הלכות קריאת שמע

סימן עט

כ חשון התשעו |

עט. מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ צוֹאָה בִּשְׁעַת קְרִיאָה[1] וּבוֹ י"א סְעִיפִים:

א הָיְתָה צוֹאַת אָדָם מֵאַחֲרָיו, אֲפִלּוּ אֵין לָהּ רֵיחַ[2] - צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִמֶּנָּה[3] ד' אַמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר[4] "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ", וּמַחֲנֵהוּ שֶׁל אָדָם, דְּהַיְנוּ חֲנָיָתוֹ, הַיְנוּ ד' אַמּוֹת לְכָל רוּחַ[5] (שֶׁזֶּהוּ מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם כְּשֶׁיִּשְׁכֹּב וְיִפְשֹׁט יָדָיו וְרַגְלָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן שמ"ט[6]), חוּץ מִכְּנֶגֶד פָּנָיו, שֶׁשָּׁם עִקַּר חֲנָיָתוֹ, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת מַחֲנֵהוּ קָדוֹשׁ כִּמְלֹא עֵינָיו[7].

וַאֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ, אוֹ שֶׁהוּא סוּמָא – צָרִיךְ לְהַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁהַפִּקֵּחַ[8] לֹא יוּכַל לִרְאוֹתָהּ בַּיּוֹם[9].

וּצְדָדִים שֶׁלְּפָנָיו – הֲרֵי הֵם כִּלְפָנָיו[10], וְשֶׁלְּאַחֲרָיו – כִּלְאַחֲרָיו[11] (וּצְדָדִין מַמָּשׁ – יִתְבָּאֵר בְּסִימָן פ"א[12]).

ב וְאִם יֵשׁ לָהּ רֵיחַ – צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה רֵיחָהּ בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת שֶׁלְּאַחֲרָיו וּצְדָדִין[13], שֶׁאִם לֹא כֵן אֵין מַחֲנֵהוּ קָדוֹשׁ, לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה הָרֵיחַ.

וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ חֳלִי שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ – צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה הָרֵיחַ לְמִי שֶׁמֵּרִיחַ.

(אֲבָל מִלְּפָנָיו אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק מְלֹא עֵינָיו מִמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה הָרֵיחַ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹתָהּ[14] – הֲרֵי מַחֲנֵהוּ קָדוֹשׁ).

ג שְׁלִיחַ צִבּוּר הַמִּתְפַּלֵּל וְצוֹאָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ בְּאֵיזֶה בַּיִת שֶׁמִּתְפַּלֵּל שָׁם, אֲפִלּוּ הוּא לְאַחֲרָיו בְּכָל הַבַּיִת[15] – צָרִיךְ הוּא לִשְׁתֹּק עַד שֶׁיּוֹצִיאוּהוּ[16], מֵאַחַר שֶׁמּוֹצִיא רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן[17], וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֶחָד מִן הַקָּהָל בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה הָרֵיחַ[18], וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְכַוֵּן וְלִשְׁמֹעַ מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר[19], וְאֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן שׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ[20].

וְאִם הוּא בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה[21] שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן – מֻתָּר לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לוֹמַר כְּדַרְכּוֹ אִם הוּא חוּץ לְד' אַמּוֹת.

וּבְמֵי רַגְלַיִם שֶׁאֵין לָהֶם רֵיחַ – יְכוֹלִים כָּל הַקָּהָל לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת[22], וְיָכוֹל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לוֹמַר כְּדַרְכּוֹ בְּכָל עִנְיָן[23].

ד הָיְתָה[24] בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ י' טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ י' טְפָחִים[25] – הֲרֵי זֶה רְשׁוּת לְעַצְמוֹ[26], וְנִקְרָא מַחֲנֵהוּ קָדוֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּצִדָּהּ וְרוֹאֶה אוֹתָהּ וְקוֹרֵא, וְהוּא שֶׁאֵין רֵיחָהּ מַגִּיעַ אֵלָיו.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים[27] שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה רֹחַב מָקוֹם הַהוּא ד' טְפָחִים עַל ד' טְפָחִים, וְאָז הוּא מָקוֹם חָשׁוּב לַחֲלֹק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ כְּמוֹ בָּרְשֻׁיּוֹת שֶׁל שַׁבָּת[28]. וְיֵשׁ לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם לְהַחֲמִיר בְּשֶׁל תּוֹרָה.

ה וְכֵן אִם הָיְתָה בְּחֶדֶר אֶחָד וְהוּא קוֹרֵא בְּחֶדֶר אַחֵר, אֲפִלּוּ הַפֶּתַח פָּתוּחַ בֵּינֵיהֶם וְהוּא יוֹשֵׁב אֵצֶל הַפֶּתַח בְּסָמוּךְ לָהּ וְרוֹאֶה אוֹתָהּ – מֻתָּר אִם אֵין רֵיחָהּ מַגִּיעַ אֵלָיו, לְפִי שֶׁהַפֶּתַח הִיא כְּסָתוּם, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָהּ גִפּוּפִים[29] מִכָּאן וּמִכָּאן הַמַּבְדִּילִים בֵּין חֶדֶר לְחֶדֶר.

וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר[30] מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת[31].

וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִיא בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ – הֲרֵי זוֹ כְּצוֹאָה בַּעֲשָׁשִׁית, שֶׁאֵין אִסּוּר כְּלָל בִּרְאִיָּתָהּ[32]. וְאַף עַל פִּי כֵן טוֹב לָחֹשׁ לִדְבָרָיו[33].

וְאִם מַעֲצִים[34] עֵינָיו אוֹ בַּלַּיְלָה – מֻתָּר בָּזֶה לְדִבְרֵי הַכֹּל, כֵּיוָן שֶׁהִיא בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת, וְגַם אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ[35].

ו אִם הֶעֱבִירוּ צוֹאָה בַּבַּיִת וְנִשְׁאַר עֲדַיִן רֵיחַ רַע בַּבַּיִת – יֵשׁ לְהַחֲמִיר[36] שֶׁלֹּא לִקְרוֹת בּוֹ עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ אַף עַל פִּי שֶׁהַצּוֹאָה כְּבָר חָלְפָה וְעָבְרָה.

וּמִכָּל מָקוֹם, מִי שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ מֻתָּר לִקְרוֹת בָּזֶה[37], כֵּיוָן שֶׁאֵין צוֹאָה בַּבַּיִת.

ז חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בְּמִלּוּאָהּ לַגְּדוֹלָה[38], וּבַגְּדוֹלָה יֵשׁ גִפּוּפִים[39] הָעוֹדְפִים עַל הַפִּרְצָה מִכָּאן וּמִכָּאן – הַקְּטַנָּה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֶלָּא הוּא כְּקֶרֶן זָוִית שֶׁל הַגְּדוֹלָה, הוֹאִיל וְנִפְרְצָה לָהּ בְּמִלּוּאָהּ, וְהַגְּדוֹלָה הִיא כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, הוֹאִיל וְנִשְׁתַּיְּרוּ בָּהּ גִפּוּפִים מִכָּאן וּמִכָּאן.

לְפִיכָךְ, אִם צוֹאָה בַּגְּדוֹלָה – אָסוּר לִקְרוֹת בַּקְּטַנָּה (א[40]) (עַד שֶׁיַּרְחִיק כְּשִׁעוּר), אֲבָל אִם צוֹאָה בַּקְּטַנָּה – מֻתָּר לִקְרוֹת בַּגְּדוֹלָה בְּלֹא הַרְחָקָה, כֵּיוָן שֶׁהוּא כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ. רַק שֶׁלֹּא יִהְיֶה רֵיחָהּ מַגִּיעַ אֵלָיו, וְגַם שֶׁלֹּא יִרְאֶנָּה לְדִבְרֵי הָאוֹסְרִים לְעֵיל סָעִיף ה'.

(בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁכָּתְלֵי אֹרֶךְ הַקְּטַנָּה נִכְנָסִים לְתוֹךְ הַגְּדוֹלָה וּמֻפְלָגִים[41] שָׁם ג' טְפָחִים[42] מִכָּתְלֵי אֹרֶךְ הַגְּדוֹלָה, שֶׁאִם לֹא כֵן אַף הַקְּטַנָּה הִיא כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמָהּ עַל יְדֵי גִפּוּפֵי הַגְּדוֹלָה, מִשּׁוּם "נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים"[43], כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"ס[44]).

ח צוֹאַת כֶּלֶב אוֹ חֲזִיר, אִם נָתַן בָּהֶם עוֹרוֹת[45] – מַרְחִיק מֵהֶם כְּמוֹ מִצּוֹאַת אָדָם. וְאִם לָאו – דִּינָן כְּמוֹ צוֹאַת שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק מֵהֶם כְּלָל אִם אֵין בָּהֶם רֵיחַ. וְאִם יֵשׁ בָּהֶם רֵיחַ – אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק אֶלָּא עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ וְלֹא יוֹתֵר[46].

חוּץ מִצּוֹאָה רַכָּה שֶׁל חֲמוֹר הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וּמִצּוֹאַת חָתוּל וּנְמִיָּה שֶׁהֵן כְּצוֹאַת אָדָם, לְפִי שֶׁסְּתָמָן רֵיחָן רַע. וְלָכֵן אֲפִלּוּ יִזְדַּמֵּן פַּעַם אַחַת שֶׁאֵין לָהֶם רֵיחַ – אָסְרוּ כְּצוֹאַת אָדָם. וְאִם יֵשׁ לָהֶם רֵיחַ – צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ.

וְכֵן הַדִּין בִּנְבֵלָה מַסְרַחַת[47].

וּמִכָּל מָקוֹם, הַהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֶה צוֹאַת בְּהֵמָה כְּנֶגְדּוֹ, אִם אֵין הָרֵיחַ בָּא לוֹ – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לַמִּעוּט לִתְלוֹתָהּ בְּשֶׁל חֲמוֹר[48]. אֲבָל בְּסָמוּךְ לָעִיר – יֵשׁ אוֹמְרִים[49] שֶׁיֵּשׁ לָחֹשׁ, לְפִי שֶׁרֹב בְּהֵמוֹת הַמְּצוּיִים שָׁם הֵם חֲמוֹרִים בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁהַחֲמוֹרִים מְצוּיִים.

ט יֵשׁ אוֹסְרִין[50] לִקְרוֹת כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי חֲמוֹר הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ[51], וּכְנֶגֶד צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים אֲדֻמִּים (שֶׁקּוֹרִין ענגלי"שן הא"ן בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז אוֹ אינדי"ק[52]), שֶׁתַּרְנְגוֹלִין אֵלּוּ צוֹאָתָן מַסְרַחַת מְאֹד (וְלָכֵן הִיא כְּצוֹאַת אָדָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיִּזְדַּמֵּן שֶׁאֵין לָהּ רֵיחַ רַע – אָסוּר. וְאִם יֵשׁ לָהּ רֵיחַ – צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלֶה הָרֵיחַ כְּמוֹ בְּצוֹאַת אָדָם, וְלֹא כְּצוֹאַת שְׁאָר עוֹפוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן רֵיחַ[53]).

אֲבָל צוֹאַת שְׁאָר תַּרְנְגוֹלִים הַהוֹלְכִים בַּבַּיִת – דִּינוֹ כְּדִין צוֹאַת שְׁאָר עוֹפוֹת. אֲבָל הַלּוּל שֶׁלָּהֶם יֵשׁ בּוֹ סִרְחוֹן לָרֹב, וְלָכֵן דִּינוֹ כְּצוֹאַת אָדָם.

י אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגֶד אַשְׁפָּה שֶׁרֵיחָהּ רַע (אֲפִלּוּ אֵין הָרֵיחַ מִצּוֹאָה מְגֻלָּה שֶׁעָלֶיהָ[54], אֶלָּא מֵהַטְּמוּנָה וּמְכֻסָּה[55]), אוֹ מִצּוֹאָה שֶׁחָלְפָה וְעָבְרָה וְנִשְׁאַר רֵיחָהּ שָׁם[56] (וְהוּא שֶׁהָרֵיחַ מַגִּיעַ אֵלָיו[57]).

יא רֵיחַ רַע שֶׁאֵין לוֹ עִקָּר[58], כְּגוֹן שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה – גָּזְרוּ עָלָיו חֲכָמִים[59] מִשּׁוּם רֵיחַ רַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִקָּר, וְאָסוּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ[60], וְאֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּלוּם[61].

וְאִם יָצָא מֵחֲבֵרוֹ – מֻתָּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִזָּהֵר מִמֶּנּוּ[62], שֶׁהַתַּלְמִידִים שֶׁבְּבֵית הַמִּדְרָשׁ קְצָתָם[63] גּוֹרְסִים בַּלַּיְלָה וּקְצָתָם יְשֵׁנִים[64] וּמְפִיחִים בְּתוֹךְ הַשֵּׁנָה, לְפִיכָךְ לֹא גָּזְרוּ עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ לְדִבְרֵי תּוֹרָה[65]. וְלָכֵן אֲפִלּוּ אִם לוֹמֵד בְּיָחִיד[66] וְאֶפְשָׁר לוֹ לָצֵאת לְמָקוֹם אַחֵר – אֵינוֹ צָרִיךְ לָצֵאת, כֵּיוָן שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל זֶה כְּלָל לְדִבְרֵי תּוֹרָה.

אֲבָל לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע (אוֹ לְהִתְפַּלֵּל[67]) – גָּזְרוּ אֲפִלּוּ עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, כֵּיוָן שֶׁלְּעוֹלָם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר לִקְרוֹת אוֹ לְהִתְפַּלֵּל שָׁם.

 

[1] סימן זה הוא המשך לסימן עו המדבר אף הוא בדיני הרחקה מצואה, ובלשון הכותרת שם: "להזהר מצואה בשעת ק"ש". וצ"ע מדוע הובאו בשני סימנים נפרדים. אמנם בטור הדגש בסימן זה הוא הרחקה מריח הצואה, אך דבר זה לא מודגש בכותרת של הב"י (ואדה"ז) בשו"ע.

[2] כדלקמן סי' פב ס"א.

[3] אם רוצה לקרוא ק"ש ולהתפלל או לדבר בדברי תורה (לעיל סי' עד ס"א).

[4] דברים כג, טו.

[5] ראה גם לעיל סי' עה ס"ט.

[6] סעיף א: "אורך גופו .. ג' אמות, ואמה כדי לפשוט בה ידיו ורגליו".

[7] ולא רק בד' אמות שכנגדו. וראה גם לעיל סי' עד ס"א (גבי ערוה). וראה לקמן סי' פא ס"ג.

[8] מי שאינו עיור.

[9] ואין מועיל מה שאינו רואה אותה בלילה, כיון שאין זה "מחניך קדוש" (ע"פ מ"א סק"ב). ולענין ערוה – ראה לעיל סי' עה ס"ט.

[10] כלומר, אף אם הצואה נמצאת בצדדים שלפניו ואינה נגד פניו ממש, מ"מ צריך להרחיק ממנה כמלוא עיניו. וכן כתב בסידור (סוף הל' תפילין) ש"צדדין שלפניו כלפניו דמי".

[11] ראה גם לקמן סי' קכח סל"ז (לענין ברכת כהנים).

[12] סעיף ג (שאם אין לו אפשרות אחרת דינו כלאחריו).

[13] בתוך ד' אמות של צדדיו.

[14] את הצואה.

[15] שאין שום צואה בבית לפניו או בצדדיו, וגם היא רחוקה ממנו יותר מד' אמות, כך שאם היה מדובר ביחיד המתפלל לא היה צריך להפסיק התפלה.

[16] את הצואה.

[17] וכיום שאין השליח צבור מוציא את הרבים י"ח אלא חוזר התפלה כפי תקנת חכמים (שלא בטלה אף שבטל הטעם כדלקמן סי' קכד ס"ד), לכאורה יכול להמשיך בתפלתו אף אם חלק מהצבור נמצא בתוך ד' אמות של הריח.

[18] כנראה משום שלא כל אחד מהקהל יוכל לכוין להרחיק עצמו ד' אמות ממקום שכלה הריח. ומשמע שאם אין אחד מהצבור בתוך ד' אמות ממקום שכלה הריח, יוצאים י"ח אף שהצואה מפסיקה בינם לבין השליח צבור, אך בסי' נה [לעיל שם סכ"ב] מבואר שלא יענה "אמן" כשיש צואה מפסקת ביניהם (מ"א סק"ג). ואולי יש לחלק ולומר שבסי' נה מדובר שהצואה מפסיקה בין השליח צבור והצבור הנמצאים בבית אחד לבין האדם הנמצא בבית אחר, אך לא בין הצבור הנמצא באותו בית עצמו, שבזה מדובר כאן. ועצ"ע.

[19] כיון שאז יהיה דינו כאילו הוא עצמו אומר מדין "שומע כעונה", ודבר זה אסור לו במקום שבו הוא נמצא. וראה לעיל סי' עה ס"י ובהערות שם.

[20] וכיון שאינו שומע ממנו (כיון שאסור לו לשמוע, כדלעיל) –  אינו יכול להוציאו י"ח. ולכן בשביל שכולם יוכלו לשמוע ממנו, צריך להמתין עד שיוציאו הצואה מבית הכנסת.

[21] אבל ברכות ק"ש הוא יכול להוציא אחרים י"ח אפילו אם הם בקיאים, כדלעיל סי' נט ס"ד. והוא הדין בקריאת שמע, כדלעיל סי' סא סכ"ה.

[22] כי צריך להרחיק ד' אמות רק מהמי רגליים עצמם.

[23] אפילו בחזרת הש"ץ.

[24] הצואה.

[25] והוא הדין אם עשה לה מחיצה בגובה י' טפחים – ראה לקמן סי' שטו ס"ג. 

[26] ראה גם פסקי הסידור הל' תפילין בסופה: "והוא הדין אם צואה בבית לענין תפלה ותפילין, וכן הדין לענין שאר ספרים, שאם יש צואה בבית אסור להניח הספרים מגולים, אלא אם כן מונחים על שלחן או דף שגבוה י' טפחים מן הקרקע, אבל בפחות מי' טפחים צריך לכסותם".

[27] ב"ח. מ"א ס"ק ה.

[28] כדלקמן סי' שמה ס"א.

[29] מחיצות, מסגרות.

[30] רשב"א ברכות כה, א ובשו"ת ח"א סי' תעד. הובא בשו"ע שם.

[31] דעה זו אוסרת גם באופן שבסעיף ד.

[32] כדלעיל סי' עו סעיף א.

[33] כי לדעת הרשב"א אינה דומה לגמרי לצואה בעששית שהיא מותרת לדברי הכל, כיון שהיא מכוסה בעששית (אף שהיא נראית), ואילו כאן היא אינה מכוסה, אלא היא רק ברשות אחרת, ולדעתו היא מותרת רק כשאינו רואה, ולכן "טוב לחוש לדבריו". 

[34] עוצם.

[35] ליתר ביאור: במעצים עיניו אין אסורו כי אם משום "והיה מחניך קדוש", וכאן כיון שמחיצה מפסקת נקרא "והיה מחניך קדוש", וטעם האוסרים משום שרואה הצואה, וכיון שעוצם עיניו ואינו רואה אותה – מותר (מחצה"ש סק"ח).

[36] ראה גם לקמן ס"י, אך שם כתב "אסור לקרות".

[37] אף שאסור במקרה המובא לעיל ס"ב.

[38] ראה גם לעיל סי' נה סי"ח.

[39] מחיצות.

[40] קו"א סק"א – ראה לקמן בהוספות.

[41] ומרוחקים.

[42] שפחות מזה הרי זה כלבוד (לקמן סי' שס ס"ז).

[43] ראה גם לעיל סי' נה ס"כ.

[44] סעיף ז, עיין שם.

[45] שכן היה דרכם לעבד עורות ע"י נתינתם בצואת כלב או חזיר, והעורות היו מסריחים את הצואה. ומלשון "אם נתן" משמע שאפילו אם הסיר מהם העורות אח"כ צריך להרחיק (ביאור הלכה).

[46] כלומר, ואין צריך ארבע אמות ממקום שכלה הריח כבצואת אדם.

[47] שצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח.

[48] אלא בשאר בהמה חיה ועוף.

[49] הרב רבינו יונה שם. טור ושו"ע.

[50] ירושלמי ברכות פ"ג ה"ה. הובא בהשגות הראב"ד הל' ק"ש פ"ג ה"ו. שו"ע ס"ו.

[51] מפני שריחם רע.

[52] תרנגול הודו.

[53] כדלעיל ס"ח.

[54] שאם היתה מגולה היה אסור לקרות כנגדה גם ללא ריח, כדלעיל סי' עו ס"ט.

[55] שאז מצד הצואה אין איסור לקרוא ליד האשפה.

[56] ראה גם לעיל ס"ו, אך שם כתב בלשון "יש להחמיר".

[57] אבל אם אין הריח מגיע אליו מותר. וראה גם לעיל סי' עו ס"ט.

[58] שאין לו מקור ממשי, וריחו מתנדף.

[59] ברכות כה, א.

[60] ואם היה עומד בתפלת שמו"ע – ראה לקמן סי' קג סעי' א-ב.

[61] אחרי שכלה הריח.

[62] שיושבי בית המדרש ימתינו עד שיכלה הריח.

[63] חלקם.

[64] ראה הל' ת"ת לרבנו פ"ד הי"ב שהתירו לישון בבית המדרש למי שלומד שם יומם ולילה שם, שאם ילך לישון בביתו ימשך מזה ביטול תורה.

[65] משום ביטול תורה של רבים.

[66] ולא בדבוק חברים (מחצה"ש סקט"ו).

[67] ראה לקמן סי' צ סכ"ד: "כל מקום שאין קורין בו קריאת שמע אין מתפללין בו, וכשם שמרחיקין מצואה ומי רגלים וריח רע ומן המת ומראיית הערוה לקריאת שמע – כך מרחיקין לתפלה".




הוסף תגובה