְ[יג].

וְכֵן הַדִּין בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁהוּא עֶרֶב יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת, אוֹ שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

ג אֵיזֶה עֹנֶג? זֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים[יד] שֶׁחַיָּב אָדָם לֶאֱכֹל בְּכָל יוֹם טוֹב ב' סְעוּדוֹת, אַחַת בַּלַּיְלָה וְאַחַת בַּיּוֹם בְּשַׁחֲרִית. אֲבָל אֵין צָרִיךְ לֶאֱכֹל סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, אֶלָּא אִם כֵּן חָל בְּשַׁבָּת.

ד וְעִקַּר הַסְּעוּדָה הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל[טו], לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁיֹּאכַל בְּכָל סְעוּדָה פַּת[טז] יוֹתֵר מִכְּבֵיצָה מְעַט[יז], שֶׁעַד כְּבֵיצָה נִקְרָא אֲכִילַת עֲרַאי[יח].

וְצָרִיךְ לִקְבֹּעַ כָּל סְעוּדָה עַל הַיַּיִן, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּשְׁתֶּה יַיִן בְּאֶמְצַע סְעוּדָתוֹ אִם יָדוֹ מַשֶּׂגֶת.

וְיַרְבֶּה בְּבָשָׂר וְיַיִן וּמִגְדָּנוֹת כְּפִי יְכָלְתּוֹ. וְאַל יְצַמְצֵם בְּהוֹצָאַת יוֹם טוֹב, שֶׁכָּל מְזוֹנוֹתָיו וִיצִיאוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה[יט], חוּץ מֵהוֹצָאוֹת שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים[כ], שֶׁאִם פִּחֵת – פּוֹחֲתִין לוֹ, וְאִם הוֹסִיף[כא] – מוֹסִיפִין לוֹ[כב], וְעַיֵּן בְּסִימָן רמ"ב[כג].

ה ב' מִצְוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן כָּבוֹד וְעֹנֶג, הֵן נוֹהֲגוֹת גַּם כֵּן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ "מִקְרָא קֹדֶשׁ"[כד]. אֲבָל אֵינָן נוֹהֲגוֹת בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁהֲרֵי לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן "מִקְרָא קֹדֶשׁ"[כה].

וּכְבָר נִתְבָּאֵר בְּסִימָן רמ"ב שֶׁהַכָּבוֹד וְהָעֹנֶג הֵן מִצְוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים[כו] וּמְפֹרָשִׁין עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים[כז].

ו וְיֵשׁ בְּחֹל הַמּוֹעֵד מַה שֶּׁאֵין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה[כח], וְהוּא, שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג[כט], וְכֵן בְּיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת[ל] - חַיָּב אָדָם לִהְיוֹת שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְכָל הַנִּלְוִים אֵלָיו.

וְשִׂמְחָה זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר[לא] "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְגוֹ'".

ז כֵּיצַד מְשַׂמְּחָן? הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים[לב], וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶם בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין כְּפִי מָמוֹנוֹ, וְהָאֲנָשִׁים, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה – קַיָּם הָיוּ אוֹכְלִין בְּשַׂר שְׁלָמִים לְשִׂמְחָה[לג], וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם – אֵין יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבַת שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן[לד], שֶׁנֶּאֱמַר[לה] "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ".

אֲבָל בָּשָׂר אֵין חוֹבָה לֶאֱכֹל עַכְשָׁו, כֵּיוָן שֶׁאֵין לָנוּ בְּשַׂר שְׁלָמִים. וּמִכָּל מָקוֹם, מִצְוָה יֵשׁ בַּאֲכִילַת בָּשָׂר בְּיוֹם טוֹב[לו], כֵּיוָן שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ שִׂמְחָה, וְהוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לִשְׂמֹחַ בּוֹ בְּעִקַּר הַשִּׂמְחָה שֶׁהִיא אֲכִילַת בְּשַׂר שְׁלָמִים – יֵשׁ לָנוּ לְשַׂמְּחוֹ בִּשְׁאָר כָּל מִינֵי שְׂמָחוֹת[לז].

לְכָךְ נָהֲגוּ לְהַרְבּוֹת בְּמִינֵי מַאֲכָלִים בְּיוֹם טוֹב יוֹתֵר מִבְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהּ שִׂמְחָה[לח]. וְכֵן בִּגְדֵי יוֹם טוֹב צְרִיכִים לִהְיוֹת יוֹתֵר טוֹבִים מִבִּגְדֵי שַׁבָּת[לט].

ח בְּיוֹם טוֹב שַׁחֲרִית מְאַחֲרִין מְעַט לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּדֵי שֶׁיָּכִינוּ מִקְצָת צָרְכֵי הַסְּעוּדָה קֹדֶם הֲלִיכָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא יִצְטָרְכוּ לְהִתְעַכֵּב בְּתִקּוּן כָּל צָרְכֵי סְעוּדָה בְּבוֹאָם מִבֵּית הַכְּנֶסֶת.

וְגַם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֵין מַאֲרִיכִין מְאֹד, אֶלָּא מְמַהֲרִין לָצֵאת כְּדֵי לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת יוֹם טוֹב. וְיֵשׁ לִגְעֹר בַּחַזָּנִים הַמַּאֲרִיכִים יוֹתֵר מֵחֲצוֹת הַיּוֹם[מ], כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רפ"ח[מא] עַיֵּן שָׁם.

ט עַכְשָׁו בִּזְמַן הַזֶּה שֶׁמַּאֲרִיכִים בְּפִיּוּטִים וִיכוֹלוֹת הַנָּשִׁים לְהָכִין צָרְכֵי הַסְּעוּדָה בְּעוֹד שֶׁאוֹמְרִים הַפִּיּוּטִים, לְפִיכָךְ יְמַהֲרוּ לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּמוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה.

וְצָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיַד מִקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁמְּאַחֲרִים לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּיוֹם טוֹב, וְגַם מַאֲרִיכִים בְּפִיּוּטִים קֹדֶם קְרִיאַת שְׁמַע, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הֵם עוֹבְרִים זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע[מב].

י אַף עַל פִּי שֶׁהָאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בַּמּוֹעֲדוֹת הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה[מג], לֹא יִהְיֶה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר[מד] "עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ", וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר[מה] "עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם", כְּבָר פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים[מו]: חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם.

לְפִיכָךְ, כָּךְ הִיא הַדָּת הַנְּכוֹנָה: בַּבֹּקֶר מַשְׁכִּימִין כָּל הָעָם לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּמִתְפַּלְּלִין שַׁחֲרִית וּמוּסָף, וְחוֹזְרִים לְבָתֵּיהֶם וְאוֹכְלִין סְעוּדַת הַבֹּקֶר, וְהוֹלְכִים לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְקוֹרִין בַּנְּבִיאִים, וְדוֹרְשִׁין בָּאַגָּדָה[מז] עַד אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם, כְּדֵי לְקַיֵּם "חֶצְיוֹ לַה'", וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלְּלִין מִנְחָה, וְחוֹזְרִין לְבָתֵּיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ שִׂמְחַת יוֹם טוֹב שְׁאָר הַיּוֹם עַד הַלַּיְלָה, כְּדֵי לְקַיֵּם "חֶצְיוֹ לָכֶם".

וְעַכְשָׁו שֶׁמַּאֲרִיכִים בְּנִגּוּנִים בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה[מח] – אֵין זֶה עוֹלֶה בִּכְלַל חֶצְיוֹ לַה', אֶלָּא בִּכְלַל לָכֶם הוּא[מט].

יא וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה – חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר[נ] "וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְגוֹ'".

אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתֵי חֲצֵרוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ – אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ, וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר: "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם, כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם"[נא] טָמֵא הוּא. וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הוּא לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר[נב] "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם".

יב כְּשֶׁאָדָם אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ בָּרֶגֶל – לֹא יִמְשֹׁךְ בְּיַיִן וּבִשְׂחוֹק וּבְקַלּוּת רֹאשׁ וְיֹאמַר: כָּל מִי שֶׁיּוֹסִיף בָּזֶה יַרְבֶּה בְּמִצְוַת שִׂמְחָה, שֶׁהַשִּׁכְרוּת וְהַשְּׂחוֹק הַרְבֵּה וְקַלּוּת הָרֹאשׁ אֵינָהּ שִׂמְחָה אֶלָּא הוֹלֵלוּת וְסִכְלוּת, וְלֹא נִצְטַוֵּינוּ עַל הַהוֹלֵלוּת וְהַסִּכְלוּת אֶלָּא עַל הַשִּׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת יוֹצֵר הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר[נג] "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב", כֹּל הָא לָמַדְתָּ שֶׁהָעֲבוֹדָה הִיא בְּשִׂמְחָה, וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹד אֶת ה' לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ שִׁכְרוּת.

יג חַיָּבִים בֵּית דִּין לְהַעֲמִיד שׁוֹטְרִים בָּרְגָלִים שֶׁיִּהְיוּ מְסַבְּבִין וּמְחַפְּשִׂין בַּגַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְעַל הַנְּהָרוֹת, שֶׁלֹּא יִתְקַבְּצוּ שָׁם אֲנָשִׁים וְנָשִׁים לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְיָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה.

וְכֵן יַזְהִירוּ זֶה לְכָל הָעָם, שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּבָתֵּיהֶם לְשִׂמְחָה, וְלֹא יִמָּשְׁכוּ בַּיַּיִן, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה, אֶלָּא כֻּלָּם יִהְיוּ קְדוֹשִׁים[נד].

 

 


[א] כדלעיל סי' רמב ס"א.

[ב] ישעיה נח, יג.

[ג] הרי כבוד, ולפני כן נאמר "וקראת לשבת עונג".

[ד] וא"כ הם נכללים בפסוק "לקדוש ה'" שנאמר בו כבוד ועונג.

[ה] מועד קטן יד, א.

[ו] כל גופו (לעיל סי' רס ס"א. וראה שם ש"אין רחיצה זו חובה גמורה, אלא המקיימה מקבל עליה שכר, ושאינו מקיימה אינו נענש עליה ומצוה").

[ז] סעיף א.

[ח] ראה שם סי"ב שמצוה ללוש בערב שבת "כדי שיעור חלה", וכאן השמיטו, ויש לומר מפני שענין זה שייך רק בערב שבת, שזהו תיקון על שהאשה גרמה למיתת האדם שהיה "חלתו של עולם", וזה היה ביום שישי, משא"כ בערב יו"ט אין זה שייך, ולכן נשאר רק הענין של ללוש בבית לכבוד יו"ט מפני כבוד יו"ט.

[ט] סעי' יב-יג.

[י] ראה גם לעיל סי' רמט ס"ט:"מצוה להמנע מלקובעה .. אבל לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה אינו נמנע בערב שבת ובערב יו"ט". וראה לעיל סי' תעא ס"א (לענין ערב פסח). לקמן סי' תרלט ס"כ (לענין ערב סוכות).

[יא] כדלעיל סי' רמט ס"ט. וראה שם בהמשך שהכוונה בעיקר ללחם שהוא עיקר עונג שבת, ואפשר שכאן הכוונה גם לאכילת הבשר לתאבון שמצוה לאכלה מצד שמחת יו"ט.

[יב] ראה גם לעיל סי' רצא ס"ד.

[יג] וראה לשון רבנו לעיל סי' רמט ס"ז: "מצוה להתחיל הסעודה לכתחילה קודם שעה עשירית .. גם בסעודת מצוה, כיון שאפשר להקדימה קודם שעה עשירית – יש לו להקדימה לכתחילה". ומזה מובן שאם אי אפשר לו להקדימה לפני שעה עשירית מפני סיבות שונות, יכול לאחר לכתחילה לאחר שעה עשירית. אך לכאורה לא משמע כן מלשון רבנו בסי' רצא ס"ד שכתב: "אם חל יו"ט במוצאי שבת שאי אפשר לו לאכול סעודה ג' בין מנחה למעריב, שהרי מצוה להמנע מלקבוע סעודה בערב יו"ט משעה עשירית ולמלעלה". דהיינו שלכתחילה אין שום אפשרות לקבוע סעודה ג' לאחר שעה עשירית. וצ"ע.  

[יד] ראה ברכות מט, ב (לא סגי דלא אכיל).

[טו] כדלעיל סי' קפח ס"י. וראה שם, שחיוב אכילת פת ביו"ט הוא גם משום חיוב ענג ושמחת יו"ט.

[טז] וראה לעיל סי' תעה ס"ג שצריך לבצוע על לחם משנה. ומציין לכאן, וצ"ע שכאן השמיטו. וראה לעיל סי' עדר ס"ב אופן הבציעה ביו"ט.

[יז] דעה הא' לעיל סי' עדר ס"ו וסי' רצא ס"א, ומסיים שם שכן "יש להחמיר". דעה הא' בסי' תרל"ט סי"ז, ומסיים שם בסי"ט שכן העיקר להלכה.

[יח] סי' רצא שם.

[יט] ועד יום הכפורים (הל' ת"ת פ"א ה"ז). שקוצבין לו כמה ישתכר בשנה זו לצורך מזונותיו ושאר צרכיו כל ימות השנה (לעיל סי' רמב ס"ג). ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה, שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו (הל' ת"ת שם).

[כ] שאין קוצבין עליה כלום (לעיל שם). וכן הוצאות בניו לתלמוד תורה (הל' ת"ת שם).

[כא] בהוצאת שבת ויום טוב (לעיל שם).

[כב] ביצה טז, רע"א. וממציאין לו שכר לשעה או לאחר שעה (הל' ת"ת שם).

[כג] סעיף ג ואילך. וראה גם הל' ת"ת פ"א סוף ה"ז.

[כד] ויקרא כג, כד. וכיון שנקרא קדש, א"כ גם הוא נכלל בפסוק "לקדוש ה' מכובד", כדעיל ס"א. וראה לקמן סי' תקצז ס"א.

[כה] ראה לעיל סי' רמב בציונים לס"א שרק לענין קרבנות נקרא "מקרא קדש". וראה לעיל סי' תפז ס"ו וסי' תצ ס"ה אם אומרים בחול המועד "מקרא קדש" בתפלה.

[כו] אבל ראה שם ס"א בסוגריים: אבל העונג והשמחה ביו"ט במאכל ומשתה הוא מן התורה", ובקו"א שם: "ר"ל היינו עונג שיש בו שמחה, כגון בשר ויין .. אבל העונג בשאר דברים .. מדברי סופרים, כמו בשבת".

[כז] בסי' רמב ס"א הביא רבנו מחלוקת אם עיקר הכבוד והעונג הוא מהתורה או מדברי הנביאים, ולמעשה נראה שם שפסק שזהו מדברי הנביאים ומדרבנן, וכמו שכתב כאן.

[כח] ראה לקמן סי' תקפג ס"י. סי' תקצז סוף ס"א. לעיל סי' תסז סס"ה.

[כט] משמע כולל הלילות (שיחת ליל שמח"ת תשכ"ד ס"ג).

[ל] וראה לעיל סי' תצד סי"ח שבעצרת יש טעם נוסף.

[לא] דברים טז, יד. ברייתא פסחים קט, א. רמב"ם שם.

[לב] ראה גם לקמן הל' ת"ת פ"א ה"י.

[לג] שהחיוב בהם הוא בכל ימי החג (רמב"ם שם). ולענין שביעי של פסח, ראה לקו"ת טו, ד. אוה"ת ויקרא ח"ד ע' תתקצד. דברי נחמיה, בלקוט שבסוף כללים וספקות.

[לד] וראה תורה אור מג"א צט, ג שצריך לשתות (לפחות) רביעית יין. ולכאורה יש מקום לומר שישתו בלילה רביעית יין וכן ביום, שכן הם שני חיובים נפרדים.

[לה] תהלים קד, טו. רבי יהודה בן בתירא פסחים שם. ב"י ד"ה ובמ"ש רבנו. וראה תורה אור מג"א צט, ג (ברביעית יין).

[לו] וראה גם לעיל סי' רמב ס"ב (לענין שבת). סי' תצד סט"ז. סי' תצח קו"א ס"ק ה.

[לז] החל מאכילת בשר, וכלה בשאר מיני מאכלים ולבישת בגדים.

[לח] וראה לעיל סי' קכח סנ"ז. סי' תצג ס"ח. שלחן המלך ח"א ע' קסה-ו.

[לט] כי ביו"ט נוסף על ענין כבוד יו"ט שיש בלבשית בגדים כמו בשבת, ישנו גם ענין מצד שמחת יו"ט.

[מ] ס"א: "צריך למהר לאכול לפני סוף שעה ששית, שאסור להתענות בשבת עד חצות אפילו אם אינו מתכוין לשם תענית". אבל ראה שם בהמשך ש"אם מתענג בקריאה וצפלה יותר מבאכילה", מותר לו לאחר.

[מא] ס"א. וראה גם סי' רפא ס"ג: "לא יאריך יותר מדאי, כדי שיאכלו קודם חצות היום". וראה גם לקמן סי' תקפד גבי ראש השנה: "אם חל בשבת – אין להאריך יותר מחצות, אבל בחול יכול להאריך יותר".

[מב] וראה לעיל סי' רפא ס"א: "בשבת צריך להקדים לבא לבית הכנסת יותר מביו"ט כמ"ש בסי' תקכ"ט, ומכל מקום נוהגים לאחר יותר מבחול, משום השינה שהיא עונג שבת, ומכל מקום צריך ליזהר מאד שלא לעבור זמן קריאת שמע ותפלה, אבל בימי החורף שהלילות ארוכים יכולים להקדים כמו בחול".

[מג] כדלעיל ס"ו.

[מד] דברים טז, ח.

[מה] במדבר כט, לה.

[מו] חגיגה טו, ב. וראה גם לקמן סי' תקצז ס"ג.

[מז] מענינו של יום (לעיל סי' תכט ס"ד).

[מח] נראה שהכוונה לחזנים המושכים את התפלה בניגוני חזנות.

[מט] ראה יש"ש חולין פ"א סי' נ (ולא מחציו לכם). מ"א ריש הסי' (אין זה מחציו לה' וחציו לכם). ובדיוק לשון רבנו יש לומר שהוא "בכלל לכם", אך לא "בכלל חציו לכם". וראה גם לקמן סי' תקפד ס"ו אחרי שכתב שבר"ה יכול להאריך יותר מחצות, הוא מסייג וכותב: "במה דברים אמורים בפיוטים ובתפלות, אבל בניגונים אין להאריך יותר מחצות, כיון שהוא יו"ט". אבל ראה סי' רפא שם (גבי שבת לפני חצות): "ויש להאריך ולהנעים בניגון הזמירות של שבת בשביל כבוד היום, ואין למחות בש"ץ שמאריך בהם בניגון, אע"פ שהמוחה מתכוין משום בטול תורה". ובסי' נג סי"ד כתב: "ש"ץ שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו הערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להקב"ה בנעימה – תבא עליו ברכה, והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה ויראה, אבל אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו – הרי זה מגונה, ועליו נאמר: נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, ומכל מקום כל שמאריך בתפלתו – לא טוב הוא עושה, מפני טורח הצבור".

[נ] דברים טז, יד.

[נא] הושע ט, ד.

[נב] מלאכי ב, ג.

[נג] דברים כח, מז.

[נד] מובדלים מעברה.




הוסף תגובה