הלכות קריאת שמע

סימן פה

כ חשון התשעו |

פה. בְּאֵיזֶה מְקוֹמוֹת אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וּבוֹ ד' סְעִיפִים:

א לֹא יֵלֵךְ אָדָם בִּמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת[1] וְיַנִּיחַ יָדָיו עַל פִּיו[2] וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע. וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה קוֹרֵא וּבָא – צָרִיךְ לְהַפְסִיק כְּשֶׁיַּגִּיעַ לִמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת. וְאִם לֹא פָּסַק – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר[3]: "כִּי דְּבַר ה' בָּזָה וְגוֹ' הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וְגוֹ'". וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִשָּׁם – חוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק אִם לֹא שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס"ה[4].

וְלֹא קְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל עִנְיָן שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי הַקֹּדֶשׁ אָסוּר לְאָמְרָהּ בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת, דְּהַיְנוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה אוֹ מֵי רַגְלַיִם, אוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא אוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ[5], וַאֲפִלּוּ לְאָמְרוֹ בִּלְשׁוֹן חֹל[6].

וְלֹא לְאָמְרוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ אָסוּר[7], אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁחַיָּב לַהֲגוֹת בָּהּ יוֹמָם וָלַיְלָה[8]. וְלָכֵן כְּשֶׁנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא – טוֹב לַחְשֹׁב חֶשְׁבּוֹנוֹתָיו, שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר תּוֹרָה[9]. וּבְשַׁבָּת שֶׁאָסוּר לְחָשְׁבָם[10] - יַפְנֶה לִבּוֹ לְהַרְהֵר בְּצִיּוּרִים וּבִנְיָנִים נָאִים, וְכַיּוֹצֵא בְּדִמְיוֹנִים אֵלּוּ, הַמּוֹשְׁכִים וּמְפַנִּים לִבּוֹ מִלָּבוֹא לִידֵי הִרְהוּר דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה.

וַאֲפִלּוּ הִלְכוֹת בֵּית הַכִּסֵּא[11] אָסוּר לִלְמֹד[12] בְּבֵית הַכִּסֵּא, וְכֵן הִלְכוֹת בֵּית הַמֶּרְחָץ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ.

ב אֲבָל דְבָרִים שֶׁל חֹל מֻתָּר לְאָמְרָם שָׁם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אֶלָּא שֶׁמִּדַּת חֲסִידוּת הוּא לְהַחֲמִיר[13].

וְכֵן הַכִּנּוּיִים[14] כְּגוֹן "רַחוּם" וְ"חַנּוּן"[15] וְ"נֶאֱמָן"[16] וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם – מֻתָּר לְאָמְרָם שָׁם מִן הַדִּין, לְפִי שֶׁגַּם בְּנֵי אָדָם מְכֻנִּים בָּהֶם לִפְעָמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר[17] "חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק".

ג שֵׁמוֹת הַמְיֻחָדִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהֵן ז' שֵׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין[18] – אָסוּר לְהַזְכִּירָן שָׁם (א[19]) אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן חֹל, דְּהַיְנוּ שֵׁם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא בְּפִי כָּל עַם וְלָשׁוֹן שֶׁיִּהְיֶה (כְּגוֹן גאָ"ט בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, אוֹ בוג"א בִּלְשׁוֹן פּוֹלִין וְרוּסְיָא), שֶׁאַף שֶׁשֵּׁם זֶה אֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה בְּאוֹתִיּוֹת כְּתִיבָתוֹ וּמֻתָּר לְמָחְקָן[20], מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן בְּהַזְכָּרָתוֹ בִּמְקוֹם טִנֹּפֶת, כְּמוֹ בְּהַזְכָּרַת שָׁלוֹם שֶׁמֻּתָּר גַּם כֵּן לְמָחְקוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן כֵּיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לוֹ – אָסוּר לְהַזְכִּירוֹ כְּשֶׁמִּתְכַּוֵּן עַל עִנְיַן הַשָּׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן פ"ד, (ב[21]) כָּל שֶׁכֵּן שֵׁמוֹת הַמְיֻחָדִים לוֹ בִּלְשׁוֹנוֹת הַנָּכְרִים, שֶׁלְּכַמָּה דְּבָרִים דִּינָם כְּשֵׁמוֹת שֶׁבִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, (ג[22]) כְּגוֹן לְעִנְיַן שְׁבוּעָה[23], וּלְעִנְיַן הַזְכָּרַת שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה[24], וּלְעִנְיַן קִלְלַת חֲבֵרוֹ בְּשֵׁם (עַיֵּן חֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן כ"ז[25]), (וּלְעִנְיַן בִּרְכַּת הַשֵּׁם – עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן ש"מ סל"[ז][26]).

ד אִם נִזְדַּמֵּן לוֹ לְהַפְרִישׁ מִדְּבַר אִסּוּר בַּמֶּרְחָץ אוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא – מַפְרִישׁ אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבְעִנְיַן קֹדֶשׁ[27], דְּהַיְנוּ לוֹמַר לוֹ אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הוֹרָאָה שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת כָּךְ, וְאֵין צָרִיךְ לְדַקְדֵּק וְלוֹמַר: "אַל תַּעֲשֶׂה כָּךְ", בְּלִי לְשׁוֹן אִסּוּר[28].

וְהוּא הַדִּין אִם נִכְנְסָה אִשָּׁה בְּלִבּוֹ[29] – מֻתָּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹ לְהַפְרִישׁ מִדְּבַר אִסּוּר, שֶׁהַתּוֹרָה מַצֶּלֶת מֵהִרְהוּרִים רָעִים.

וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְהַפְרִישׁ מֵאִסּוּר – מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: עֲשֵׂה לִי כָּךְ וְכָךְ, אֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁמִּמֵּילָא הוּא הוֹרָאָה, שֶׁבָּזֶה מוֹרֶה לוֹ שֶׁהוּא מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרוֹ בִּלְשׁוֹן הוֹרָאָה.

 

[1] שיש בהם צואה גלויה.

[2] כדי להפסיק כביכול בין הפה לבין הטינוף, כי אין זה מועיל.

[3] במדבר טו, לא. ברכות כד, ב.

[4] סעיף א.

[5] אפילו אין שם אדם, ולא משום ערוה אלא משום שהוא מאוס (פמ"ג סק"ב). וראה לעיל סי' מה ס"ג שזהו משום "שזוהמתו רבה מהבל החמין שמשתמשין בו".

[6] שלא בלשון הקודש.

[7] ראה גם לעיל סי' פג ס"א וסי' פד ס"א.

[8] כאמור (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה" – ראה לקמן סי' קנו סעיף א. סי' קפה ס"ג. הל' ת"ת פ"ג ה"ה. וראה שם ה"ח: "אסור לתלמיד חכם לעמוד במקום הטינופת, לפי שאי אפשר לו בלא הרהורי תורה".

[9] וראה הל' ת"ת שם: "ומכל מקום מותר לו ליכנס לבית הכסא או למרחץ אף מתוך פלפול והלכה שאינה פסוקה, ואין חוששין שיהרהר שם בה כמו שחוששין לכך בתפלה, וגם אם יבא לו הרהור בעל כרחו שלא ברצונו – אנוס הוא".

[10] כדלקמן סי' שז סי"ג, אלא ששם כתב: "אסור לאדם לחשוב חשבונותיו בפיו", משמע שבמחשבה אין איסור. וראה סי' שו סכ"א: "ומכל מקום אם יש לו מתוך ההרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה אסור", והוסיף שם: "ומשום עונג שבת מצוה שלא להרהר כלל בעסקיו", ובסי' שא קו"א סק"ב כתב: "דמצוה שלא להרהר כלל בעסקיו, אף על פי שאין איסור מן הדין".

[11] כלומר הלכות הנוגעות למעשה בהנהגה בבית הכסא.

[12] אפילו בהרהור.

[13] שלא לדבר בלשון הקודש במקומות מטונפים ומזוהמים.

[14] שהקב"ה מכונה בהם.

[15] שמות לד, ו. ועוד.

 [16] דברים ז, ט: "האל הנאמן".

[17] תהלים קיב, ד.

[18] והם: שם הוי' ואדנ"י (נחשבים לאחד כי קריאתם שוה), א-ל, אלו-ה, אלקים, אהי"ה, שד"י, צבאות (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ו ה"ב).

[19] קו"א סק"א – ראה לקמן בהוספות.

[20] ראה ש"ך יו"ד סי' קעט ס"ק יא.

[21] קו"א סק"ב – ראה לקמן בהוספות.

[22] קו"א סק"ג – ראה לקמן בהוספות.

[23] שהזכרת שם ה' בלשון לעז מועיל בשבועה – ראה ש"ך יו"ד סי' רלז סק"ב.

[24] שאסור להזכיר שם שמים לבטלה אפילו בשאר לשונות – ראה סדר ברה"נ פי"ג ה"ד.

[25] סעיף א: "המקלל אחד מישראל בשם או בכינוי או באחד מהשמות שקוראים הגוים להקב"ה .. לוקה".

[26] "השומע ברכת ה' .. אפילו אמרו בלשון לעז .. חייב לקרוע".

[27] שיאמר לו הדין (כס"מ הל' ק"ש פ"ג ה"ה), וכפי שמבאר מיד.

[28] ואפשר משום שע"י שאומר לו בלשון הוראה "אסור לעשות כך" זה מועיל יותר שלא יעשה כן מאשר כשיאמר לו סתם "אל תעשה כך", משום שכשאומר לו בלשון הוראה הוא מבהיר שיש בזה איסור.

[29] שעלתה בלבו מחשבה על אשה מסוימת.




הוסף תגובה