סימן פב
כ חשון התשעו |
פב. דִּין צוֹאָה יְבֵשָׁה וּבוֹ ב' סְעִיפִים:
א צוֹאָה אֲפִלּוּ יְבֵשָׁה כַּחֶרֶס וְאֵין בָּהּ רֵיחַ כְּלָל – אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ מִן הַתּוֹרָה.
וַאֲפִלּוּ יְבֵשָׁה כָּל כָּךְ שֶׁאִם יִזְרְקֶנָּה נִפְרֶכֶת – יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק וְלֶאֱסֹר, שֶׁסָּפֵק שֶׁל תּוֹרָה לְהַחֲמִיר, עַד שֶׁיִּתְפָּרֵךְ עַל יְדֵי גְּלִילָה[1], שֶׁיּוֹתֵר בְּקַל נִפְרֶכֶת עַל יְדֵי זְרִיקָה מֵעַל יְדֵי גְּלִילָה[2], אֲבָל כְּשֶׁהִיא נִפְרֶכֶת עַל יְדֵי גְּלִילָה – אֲזַי הִיא כְּעָפָר, וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּרְכָה עֲדַיִן[3]. אֲבָל אִם תִּשָּׁבֵר לִשְׁנַיִם עַל יְדֵי גְּלִילָה – אֵין זֶה מוֹעִיל[4].
וּבִזְמַן הַקֹּר שֶׁהַצּוֹאָה נִקְרֶשֶׁת הַרְבֵּה כָּאֶבֶן[5] – יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם מוֹעִיל[6] לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ, כִּי שֶׁמָּא אַף עַל פִּי שֶׁנִּקְרֶשֶׁת עֲדַיִן שֵׁם צוֹאָה עָלֶיהָ, וְאָסוּר מִן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ בֵּית הַכִּסֵּא שֶׁאֵין בּוֹ צוֹאָה שֶׁאָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן שְׁמוֹ עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן פ"ג[7], וְכָל שֶׁכֵּן זוֹ שֶׁיְּכוֹלָה לַחֲזֹר לְקַדְמוּתָהּ עַל יְדֵי חֹם. וְסָפֵק שֶׁל תּוֹרָה לְהַחֲמִיר.
ב מֵי רַגְלַיִם שֶׁנִּבְלְעוּ בַּקַּרְקַע, אִם הֵם מַרְטִיבִין הַיָּד שֶׁנּוֹגַעַת בָּהֶן – אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים[8] שֶׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּטוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ[9], כְּגוֹן שֶׁאִם מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם תַּעֲלֶה בָּהּ לַחוּת שֶׁאִם יַנִּיחֶנָּה עַל דָּבָר אַחֵר יְקַבֵּל מִמֶּנָּה לַחוּת[10], וְאִם אֵין לַחוּת כָּל כָּךְ – מֻתָּר. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים[11].
[1] על ידי שמגלגלים אותה, שאז מותר לקרות כנגדה, כדלקמן.
[2] ולכן אף שהיא נפרכת ע"י זריקה אין בזה הוכחה שהיא כעפר.
[3] כי אין צריך שתתפרך בפועל, אלא שתהיה ראויה להתפרך על גלילה, ואז אף שלא נתפרכה דינה כעפר.
[4] שאין זה נקרא שהיא נפרכת.
[5] קופאת כאבן, ואז אין לה ריח כלל.
[6] אם קרישת הצואה מועילה להתיר.
[7] סעיף א.
[8] רא"ש ברכות פ"ג סי' מט בשם גאון (כתנא קמא דר' יוסי שם). טור ורמ"א ס"ב.
[9] ראה גם לעיל סי' עז ס"ב (גבי מי רגלים בבגד).
[10] ראה גם לקמן סי' תריג סי"ד: "אם יש בו כל כך לחות, עד שאם יניח עליו ידו תעלה בה לחות כל כך עד שאם ידביקנה לידו אחרת תדבק בה הלחות .. וזה נקרא טופח על מנת להטפיח".
[11] כי מי רגלים איסורן מדברי סופרים, כדלעיל סי' עו ס"ט.