סימן א

א [דף יז ע"ב] מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצות האמורות בתורה:
גמ' מוטל לפניו אין אינו מוטל לפניו לא ורמינהו מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר. ואם אין לו בית אחר אוכל בבית חברו. ואם אין בית לחברו עושה מחיצה ואוכל. אין לו דבר שיעשה מחיצה מחזיר פניו ואוכל. ואינו מיסב ואוכל. ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן [דף יח ע"א] ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו. ואינו מברך פי' ברכת המוציא. ואינו מזמן לברך ברה"מ. ואין מברכין עליו דלא תימא הוא דאינו מברך אבל אחרים אוכלין עמו ויברכו ברכת המוציא ויזמנו ויצא הוא בשמיעה קא משמע לן דלא צריך. רש"י פירש אין צריך שיברך ברכת המוציא משמע שאם רצה לברך הרשות בידו. ולא משמע כן בשמעתין דקאמר דהכא חוץ לארבע אמות נמי אסור מכלל שאינו יכול לברך. וי"א הא דמשמע דאסור לברך היינו כשצריך לעסוק בצורך מצרכי המת אבל אם כבר עסק או אם יש עוסקין אחרים יכול לברך. ובירושלמי לא משמע כן דגרסינן התם אינו אוכל כל צרכו ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ולא מברך. ואם בירך אין עונים אחריו אמן. ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן. ובעניית אמן אינו מתבטל מעסק המת אפ"ה אסור. ועוד אמרינן לקמן בפירקין (דף יט) אין המת מוטל לפניו הם יושבין וקורין והוא יושב ודומם הם עומדים ומתפללים והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואינו עוסק בצרכי המת מדקאמר יושב ודומם והיה יכול לכוין בפסוק ראשון. הלכך נראה שאסור להתפלל כל מי שמוטל עליו האבלות. וכן משמע בירושלמי דפירקין דגרסי' התם תניא אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. למה מפני כבודו של מת. או משום שאין לו מי שישא משאו. מאי נפיק מבינייהו. כשיש לו מי שישא משאו אי תימא מפני כבודו של מת אסור. ואי תימא מפני שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו מי שישא משאו והתניא פטור מנטילת לולב תפתר בחול והתניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא בי"ט. א"ר חנינא מכיון שהוא זקוק לו [להחשיך] להביא לו ארון ותכריכין [כמו דתנינן תמן (שבת ד' קנא א) מחשיכין על התחום כו' להביא לו ארון ותכריכין] כמי שהוא נושא משאו דמי ולאו דסבירא ליה לירושלמי דאנינות נוהג בשבת דהא בירושל' הוא דקתני בד"א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל כל צרכו וכו'. אלא מייתי ראיה מבשבת קל וחומר לי"ט שמותר להתעסק בו בדבור ולעבור עליו משום שבות הלכך בי"ט שמותר לקוברו ע"י עממין וגם הוא יכול להתעסק עמהם ולהחשיך על התחום נושא משאו קרינן ביה וכל דין אנינות נוהג בו. אבל בשבת כיון שאין קוברין אותו בשבת אף על פי שמותר להחשיך עליו אין נוהג בו אנינות. וי"א דבין בשבת וי"ט אין נוהג בהן אנינות אלא סמוך לערב דיכול להחשיך על התחום והא דפטור מתקיעת שופר איירי שלא היה לו שופר בבקר ונזדמן לו בערב. וכן אמרו על הרמב"ם ז"ל (שהיו מתים בניו) [שהיה מתו מוטל לפניו] ביום ראשון של ר"ה וצוה שיתקעו לפניו שופר להוציאו ידי חובה:

סימן ב
ב [דף יח ע"א] פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. אמרו שפעם אחת היה ר"י ז"ל אונן ואכל בלא הבדלה. א"ל תלמידיו ונבדיל לפניך. אמר להם האמרינן בירושלמי אם ברכו אין עונה אחריהם אמן. ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו למה אינך עושה הבדלה האמרינן טעם מבדיל והשיב להם מאחר שהייתי פטור אמש בשעת חיוב הבדלה משום שהייתי אונן גם עתה פטור אני. שכן מצינו בפרק קמא דחגיגה (דף ט א) חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני כיון שנדחה ביום ראשון שוב אינו חייב ביום שני. וה"ר מאיר ז"ל דנורנבערג כתב בהלכות שמחות שלו מי שיש לו מת בשבת ולא נקבר עד למחר ולא הבדיל במוצאי שבת נ"ל שמותר לאכול בלא הבדלה. דאמרינן בפ' מי שמתו מי שמתו מוטל לפניו פטור מכל מצות שבתורה. ואמרינן עלה בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. וביום המחרת לאחר שנקבר מתו אסור לאכול עד שיבדיל דהא קי"ל בערבי פסחים (דף קו ב וקז א) טעם מבדיל. ואמרי' נמי מי שלא הבדיל במ"ש מבדיל והולך כל השבת כולה. והא דאמרינן בפרק מי שמתו נושאי המטה וחילופיהן וכו' עד אלו ואלו פטורין מן התפלה ופירש"י וזה לשונו פטורין מן התפלה דלאו דאורייתא היא ורבותינו פירשו לפי שיש להן עוד שהות ול"נ שאין זה לשון פטורין. ואין להקשות על דברי מפרש"י דמשמע כיון שפטורין ההיא שעתא פטורין עולמית. דהא ודאי ליתא דמי לא מודה רש"י דאם קברו את המת ויש שהות ביום שיוכלו להתפלל שמתפללין ועד כאן (ס"א על כרחך) לא פליגי רבותיו והוא אלא שלפי רבותיו אם הגיע זמן התפלה ויכול לעסוק ועדיין יש להן שהות להתפלל יעסקו בו ואם לאו לא יבטלו מתפלה. ולפירש"י אפי' אם יעבור זמן התפלה יתעסקו בו. וא"כ בנדון זה כיון דזמן ההבדלה כל יום המחרת וכל השבת כולה אף על פי שלא היה יכול להבדיל קודם שנקבר מתו יבדיל לאחר שנקבר מתו כדפרישית. ואין לומר כיון שאין יכול להבדיל לא יאכל. דהא אמרינן דאינו מברך ואינו מזמן אפילו הכי אוכל ואפילו אם שמע מאחרים שהבדילו במ"ש אינו עולה לו כיון דבההיא שעתא לאו בר חיובא הוא וצריך למחר לחזור לברך ולהבדיל מיהו אינו מברך על הבשמים ועל המאור. שמעתי שיש גדולים שאומרים לאחר להבדיל ובזה נפטר האבל. ואין נראה לי כלל אלא כדפרישית. ושוב הגיד לי הר"ז הלוי ז"ל משפיר"א בשם ה"ר יקותיאל משפיר"א שמצא גדול אחד שכ' כדברי ואת שמו לא הגיד לי ע"כ לשון ר"מ ז"ל. ונ"ל כדברי ר' יהודה דהא דאמרינן בע"פ מי שלא הבדיל במ"ש מבדיל והולך כל השבת כולה. היינו כשלא היה לו יין במ"ש או שאירעו אונס אחר שלא היה יכול להבדיל. אבל אונן דבשעה שחל עליו חיוב הבדלה היה פטור נפטר לגמרי ותו לא מיחייב. ודמיא לגמרי לההיא דחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני:
ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בק"ש ובתפלה ובכל מצות האמורות בתורה רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן ואמר רבי יוחנן תשמיש המטה איכא בינייהו. בירושלמי פסק כרשב"ג. ובה"ג כתב דהלכה כת"ק דאסור. ולא שייך כאן הלכה כדברי המיקל באבל משום דאכתי לא חל אבלות עליה ואם איתא דגמ' דידן סבר דהלכה כרשב"ג הוה פסק כוותיה:
קתני מיהא אוכל בבית אחר ואפ"ה פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין. אמר רב אשי כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי דכתיב ואקברה מתי מלפני אטו ההיא שעתא קמיה הות רמיא אלא כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי:

סימן ג
ג מעשה באחד שתפסו המושל ומת בתוך התפיסה ולא נתנו המושל לקבורה כמה ימים. ופסק ר"י ז"ל דאין אנינות חל על הקרובים דלא קרינן ביה כי האי גוונא מי שמתו מוטל לפניו כיון דאין עליהם לקוברו. ומ"מ אין לדמותו לנתיאשו מלקוברו לענין שיחול עליהם אבילות כגון בהרוגי ביתר דהתם ודאי נתייאשו לקוברן ע"פ המלכות ומיד חלה עליהם אבילות. אבל האי עובדא נהי שאין בידם להוציאו מן המושל. מ"מ אינם מתייאשים לגמרי מקבורתו ומצפים לישועת השם אולי יתרצה המושל ליתנו לקבורה ואוננין מיהא לא הוו כיון שאינם יכולין להתעסק בקבורה ואפילו למאן דאסר תשמיש המטה בשבת למי שמתו מוטל לפניו. שאני התם דשייך ביה קצת עסק קבורה להחשיך על התחום כדאיתא בירושלמי ודמיא להא דאיתא בירושלמי בפרק בתרא דמ"ק דמת שמפנין אותו מקבר לקבר שהיה בדעתם מתחלה לפנותו שאין מונין לו אבילות משיסתום הגולל הראשון אלא משיסתום הגולל השני ומסתמא כשנקבר בקבר הראשון פסק האנינות. וגם אונן שעומד בבית האסורין נראה שמותר לאכול בשר ולשתות יין כיון שאין מוטל עליו לקוברו ודמיא להאי דאמרי' בירושלמי דפרקין דמשנמסר המת לרבים אוכל בשר ושותה יין. נמסר לכתפים כמי שנמסר לרבים דמי. וכיון שעומד בבית האסורין לא גרע מנמסר לכתפים כיון שאין מוטל עליו לקוברו. וכשנפטרה אחותו של ר"ת הודיעוהו בעיר אחרת שהיה שם ואכל בשר ושתה יין. ונתן טעם לדבריו דכיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור באכילת בשר ושתיית יין ולפי טעם זה אף אם היה בעיר מותר. ומילתא דתמיהא היא דא"כ לא ינהוג האנינות אלא בבנים לא באביו ולא באחיו ולישנא דגמרא לא משמע הכי אלא כל המתאבל הוי כמו כן אונן:

סימן ד
ד ת"ר המשמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ואם היו שנים זה משמר וזה קורא. זה משמר וזה קורא:

סימן ה
ה ת"ר לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס"ת בזרועו ויקרא בו וה"ה בעל פה נמי שאסור לקרות אלא אורחא דמילתא נקט. ודוקא בתפילין ובשאר מצות וכיוצא בהן אסור אבל בציצית שהוא חובת הבגד מותר שאינו יכול לפשוט בגדיו בשעה שהוא מהלך בבית הקברות וראיה לדבר מדאמרינן לקמן ר' חייא ור' יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוי שדיא תכלתא דרבי יונתן על קברי א"ל ר' חייא דלייה וכו'. אלמא שהלכו במלבושים [בציצית] אלא שיש לאדם ליזהר שיגביה ציציותיו. ומיהו אפשר דדוקא בימיהם שהיו לכל בגדיהם ארבע כנפות אי אפשר שיסירו בגדיהם כשהולכי' על הקברים אבל טליתות שלנו שאין אנו מתכוונים למלבוש אלא לקיים מצות ציצית נראה דהוה כמו תפילין ואית ביה משום לועג לרש. כך מצאתי כתוב בשם רבי יונה ז"ל:

סימן ו
ו ודווקא בתוך ד' אמות דאמר מר מת תופס ד' אמות לק"ש אבל חוץ לארבע אמות שרי. א"ר זריקא א"ר אמי אמר ריש לקיש (לעיל פ"א דף ג' ע"ב) אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת אמר רבי אבא בר כהנא לא נצרכה אלא לדברי תורה אבל מילי דעלמא לא איכא דאמרי אמר רבי אבא בר כהנא לא נצרכה אלא [אפילו] לדברי תורה וכ"ש למילי דעלמא וכתב רב האי גאון משמא דקמאי דכלישנא קמא עבדינן דאין אומרים דברי תורה לפני המת אלא דבריו של מת אבל מילי דעלמא אמרינן. וחוץ לארבע אמות איירי:

סימן ז
ז ת"ר המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסקי' וישים על החמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהם מנהג בזיון. ואם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת. וירכב עליהם אבל אם מפשילן לאחוריו על החמור שפיר דמי. וכן בספר תורה ואפילו אם נפשך לאסור בספר תורה בנביאים ובכתובים שפיר דמי. ומיהו נראה דאף לספר תורה שפיר דמי מדתני בסיפא כך אמרו בס"ת דלא מיסתבר למימר דמשום שריותא דגנבים ולסטים דוקא נקטיה דהא מילתא דפשיטא היא שינהג בו מנהג בזיון ולא ימסרנו ביד גנבים ולסטים. אלא משום דיוקא דרישא נמי נקטיה דשרי להפשילו לאחוריו. ובהדיא אמרי' בירושלמי דסקיא שהיא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילו לאחוריו ורוכב. ורב אלפס ז"ל כתב וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת שאם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר להניח על גבי החמור שהוא רוכב עליו משמע דקאי דוקא אסיפא:

סימן ח
ח אמר רחבה אמר רב יהודה כל הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו. ואם מלוהו מה שכרו אמר רב אסי עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל ולפחות ילונו ד' אמות:
[דף יט ע"א] אמר ריב"ל כל המספר אחר מטתן של ת"ח נופל בגיהנם שנאמר והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון. לפי שהם בחזקה שעשו תשובה כדאמרינן אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום:

סימן ט
ט מתני' נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שהמטה צורך בהן פטורין. שאין המטה צורך בהן חייבין. ואלו ואלו פטורין מן התפלה [אבל לא] מן התפילין ומן הק"ש:
גמ' ת"ר אין מוציאין את המת סמוך לק"ש בענין שלא יוכלו לקברו קודם ק"ש ואם התחילו אין מפסיקין. ת"ר העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין אין המת מוטל לפניהם הן יושבין וקורין והוא יושב ודומם. הן עומדין ומתפללין והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר צדיק אתה ה' על כל הבא עלי יה"ר מלפניך שתגדור את פרצותי ואת פרצות כל עמך בית ישראל ברחמים:

סימן יא
יא מתני' קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. העומדים בשורה הפנימים פטורים והחיצונים חייבין:
ירושלמי. כל העוסקין בהספד פטורין מן הק"ש [גירסת הירושלמי מפסיקין לק"ש] ואין מפסיקין לתפלה. מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה והתניא אם יכולין להתחיל ולגמור וכו'. מתניתא ביום הראשון הא דתני תנא ביום השני:
גמ' תנא אם יכולין להתחיל ולגמור אפי' פרק אחד או פסוק אחד יתחילו ואם לאו לא יתחילו:
[דף יט ע"ב] העומדים בשורה. ת"ר השורה הרואה את הפנימה פטורה. שאינה רואה את הפנימה חייבת. רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורין. מחמת עצמן [ולא מחמת כבוד] חייבין:

סימן יב
יב אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק שנא' אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חלול ה' אין חולקין כבוד לרב. ירושלמי תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש. ר' יוסי הוה יתיב ומתני הוה תמן מיתא. מאן דנפיק ליה לא אמר ליה כלום מאן דיתיב ליה לא אמר ליה כלום. ר' אמי הוה יתיב ומתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים אמר ליה ר' אמי שלח מניך והב ליה:

סימן יג
יג [דף כ ע"א] מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש ומן התפילין וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון. פירש"י בקטן שהגיע לחנוך. ומ"מ פטור הוא מק"ש לפי שאינו מצוי אצל אביו בעת ק"ש ומתפילין שאינו יודע לשמור גופו. ולא נהירא לר"ת ז"ל דהא אמרינן בפרק לולב הגזול (דף מב א) קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין והיינו חנוך דידיה. אלמא כשהגיע לחנוך חייב בתפילין. וכן בק"ש אמרינן קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה וק"ש. ומפרש מאי ק"ש פסוק ראשון של ק"ש. וסבירא ליה לר"ת דבלא הגיע לחנוך איירי וחייבין דסיפא קאי אנשים ועבדים לחוד. אבל קטנים פטורין מן הכל כיון שלא הגיעו לחנוך ודרך התנא לשנות נשים עבדים וקטנים שלא הגיעו לחנוך לענין פטור. וגבי סוכה נמי תנן הכי:
[דף כ ע"ב] גמ' ק"ש ותפילין הוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות. תפלה ומזוזה וברכת המזון דהויא ליה מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות. אף על גב דבתפלה כתיב ערב ובוקר וצהרים. כיון דרחמי נינהו חייבינהו. ונשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. דאמר קרא זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. א"ל רבינא לרבא נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן דכתיב וברכת [על] הארץ ונשים לא נטלו חלק בארץ ומנ"מ לאפוקי אחרים ידי חובתן אי אמרת דאורייתא אתי דאוריי' ומפיק דאוריי'. וא"א דרבנן הויא ליה שאינו מחויב בדבר ואינו מוציא אחרים ידי חובתן מאי *ת"ש באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבוא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. ולטעמיך קטן בר אפוקי אחרים הוא אלא הכא במאי עסקינן דאכל שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ולא אפשיטא הבעיא הלכך נשים אינן מוציאין את אחרים ידי חובתן. וא"ת מ"ש מהא דאמרי' לקמן בפרק שלשה שאכלו (דף מח א) להוציא את אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ובשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן ואפילו הכי מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה וחייבין מן התורה. ואם כן באשה נמי אף על פי שאינה חייבת אלא מדרבנן תוציא אחרים שחייבין מן התורה. י"ל דלא דמי דאיש אף על גב שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אף על פי שאינו נתחייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה. שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילן מן העון ולפטור אותן מן המצות אבל אשה אינה בכלל הערבות לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן:

סימן יד
יד מתני' בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם:
גמ' אמר ר' אבין זאת אומרת הרהור כדבור דמי וכל אדם יוצא ידי חובתו בהרהור. דאי ס"ד הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר. אתיא מתניתין כר"מ דאמר לעיל בפרק שני (דף טו ב) הרי הוא אומר על לבבך בכוונת הלב הן הן הדברים. אי נמי כרבי יהודה דאמר אם לא השמיע לאזנו יצא אבל לכתחלה צריך להשמיע לאזנו ובעל קרי אוקמוה אדאורייתא ויוצא בהרהור. ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי ואתיא מתניתין כרבי יוסי דאמר אם לא השמיע לאזנו לא יצא. ואפי' לרבי מאיר דאמר אחר כוונת הלב הן הדברים מכל מקום צריך שיוציא בשפתיו ובלא השמעת האוזן קרי ליה כוונת הלב וכן הא דתניא לעיל (שם) לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא היינו במוציא בשפתיו בלא השמעת האוזן. וכתב ר"ח ז"ל הלכתא כרב חסדא מדשקלו וטרו ר' אלעזר ורב אדא לתרוצי מילתיה ואין יוצא ידי חובתו בק"ש בהרהור עד שיוציא בשפתיו אף על פי שאינו צריך להשמיע לאזניו כדפסק רב חסדא גופיה לעיל פ"ב (שם) והביא ראיה רבינו יונה ז"ל דהרהור לאו כדבור דמי מדאמרי' בשבת בפרק שואל (דף קנ א) ממצוא חפצך ודבר דבר דבור אסור והרהור מותר. ופריך עליו והאמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא אלמא הרהור כדבור. ומשני התם משום דכתיב והיה מחניך קדוש כלומר הא דאסר רבי יוחנן הרהור לאו משום דכתיב ולא יראה בך ערות דבר דהרהור לאו בכלל דבור אלא משום דכתיב והיה מחניך קדוש משמע אפילו בהרהור. אלא מאי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר אמר ר"א כדי שלא יהו כל העולם עסוקים והוא יושב ובטל. מכאן כתב בעל ה"ג קרא ק"ש ובא לבית הכנסת ומצאם שקוראין ק"ש קורא פסוק ראשון עמהם:

סימן טו
טו [דף כא ע"א] אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר. מ"ט קסבר אמת ויציב דאורייתא ק"ש דרבנן. מכאן פסק בשאלתות דרב אחאי דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אי אמרן אי לא אמרן אין צריך לחזור ולאומרן ור' אלעזר אמר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל. רבי יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ולית הלכתא כשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן דקי"ל ק"ש דאורייתא והלכתא כרבי יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ונראה דלא קאמר אלא אם ספק לו אם התפלל וה"ק אינו חושש ומתפלל מספק דאף אם התפלל כבר מאי נ"מ אף אם מתפלל כל היום כולו מספק. ולא פליג אדרב יהודה אמר שמואל דאמר (שם) פוסק אפי' באמצע הברכה. והכי אמרינן לקמן בפרק אין עומדין (דף לא א) יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש על ידי דניאל וזמנין תלתא ביומא וגו' ומשמע שאין לו לאדם להתפלל יותר מג"פ. והא דאמרינן במקום שנהגו (דף נד ב) אליבא דרבי יוחנן מתפלל תפלת נעילה בתענית צבור מהאי טעמא דרבי יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו שאני יום התענית שהוא דמיא ליוה"כ וראוי להתפלל בו תפלת נעילה אבל אם ידוע לו שהתפלל ר' יוחנן מודה דאין לו להתפלל יותר. ורב אלפס ז"ל כתב אהא דא"ר יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו מפרשי רבנן ה"מ ביחיד ואדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור. וצבור בין אדעתא דחובה בין אדעתא דרשות אסור דקי"ל דתפלות כנגד תמידין תקנום וכשם שאין הצבור מביא עולת נדבה כך אין הצבור מתפללים תפלת נדבה אבל היחיד מתפלל תפלת נדבה שכן היחיד מביא עולת *נדבה הלכך אין היחיד מתפלל תפלת המוספין נדבה שאין מתנדב קרבן מוסף. והא דקאמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק אפילו באמצע הברכה. ומפרשי לה רבנן כגון שכבר התפלל תפלתו [ועמד להתפלל] אדעתא דחובה ושכח שכבר התפלל אדעתא דחובה ונזכר שכבר התפלל פוסק אפי' באמצע הברכה שאם בא לגומרה נמצא כמו שהקריב שני תמידים בשחרית שהוא עובר משום בל תוסיף ולהכי פוסק אפילו באמצע הברכה ובהא אפילו רבי יוחנן מודה דלא קאמר ר"י הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו אלא תפלת נדבה כגון תחנונים וכיוצא בהן אבל תפלת חובה לא קאמר. ורב האי גאון ז"ל כתב הא דאמר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו היינו דווקא ע"י חידוש אבל בלא חידוש אסור. והביא ראיה מדאמרי' לקמן אמר רב יהודה א"ר שמואל התפלל ונכנס לבהכ"נ ומצא צבור שמתפללין **אם יכול לחדש דבר בתפלתו כדי שתהא תפלתו תחנונים יתפלל ואם לאו לא יתפלל אלמא שלא התיר להתפלל אלא בחידוש והא דנקט צבור לא מפני שהיחיד אין צריך חידוש אלא נקט צבור לרבותא דלא אמרינן יחיד לגבי צבור כמאן דלא צלי דמי ולא צריך חידוש אלא אפי' בצבור צריך חידוש. ועוד הביא ראיה רבי' יונה ז"ל לדבריו מדאמרי' בפ' אין עומדין (דף לא א) יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש ע"י דניאל וזמנין תלתא ביומא וגו' דודאי לא קמיבעיא ליה אם חובה שיתפלל אדם כל היום כולו אלא בתפלת רשות קמיבעיא ליה והשיב לו דלא יתפלל אלא ג"פ. א"כ היכי קאמר רבי יוחנן שמותר להתפלל כל היום אלא ודאי ר' יוחנן לא קאמר אלא היכא שמחדש בה דבר והא דפרק אין עומדין הכי קאמר יכול יתפלל אדם כל היום כולו בלא חידוש. והשיב לו דאסור כמי שמתפלל לחובה הואיל ואין עושה תפלתו תחנונים לחדש בה דבר. והשתא ניחא מה שמקשים למ"ד תפלת ערבית רשות למה הזכיר בפסוק שלשה זמנים לא היה לו לומר אלא שני הזמנים שהן חובה. אלא ודאי כך הוא הענין דלמ"ד תפלת ערבית רשות נ"מ במה שנכתב זמנה בפסוק שאם ירצה מתפלל בנוסח שתי תפלות אחרות שהן חובה אבל משלשה ואילך אין לו להתפלל אלא בחידוש והא דאמר שאין לו להתפלל בלא חידוש היינו היכא שיודע בודאי שהתפלל אבל ספק התפלל ספק לא התפלל כשהוא חוזר ומתפלל אין צריך חידוש דכיון דחוזר ומתפלל על הספק אין לך חידוש גדול מזה. מה שכתב רב אלפס ז"ל שאין היחיד מתפלל תפלת המוספין נדבה לפי שאינו מתנדב יש מקשים עליו אף על פי שאינו מתנדב קרבן מוסף סתם מ"מ מקריב עולות שהן מקרבנות מוסף כמו יחיד שאין מקריב תמיד אלא מתנדב עולה כמו התמיד שהיה עולה. ומתרצי' מפני שעיר חטאת שבמוסף שאינו בא בתורת נדבה. מיהו קשה ממוסף של שבת שאין בו שעיר ואמאי קאמר על כל מוסף סתם שאין היחיד קרב אותו נדבה. וי"ל אף על פי שיכול להביא קרבנות של מוסף שבת בתורת נדבה מ"מ אין יכול להביאם בשבת. לפי תירוץ זה אפילו תפלת יוצר אין להתפלל נדבה בשבת לפי שאין שום קרבן קרב נדבה בשבת. ורב האי ז"ל כתב שהיחיד מתפלל תפלת שבת נדבה בין תפלת שחרית ומנחה בין תפלת מוסף:

סימן טז
טז אמר רב יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש דבר בתפלתו כדי שתהא תפלתו תחנונים יתפלל ואם לאו אל יתפלל:

סימן יז
יז אמר רב נחמן כי הוינא בי רבה בר אבוה איבעיא לן הני בני בי רב דטעו ומתחילין בתפלת חול בשבת מהו שיגמרו. אמר להו גומר כל אותה הברכה דבדין הוא דבעי לצלויי שמנה עשרה ומפני כבוד השבת לא אטרחו רבנן. הרב ר' אשר ז"ל מלוני"ל היה אומר דוקא בברכת אתה חונן בלבד שהיא ברכה ראשונה אמרינן דגומר כולה אבל אם נזכר בשאר ברכות פוסק אפילו באמצע הברכה. וליתא כיון דמפרש טעמא דמשום דבדין הוא דבעי לצלויי שמנה עשרה א"כ אין לחלק בכל הברכות אלא כמו שגומר בראשונה כך גומר בכולן. ומיהו נראה כיון שתולה הטעם דגברא בר חיובא הוא ומשום כבוד שבת לא אטרחו היינו דווקא ערבית ושחרית ומנחה אבל מוסף שאין מתפללין אלא ז' פוסק אפילו באמצע הברכה. והראב"ד ז"ל כתב דלא שנא דאפילו תפלת המוספין ראויה היתה לכל י"ח ברכות ואם התפלל י"ח ברכות וחידש בה דבר מועט במוספין יצא כדאמרינן בירושלמי פ' תפלת השחר בענין כמה ישהה בין תפלת יוצר לתפלת מוסף כדי הילוך ארבע אמות. רבא אמר צריך לחדש בה דבר. ר' זירא בעי קמיה דר' יוסי מהו צריך לחדש בה דבר אמר ליה אפי' אמר ונעשה לפניך את חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף יצא וכן משמע בירושל' שאכתוב בסמוך שהיו מתפללים במוסף של ר"ח וחול המועד י"ח ברכות וכן היה ראוי בשבת וי"ט אלא שהקלו בתפלת המוספין כמו שהקלו בשאר תפלות הלכך במוסף נמי בר חיובא הוא ואם התחיל גומר:

סימן יח
יח [דף כא ע"ב] אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים יתפלל ואם לאו לא יתפלל לפי שצריך לשחות עם הצבור במודים שלא יראה ככופר למי שחבריו משתחוים לו. וה"ה אם יגיע למודים או לאחת מן הברכות ששוחין בהן כשש"ץ מגיע למודים שפיר דמי כיון שהוא משתחוה עם חבריו. אבל הגמרא לא פסיק ליה למינקט כה"ג ולא מסתבר לפרושי דמשום מודים דרבנן צריך שיגמור תפלתו קודם מודים. ור"ת ז"ל כשהיה עומד באמצע התפלה והיה מגיע למודים היה משתחוה עם הצבור באמצע הברכה אבל לא בתחלה וסוף דאמרינן לקמן (דף לד א) אין לשוח בתחלת הברכה וסוף אלא באבות ובמודים מיהו לכתחלה אין לעשות כן אם לא שיצטרך אדם להתפלל ולסמוך גאולה לתפלה. וכן לענין קדושה אם יגיע לש"ץ כשאומר נקדישך יאמר עם הש"ץ מלה במלה כל מה שהוא אומר. ואין זה קרוי הפסק ואם התפלל וצבור אומרים קדושה או יהא שמיה רבא כתב רש"י בסוכה פרק לולב הגזול (דף לח ב) בשם ה"ג וכן פר"ח ז"ל שישתוק ויכוין למה שהצבור אומרים והוי כעונה. אבל ר"ת ור"י ז"ל אומרים דכיון דשומע כעונה הוי הפסקה אם ישתוק וקצת יש ראיה מכאן דאי שומע כעונה אמאי קאמר הכא דלא יתחיל אם לא יוכל לגמור עד שלא יגיע ש"ץ לקדושה למנ"מ ישתוק ויכוין ויהיה כעונה. מיהו נוכל לומר דענייה חשיבא טפי. ועוד מוסיף בירושלמי דברים אחרים דגרסינן בירושלמי בפרק תפלת השחר לא התפלל שחרית ובא ומצאן שמתפללין של מוסף אם היה יודע שאם יתחיל יגמור עד שלא יתחיל ש"צ כדי לענות אחריו אמן יתפלל. ואם לאו אל יתפלל. באיזה אמן אמרו חד אמר באמן של האל הקדוש. וחד אמר באמן של שומע תפלה מ"ד בהאל הקדוש בשבת ומ"ד בשומע תפלה בחול. ומשמע מתוך ירושלמי זה שהיו מתפללים במוסף שבחול כגון בר"ח ובחולו של מועד י"ח ברכות והיה תמיה רבי חיים הכהן ז"ל על מנהג שלנו שאין אנו מתפללים בהם רק שבע ברכות. וגם בגמ' דידן לא הוזכר שבע ברכות כי אם בשבתות וי"ט דחיישינן לטירחא אבל בראשי חדשים ובחול המועד דלא חיישינן לטירחא שהרי מתפללים בשחרית ערבית ומנחה י"ח ברכות א"כ אף במוסף יהיה ראוי לנו להתפלל י"ח והרב אלחנן ז"ל היה אומר כי בגמ' דידן יהיה מוכח שאין להתפלל בשום מוסף י"ח ברכות שאם היה מתפלל י"ח ברכות היה אומר גם ברכות מוסף אז יהיה י"ט ברכות ואמרינן לקמן בפרק תפלת השחר (דף כ"ט א) תמני סרי תיקון תשסרי לא תיקון. ולא תיקשי מענינו דדוקא ש"ץ הוא שאומרה ברכה בפני עצמה אבל יחיד כוללה בשומע תפלה. ואין לומר נכלול תפלת מוסף בעבודה כמו בתפלת שחרית. דא"כ בפרק במה מדליקין (דף כד) הוה ליה למיתני מוסף בהדי ערבית ושחרית ומנחה שמתפללין שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה. ועוד כיון דלא נתקנה התפלה אלא בשביל המוסף די לנו בז' ברכות. גם נראה שאין לגרוס בירושלמי בא ומצאן מתפללין של מוסף דלמה לו להזכיר בתפלת המוסף דין זה בתפלה של חול נמי היה יכול להשמיענו. ובתוספתא דברכות נמי יש סמך למנהג שלנו. דקתני כל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים ערבית ושחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בהודאה ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ובימים שהיה בהן קרבן מוסף כגון ר"ח וחול המועד (ערבית) שחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ובמוספין מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע. וריב"ל אומר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל במאי קמיפלגי רב הונא סבר היחיד אומר קדושה. ור' יהושע ב"ל סבר אין היחיד אומר קדושה. וכן אמר רבי יצחק אין היחיד אומר קדושה. אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מי'. אבל קדוש של סדר קדושה יחיד אומרה שאינו אלא כמי שקורא הפסוק ומתרגמו. וקדושה שביוצר י"מ שאין היחיד אומרה אלא יאמר ואומרים ביראה קדוש וברוך. וי"א שיחיד אומר וכן יראה כי אינו אלא סיפור דברים בעלמא היאך המלאכים הן מקדישין אבל כשאנו אומרים נקדישך ונעריצך כמו שהמלאכים מקדישין אין לומר בפחות מי'. וכ"ע מיהא מיפסק לא פסיק איבעיא להו מהו שיפסיק ליהא שמיה רבא ומסיק דלא פסיק:

סימן יט
יט גרסי' בפרק כל כתבי הקדש (דף קיט ב) אריב"ל כל העונה אמן יהא שמיה *רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה שנא' בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'. מה טעם בפרוע פרעות משום דברכו השם:

סימן כ
כ גרסי' בגמרא דסוטה (דף מ) בזמן שש"ץ אומר מודים העם מה הם אומרים. אמר רב מודים אנחנו לך ה' אלהינו על שאנחנו מודים לך. פירוש על מה שזכיתנו מכל האומות וקרבתנו להודות לך. ושמואל אמר מודים אנחנו לך ה' אלהינו ואלהי כל בשר על שאנו מודים לך. ר' סימאי אומר יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך. נהרדעי אמרו משום ר' סימאי ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו על שאנו מודים לך. רב אחא בר יעקב מסיים בה הכי כן תחיינו ותקיימנו ותחננו ותקבצנו מארבע כנפות ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעבדך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך. אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו. בירושלמי מסיים בה ברוך אתה ה' האל ההודאות:

סימן כא
כא [דף כב ע"א] רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם. תנא רבי יהודה בן בתירא אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם וקורא למעלה מרבי יהודה בן בתירא. אמר ליה בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' מה אש אינה מקבלת טומאה אף ד"ת אינם מקבלין טומאה. אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כתלתא סבי. כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה. כרבי יאשיה בכלאים. כרבי אילעי בראשית הגז. כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא. ואמרי לה לנטילותא. מ"ד לטבילותא כרבי יהודה בן בתירא מ"ד לנטילותא כרב חסדא דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. איכא מאן דאמר הא דאמר בטלוה לטבילותא בין לדברי תורה בין לתפלה. ואיכא מאן דאמר ה"מ לדברי תורה. *אבל לתפלה בעי טבילה ולא טבילה דוקא אלא רחיצה בט' קבין וכתב רב האי גאון ז"ל כיון דבגמרא ליכא האי מילתא נקוט מנהגא דכל ישראל בידך שכל בעלי קריין אף על פי שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו:

סימן כב
כב [דף כב ע"ב] מתני' היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר. ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא. ואם לאו יתכסה במים ויקרא ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים. וכמה ירחיק מהם ומן הצואה ארבע אמות:
גמ' ת"ר היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ד' אמות והתניא לצדדין לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. פירוש שיש נהר לפניו. (ת"ר) המתפלל ומצא צואה במקומו [אמר רבה] אף על פי שחטא תפלתו תפלה אמר רבא האי זבח רשעים תועבה הוא. נראה לר"י דמיירי במקום שראוי להסתפק ולתלות שיש שם צואה הלכך פשע מתחלה ולכך תפלתו תועבה. אבל אם אינו מקום שראוי להסתפק לא מיקרי זבח רשעים ואם התפלל תפלתו תפלה ואין צריך לחזור לברך ולהתפלל והביא ה"ר יונה ז"ל ראיה לדבריו מברייתא דלעיל היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחריו ארבע אמות. ולא אמרינן שיתפלל פעם אחרת כי באותו מקום לא היה ראוי להסתפק לתלות שיש שם צואה:

סימן כג
כג ת"ר היה עומד בתפלה ומים שותתים לו על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר. פסק ה"ר יוסף ב"ר משה ז"ל דאפילו נפלו על בגדיו כיון דעביד טיף טיף נבלעים מהרה. כדאמר לקמן (דף כה א) מי רגלים שנבלעו בבגד או בקרקע ואין בהם טופח כדי להטפיח מותרין. ונראה דאפילו יש בהם טופח כדי להטפיח מותר. דמדאורייתא אינו אסור אלא כנגד העמוד בלבד כדאמרינן לקמן (שם) ורבנן הוא דגזור וכיון שכבר הוא עומד בתפלה לא גזור ואוקמוה אדאורייתא. להיכן הוא חוזר. רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר חוזר למקום שפסק לימא בהא קמיפלגי [דף כג ע"א] מ"ס אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ומ"ס למקום שפסק. אמר רב אשי האי שהה ולא שהה מיבעי ליה אלא דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. והב"ע בדלא שהה ובהא קמיפלגי מ"ס גברא דחוי הוא ולכך יחזור לראש. ולא דמי למהלך במבואות המטונפות דאמר לקמן (דף כד ב) שחוזר למקום שפסק היכא דלא שהה דהתם גברא לאו דחוי הוא אלא שהמקום גורם. ומ"ס גברא חזי הוא דאפילו בשעה שהמים שותתין הוא ראוי להתפלל דלא אסרה תורה במי רגלים אלא כנגד העמוד ושותת לא חשיב כנגד העמוד ורבנן הוא דאחמור היכא דלא היה עומד בתפלה. דכ"ע שהה חוזר לראש. אבל לא הוה מצי למימר דכ"ע לא שהה אין חוזר לראש ובדשהה קמיפלגי [ומאן דס"ל חוזר לראש משום גברא דחוי הוא] משום דלכ"ע הוי גברא חזי כיון דאין חוזר לראש דכיון דע"י שום הפסק אינו צריך לחזור ולהתפלל מה שהתפלל כבר אם כן שפיר מצי להתפלל אף על פי שלא היה יודע שהיה יכול להעמיד עצמו מלהטיל מים עד שיגמור את תפלתו. אבל אם הוה מצי למימר הכי הוה משני ליה דקיימא לן אפילו שהה בה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש דאמרינן בפרק ב' דמגילה (דף יח ב) אין הלכה כרבי מני שאמר משום ר' יהודה גבי מגילה שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ור' יוחנן נמי קאמר בפרק בתרא דר"ה (דף לד ב) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ומסיק התם דפליג אדר' אבהו דאמר חוזר לראש והלכה כר' יוחנן בכל מקום. ועוד שר' אבהו תלמידו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב והכי איתא לקמן בפירקין (דף כד ב) גבי ר' אבהו דהוה אזיל במבואות המטונפות ובעא מינה דר"י להיכא ליהדר. ואמר ליה ר' יוחנן לדידי לא סבירא לי למיפסק ואף אם שהה כדי לגמור את כולה אין צריך לחזור לראש. אבל לדידך דסבירא לך דצריך להפסיק וסבירא לך דהיכא דשהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש הכא נמי חוזר לראש. והקשה רבינו שמשון ז"ל מקוצי חדא דאין זה דרך שישיב הרב לתלמיד לפי מה שסובר התלמיד כיון שהוא מסופק ושואל ממנו. ועוד מנ"ל הא דרבי אבהו ס"ל היכא דשהה באמצע כדי לגמור את כולה חוזר לראש ופי' הוא דודאי דהיכא דשהה באמצע כדי לגמור את הכל בלא דחוי ואונס אלא שהה מעצמו ואם היה רוצה היה יכול לגמור כה"ג אין חוזר לראש כי ההיא דמגילה כשקורא לסירוגין וכן ההיא דר"ה דשמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא אבל היכא דשהה מחמת שהיו מים שותתים על ברכיו לא היה יכול להתפלל באותה שעה דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. והשתא ניחא הא דרבי אבהו לקמן דה"ק ליה לדידי לא סבירא לי להפסיק הלכך לא היה צריך לחזור לראש אבל לדידך שהפסקת דסבירא לך שאין המקום ראוי לקרות אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. כתב רב האי דהלכתא כמ"ד שחוזר למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש:
גרסינן בפרק בני העיר (דף כז ב) תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין והמשתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל. אמר ליה רב נחמן בשלמא משתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל דתנן כמה ירחיק מהם ומן הצואה ארבע אמות. אלא המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין אי הכי קדישתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא. תני ישהה כלומר הא דקתני ירחיק ישהה הוא ואמרינן בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואח"כ יתפלל משום ניצוצות אלא המתפלל ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך ישתין מאי טעמא. אמר רב אסי כל ארבע אמות תפלתו של אדם שגורה בפיו ורחיש מרחשן שפוותיה:

סימן כד
כד ת"ר היה צריך לנקביו לא יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. אמר רב זביד ואיתימא רב יהודה ל"ש אלא שלא יכול לעמוד על עצמו. אבל אם יכול לעמוד על עצמו מותר. זו היא גירסת רב אלפס ז"ל. ולי נראה אף על פי דיכול לעמוד על עצמו כיון שצריך לנקביו אינו מותר לכתחלה כדאמר בברייתא בסמוך היה צריך לנקביו אל יתפלל. וברוב ספרים גרסינן אבל אם יכול לעמוד על עצמו תפלתו תפלה. ועד כמה אמר רב זביד ואיתימא רב יהודה עד פרסה. תניא אידך היה צריך לנקביו אל יתפלל משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל וכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים ואמר רב אסי ואיתימא רב חיננא בר פפא שמור נקביך בשעה שאתה בא לעמוד בתפלה לפני:

סימן כה
כה גרסי' בפרק אלו הן הלוקין (דף טז ב) אמר רב אחא המשהה נקביו קעבר משום בל תשקצו אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתי בקרנא דאומנא עובר משום בל תשקצו:

סימן כו
כו איבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבוע ומשתין בהן מים מי חיישינן שמא יפנה בהן או לא אבל בית הכסא עראי פשיטא שמותר. אבל בית הכסא קבוע מיבעיא ליה אי חיישינן שמא יפנה בהם ואף על גב דתניא לקמן הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס לאו משום הכניסה צריך לחלוץ אלא משום שרוצה לעשות צרכיו. ומתוך קושיא זו היה גורס רב האי גאון מהו שיכנס אדם לבית הכסא צנוע פירוש שסופו להיות קבוע ולאו קושיא היא כדפרישית. רבינא שרי ורב אדא בר אהבה אסר. אתו שיילוה לרבא אמר להו אסור חיישינן שמא יפנה בהם:

סימן כז
כז ת"ר הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס וכשהוא יוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן אלו דברי ב"ש וב"ה אומרים אוחזן בידו ונכנס. ר"ע אומר אוחזן בבגדו ונכנס. בבגדו ס"ד זימנין דמישתלי ונופלים אלא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס. ולא יניחם בחורים הסמוכים לר"ה שמא יטלו אותם עוברי דרכים ויבא לידי חשד ומעשה בתלמיד אחד שהניח תפילין בחורים הסמוכין לר"ה ובאת זונה אחת ונטלתן ואמרה ראו מה נתן לי פלוני באתנני. כיון ששמע אותו תלמיד כך עלה על הגג ונפל ומת. באותה שעה התקינו שיהא אוחזם בבגדו ובידו ונכנס. א"ר מיאשה בריה דריב"ל משמיה דריב"ל הלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בידו בימין כנגד לבו. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובלבד שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח. אמר רבי יעקב בר אחא אמר ר' זירא ביום גוללן כמין ספר ובלילה עושה להם [כמין] כיס טפח ומניחן אמר רבה בר בר חנה ל"ש אלא שיש שהות ביום כדי ללובשן אבל אם אין שהות ביום כדי ללובשן עושה להם כיס טפח ומניחן אמר אביי ל"ש אלא שהניחן בכלי שהוא כליין אבל בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח. אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן כי הוה בעי למיעל לבית הכסא כי הוה נקיט ספרא דאגדתא הוה יהיב לן וכי הוה נקיט כיסתא דתפילין לא הוה יהיב לן אמר הואיל ושריוה רבנן ננטרן:

סימן כח
כח [דף כג ע"ב] תנו רבנן לא יאחז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהם מים ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי כדאמר בסוכה (דף כו א). אבל כשהן בראשו מותר להשתין בהן בבית הכסא עראי וגם מותר לישן בהן שינת עראי כדאמר בסוכה הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח. וא"ת היאך שינת עראי מותר והלא אסור להסיח דעתו מהם ובשעה שמתנמנם נמצא שמסיח דעתו מהם. והיה אומר ר' יונה ז"ל מתוך דברי רבי' משה ז"ל מצאנו תירוץ לדבר זה דודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אף על פי שעוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן ממש אין זה נקרא היסח הדעת דאי לא תימא הכי איך יוכל אדם להניח תפילין כל היום. וכן נמי כשנתנמנם אין כאן היסח הדעת כי הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן קלות ראש. אמר שמואל מעות וסכין וקערה וככר הרי אלו כיוצא בהן. ואף על גב דשרו בבית הכסא קבע כדאמרינן לעיל אוחזן בבגדו ובידו ונכנס לבית הכסא עראי אסור מ"ט בית הכסא קבע ליכא ניצוצות לפיכך שרי. בית הכסא עראי איכא ניצוצות ולפיכך אסור אפילו לאוחזן בבגדו ולהשתין. וא"ת היאך אפשר בבית הכסא דליכא ניצוצות והלא אי אפשר לגדולים בלא קטנים. וי"ל דבבית הכסא קבוע עושה צרכיו מיושב וכלין מי רגלים וליכא ניצוצות אבל כשמשתין מעומד אינן כלין ואיכא ניצוצות ומצוה לשפשף כדי שלא יראה ככרות שפכה ויוציא לעז על בניו:

סימן כט
כט תניא כשהוא נפנה מגלה מאחריו טפח ומלפניו טפחיים ותניא אידך מאחריו טפח ומלפניו ולא כלום ולא קשיא הא באיש והא באשה:

סימן ל
ל גרסי' בפרק המקבל (דף קה ב) אמרי דבי רבי ינאי לתפלה ולתפילין ארבע קבין. לתפלה דתניא הנושא משאוי על כתפו והגיע זמן תפלה פחות מארבע קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל. ד' קבין מניחו ע"ג קרקע ומתפלל. לתפילין דתניא הנושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו אם תפילין רוצצות אסור ואם לאו מותר. באיזה משאוי אמרו במשאוי של ד' קבין:

סימן לא
לא תני רבי חייא המוציא זבל על ראשו ותפילין בראשו הרי זה לא יסלקם לצדדין ולא יקשרם בידו מפני שנוהג בהם מנהג בזיון. אבל קושרם בזרועו במקום תפילין. משום רבי שילא אמרו אפילו מטפחת של לחם (זהו גירסת ר"ח ס"א שלחן) אסור להניח על הראש שיש בו תפילין. ויש גורסין אפילו מטפחת שלהן כלומר אפילו מטפחת של תפילין שהוא דבר מועט אסור מפני שגנאי הוא לתפילין לשום עליהם משוי ורבינו משה ז"ל כתב שמותר לשום המצנפת בראש אחר שהניח התפילין דסבירא ליה שלא אסרו אלא מטפחת שנראה גנאי לתפילין לפי שאינו דרך מלבוש אבל דבר שדרכו לשום בראשו כל היום כגון מצנפת וגלימא וכיוצא בו מותר. ויש מקשה עליו מדאמר בירושלמי רבי יוחנן לא הוה מנח תפילין אלא מפסחא לפסחא והוה חזיק רישיה מפסחא ועד עצרת. ופי' ר' יוחנן היה חושש בראשו מקרירות לכך לא היה רשאי להניח תפילין אלא פעם אחת בשנה ועל אותו פעם בלבד היה צריך לחגור ראשו ולעטפו מפסח ועד עצרת. ואם איתא דמותר לשום מצנפת או כובע על התפילין למה לא היה מניח תפילין בכל יום ויכסה ראשו כמו שהיה רגיל. ותירץ ה"ר יונה ז"ל שכל כך היה חושש בראשו שלא הועיל לו כיסוי שהיה מכסה ראשו לפי שגובה התפילין מפסיק בין הכובע ובין הראש והרוח נכנס בינתים ומזיק לו:

סימן לב
לב אמר ר' יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפילין ונכנס ופליגא דר' חייא בר אבא דאמר ר' חייא בר אבא מניחן על שלחנו וכן הדור לו. ועד אימת אמר רב נחמן בר יצחק עד זמן ברכה וכן הלכה:

סימן לג
לג אמר רב חסדא האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין וצר ביה תפילין אסור למיצר ביה זוזי. אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזי וכן הלכתא. וליתא לדאביי דאמר הזמנה מילתא היא דגרסינן בפרק נגמר הדין (דף מ"ז ב) אתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור רבא אמר מותר. אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא. רבא אמר מותר דהזמנה לאו מילתא היא וקי"ל דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם:

סימן לד
לד בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה מהו שיניח אדם תפילין תחת מראשותיו. תחת מרגלותיו לא קמבעיא לי מפני שנוהג בהם מנהג בזיון כי קמבעיא לי תחת מראשותיו מאי א"ל הכי אמר שמואל מותר ואפילו אשתו עמו. והלכתא כשמואל ואף על גב דאיתותב מ"ט [דף כד ע"א] כל לנטרינהו טפי עדיף. היכא מניחן אמר רבי ירמיה מניחן בין כר לכסת שלא כנגד ראשו אמר רב נחמיה בריה דרב יוסף יומא חד הוה קאימנא קמיה דרבא ואמר לי זיל אייתי לי תפילין ואתאי ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והוה ידענא דההוא יומא יום טבילה הוה ולאגמורי הלכה למעשה הוא דבעי:

סימן לה
לה בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה שנים שהיו ישנים בטלית אחד מהו שזה יחזיר פניו ויקרא ק"ש וזה יחזיר פניו ויקרא ק"ש א"ל הכי אמר שמואל ואפילו אשתו עמו. מתקיף לה רב יוסף אשתו ולא מיבעיא אחר אדרבה אשתו כגופו אחר לאו כגופו. מיתיבי שנים שהיו ישנים בטלית אחד זה מחזיר פניו וקורא ק"ש וזה מחזיר פניו וקורא ק"ש ותניא אידך היה ישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו לא יקרא ק"ש אא"כ היתה טלית מפסקת ביניהם. ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר. בשלמא לרב יוסף לא קשיא הא באשתו הא באחר אלא לשמואל קשיא. אמר לך שמואל לרב יוסף מי ניחא והא תניא היה ישן במטה ואשתו ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אא"כ היתה טלית מפסקת ביניהם. אלא מאי אית לך למימר אשתו לרב יוסף תנאי היא. לדידי נמי אחר תנאי היא. פסק רב אלפס כרב יוסף דאשתו כגופו ומותר להחזיר פניו ולקרות אבל אחר לאו כגופו הוא *ואסור ורבינו יצחק ז"ל כתב כיון דלא איפסיק הלכתא לא כשמואל ולא כרב יוסף. עבדינן לחומרא כברייתא דפליגא אדרב יוסף ולא יקרא אפילו אשתו עמו אם אין טליתו מפסקת בינו לבינה אף על גב דהאמורא יש לו כח לשבש הברייתא כדאמר רבא לעיל ואף על גב דאיתותב שמואל הלכתא כוותיה. ה"מ היכא דהאמורא יודע הברייתא ומשבש אותה אבל אם האמורא אומר דבר מסברא דנפשיה ונמצא ברייתא דלא כוותיה סמכינן אברייתא דאילו היה יודע האמורא הברייתא לא הוה פליג עלה. אמר מר היו בניו ובני ביתו קטנים מותר ועד כמה. אמר רב חסדא תינוקת בת אחת עשרה שנים ויום אחד תינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד. אידי ואידי עד דאיכא שדים נכונו ושערך צמח. וכתב רבינו משה ז"ל דווקא לשתים עשרה ולאחת עשרה בעינן שדים נכונו ושערך צמח. אבל כשהגיע תינוק לי"ג ותינוקת לי"ב אף על פי שלא הביאו הסימנים כבר יצאו מתורת קטנים ואין קורא עמהם בלא הפסקה ואם הביאו אלו הסימנים קודם אחת עשרה לתינוקת וי"ב לתינוק לא חיישינן להו ומותר:

סימן לו
לו [דף כד ע"ב] ת"ר היה ישן בטליתו ואין יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק"ש. וי"א על לבו. ות"ק הרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר. והלכתא לבו רואה את הערוה אסור. וכן פסק רבינו חננאל מדפריך סתמא דגמרא והרי לבו רואה את הערוה וה"ר שמעיה ז"ל כ' בשם רש"י ז"ל שמצא בתשובת הבבלי לבו רואה את הערוה מותר מדסבר ת"ק די"א דלבו רואה את הערוה מותר והוי כרבים לגבי יחיד. ומיהו נראה מדלא פליגי אמוראי לקמן אלא בעקבו רואה את הערוה משמע דבלבו מודו אביי ורבא דאסור. ואף על גב דשמואל אית ליה בפ"ק דסוכה (דף י ב) היה ישן בכילה מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא ק"ש ולבו רואה את הערוה מותר. לא קיימא לן הכי אלא כאביי ורבא דאינון בתראי דמשמע דמודו בלבו דאסור. וכן היה נוהג ר"ת ז"ל כשהיה רוחץ בחמין צלולין והיה רוצה לשתות היה מתכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה:

סימן לז
לז [דף כד ע"א] א"ר יצחק טפח באשה ערוה למאי הלכתא אילימא לאסתכולי בה והאמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבפנים עם תכשיטין שבחוץ לומר לך כל מי שמסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה לא קשיא הא באחרת והא באשתו ולק"ש. ודבר שרגיל להיות מכוסה באשה ודוקא באחרת אבל בעצמה הא אמרי' לעיל האשה יושבת ערומה וקוצה חלתה*:
ואמר רב חסדא שוק באשה ערוה שנאמר גלי שוק עברי נהרות וכתיב תגל ערותך. אמר שמואל קול באשה ערוה שנאמר כי קולך ערב פירוש לשמוע ולא לענין ק"ש. אמר רב ששת שער באשה ערוה בנשים שדרכן לכסות שערן אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות כנגדן:

סימן לח
לח א"ר חנינא אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו. מיתיבי התולה תפילין יתלו חייו דורשי חמורות אמרו והיו חייך תלואים לך מנגד זה התולה תפילין. ואסיקנא רבי בכיסתא תלה אבל תפילין גופייהו אסור לתלותן בין ברצועה בין בקציצה:

סימן לט
לט א"ר חנינא אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק ונתעטש ורק [דף כד ע"ב] וממשמש בבגדו בתפלתו. ולא היה מתעטף. והיה מניח ידו על סנטרו. וממשמש בבגדו פירש"י להעביר הכנה העוקצתו ולא היה מתעטף בטליתו אם נפל. ותרי מילי נינהו ור"ח פירש דחדא מילתא היא כלומר היה ממשמש בבגדו ותקנו שלא יפול מעל ראשו אבל אם נפל מעליו לא היה מתעטף בו דחשיב ליה הפסק* ומניח ידו על סנטרו פרש"י בשעה שהיה מתעטש או מפהק שלא יראה פתיחת פיו. ורב אלפס גורס לא היה מניח ידו על סנטרו בשעת תפלה משום דנראה כגסי הרוח. מיתיבי המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה והמגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר. והמגהק והמפהק בתפלתו הרי זה מגסי הרוח. המתעטש בתפלתו סימן רע לו. וי"א ניכר שהוא מכוער. הרק בתפלתו כאילו רק לפני המלך. בשלמא מגהק ומפהק ל"ק כאן לאונסו וכאן לרצונו אלא מתעטש אמתעטש קשיא. לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה. דאמר רב המנונא המתעטש בתפלתו סימן יפה לו כשם שעושין לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה. אלא רק ארק קשיא. רק ארק נמי לא קשיא אפשר כדרב יהודה דאמר רב יהודה נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו. ואם טליתו נאה מבליעו באפרקסותו. אמר רבינא זימנא חדא הוה קאימנא אחורי דרב אשי איתרמי ליה רוק פתקיה לאחוריה ואמינא ליה לא סבר מר להא דרב יהודה. אמר לי אנא אנינא דעתאי. בירושלמי אמר רבי חנינא אני ראיתי את רבי מפהק ומתעטש ונותן ידו על פיו. אבל אינו רוקק. רבי יוחנן אמר אפילו רוקק כדי שיהא פיהו נקי. לפניו אסור לאחריו מותר. לימינו אסור לשמאלו מותר דכתיב יפול מצדך אלף וגו'. כ"ע מודו דרקוק אמנטולין דהוא אסור פירש הנגיד כמטייל כלומר שלא מאונס ריב"ל אמר הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבת עינו רבי יונה רקיק ושייף רבי ירמיה ורבי שמואל בר חלפתא אמרו המתפלל אל ירוק עד שילך ארבע אמות וכן הרוקק אל יתפלל עד שילך ארבע אמות. [וכן המטיל מים אל יתפלל עד שילך ד' אמות**] ולקמן בפ' בתרא (דף סב ב) שרינן רקיקה ומנעל בבית הכנסת:

סימן מ
מ אמר מר המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין את לבו בלחש אבל אם אינו יכול לכוין לבו בלחש מותר. אפילו בהגבהת קול. דהכי אמרינן בירושלמי בפרק תפלת השחר רבי אבא בר זבדא מצלי בקלא [רבי יונה כד הוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בלחישא כד הוה מצלי בביתא הוה מצלי בקלא] עד דילפין בני ביתיה צלותא מיניה. פירוש כל כך היה מתפלל בקול להעיר רוח הכוונה עד שבני ביתו היו שומעין ולומדין התפלה ממנו. וה"מ ביחיד אבל בצבור לא מ"ט דילמא אתי למטרד צבורא:

סימן מא
מא תניא היה עומד בתפלה ונתעטש ממתין עד שיכלה הרוח ויתפלל בקש להתעטש מהלך לאחריו ארבע אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח וכשיכלה הרוח אומר רבש"ע יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלמתנו חרפה וכלמה בחיינו רמה ותולעה במותנו ומתפלל וכתב בעל ה"ג וחוזר לתפלתו. בא להשמיענו שחוזר למקום שפסק:

סימן מב
מב אמר רב הונא ת"ח אסור לעמוד במקום הטנופת לפי שאי אפשר לו בלא הרהור תורה. ואמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובה"כ. תניא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק"ש. ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק. לא פסק מאי. אמר רבי מיאשא בר בריה דריב"ל משמיה דריב"ל עליו הכתוב אומר חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. רב אדא בר מתנה אמר כי דבר ה' בזה. רב אשי אמר הוי מושכי העון בחבלי השוא. פסק מאי. אמר רבי אבהו עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים. וכשחוזר חוזר למקום שפסק ואף על פי ששהה כדי לגמור את כולה והכי מסקינן בסוף מסכת ר"ה וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגילה. אבל בתפלת י"ח לחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ולמעלה כתבתי אף בתפלה נמי אם שהה בלא אונס אין חוזר לראש:

סימן מג
מג אמר רב הונא היתה טלית חגורה על מתניו קורא קריאת שמע. תנ"ה היתה טלית של בגד ושל עור ושל שק חגורה על מתניו קורא קריאת שמע [דף כה ע"א] ובתפלה עד שיכסה את לבו*:

סימן מד
מד אמר רב הונא שכח ונכנס לבית הכסא בתפילין מניח ידו עליהן עד שיגמור. מאי עד שיגמור. אמר רב נחמן בר יצחק עד שיגמור עמוד הראשון. ונפסוק וניקום. משום הא דתניא רבי שמעון בן גמליאל אומר עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן. סילון החוזר מביא לידי ירקון:

סימן מה
מה אתמר צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא פירוש שהיתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו או שהכניס ידיו דרך חור לבית הכסא ואינו מריח ריח רע רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ר"ח =רב חסדא= אמר אסור לקרות ק"ש אמר רבא מאי טעמא דרב הונא דכתיב כל הנשמה תהלל יה כיון שאינו מריח מותר. מ"ט דרב חסדא דכתיב כל עצמותי תאמרנה צריך שיהא כל גופו נקי אף על פי שאינו מריח. ופסק ר"ח ז"ל כרב חסדא דאסור אף על גב דר"ח תלמידו דרב הונא אזלי' לחומרא וכן פסק בא"ז. ורב אלפס ז"ל כתב דקי"ל כרב הונא חדא דהוא רבו דרב חסדא ועוד דמקשי' מיניה בפרק אמר להם הממונה (דף ל' א) דאמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות ק"ש פירוש צואה בפי טבעת. היכי דמי אי דנראה פשיטא ואי דלא נראה לא נתנה תורה למלאכי השרת. לא צריכא יושב נראית עומד אינה נראית. מ"ש מצואה על בשרו דאתמר צואה על בשרו או שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש. במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. מדקא מקשי מיניה שמעינן הלכתא היא וכן מסתבר וי"א דהא דשרי רב הונא בצואה על בשרו לא איירי אלא בצואה שעומדת על בשרו במקום המתכסה מאליו בלא המלבושים כגון בין אצילי ידיו וכיוצא בו אבל במקום הנראה אין כיסוי המלבוש מועיל ואסור. ודייקי ליה מדפריך התם אי דנראה פשיטא מהיכא פשיטא ליה הא רב הונא שרי כיון דמכוסה בבגדיו ואי משום שהיא במקומה אכתי לא אסיק אדעתיה דבמקומה אסור טפי. ורב אלפס ורבינו משה ז"ל גורסין או ידיו מטונפות מבית הכסא מותר. ולא נהירא גירסא זו דהיכי שרי ליה רב הונא כיון שהצואה נראה. ואם מיירי ביבשה אפילו הכי אסור דאמרינן צואה כחרס אסורה:

סימן מו
מו אתמר ריח רע שיש לו עיקר רב הונא אמר מרחיק ארבע אמות וקורא ק"ש רב חסדא אמר מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וקורא. תניא כוותיה דרב חסדא לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים ולא כנגד אשפה שריחה רע. היה מקום גבוה י' טפחים או נמוך עשרה טפחים יושב בצדו וקורא ק"ש. י"מ כי היכי דהפסקה מועלת לצואה הכי נמי מועלת לריח רע. ורבינו משה ז"ל כתב כיון שהריח מגיע אליו אין הפסקה מועלת כלל. ואם לאו מרחיק כמלא עיניו ואפילו בלילה אם היה במקום שיכול לראותה ביום צריך להרחיק דאמרינן בירושלמי רבי אילעי וחבריו הוו יתבין קמי פונדקי ברמשא אמרין ליה מהו למימר מילי דאורייתא אמר לון מכיון דאילו הוה יומא חזינן מה דקמן ברם כדון אסירא. אבל כשהוא גבוה עשרה או נמוך עשרה אפי' כשהוא רואה אותה מותר כיון דהוא מקום מיוחד לעצמו קרינן ביה והיה מחניך קדוש. ולפי זה נראה דאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפי' רואה אותה אפי' בתוך ד' אמות אם אין הריח מגיע אליו רשות אחרת היא דפתח כנעול דמי והוי ליה כצואה בעששית ומותר. אף על פי שאין מריח בעינן ד' אמות לאחריו. ולפניו כמלא עיניו. וכן לתפלה. וריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וקורא דהלכתא כרב חסדא משום דתניא כוותיה. אף על גב דבצואת כלבים ובצואת חזירים לית הלכתא כהך ברייתא מכל מקום בהך ריח רע שיש לו עיקר לא פליגא אידך ברייתא עליה. אמר רבא לית הלכתא כהא מתניתא אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם ק"ש כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים וצואת חזירים בזמן שיש בהם עורות. פירש"י לית הלכתא כי הך מתניתא דלעיל דאסרה צואת כלבים וחזירים באין בהן עורות משמע אבל בצואת תרנגולים לא איירי ולא פליג אמתני' דלעיל ומיהו נראה מדהזכיר זו הברייתא צואת אדם היא דאסירא בכל ענין כלבים וחזירים דווקא במקום שיש בהם עורות. וצואת תרנגולים ושאר בהמות לא הזכיר משמע שאין בהם איסור כלל. ואפי' את"ל לאסור צואת תרנגולין דוקא בלול שלהם שיש בו סרחון. אבל הגדלים בבית ואין שם כי אם מעט אין לאסור. ירושלמי מרחיק מגללי בהמה ד' אמות ר' שמואל בר רב חסדא אמר ברכים ובלבד בשל חמור. ר' חייא בר אבא אמר בבא מן הדרך. ולוי אמר מרחיקין מצואת חזיר ד' אמות. מצואת הנמיה ד' אמות. מצואת התרנגולים ד' אמות. א"ר יוסי בר אבין בשם רב הונא ובלבד באדומים ורבי ירמיה בשם רבי זעירא אמר נבלה שמסרחת ד' אמות א"ר חנינא מתניתא אומרת כן כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות א"ר שמלאי תפתר במשרה של כובסין. א"ר מני אם במשרה תנינא ולא במים הרעים ולא במי המשרה מתוך הירושלמי זה משמע דאין צריך להרחיק מצואת בהמה אלא בחמור כשבא מן הדרך. ודלא כרבינו משה ז"ל שלא התיר אלא כנגד מי רגלים של בהמה. ויש אומרים שצריך להרחיק מצואת חתולים לפי שריחה רע מאד ודינה כמו צואת נמיה. אלא שהזכיר נמיה בירושלמי לפי שהיו רגילין בתוך ביתם כמו שאנו מגדלים עכשיו חתולים:

סימן מז
מז בעו מיניה מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו. אמר להו אתו חזו הני ציפי דבי רב דהני גנו והני גרסי ולא אמרן דשרו אלא בדברי תורה אבל בקריאת שמע לא. ובדברי תורה נמי לא אמרן אלא בדחבריה אבל בדידיה לא עד שיכלה הריח:

סימן מח
מח איתמר צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות קריאת שמע כנגדה. רבא אמר אסור. והלכתא כרבא. אמר רב פפא ופי החזיר כצואה עוברת דמי אף על גב דסליק ואתי מנהרא:

סימן מט
מט אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותר. באשפה אסור. ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותר. סבר לה כרב המנונא דאמר מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד. וכדרבי יונתן דר' יונתן רמי כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה וכתיב ויתד תהיה לך על אזנך וגו' וכסית. הא כיצד הא בגדולים והא בקטנים. אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזור בהו. וכי גזור בהו רבנן בוודאן אבל בספיקן לא גזרו. ובוודאן עד כמה. אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שמטפיחין. גניבא משמיה דרב אמר כל זמן שרישומן ניכר אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה. מי רגלים כל זמן שמטפיחין. היכי דמי צואה כחרס. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל זמן שזורקין אותה ואינה נפרכת. ואיכא דאמרי כל זמן שגוללה ואינה נפרכת. ולישנא בתרא חומרא הוא דאפי' אם נפרכת בזריקה אסורה והכי קי"ל (כל) מימי רגלים כל זמן שמטפיחין היינו טופח להטפיח כתנא קמא דרבי יוסי כך פי' גאון:

סימן נ
נ [דף כה ע"ב] ואם לאו יתכסה במים ויקרא ואוקימנא לה במים עכורים. אבל במים צלולים לא משום דלבו רואה את הערוה. איתמר עקבו רואה את הערוה מותר. נוגע אביי אמר אסור רבא אמר מותר. רב זביד מתני לה להא שמעתתא הכי. נוגע ד"ה אסור. רואה אביי אמר אסור רבא אמר מותר שלא נתנה תורה למלאכי השרת. והלכתא נוגע אסור. רואה מותר. וה"ה לכל האברים הנוגעים בערוה אסורין. והא דנקט עקבו משום דקאמר רואה את הערוה אף על פי שהוא כנגדו ורואה מותר:

סימן נא
נא אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה. ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה מ"ט התם והיה מחניך קדוש אמר רחמנא והא איכא. והכא כתיב לא יראה בך ערות דבר והא קא חזייה. אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק. אמר רבא וברוק עבה. ירושלמי ר' זירא ור' אבא יתבין וחזיין צואה. רבי אבא רקיק עליה. א"ר זירא כמן ימא לטיגנא. כלומר אין ביטול הרוק מועלת אלא לשעה מועטת כמהלך מן הים לטיגנא שהוא דבר מועט ואח"כ הרוק מתיבש וחוזרת הצואה למקומה. אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש. ולא אמרינן דסנדליה בטיל גבי גופיה ולא חשיב כיסוי. בעי מר בריה דרבינא דבוקה בסנדלו מהו פירוש שהסנדל נוגע בצואה מהו תיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא:

סימן נב
נב אמר רב יהודה כנעני ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו. אעפ"י דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם וגו' הא כתיב בהם ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו הילכך המל את הגר צריך לכסות ערותו בשעת הברכה. ויש שנוהגים גם כן כשמלין את הקטן ויש אומרים דאין צריך דהא אמרינן לעיל דאם היו בניו ובני ביתו קטנים ישן עמהן בטלית אחד וקורא ק"ש. ואין ראיה מהתם דקורא ק"ש לרואה את הערוה. וה"ר יונה ז"ל כתב דודאי בקטן כ"כ לא חשבינן ליה ערוה ואין צריך לכסותו בשעת הברכה. וגם נראה כיון דלתקוני המילה קאתי קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש ואין בו באותה שעה משום לא יראה בך ערות דבר:

סימן נג
נג מתני' עד שיתן לתוכן מים כמה מיא רמי ואזיל. אלא ה"ק לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל ומי רגלים עד שיתן לתוכן מים. ת"ר כמה מים יטיל לתוכן כל שהוא. רבי זכאי אומר רביעית. א"ל רב יוסף לשמעי' עייל לי רביעית כרבי זכאי. וכן הלכתא ל"ש בתחלה ול"ש בסוף ול"ש בכלי ול"ש בקרקע. ורבי' משה ז"ל כתב רביעית למי רגלים של פעם אחת. ואם יותר צריך להוסיף לפי השיעור:

סימן נד
נד ת"ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדן. ואף על פי שאין בהם כלום ואפי' הטיל בהן רביעית מים לא מהני כיון דמיוחדים לכך הויא להו כבית הכסא ואפי' אין בהן ריח רע ומיהו בכולי גמרא שמזכיר גרף ועביט מיירי בשל חרס. ויש להסתפק אם ה"ה (הכא) בעביט של עץ ושל זכוכית. ומסתבר דבעץ אסור מפני שהוא מובלע בתוכו ומלא זוהמא אבל בשל זכוכית מותר. בין לפני המטה בין לאחר המטה רשב"ג אומר לאחר המטה קורא מיד לפני המטה אינו קורא. אבל מרחיק ד"א וקורא. רשב"א אומר אפי' בית מאה אמות לא יקרא עד שיניחם תחת המטה או עד שיוציאם. קסבר כל הבית כולו כארבע אמות דמי אמר רבא אין הלכה כרשב"א אמר רב יוסף בעאי מיניה מרב הונא מטה פחות מג' כלבוד דמי. שלשה ארבעה וחמשה ששה ושבעה ושמנה תשעה מאי א"ל לא ידענא. עשרה לא קמיבעיא לי. אמר ליה אביי שפיר עבדת דלא איבעית לך דעשרה רשות אחריתי היא. אמר רבא הלכתא פחות משלשה כלבוד דמי עשרה רשות אחריתי. משלשה ועד עשרה כבר בעי מיניה רב יוסף מרב הונא ולא קפשיט ליה הלכך אזלינן לחומרא רש"י פירש דהך בעיא קאי אמונחים תחת המטה וגאון פירש דארשב"ג קאי דקאמר דמטה חוצצת ואמר רב יוסף דפחות מג' אינה חוצצת מג' ועד עשרה קמיבעיא ליה. ופסק הלכה כרשב"ג מדבעי רב יוסף אליביה. רב אלפס ז"ל לא הביא זאת הבעיא כלל ונראה משום דמפרש לה דארשב"ג קאי ואיהו סבר דהלכה כת"ק:

סימן נה
נה תניא בית שיש בו ס"ת או תפילין אסור לשמש בו המטה עד שיוציאן או עד שיניחם כלי בתוך כלי. אמר אביי ל"ש אלא שהניחם בכלי שאינו כליין אבל הניחם בכלי שהוא כליין אפילו י' מאני כחד מאנא דמי:
אמר רבא גלימא [דף כו ע"א] אקמטרא ככלי בתוך כלי דמי אריב"ל ס"ת עושה לו מחיצה גבוה י' טפחים וה"מ היכא דאין לו בית אחר. אבל יש לו בית אחר מנח ליה התם. והא דקתני בברייתא עד שיניח כלי בתוך כלי לא קאי אס"ת אלא אתפילין. ודוקא ס"ת אבל שאר ספרי הקדש וחומשין כיון שאינם עשוין בגלילה סגיא להו בכלי על כלי:

סימן נו
נו כמה ירחיק מהם ומן הצואה ד' אמות. אמר רבא אמר רב הונא ל"ש אלא לאחריו אבל לפניו מלא עיניו. וכן לתפלה. לא יעמוד אדם כנגד בית הכסא ויקרא ק"ש ויתפלל [ואף על פי שאין בו צואה] דא"ר יוסי בר' חנינא בית הכסא שאמרו אף על פי שאין בו צואה. ודוקא ישן אבל חדש מותר להתפלל נגדו. אמר רבא הני בתי כסאות דפרסאי אף על גב דאית בהו צואה כסתומות דמי וכשאין בהן ריח רע. ודידן אף על פי שהן סתומין רגילין להשתין בהן מים ואין ראוי לקרות כנגדן:

סימן נז
נז גרסי' בפרק יציאות השבת (דף י ב) א"ר אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ ואוקימנא במרחץ חדש שעדיין לא רחץ בו אדם אבל מרחץ ישן לא. תניא הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדים שם לבושים יש שם ק"ש ותפלה ואין צ"ל שאלת שלום. מניח תפילין ואין צ"ל שאינו חולץ. נכנס למקום שבני אדם מקצתם עומדים ערומים ומקצתם עומדים לבושים יש שם שאלת שלום ואין שם ק"ש ותפלה ואינו חולץ תפילין ואינו מניח לכתחלה. מקום שבני אדם עומדים ערומים אין שם שאלת שלום ואצ"ל ק"ש ותפלה וחולץ תפילין ואין צ"ל שאין מניח. אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם ליתן שלום לחבירו בבית המרחץ משום שנאמר ויקרא לו ה' שלום שמו של הקדוש ברוך הוא שלום הוא אמר רבא בר מחסיא א"ר חמא בר גוריא אמר רב שרי למימר הימנותא בבית הכסא ואף על גב דכתיב האל הנאמן ההוא כמו דאת אמרת האל מהימנא שם גופיה לא איקרי נאמן:
והזמנה לבית הכסא למיקם בגויה ולצלויי בעיא ולא איפשיטא. ולא כ' כאן דעבדינן לחומרא כדכתב בבעיא דלעיל דדבוקה לו בסנדלו משום דהתם ה"ל ספיקא דמילתא דאורייתא אבל הכא ה"ל תיקו דמילתא דרבנן. דלא אסרה תורה אלא בבית הכסא ישן עצמו אבל בבית הכסא חדש שאין בו צואה אינו אסור אלא מדרבנן ומבעיא ליה בהזמנה בעלמא אי חיישינן לבזיון או לא ולא איפשיטא ועבדינן לקולא מיהו נראה מדקאמר רב חסדא לעיל מתפלל אדם כנגד בית הכסא דלית ביה צואה ומוקי לה בחדתי משמע דבתוכו אסור:

סימן נח
נח מתני' זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע ומשמשת שראתה נדה צריכים טבילה ורבי יהודה פוטר מהא מתני' שמעינן דזבין וזבות ונדות ויולדות כולהו חייבין בתפלה דדייקינן טעמא דזב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע הן דצריכין טבילה. הא זב שלא ראה קרי ונדה שלא פלטה שכבת זרע אין צריכין טבילה לדברי הכל וכן הלכה:
הדרן עלך מי שמתו