הרב שלום דובער לוין

תוכן מאכלי הקרעפלאך והמן-טאשן

א. שני מאכלים נהוגים בפורים:

(א) קרעפלאך, שהם בשר המכוסה בבצק.

(ב) המן-טאשן, שהם פירות ומיני מתיקה המכוסים בבצק.

מנהג הקרעפלאך הוא גם בערב יום הכיפורים ובהושענא רבה, והטעם לזה הובא בטעמי המנהגים (סי' תרלד): "טעם למנהג שג' פעמים בשנה אוכלים . . מאכל שהבשר מכוסה בבצק, פורים והושענא רבה וערב יום כיפור . . כמו יום טוב באכילה ושתי', ולא יום טוב גמור, שהרי מותרים במלאכה ובמשא ומתן, ואם כן היום טוב באתכסיא".

טעם נוסף נתבאר בדרוש רבינו הזקן, והועתק בס' המנהגים (ע' 58): "ענין המנהג שאוכלין ערב יוהכ"פ שענינם שמכסין הבשר בעיסה . . חסדים מכוסים". ומסיים בס' המנהגים שם: "טעם זה שייך גם בפורים".

ואפשר שהוא קשור למה שנתבאר בתורה אור מגלת אסתר (צא, א): "שהנס של פורים היה מלובש בדרך הטבע". ואפשר שמטעם זה נהגו לאכול בפורים גם קרעפלאך וגם המן-טאשן, שבהם מוסתר העיקר בתוך הבצק.

*

ומהו הקשר להמן?

הנה עיקרו של מאכל זה הוא פרי "פֶרֶג" בתוך בצק, אשר באידיש הוא נקרא בשם "מאָן". ויש אומרים ששמו המקורי הי' "מאָן-טאשן", וכיון שמאכל זה מיוחד לפורים, התחילו לקראו "המן-טאשן". ובמילא הוסב שמו בעברית ל"אזני המן".

אמנם בתקופה הקדומה לא היה נפוץ השם "אזני המן", ואפילו השם "פֶרֶג" לא הי' נפוץ. לכן מכנים הפוסקים גם את מאכל זה שאכלו בפורים, בשם "קרעפלאך". כמובא בב"ח (סי' קסח): "הני פורים קרעפלי"ך . . עושין אותן כמו כיסין לתת בתוכו אגוזים וראזינק"ש [צימוקים]".

אדמו"ר הזקן בשלחן ערוך ובסדר ברכת הנהנין שלו, לא הסתפק בשם זה, שמוקדש למאכל הבשר המכוסה בכיס של בצק. ולכן תיאר בשוע"ר (סי' קסח ס"ט): "מה שעושים בפורים עיסה רחבה וכפולה וממלאים אותה בשומשמין". וכן בסדר ברכת הנהנין (פ"ב ה"ז): "עיסה הממולאת בשומשמין שעושין בפורים".

וכי מה ענין שומשמין אצל ה"מאן-טאשן"?

אלא שלא הי' אז שם עברי ל"פרג" זה, וכיון שהפרג הם פירות קטנים מאד, וגם השומשמין הם פירות קטנים מאד, לכן כינו את ה"פרג" בשם שומשמין.

כך או כך, הרי יש לנו שני סוגי מאכל שנוהגים לאכול בפורים: (א) קרעפלאך. (ב) המן טאשן. אשר בשניהם מכוסה הטעם העיקרי בתוך כיס של בצק, אפוי, מטוגן או מבושל.

ברכת המן-טאשן

ב. לפני שנברר את פרטי ברכת ה"המן-טאשן" וה"קרעפלאך", כדאי להבהיר, שהמסקנא היא שבין המן-טאשן ובין קרעפלאך מברכים עליהם בורא מיני מזונות. אלא שיש בזה כמה פרטים, ובכמה פרטים יש כאן חזרה של רבינו הזקן משלחן ערוך שלו לסדר ברכת הנהנין שלו, לכן נסכם את הפרטים, ונתחיל עם ברכת המן-טאשן:

בשוע"ר (סי' קסח ס"ט): "פת הבאה בכיסנין יש אומרים שהיא פת עשויה כמין כיס שממלאין אותה . . מיני פירות . . ובכלל זה מה שעושים בפורים עיסה רחבה וכפולה וממלאים אותה בשומשמין . . מברכין עליו בורא מיני מזונות".

אמנם בסדר ברכת הנהנין (פ"ב ה"ז): "פת הבאה בכיסנין היא פת גמורה העשויה כמין כיס וממלאין אותה קודם אפייתה במיני מתיקה . . והמילוי הוא העיקר כי עיקר עשייתה אינה למזון ולהשביע אלא לעדון ותענוג . . ולכן די לברך עליה בורא מיני מזונות ועל המחיה . . ואין בכלל זה עיסה הממולאת בשומשמין שעושין בפורים במדינות אלו, שאין עיקר עשייתם לעדון ותענוג אלא למזון ולהשביע".

והיינו שבזמנו נהגו להכניס אל ה"המן-טאשן" האלה רק קצת "מאָן", ולכן דינם כמו דין החלות שעושים לראש השנה עם מעט צימוקים, שעדיין ברכתו המוציא.

יוצא אם כן אשר המן-טאשן הנהוגות כיום, שנהגו להכניס בהם כל כך "מאָן", עד ש"עיקר עשייתה אינה למזון ולהשביע אלא לעדון ותענוג". לכן לכל הדיעות דינם כמו בכיס שממלאים אותו מיני פירות.

*

ומהו דין הכיס שממלאים במיני פירות? גם בזה יש חזרה משלחן ערוך רבינו הזקן לסדר ברכת הנהנין:

בשוע"ר (סי' קסח ס"ט-יב): "פת הבאה בכיסנין יש מפרשים שהיא פת עשויה כמין כיס שממלאין אותה . . מיני פירות . . ויש מפרשים שפת הבאה בכיסנין היא פת שנילושה בדבש או . . במי פירות . . וכל בעל נפש הרוצה להחמיר על עצמו לא יאכל פחות משיעור קביעות סעודה (אלא פת שנילושה במשקין או מי פירות והיא ממולאת בפירות וכיוצא בהם)".

והיינו שהן כיס שממלאים אותו במיני פירות, והן פת שנילושה במשקין או מי פירות, יש בהם מחלוקת הפוסקים, ולכן מחמיר בעל נפש בשניהם, שלא להסתפק בברכת בורא מיני מזונות, אלא כשהוא גם נילוש במי פירות וגם ממולא במיני פירות.

אמנם בסדר ברכת הנהנין (פ"ב ה"ז-ט): "פת הבאה הכיסנין יש מפרשים שהיא עיסה שנילושה בחלב . . או בשאר מי פירות . . ויש חולקים על זה ואומרים שמברכין המוציא וברכת המזון על פת זו . . אלא פת הבאה בכיסנין היא פת גמורה העשויה כמין כיס וממלאין אותה קודם אפייתה במיני מתיקה . . ולענין הלכה בעיסה שנילושה בחלב וכיוצא בו משאר משקין או מי פירות חוץ ממים מן הדין יש לסמוך על סברא הראשונה שבדברי סופרים הלך אחר המיקל אך כל בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לאכול בלא נטילת ידים והמוציא על לחם אחר תחילה".

והיינו שכל המחלוקת היא רק בפת שנילושה במי פירות, ורק בזה מחמיר בעל נפש. משא"כ כיס שממלאים אותו במיני פירות, לדברי הכל ברכתו בורא מיני מזונות.

יוצא אם כן ש"המן-טאשן" שלנו, שמכניסים בו הרבה "מאָן", אם העיסה היא מקמח ומים בלבד, אזי לפי פסקו בשלחן ערוך יש בו מחלוקת, ולפי פסקו בסדר ברכת הנהנין ברכתו בורא מיני מזונות לדברי הכל.

*

בזמנינו נהוג שגם העיסה של ה"המן-טאשן" היא בעיקר ממי פירות וסוכר וביצים ושמן, והיא גם ממולאת בפירות, ולכן גם לפי פסקו בשלחן ערוך תהי' ברכתו בורא מיני מזונות לדברי הכל.

והוא אשר כתבנו בתחלה, שאף שיש כאן שתי חזרות משוע"ר לסדר ברכת הנהנין, מכל מקום בסוג ה"המן-טאשן" שלנו, הן לפי פסקו בשלחן ערוך שלו והן לפי פסקו בסדר ברכת הנהנין, ברכתו בורא מיני מזונות לדברי הכל. ולכן גם בעל נפש אינו צריך להחמיר בהם.

ברכת קרעפלאך

ג. כמו בדין ה"המן-טאשן" שיש חזרה בסדר ברכת הנהנין ממה שפסק בשלחן ערוך שלו, כך גם בדין הקרעפלאך.

אלא שחזרה זו היא דוקא בקרעפלאך שאופים בתנור, ובקרעפלאך שמטגנין במחבת, משא"כ בקרעפלאך שמבשלים במרק, או שמטגנים טיגון עמוק, בזה לכל הדעות ברכתו בורא מיני מזונות. ובזמנינו נהוג בעיקר קרעפלאך משני הסוגים האחרונים, שאין בהם מחלוקת.

דהנה נתבאר בשוע"ר (סי' קסח ס"י): "וכל זה כשהמילוי הוא מפירות וכיוצא בהם . . אבל אם המילוי הוא מדברים שדרך בני אדם לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת כגון בשר . . אין מילוי זה מוציא את הפת הממולאת בו מתורת לחם גמור . . ויש אומרים שאין חילוק בין מילוי פירות למילוי בשר וגבינה וכיוצא בהם ולעולם מברך בורא מיני מזונות והעיקר כסברא הראשונה, וירא שמים לא יאכל מהם . . אלא בתוך הסעודה למזון ולהשביע".

אמנם בסדר ברכת הנהנין (פ"ב ה"ח): "במה דברים אמורים כשהמלוי הוא ממיני מתיקה או מיני פירות הנאכלין לעדון ותענוג . . אבל אם המילוי הוא מבשר . . אין המילוי מוציא הפת מתורת לחם גמור ומברכין עליה המוציא וברכת המזון".

יוצא אם שקרעפלאך אלו של מילוי של בשר, אם אפוהו בתנור, לפי מה שפסק בשלחן ערוך שלו יש להחמיר בו, ולפי מה שפסק בסדר ברכת הנהנין יש לברך עליו המוציא וברכת המזון.

*

ואם נטגנו במחבת, נתבאר בסדר ברכת הנהנין (פ"ב הי"ב): "אבל עיסה שבלילתה עבה כעיסת לחם גמור המתגלגלת בידים וטגנה במחבת בשמן או שאר משקין ושומן יש אומרים שאין הטיגון במחבת מוציאה מתורת לחם גמור הואיל ומשקה שבמחבת הוא דבר מועט והעיסה היתה בלילתה עבה תחלה והרי זה כאילו נאפית בתנור ומברכין עליה המוציא וברכת המזון בכזית ויש חולקים ואומרים שדין הטיגון כדין הבישול וכמו שיתבאר, וכן עיקר. ומכל מקום אם אוכל כדי שביעה שהוא ספק של תורה . . יש להחמיר שלא לאכול כי אם בתוך הסעודה של לחם גמור".

ומה אם כן דין הקרעפלאך שמטגנים במחבת? נתבאר בסדר ברכת הנהנין (שם): "ואפילו היא ממולאת . . בבשר . . בגבינה (שקורין קרעפליך) . . אין לאכול מהם כדי שביעה כי אם בתוך הסעודה, לחוש לסברא הראשונה".

*

וכל זה בקרעפלאך שנטגנו במחבת, משא"כ בקרעפלאך שמבשלים במרק, נתבאר בשוע"ר (סי' קסח סי"ז): "קרעפלי"ך במקומות שאין אופים אותן כלל במחבת שיש בה משקה, אלא מבשלים אותם . . אין להחמיר בהם כלל שלא לאכלם בלא המוציא וברכת המזון".

וכן הוא בסדר ברכת הנהנין (פ"ב הי"ב): "וכל זה בטיגון, אבל עיסה שנתבשלה בקדירה אין עליה תורת לחם כלל גם לסברא הראשונה, ומברכין עליה בורא מיני מזונות ומעין ג' לעולם . . קרעפליך".

ולא רק בבישול, אלא כן הוא גם בטיגון עמוק, כמבואר בסדר ברכת הנהנין (שם): "אבל אם משימים לתוך הקדירה שנטגנים בתוכה הרבה שומן הצף על פני החלב (שקורין סמעטינע), הרי זה כמין בישול גמור, ומברך בורא מיני מזונות ומעין ג' לעולם. וכן אם טגנה באלפס או בקדירה בחמאה הרבה כעין בישול במים".

יוצא אם מכל זה (לפי מה שנתבאר בסדר ברכת הנהנין):

(א) קרעפלאך שנאפו בתנור, ברכתם המוציא.

(ב) קרעפלאך שנטגנו במחבת, אין לאכול מהם כדי שביעה כי אם בתוך הסעודה.

(ג) קרעפלאך שנטגנו בטיגון עמוק, או שנתבשלו, בכל אופן ברכתם בורא מיני מזונות.