[1] ואלו הם: סי' רמד, סי"ב. רמו, ד. רמח, ח. רעו, ח. שא, לח. שג, כג. שו, ה, ז. שיג, יז. שיט, יח. שכא, ו. שכה, ד, טז. שכח, כ. שלא, ז. שלד, ב, כה. שלח, ג. שמ, ב. תמד, י. תמו, ו. ועוד.

[2] של תורה. וראה בהערה הבאה.

[3] היינו מגזירת חכמים. ויתרה מזו, אפילו אם בעיקרו הוא מלאכה של תורה, אלא שאיסור עשייתה עתה הוא מדרבנן, כגון מלאכה שאינה צריכה לגופה (שהעיקר כדעת האומרים שאינה אסורה מן התורה, כמבואר בשוע"ר סי' שטז סוסכ"ב וסי' שלד סוסכ"ט), גם הוא בגדר "שבות" לענין היתר "שבות דשבות", כמבואר בשוע"ר סי' שלד סכ"ה [אף שלענין אחר מבואר ש"מלאכה שאינה צריכה לגופה לא דמי לשאר איסור דרבנן" (סי' ערה קו"א סק"ב), "הואיל ועיקרה מן התורה, דהיינו אם היה צריך לגופה" (סי' שלד ס"ה), ואכ"מ].  

[4] שכן הרי זה "שבות דשבות", כי עצם עשיית הדבר הוא שבות דרבנן, ואמירה לנכרי הוא גם כן שבות מדרבנן, כמבואר בסי' רמג ס"א.

[5] והוא – ובלבד. כלומר, שבות דשבות לבד בסתם אין בו היתר (ראה סי' שא ספ"א בסופו), שכן סוף סוף עדיין יש כאן איסור (אף כי איסור קל), אלא צריך שיהא גם צורך מסוים (כפי שיבאר), ורק אז מותר.

[6] ראה גם שוע"ר סי' שכח ס"כ: "ואם אין לו צער גדול ולא חולי הכולל כל הגוף אלא מקצת חולי – אזי מותר לו לעשות כל שבות מדברי סופרים ע"י נכרי אפילו שלא בשינוי כמ"ש בסי' ש"ז .. ולכן מותר לעשות לו רפואה מבחוץ ע"י נכרי שיניחנה שם עליו". ובהמשך שם: "אבל אם אין לו אפילו מקצת חולי אלא מיחוש בעלמא – אסור לו לעשות אפילו ע"י נכרי שום דבר הניכר שהוא לרפואה".

[7] שאם היה שם חולי הכולל כל הגוף או סכנת אבר – היה מותר לעשות ע"י נכרי אפילו מלאכות של תורה, כמבואר שם סי"ט.

[8] התירו שבות דשבות (באמירה לנכרי כפי שמבאר מיד). וכן כתב רבנו בסי' רמד סי"ב. סי' רמח ס"ח. סי' שג סכ"ג. סי' שו ס"ה. סי' שיא ס"ח. סי' שמ ס"ב. ועוד.

ו"צורך מצוה" האמור כאן הוא אפילו במצוה דרבנן, כדמשמע מדברי רבנו בסי' רעו ס"ח שהתירו שבות דשבות לצורך עונג אכילת סעודת שבת, ועונג שבת היא מדרבנן, כדמשמע בשוע"ר סי' רמב ס"א ומפורש להדיא בסי' תקכט ס"ב.

ולענין שבות אחד לצורך מצוה נחלקו הפוסקים, כמובא בשוע"ר סי' רעו ס"י (וכן בסי' שלא ס"ז), שלפי דעת הבה"ג ובעל העיטור "לא גזרו שבות אמירה לנכרי במקוה מצוה", אך רוב הפוסקים חולקים עליהם וסוברים "שלא התירו שבות במקום מצוה אלא שבות דשבות", ופוסק אדה"ז שם: "ודבריהם עיקר, ולפיכך אין להקל בזה כלל אפילו לצורך גדול" [אלא שאדה"ז מסיים שם ש"אין למחות בהמקילין, שמוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים"].

אך ישנן שתי מצוות שבהן התירו שבות אחד לצורך מצוה: א) מצות ישוב ארץ ישראל: "מותר לומר לנכרי לכתוב לו שטר מכירה בשבת .. שאמירה לנכרי בשבת אינה אסורה אלא מדברי סופרים, ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו, אע"פ שגזרו בשאר מצות" (שוע"ר סי' שו סכ"ד). ב) מצות מילה, שבמצוה זו סומכים על דעת המתירים אפילו בשבות אחד בלבד לצורך מצוה, "ואף שאין לסמוך על דבריהם בשאר מצוה .. מכל מקום במילה שהיא עצמה דוחה שבת יש לסמוך על דבריהם אף לענין מכשיריה". ולכן מותר לומר לגוי "לתקן האיזמל או להביאו דרך רשות הרבים גמורה" (שוע"ר סי' שלא ס"ז).

[9] שעצם העליה באילן בשבת ויו"ט הוא איסור דרבנן משום שבות, שמא יתלוש מהאילן פרי או ענף או עלה, כמבואר בשוע"ר סי' שלו ס"א, ואמירה לנכרי לעלות לאילן היא שבות דשבות.

וראה גם שוע"ר סי' תקפו סכ"ד: "אבל על ידי נכרי מותר לעשות כל דבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים, כגון לעלות באילן ולהביאו מחוץ לתחום וכל כיוצא בזה, אבל אסור לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה בשבילו".

[10] ברמב"ם (הל' שבת פ"ו ה"י) ובשו"ע (סי' שז ס"ה) כתוב "בשבת", ומזה שאדה"ז שינה וכתב "בראש השנה", משמע שסובר שאסור לומר לו לעלות לאילן בשבת בשביל לתקוע בראש השנה, כי המצוה לא נעשית בשבת.

[11] מותר לישראל לומר לגוי.

[12] מים חמים. כלומר, לא שירתיח המים (שזה אסור מן התורה), אלא שיביא לו מים שכבר הם חמים אבל נמצאים בחצר אחרת.

[13] שאסור לטלטל ביניהם מדרבנן כל עוד שלא הניחו עירוב חצירות, כמבואר בשוע"ר סי' שסו ס"א. וראה סי' שעב ס"א ואילך.

[14] מותר לומר לגוי שיביא את המים החמים דרך כרמלית האסורה רק מדרבנן. ומה שכתב רבנו דבר זה בסוגריים שנראה כמסתפק בדבר, אולי יש לומר, משום שבסי' שכה (שמציין מיד) התיר רבנו "דרך כרמלית" רק במקום מצוה או משום אלימות הגוי, ובסי' רנב קו"א סק"ב התיר רק בהפסד מרובה, ואילו כאן בא להתיר אפילו בשביל צער בלבד.

[15] ס"ד: "ומכל מקום צריך ליזהר שלא יתן ליד הנכרי ממש, כיון שאפשר בלא זה". סט"ז: "וצריכים הם ליזהר שלא יתן הכלי ליד הנכרי וגם שלא ליקח מידו".וראה גם סי' שז סכ"ז שהזהיר על כך אף בכרמלית, וגם שם ציין לסי' שכה (אלא שבסי' שכה ציין לסי' שז. ויש לומר שהעיקר הוא המובא בסי' שכה, ומשום כך ציין בסי' שז לשם, ובסי' שכה ציין לסי' שז כיון שכבר הזכירו שם).

[16] כ"ה לשון הרמב"ם הל' שבת פ"ו ה"י. אך בשו"ע הב"י סי' שז ס"ה: לרחוץ.

[17] אין המדובר ב"צער גדול", שאז מותר לגוי לעשות אפילו מלאכה גמורה (כמבואר בשוע"ר סי' שכח ס"כ), אלא שיש לו צער מסוים בגוף (ובלשון המגיד משנה שם: "קצת צער"), והרחיצה במים חמים מפיגים את צערו.

וצריך לומר שאינו רוחץ בהם רוב גופו, אלא פניו ידיו ורגליו בלבד, או מקומות המצערים אותו, אבל רוב גופו אסור לרחוץ בשבת (אפילו כשמצטער), כמבואר בסי' שכו ס"א. ואולי מדובר כאן שהגוי רוחץ אותו, ובאופן זה מותר לרחצו כל הגוף, ואף שהיהודי מסייע לו, אין זה בגדר איסור, כמבואר בסי' שכח ס"כ. אלא שמהלשון "שיביא לו חמין" משמע שהגוי יביא לישראל, ולא שהגוי ירחץ הישראל. ולכן מסתבר יותר כאופן הראשון. ועצ"ע.

אך מה שכתב בהגהות רעק"א סי' שז סק"ה: "משמע דמצטער מותר לרחוץ אפילו גופו בחמין שהוחמו מערב שבת, וקיל יותר משאר שבותים, כיון שהוא רק מכח גזירה" – לכאורה אין כן דעת אדה"ז, שלא מצינו בשום מקום שמחלק בין דבר האסור מדרבנן משום גזירה לבין מה שאסרו משום שבות. וראה גם תהלה לדוד סי' שכח סק"א. ואכ"מ.

וראה שוע"ר סי' שיג סי"ז שאמירה לנכרי בסעודות גדולות להסיר החלונות מפני שהסועדים מצטערים מהחום – "הרי זה שבות גמור, ואינו שבות דשבות שהתירוהו במקום מצטער, כמו שנתבאר בסי' שז".

[18] ראב"ד שם בדעת הרמב"ם. ר"ן שבת (סא, א) ד"ה ובמקום פסידא, לתירוץ הראשון. 

[19] מחמת חסרון כיס (שוע"ר סי' שח ס"ד).

[20] הביא דוקא דוגמא זו, ולא דוגמא של כיבוי שריפה על ידי גוי, משום שבשריפה אסרו חכמים לומר לנכרי לכבות, כדי שלא יבוא לכבות בעצמו, כמבואר בסי' שלד סכ"ה.

[21] רבנו מחדש בזה שמותר לומר לגוי לעבור על שני שבותים, לטלטל מוקצה ולהביאה דרך כרמלית, כי לענין "שבות דשבות" במקום הפסד, אין הבדל בין אם אומר לו לעבור על שבות אחד או על שני שבותים. וראה שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' כז שמביא הוכחה לזה מהמ"א בסי' תמו סק"ב, וכן מוכח מדברי רבנו שם ס"ו שמותר לומר לגוי להשליך חמץ בשבת בנהר או בבית הכסא, אף שהוא אסור בטלטול משום מוקצה, "רק שלא יעבירנה במקום שאסור לטלטל מן התורה", משמע שאם מטלטל בכרמלית מותר, אף שהגוי עובר בזה על שני שבותים, כיון שיש בו צורך מצוה. ואם כן הוא הדין כאן לצורך הפסד.

[22] כיון שיש חולקים וסוברים (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשפד. הגהות מרדכי רמז תנח. ועוד) שלא התירו שבות דשבות במקום הפסד, וכן כתב רבנו בסי' רמד סי"ב "שיש אוסרין אף במקום הפסד אם לא לצורך מצוה". לכן מתיר כאן רבנו רק במקום הפסד גדול. וכן פסק רבנו בהרבה מקומות בשולחנו: ראה סי' שלג ס"ה. סי' שלד ס"ב. שם סכ"ה. ובסי' רסו ס"כ ובסי' שכא ס"ו נקט "הפסד מרובה".

אך צ"ע לשון רבנו בסי' שיט סי"ח: "ובמקום הפסד יש להתיר לנכרי אמירה כל שבות מדברי סופרים, כמו שנתבאר בסי' שז". ולא הצריך "הפסד גדול". וגם בדוגמא המובאת שם "שומן הצף על פי החלב", בודאי אין זה בגדר "הפסד גדול". 

אבל בסי' רמד שם גבי קבלת מכס על ידי גוי מתיר רבנו במקום הפסד ביחד עם צורך מצוה, אף ששם גבי קבלת מכס מדובר בדרך כלל בהפסד גדול (כלשון רבנו שם). ויש לומר כיון ששם יש באמת טעם של צורך מצוה לא הוצרך רבנו להזדקק להיתר של הפסד גדול.

וראה בסי' רסו סוס"כ שמניעת ריוח לא נקרא הפסד, ולכן אם מצא בשבת ארנק מלא כסף, לא ניתן להתיר לקחתו על ידי אמירה לנכרי.

וראה בסי' שכא סוס"ו לענין בשר שלא יוכל לאכלו מבושל כי אם צלי אם לא ידיחנו בשבת – אין זה נקרא "הפסד כל כך", ולא התירו בו שבות דשבות ע"י גוי.   

[23] ראה גם סי' רסא ס"ב ובקו"א שם סק"א שצורך גדול דינו כהפסד מרובה. ושם בס"ג משוה צורך גדול לצורך מצוה. וראה גם סי' שמב ס"א. אבל ראה סי' רנב קו"א סק"ב שמחלק בין הפסד גדול לצורך גדול, ואף שמתיר בהפסד גדול אינו מתיר לצורך גדול אם אין שם הפסד מרובה, עיין שם. ואולי משום כך הכניסו רבנו כאן בחצע"ג.

[24] שאסור לומר לגוי לעשות מלאכה של תורה אפילו במקום מצוה והפסד גדול.

[25] כלומר, גם לאחר שעושים את המלאכה בשינוי מדרך החול, עדיין הוא שבות גמור, ואסור מדרבנן אפילו לומר לגוי.

[26] וכל שכן על ידי גוי.

[27] הכוונה לצער גדול (כמובא בהערה הבאה), ואין זה "המצטער" הנזכר לעיל בגוי. שכן במצטער כזה אין לעשות ע"י ישראל שום שבות אפילו בשינוי, כמבואר בסי' שכח סוס"כ, משא"כ כאן התירו אפילו מלאכה של תורה בשינוי, כלומר שבות אחד. ולפי זה צ"ע השייכות של קטע זה להאמור לעיל, שכן כאן מדבר אפילו על שבות אחד בלבד שמותר במקום צער גדול ע"י ישראל, ולא על שבות דשבות של ישראל.

[28] ראה שם ס"כ: "ואם לא נפל למשכב וגם אינו מצטער כל כך עד שנחלש כל גופו (אבל על כל פנים יש לו צער גדול) – מותר לעשות לו על ידי ישראל כל שבות הנעשה בשינוי אפילו הוא מלאכה". וראה גם שם ס"מ: "הגונח מכאב לב שרפואתו לינק בפיו מן הבהמה – מותר לינק בשבת, מפני שמפרק כלאחר יד הוא .. לפיכך אין ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, ומשום צערו לא גזרו". וראה שם גם סמ"א. וכן בסי' של ס"ט.

[29] ראב"ד בהשגות שם.

[30] וראה סי' שא סל"ח שמתיר לצאת לרשות במעות התפורים בבגדו, היינו בשינוי, כשחושש מגניבה: "לפי שיש אומרים שכל שבות שהוא שינוי מדרך החול לא גזרו עליו במקום הפסד מרובה, כמו שיתבאר בסי' שז". וראה גם סי' שג סכ"ג. וראה סי' רסא קו"א סוסק"ב: "דכמה מיני הפסד מועט יש והוא הדין להפסד מרובה". ואכ"מ.

והנה כאן לא כתב רבנו מה הדין במקרה זה לצורך מצוה, ולכאורה משום שפשוט הוא שכל דבר שהותר לצורך הפסד גדול הותר גם לצורך מצוה. וכן מפורש בהדיא בסי' שג סכ"ג: "כל הדברים שאסור לצאת בהם מן התורה מפני שהם משוי גמור, אסור לדברי הכל לצאת בהם אפילו לכרמלית (ואפילו אם מוציא אותם .. הוצאה שלא כדרכה .. הרי הם כשאר שבות דשבות, שלא התירו אלא במקום מצוה או הפסד מרובה, כמו שנתבאר בסי' ש"א, וכמו שיתבאר בסי' ש"ז".

אך בסי' שמ ס"ב בסופו כותב רבנו בסוגריים: "במקום מצוה לא גזרו .. על האמירה לנכרי, לפי שהוא אינו עושה כלום .. אבל העושה מעשה אסור אפילו הוא שבות דשבות במקום מצוה". וראה סי' שמז ס"ז (בסוגריים): "ומשום צורך מצוה אין מתירין שום איסור קל על ידי ישראל".

נמצינו למדים שלענין אמירה לנכרי לעשות איסור דרבנן לצורך מצוה והפסד גדול ומצטער וצורך גדול – מותר. אך לענין לעשות על ידי הישראל עצמו, יש סברא לומר שלא התירו שבות דשבות לצורך מצוה, אלא אלא במקום צער גדול והפסד מרובה. ויש להאריך בכל זה.

[31] סט"ו: "צנור המקלח מים מן הגג ועלו בו קשים ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו, ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית – מותר למעכו ברגליו בצנעה, שכיון שמתקן על ידי שינוי הוא, שאינו עושה אלא ברגליו – לא גזרו בזה במקום הפסד". וצ"ע למה לא הצריך שם "הפסד גדול".