לקטעים נוספים - לחץ כאן

סדר ברכת הנהנין פרק א:

א. מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה'. ומדברי סופרים לברך לפני כל אכילה ושתיה וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה וגו': 

שו"ע הרב סימן קסז:

א. מצות עשה מן התורה לברך את ה' אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' וגו' ומדברי סופרים לברך לפני כל אכילה ושתיה אמרו אם כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן וכל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה.

רמב"ם הלכות ברכות פרק א:

הלכות ברכות

מצות עשה אחת. והיא לברך את השם הגדול והקדוש אחר אכילה. וביאור מצוה זו בפרקים אלו

א. מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך. ...

 

סיכום:

ישנם כמה שינוים בין לשון אדה״ז והרמב״ם, וכן ישנם שינוים בלשון רבינו גופא בין לשונו בשו״ע ללשונו בסידור:

א) הרמב״ם כותב ״מצות עשה . . לברך אחר אכילת מזון״ (סתם), ואילו אדה״ז בשו״ע מוסיף ״(מצות עשה . . לברך) את הוי׳ כו׳״, ובסידור השמיטו.

ב) הרמב״ם מעתיק מהפסוק גם תיבת ״(וברכת את ה׳) אלקיך״, ואילו אדה״ז אינו מעתיק תיבת ״אלקיך״ (לא בשו״ע ולא בסידור).

ג) הרמב״ם אינו מרמז להמשך הפסוק (״על הארץ הטובה אשר נתן לך״) בתיבת ״וגו׳״, ואילו אדה״ז בשו״ע מרמז להמשך הפסוק בתיבת ״וגומר״, משא״כ בסידור.

אף ששינוים אלו הם שינוים קלים, אך הרי ידוע עד כמה מדוייקים הם דברי הרמב״ם ואדה״ז, ובפרט שבנדו״ד אדה״ז שינה בהעתקתו מלשון הרמב״ם, ועד״ז בלשון רבינו בסידורו ששינה מלשונו עצמו בשו״ע.

*

והנה את השינוי הראשון בין לשון הרמב״ם ואדה״ז - אפשר לבאר, כדלקמן:

דהטעם שהרמב״ם כתב ״לברך״ (סתם) - ולא כתב ״את ה׳״ - הוא מכיון שכבר הזכיר זאת בכותרת להלכות ברכות, דכתב (שם) ״מצות עשה אחת והיא לברך את השם הגדול והקדוש אחר אכילה״, לכן לא הוצרך הרמב״ם לכתוב שוב פעם ״לברך את הוי׳״ בגוף ההלכה. משא״כ אדה״ז בשו״ע שלא כתב הקדמה כזו, לכן כתב בגוף ההלכה שה״מ״ע (היא) . . לברך את ה׳״.

אבל צריך להבין: למה צריך בכלל הרמב״ם (בכותרת) ואדה״ז בשו״ע להשמיענו ש״מצות עשה . . לברך את ה׳״ - הרי זהו פסוק מפורש  ״וברכת את ה׳״, וא״כ גם באם הי׳ כותב ״לברך״ סתם, הי׳ ברור למי הכוונה?

ולאידך גיסא, באם צריך להשמיענו זאת, מדוע השמיטו רבינו בסידורו?

*

והביאור בזה, ע״פ ביאור החילוק במטרת החיבור של הרמב״ם והשו״ע מחד והסידור מאידך:

הרמב״ם והשו״ע שניהם הם אוסף וקובץ הלכות, שענינם ידיעת ההלכות.

משא״כ ההלכות שרבינו הכניסם לסידורו הן רק ההלכות שנוגעות לחיי היום יום בפועל, ונכתבו בסגנון של הוראות למעשה בפועל.

אחד מהחילוקים שמסתעפים מזה הוא בענין דיוק הלשון, שדיוק הלשון בסידור הוא בעיקר בשביל שההלכה תבטא ברור איך צריכה להיות ההנהגה על אתר, אבל אינו נוגע כ״כ מה שיהי׳ אפשר לדייק מזה בהנהגה אחרת לגבי הלכה אחרת.

משא״כ דיוק הלשון בשו״ע, הוא באופן כזה שלא יהי׳ אפשר לדייק ממנו שום ענין שאינו מתאים עם המובא בהלכות אחרות בשו״ע.

ועפ״ז אפשר לבאר מה שאדה״ז בשו״ע מדייק ומוסיף ״(לברך) את ה׳״, ובסידור השמיטו:

ידוע הכלל, שתיבת ״את״ בתושב״כ באה לרבות. כדאיתא בגמ׳ עה״פ ״את ה׳ אלקיך תירא״ - ״לרבות תלמידי חכמים״. ועד״ז תיבת ״את״ בפסוק שלפנינו באה לרבות, דמובא בראשונים ״וברכת את״ - ״לרבות בעה״ב״, ולכן הדין הוא ש״אורח מברך (המזון) כדי שיברך לבעה״ב״.

ולכן הוצרך אדה״ז בשלחנו וכן הרמב״ם בכותרת להל׳ ברכות להוסיף, ״מצות עשה מן התורה לברך את הוי׳ - כדי לשלול טעות זו, שלא נטעה לומר שה״מצות עשה מן התורה״ כוללת גם חיוב ברכה לבעל הבית (שנלמד מתיבת ״את״, כנ״ל).

משא״כ בסידור, אינו מעתיק תיבות ״את ה׳״ למנוע טעות הנ״ל, כיון שענינו לבאר רק את ההנהגה על אתר, ואין ענינו למנוע טעות וכיו״ב בקשר להנהגה אחרת, כנ״ל.

ועוד להוסיף: בסידור לא מובא הדין ש״האורח מברך כדי שיברך לבעה״ב״, ולכן גם אינו צריך למנוע טעות הנ״ל (שהמ״ע מה״ת אינה כוללת חיוב ברכה לבעה״ב), משא״כ ברמב״ם ושו״ע אדה״ז שהובא דין זה.

*

ומה שאדה״ז השמיט תיבת ״אלקיך״ (בשו״ע ובסידור) אף שהרמב״ם הביאו (שאלה הב׳ דלעיל):

ידועה דרכו של אדה״ז בשלחנו, להביא טעמי ההלכה כדי שידעו ההלכה בטעמי׳, ובכמה מקומות גם מביא הפסוק שמשם נלמד הענין, והבאת הפסוק משמשת בעיקר כטעם לההלכה (לא כמקור לה), ועד״ז בנדו״ד - הפסוק שהביא אדה״ז כאן הוא בעיקר כטעם להלכה.

וגם בסידור, אף שענינו להביא פסקי הנהגות הנוגעות למעשה בפועל, אך גם שם דרכו להביא בכ״מ טעמים בקצרה, במקום שמוסיף בענין ההנהגה למעשה בפועל (כגון תוספת בכוונה ובחיות וכו׳ בקיום ההלכה). והפסוק שהביא כאן ״ואכלת ושבעת וברכת את ה׳״ גם הוא לשם זה שעל ידו מובן גדר ההלכה, שהגדר והטעם של ברהמ״ז הוא ״ואכלת ושבעת וברכת את ה׳״: שמכיון שהוא נעשה שבע באכילתו, חלה עליו החובה לברך את ה׳.

וע״כ לא הביא אדה״ז בשו״ע ובסידור תיבת ״אלקיך״ שבהמשך הפסוק, כיון שתיבה זו אינה נוגעת לידיעת טעם ההלכה של ברכת המזון וגדרה, ואדרבא תיבה זו מבטאת ענין הפכי מברכת המזון (וברכת הנהנין), כדלקמן:

דהנה איתא בתוספתא שמתיבת ״אלקיך״ - מלשון ״דיינך״ - נלמד ״שכשם שאתה מברך על הטובה עך אתה מברך על הרעה״, ״בכל דין שדנך בין במדת הטוב בין במדת הפורענות״ - שענין זה הו ההיפך מענין ברכת המזון וברכת הנהנין, שהברכה בהם היא דוקא על שביעת (והנאת) הגוף.

אבל דרכו של הרמב״ם שאינו מביא בהלכותיו את הטעמים להלכה, והפסוק ״ואכלת ושבעת״ לא הובא כטעם להלכה אלא כמקור שמשם נלמד ענין זה, לכן הביא גם תיבת ״אלקיך״ שהוא סיום הענין.

*

והטעם שאדה״ז רמז בשלחנו להמשך הפסוק בתיבת ״וגומר״, אף שאינו ברמב״ם (שאלה הג׳ דלעיל):

שהרי כנ״ל, מה שאדה״ז הביא הפסוק זהו מפני שע״י יובנו הטעם והגדר בהלכה, ולענין ידיעת גדר ברכת המזון ש״מן התורה״, נוגעים (לא רק התיבות ״וברכת את ה׳״, אלא) גם התיבות שבהמשך הפסוק ״על הארץ הטובה״, כדלקמן:

דהנה איתא בגמ׳ והביאו אדה״ז בשלחנו, שמהתיבות ״על הארץ הטובה״ שבהמשך הפסוק לומדים, שמן התורה ברכת המזון כוללת ברכה ״על הארץ ועל המקדש (ירושלים)״. ולכן כתב אדה״ז ״וגומר״ לרמז לענין זה שג׳ הברכות דברכת המזון הן מהתורה. משא״כ הרמב״ם שלא הביא בהלכותיו לימוד זה, לכן הביא רק התיבות ״וברכת את ה׳ אלקיך״ - בלי הוספת ״וגו׳״ - כיון שלהלכה (של ״מ״ע . . לברך אחר אכילת מזון״) נוגעים רק התיבות ״וברכת את ה׳ אלקיך״.

ומה שהשמיט רבינו תיבת ״וגו׳״ בסידורו, זהו כיון שהסידור ענינו הנהגות למעשה, ולפיכך אין ענינו להביא שם פסוקים, אא״כ כטעם להלכה, כנ״ל. ולכן גם לא רמז להמשך הפסוק בתיבת ״וגו׳״, כיון שהמשך הפסוק אינו נצרך כאן כטעם להלכה זו.

***