סימן עח
כ חשון התשעו |
עח. מִי שֶׁנִּצְטָרֵךְ לְהָטִיל מַיִם בִּשְׁעַת קְרִיאָה וּבוֹ ד' סְעִיפִים:
א הָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וְהִתְחִילוּ מֵי רַגְלָיו שׁוֹתְתִין עַל בִּרְכָּיו – פּוֹסֵק עַד שֶׁיִּכְלוּ לִשְׁתֹּת[1], וְחוֹזֵר לִקְרוֹת אֲפִלּוּ נָפְלוּ עַל בְּגָדָיו וְיֵשׁ בָּהֶם טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ, כֵּיוָן שֶׁהֵם מְכֻסִּין בַּבֶּגֶד הָעֶלְיוֹן[2].
וְאִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ – חוֹזֵר לָרֹאשׁ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס"ה[3].
ב וְאִם נָפְלוּ מֵי רַגְלַיִם בָּאָרֶץ – מַרְחִיק מֵהֶם ד' אַמּוֹת.
וְאִם הוּא מָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִין לִבָּלַע בַּקַּרְקַע בִּמְהֵרָה – יָכוֹל לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּבָּלְעוּ[4], וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִשְׁהֶה בְּהַמְתָּנָה זוֹ כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ וְיִצְטָרֵךְ לַחֲזֹר לָרֹאשׁ[5], לְפִי שֶׁאַף אִם יִהְיֶה כֵּן[6] – אֵין כָּאן אִסּוּר בַּמֶּה שֶׁקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע ב' פְּעָמִים[7], מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה[8] (וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה אֵין לִשְׁהוֹת כָּל כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן פ"ה[9]).
אֲבָל אִם אֵרַע כֵּן כְּשֶׁעוֹמֵד בַּתְּפִלָּה – לֹא יַמְתִּין עַד שֶׁיִּבָּלְעוּ, כִּי שֶׁמָּא יִשְׁהֶה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ וְיִצְטָרֵךְ לַחֲזֹר לָרֹאשׁ וְיִגְרֹם בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, אֶלָּא יַרְחִיק ד' אַמּוֹת אוֹ יֵצֵא לְחֶדֶר אַחֵר וְיִגְמֹר שָׁם תְּפִלָּתוֹ[10].
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁבִּגְדוֹ הָעֶלְיוֹן נָקִי וּמְכַסֶּה עַל מֵי רַגְלַיִם שֶׁנָּפְלוּ עַל בְּגָדִים הַתַּחְתּוֹנִים, אֲבָל אִם לִכְלוּךְ מֵי רַגְלַיִם שֶׁבִּבְגָדָיו הוּא מְגֻלֶּה, שֶׁאַף אִם יִרְחַק ד' אַמּוֹת לֹא יִתְפַּלֵּל בִּנְקִיּוּת – לֹא יַפְסִיק תְּפִלָּתוֹ כְּלָל, אֶלָּא גּוֹמְרָהּ בְּמָקוֹם שֶׁעוֹמֵד שָׁם[11] אַף עַל פִּי שֶׁמֵּי רַגְלָיו מְגֻלִּין.
וְאֵין צָרִיךְ לְהַחֲלִיף בְּגָדָיו אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁלְּאַחַר שֶׁנָּפְלוּ מִמֶּנּוּ מֵי רַגְלָיו אֵין אִסּוּרָן אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים – לֹא הִטְרִיחוּהוּ לְהַפְסִיק תְּפִלָּתוֹ וְלִלְבֹּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא עוֹמֵד כְּבָר בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בָּהּ בִּלְבִישַׁת הַבֶּגֶד[12], וְגַם אִם בָּא לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ אֵינוֹ רַשַּׁאי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּהַרְחָקַת ד' אַמּוֹת כְּשֶׁבִּגְדוֹ הָעֶלְיוֹן נָקִי – אֵין בָּהּ טֹרַח כְּלָל (וְגַם אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק כָּל כָּךְ[13] כְּמוֹ לְבִישַׁת בֶּגֶד).
ד מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֳלִי שֶׁמְּטַפְטֵף תָּמִיד מֵי רַגְלַיִם לְאָנְסוֹ וְאִם כֵּן לֹא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל לְעוֹלָם[14] – יַעֲשֶׂה לוֹ בֶּגֶד סְבִיב אֵיבָרוֹ, כְּדֵי שֶׁבְּגָדִים הָעֶלְיוֹנִים יִהְיוּ נְקִיִּים[15] וְיִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיִתְפַּלֵּל, וּבִשְׁעַת הַטָּפַת מֵי רַגְלַיִם יִפְסֹק[16], וְאַחַר כָּךְ יַחֲזֹר לְמָקוֹם שֶׁפָּסַק, רַק יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהֻצְרַךְ כְּבָר לְטַפְטֵף[17], וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁבְּתוֹךְ תְּפִלָּתוֹ יִצְטָרֵךְ לְטַפְטֵף – אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּטַּהֵר[18] (עַיֵּן סִימָן פ'[19]).
[1] אפילו שהוא מכוסה, משום שבשעת קילוח מי רגלים אסור לקרוא מן התורה, כדלעיל סי' עו ס"ט. וראה גם לקמן ס"ג.
[2] ומזה מובן שאם המי רגלים שעל בגדיו אינם מכוסים, אינו יכול להמשיך לקרוא.
[3] סעיף א.
[4] עד שלא יהיה בהם טופח על מנת להטפיח (ראה לקמן סי' פב ס"ב).
[5] כדלעיל ס"א וסי' סה ס"א.
[6] שיצטרך לחזור לראש.
[7] ולכאורה הרי בשהייתו הוא גורם להזכיר שם שמים בקריאה נוספת. ומה שלא חוששים כאן לאיסור לקרוא ב"פ מדין האומר "שמע שמע", כדלעיל סי' סא סי"ד, יש לומר שסמך בזה על מה שכבר כתב לעיל סי' סג ס"ה: "וכשקורא פסוק שמע ישראל פעם שנית יקרא בלחש אם הוא בצבור, שלא יהיה נראה כמקבל ב' רשויות".
[8] ולכן אין כאן חשש הזכרת שם שמים לבטלה, שכן גם אם יצא י"ח בפעם הא', הרי בפעם הב' הוא כקורא בתורה, ומותר להזכיר שם שמים בקריאה בתורה.
[9] לקמן שם לא הזכיר זהירות זו (ואפשר שכתב ולא הגיע לידינו). ואולי כוונתו לחשוש לדעה הא' המובאת לעיל בסי' סה שבקריאת שמע אין חוזרים גם אם שהה כדי לגמור את כולה.
[10] ראה גם לקמן סי' צ סכ"ה: "היה עומד בתפלה והשתין תינוק בבית הכנסת – ישתוק עד שיביאו מים להטיל על המי רגלים, או יהלך לפניו עד שיהיו מי רגלים לאחריו ד' אמות, או ילך לצדדיו אם אי אפשר לפניו, או יצא מבית הכנסת ויגמור תפלתו. ויותר טוב לילך למקום אחר ולא לשתוק, כי שמא ישהה כדי לגמור את כולה ויצטרך לחזור לראש, ונמצא גורם ברכה שאינה צריכה".
[11] ראה גם לקמן סי' צב ס"ה: "אבל לקטנים לא יפסיק, ואפילו מים שותתין על ברכיו – ממתין עד שיכלו המים וחוזר לתפלתו, וא"צ להרחיק כמ"ש בסי' עח".
[12] ראה לעיל סי' סו סי"א. לקמן סי' צז ס"ד.
[13] ראה גם לקמן סי' קד ס"ב.
[14] שהרי לכתחילה אסור לאדם להתפלל אם אינו יכול להעמיד עצמו בתפלתו (שו"ת הרמ"א סי' צח. וכן משמע מסיום דברי רבנו כאן).
[15] והם מכסים על הבגד שמי רגלים בלועים בו.
[16] יפסיק להתפלל, כדלעיל ס"א.
[17] כי אסור לאדם להתפלל כשנצרך לנקביו, כדלקמן סי' צב ס"א.
[18] שהרי הוא אנוס. וראה אג"ק ח"ט ע' קכג שנוטה להתיר להתפלל עם קטטר.
[19] סעיף א: "מי שמתיילד לו רוח בבטנו ומוציא רוחות בבקר, וברי לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח עד שיגמור כל תפלת י"ח – מוטב שיעבור זמן התפלה ממה שיתפלל בלא גוף נקי, שהתפלה יש לה תשלומין, שאם נאנס ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים, וזה ג"כ אנוס הוא, שאי אפשר לו להתפלל י"ח בלא גוף נקי". ולכאורה הוא הדין כאן, כיון שיודע שיצטרך לטפטף תוך התפלה היה צריך לאסור שלא יתחיל. אלא הביאור הוא: א) גם בסימן פ' לא כתב שאסור להתפלל, אלא כתב בלשון "מוטב שיעבור כו'". ב) זהו דוקא בסימן פ' שיש לו תקנה להשלים במנחה (שכן הוא מוציא רוחות בעיקר בבקר), אבל כאן אין לו תקנה, שלעולם לא יוכל להתפלל, לכך לא חוששים ל"מוטב" ההוא (ע"פ מחצה"ש סק"ב).