הלכות קריאת שמע

סימן עו

כ חשון התשעו |

עו. לְהִזָּהֵר מִצּוֹאָה[1] בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּבוֹ י"א סְעִיפִים:

א צוֹאָה בַּעֲשָׁשִׁית[2] – מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ דֶּרֶךְ דַּפְנוֹתֶיהָ, לְפִי שֶׁבְּצוֹאָה תָּלָה הַכָּתוּב בְּכִסּוּי[3], שֶׁנֶּאֱמַר[4] "וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ", וַהֲרֵי הִיא מְכֻסָּה[5].

ב צוֹאָה בַּגֻּמָּא – מַנִּיחַ סַנְדָּל עַל גַּבֵּי הַגֻּמָּא וְקוֹרֵא, שֶׁעַל יְדֵי כֵן חֲשׁוּבָה כִּמְכֻסָּה, וְהוּא שֶׁאֵין רֵיחַ רַע מַגִּיעַ אֵלָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ע"ט[6], וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁהַסַּנְדָּל בָּטֵל לְגַבֵּי רַגְלוֹ וְאֵינוֹ חָשׁוּב כִּסּוּי, כְּמוֹ שֶׁהָרֶגֶל עַצְמָהּ אֵינָהּ מוֹעֶלֶת לְכַסּוֹת צוֹאָה שֶׁתַּחְתֶּיהָ בַּגֻּמָּא, מִשּׁוּם דְּאֵין זֶה "מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ"[7], כֵּיוָן שֶׁאֵין הֶפְסֵק כִּסּוּי[8] בֵּין גּוּף הָאָדָם לַצּוֹאָה שֶׁבַּגֻּמָּא, אֶלָּא הַסַּנְדָּל הוּא חָשׁוּב כִּסּוּי וְהֶפְסֵק בֵּינֵיהֶם.

וּמִכָּל מָקוֹם (א[9]) בָּטֵל הוּא לְגַבֵּי רַגְלוֹ לְעִנְיָן שֶׁצָּרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה נוֹגֵעַ בַּצּוֹאָה שֶׁבַּגֻּמָּא, שֶׁאִם הוּא נוֹגֵעַ בָּהּ – יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק[10] וְלוֹמַר שֶׁהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נוֹגֵעַ בְּרַגְלוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַסַּנְדָּל הוּא טָפֵל וּמְשַׁמֵּשׁ לְרַגְלוֹ בִּנְגִיעָה זוֹ שֶׁהָרֶגֶל נוֹגֵעַ בַּצּוֹאָה עַל יְדֵי הַסַּנְדָּל, שֶׁהִיא מַעֲמִידָהּ אֶת הַסַּנְדָּל עַל הַצּוֹאָה וַחֲשׁוּבָה כְּאִלּוּ הִיא עַצְמָהּ נוֹגַעַת בַּצּוֹאָה, וְאַף לְהַמַּתִּירִים[11] בְּצוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ וּמְכֻסָּה בְּבִגְדוֹ[12] - אֵין הַסַּנְדָּל נֶחְשָׁב כִּסּוּי לַצּוֹאָה שֶׁעָלָיו[13], וְאֵין זֶה "מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". וּסְפֵקָא שֶׁל תּוֹרָה לְחֻמְרָא.

אֲבָל צוֹאָה שֶׁעַל בְּגָדָיו מִבִּפְנִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא מְכֻסֶּה בִּבְגָדָיו – הֲרֵי זֶה "מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ"[14]. וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁהַבֶּגֶד בָּטֵל לְגַבֵּי גּוּפוֹ וּכְאִלּוּ גּוּפוֹ נוֹגֵעַ בַּצּוֹאָה עַל יְדֵי הַבֶּגֶד, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַבֶּגֶד מְשַׁמֵּשׁ לַגּוּף בִּנְגִיעָה זוֹ שֶׁהַבֶּגֶד נוֹגֵעַ בַּצּוֹאָה[15]. [וְ]כֵּיוָן שֶׁאֵין רֵיחַ רַע מַגִּיעַ אֵלָיו – מֻתָּר לִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ בִּבְגָדִים אֵלֶּה.

וּמִכָּל מָקוֹם, מִדַּת חֲסִידוּת לְהַחֲלִיפָם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ[ח][16].

ג צוֹאָה, אֲפִלּוּ הִיא עוֹבֶרֶת, כְּגוֹן שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, אוֹ שֶׁאֶחָד נוֹשֵׂא גְּרָף שֶׁל רְעִי[17] וּמַעֲבִירוֹ לִפְנֵי הַקּוֹרֵא אוֹ הַמִּתְפַּלֵּל – צָרִיךְ לְהַפְסִיק עַד שֶׁתַּעֲבֹר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו ד' אַמּוֹת לִצְדָדִין[18], אוֹ לְפָנָיו כִּמְלֹא עֵינָיו, כְּמוֹ בְּצוֹאָה מֻנַּחַת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ע"ט[19].

לְפִיכָךְ פִּי חֲזִיר[20] אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדּוֹ[21] אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵר[22], מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת[23].

וַאֲפִלּוּ הוּא עוֹלֶה מִן הַנָּהָר – אֵין הָרְחִיצָה מוֹעֶלֶת לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּגְרָף שֶׁל רְעִי שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ רְעִי, הוֹאִיל וְהוּא מְיֻחָד לְכָךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן פ"ז[24].

ד הָיְתָה צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ וּמְכֻסָּה בִּבְגָדָיו אֲפִלּוּ הַבֶּגֶד נוֹגֵעַ בָּהּ[25], וְכֵן אִם הִכְנִיס יָדוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא וְאֵינוֹ מֵרִיחַ רֵיחַ רַע[26], וּכְגוֹן שֶׁיֵּשׁ מְחִצָּה בֵּינוֹ לְבֵין מְחִצּוֹת בֵּית הַכִּסֵּא וְהִכְנִיס יָדוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא דֶּרֶךְ חֹר שֶׁבַּמְּחִיצוֹת, דְּאִם לֹא כֵן אָסוּר מִשּׁוּם בֵּית הַכִּסֵּא עַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְחִצּוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן פ"ג[27], אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁאֵין לֶאֱסֹר אֶלָּא מִשּׁוּם הַיָּד בִּלְבַדָּהּ שֶׁהִיא בְּבֵית הַכִּסֵּא, אוֹ מִשּׁוּם אוֹתוֹ מָקוֹם בִּבְשָׂרוֹ שֶׁהַצּוֹאָה מֻנַּחַת עָלָיו תַּחַת בְּגָדָיו, שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם אֵין אֲנִי קוֹרֵא בּוֹ: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְגוֹ'" – יֵשׁ אוֹמְרִים[28] שֶׁאֵין לֶאֱסֹר בִּשְׁבִילָם לִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר[29] "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ", הַפֶּה וְהַחֹטֶם[30] הֵם בִּכְלָל הַהִלּוּל וְלֹא שְׁאָר אֵיבָרִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם נְקִיִּים – מֻתָּר.

וְיֵשׁ אוֹסְרִים[31], מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר[32]: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ"[33].

וְיֵשׁ אוֹמְרִים[34] שֶׁלֹּא הִתִּירוּ הַמַּתִּירִים[35] בְּצוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהִיא נִכְסֵית מֵאֵלֶיהָ בְּלֹא מַלְבּוּשׁ, כְּגוֹן בֵּין אַצִּילֵי יָדָיו[36].

וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה, נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי הָאוֹסְרִים בְּכָל עִנְיָן[37].

וַאֲפִלּוּ בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ נָכוֹן לְהַחֲמִיר בָּהּ כְּמוֹ בְּצוֹאָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְכֻסָּה בְּבִגְדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּעִקַּר הַדִּין אֵינָהּ כְּצוֹאָה כְּלָל[38]. וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין צָרִיךְ לִרְחֹץ בְּמַיִם אֶלָּא אִם כֵּן הִיא יְבֵשָׁה כְּבָר, אֲבָל אִם עֲדַיִן הִיא לַחָה – מְקַנְּחָהּ בְּמַפָּה וְדַיּוֹ[39].

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהִיא עַל בְּשָׂרוֹ, אֲבָל עַל בִּגְדוֹ וּמְכֻסָּה שֶׁמֻּתָּר אֲפִלּוּ בְּצוֹאָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל[40] - כָּל שֶׁכֵּן בְּשִׁכְבַת זֶרַע, שֶׁאֵינוֹ כְּצוֹאָה כְּלָל מִן הַדִּין[41].

וּמִכָּל מָקוֹם, מִקְצָת חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מְשַׁמְּשִׁים מִטּוֹתֵיהֶם עֲרֻמִּים, שֶׁלֹּא תִּדְבַּק שִׁכְבַת זֶרַע בַּחֲלוּקֵיהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְכֻסֶּה מִלְּמַעְלָה[42].

וְכֵן הָיוּ מַחֲמִירִים עַל עַצְמָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה עַל בִּגְדֵיהֶם אֲפִלּוּ טִפֵּי מֵימֵי רַגְלַיִם, וְכָל שֶׁכֵּן טִפּוֹת צוֹאָה[43].

ה מִי שֶׁיָּדָיו מְטֻנָּפוֹת מִקִּנּוּחַ בֵּית הַכִּסֵּא, אִם אֵין בָּהֶם מַמָּשׁוּת צוֹאָה אֶלָּא לִכְלוּךְ בְּעָלְמָא וְהִיא יְבֵשָׁה וְהָלַךְ רֵיחָהּ[44] – מֻתָּר לִקְרוֹת[45], אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְגֻלָּה עַל יָדָיו.

ו צוֹאָה בִּמְקוֹמָהּ, הַיְנוּ בְּנֶקֶב פִּי הַטַּבַּעַת, אֲפִלּוּ הִיא מְכֻסָּה – אָסוּר לִקְרוֹת לְדִבְרֵי הַכֹּל, שֶׁאַף הַמַּתִּירִים בְּצוֹאָה מְכֻסָּה עַל בְּשָׂרוֹ[46] - מוֹדִים בְּצוֹאָה בִּמְקוֹמָהּ, מִפְּנֵי שֶׁזֻּהֲמָתָהּ מְרֻבָּה, שֶׁחַמָּה הִיא וְלֹא יָצְאָה לָאֲוִיר וְאֵין רֵיחָהּ מִתְפַּזֵּר.

וְהוּא, שֶׁאִם הָיָה עוֹמֵד הָיְתָה נִרְאֵית, וַאֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה נִרְאֵית כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד אֶלָּא כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב[47]. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה נִרְאֵית כְּלָל[48] – מֻתָּר[49], מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת[50].

וְכָל זֶה לְאוֹתוֹ אָדָם עַצְמוֹ, אֲבָל אַחֵר מֻתָּר לִקְרוֹת אֶצְלוֹ כְּשֶׁהוּא מְכֻסֶּה בִּבְגָדָיו[51].

ז מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֳלִי הַטְּחוֹרִים וְזָב מִמֶּנּוּ דָּם תָּמִיד וְאַגַּב הַדָּם יוֹצֵא מִמֶּנּוּ לֵחָה סְרוּחָה וּמְעֻפֶּשֶׁת וְיֵשׁ לָהּ רֵיחַ רַע – אָסוּר בְּכָל "דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה" כָּל זְמַן שֶׁלֵּחָה סְרוּחָה שׁוֹתֵת מִמֶּנּוּ.

וְאִם אֵין שָׁם רֵיחַ רַע, אִם הַדָּם אוֹ הַלֵּחָה יוֹצֵא בְּדֶרֶךְ דְּחִיָּה בְּסֵרוּגִין[52] – מִן הַמֵּעַיִם הֵם, וְיֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה לִרְחֹץ מְקוֹם הַזֻּהֲמָא. וְאִם שׁוֹתֵת וְיוֹרֶדֶת תָּמִיד מֵעַצְמָהּ שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ דְּחִיָּה – מִפִּי הַטַּבַּעַת הִיא, וְאֵין צָרִיךְ תַּקָּנָה, דַּהֲוֵי כְּדַם מַכָּתוֹ[53].

ח הָיָה לְפָנָיו מְעַט צוֹאָה – יָכוֹל לְבַטְּלָהּ בְּרֹק שֶׁיָּרֹק בָּהּ, וְיִקְרָא. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הָרֹק עָבֶה שֶׁלֹּא תְּהֵא הַצּוֹאָה נִרְאֵית. וְכֵן מַיִם שֶׁעַל גַּבֵּי צוֹאָה אֵינָם חֲשׁוּבִים כִּסּוּי, אֶלָּא אִם כֵּן הֵם עֲכוּרִים שֶׁאֵין הַצּוֹאָה נִרְאֵית מִתּוֹכָם[54].

וְאֵין בִּטּוּל הָרֹק מוֹעִיל אֶלָּא לְפִי שָׁעָה, אֲבָל אִם לֹא יִקְרָא מִיָּד וְהָרֹק נִמּוֹחַ וְנִבְלָע בָּהּ – לֹא בְּטֵלָה.

ט סָפֵק אִם צוֹאָה בַּבַּיִת[55] – מֻתָּר לִקְרוֹת[56], שֶׁחֶזְקַת בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ צוֹאָה. סָפֵק אִם צוֹאָה בָּאַשְׁפָּה, אֲפִלּוּ אִם הוּא בַּבַּיִת[57] – אָסוּר[58], שֶׁחֶזְקַת אַשְׁפָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צוֹאָה.

וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם [אַחֵר[59]] שֶׁסָּפֵק אִם יֵשׁ שָׁם צוֹאָה[60], כְּגוֹן לִפְנֵי הַבָּתִּים שֶׁדֶּרֶךְ לִהְיוֹת שָׁם צוֹאָה[61] – אָסוּר, וְכָל שֶׁכֵּן בֶּחָצֵר[62], אֶלָּא אִם כֵּן יָדוּעַ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִהְיוֹת שָׁם צוֹאָה.

אֲבָל סְפֵק מֵי רַגְלַיִם – אֲפִלּוּ בָּאַשְׁפָּה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה לִקְרוֹת כְּנֶגֶד מֵי רַגְלַיִם אֶלָּא כְּנֶגֶד עַמּוּד שֶׁל קִלּוּחַ[63], אֲבָל לְאַחַר שֶׁנָּפְלוּ לָאָרֶץ מֻתָּר לִקְרוֹת אֶצְלָן מִן הַתּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְגֻלִּים, שֶׁנֶּאֱמַר[64] "וְיָד[65] תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָּׁמָּה חוּץ", וְלֹא הִצְרִיכָן כִּסּוּי[66] כְּמוֹ בְּצוֹאָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ[67]: "וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ", אֶלָּא שֶׁחֲכָמִים[68] גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן גְּזֵרָה מִשּׁוּם צוֹאָה[69], וְלֹא גָּזְרוּ אֶלָּא בְּוַדָּאָן אֲבָל לֹא בִּסְפֵקָן[70].

י מָצָא צוֹאָה, בֵּין בַּבַּיִת בֵּין בָּאַשְׁפָּה[71], וְסָפֵק אִם הִיא צוֹאַת אָדָם אוֹ שֶׁל כְּלָבִים[72] – תּוֹלִין בַּמָּצוּי, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחֲמִיר, שֶׁאִם מְצוּיִין בָּהּ תִּינוֹקוֹת[73] יוֹתֵר מִכְּלָבִים – אֲפִלּוּ בַּבַּיִת אָסוּר[74]. וְאִם, אֲפִלּוּ בָּאַשְׁפָּה, מְצוּיִין כְּלָבִים יוֹתֵר – תּוֹלִין בַּכְּלָבִים[75].

יא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע אוֹ הִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ בְּצוֹאָה וּמְצָאָהּ שָׁם אַחַר כָּךְ – צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל, לְפִי שֶׁפָּשַׁע בַּמֶּה שֶׁלֹּא בָּדַק הַמָּקוֹם קֹדֶם שֶׁקָּרָא אוֹ הִתְפַּלֵּל[76], וַהֲרֵינִי קוֹרֵא בּוֹ: וְ"זֶבַח[77] רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה"[78] (וְאִם בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אוֹ שְׁאָר בְּרָכוֹת – יִתְבָּאֵר בְּסִימָן קפ"ה[79]).

אֲבָל אִם אֵין הַמָּקוֹם רָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ בְּצוֹאָה – אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל. וְאִם מָצָא מֵי רַגְלַיִם אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בָּהֶם – אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל, הוֹאִיל וְאֵין אִסּוּרָן אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים[80].

 

[1] סימן זה מדבר בצואת אדם. וראה לקמן סי' עט ס"ח לענין צואת בעלי חיים.

[2] בתוך כלי המכוסה בזכוכית בהירה ושקופה.

[3] ולא בראיה.

[4] דברים כג, יד.

[5] אף שהיא נראית. וראה גם לקמן סי' עט ס"ה.

[6] סעי' ב, ו.

[7] דברים כד, א.

[8] הפסק של מכסה.

[9] קו"א סק"א – ראה לקמן בהוספות.

[10] מר בריה דרבינא ברכות כה, ב. רא"ש שם פ"ג סי' י.

[11] לקמן ס"ד דעה הא'.

[12] אפילו הבגד נוגע בה (לקמן שם).

[13] כשהסנדל נוגע בצואה, כיון שהסנדל בטל לרגל, משא"כ הבגד אינו בטל לגוף (מ"א סק"ו ומחצה"ש שם).

[14] כדלקמן ס"ד (לדברי הכל).

[15] משא"כ הנעל משמשת את הרגל בנגיעתה בצואה, וכדלעיל בפנים.

[16] סעיף ד: "וראוי שיהיה לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כמו בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה, ומכל מקום טוב שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה משום נקיות (אע"פ שמן הדין אין צריך נקיות לתפלה יותר מתלמוד תורה, שאע"פ שהמכנסיים מלוכלכים מבפנים – מותר, כמ"ש סי' עו)". 

[17] כלי המיוחד לצואה, ואסור לקרוא כנגדו אפילו כשאין בו צואה, כדלקמן.

[18] לצדדים שלאחריו, אבל צדדים שלפניו דינם כלפניו, כדלקמן סי' עט ס"א.

[19] סעיף א.

[20] פי חזיר אינו בלא צואה (רש"י ברכות כה, ב). ומשמע ש

[21] משמע שרק כנגד פיו אסור לקרוא, אבל אם החזיר מהפך פניו מותר. אבל בסידור (סוף הל' תפילין) כתב רבנו: "צריך להפסיק בתפלתו .. כשרואה חזירים מלפניו". ומשמע אפילו כשרואה אותם מאחוריהם אסור. ואולי בסידור חשש לדברי הירושלמי (ברכות פ"ב ה"ג) שהחזיר דומה לבית כסא מיטלטל, והיינו כל גופו של החזיר.

[22] וראה גם בסידור סוף הל' תפילין: ו"

[23] שדינה כצואה מונחת, כנ"ל.

[24] סעיף א.

[25] ראה גם לעיל ס"ב.

[26] האדם אינו מריח ריח רע מבית הכסא.

[27] סעיף א.

[28] רב הונא ברכות כה, א. רי"ף שם (טז, א). רמב"ם הלכות ק"ש פ"ג הי"א.

[29] תהלים קנ, ו.

[30] שהנשימה יוצאת מהן (מחה"ש סק"ה).

[31] רב חסדא שם. רבינו חננאל שם. אור זרוע ח"א סי' קלא.

[32] תהלים לה, ו.

[33] שכל הגוף בכלל ההילול, ולכן כל הגוף צריך להיות נקי ולא מועיל כיסוי.

[34] הרב רבינו יונה שם (בשם יש מפרשים). רא"ש שם (בשם י"א).

[35] רב הונא שם.

[36] בקפל שבין היד לזרוע. ואז מועיל כיסוי המלבוש להתיר קריאה (פמ"ג סק"ז). אבל במקום אחר שנראה מיד אין כיסוי המלבוש מועיל (רבנו יונה שם).

[37] ולכן כל הגוף צריך להיו נקי.

[38] כלומר, מעיקר הדין הקרי אין דינו כצואה אפילו כשאינו מכוסה. אבל ראה לעיל סי' מ ס"ט "שבעל קרי מותר בתפילין לאחר שקנח הקרי, אבל לא בעוד שהקרי עליו". ולפי זה כל שכן שאסור בק"ש ותפלה, שכן התפילין קל יותר מהן, שהרי לא הצריכו להרחיק תפילין מצואה ד' אמות כמו בק"ש ותפלה, כדלעיל סי' מג ס"ז. וצריך לומר, שלענין קרי על גופו התפילין חמורים יותר מק"ש ותפלה, אף שלענין הרחקה מצואה ק"ש ותפלה חמורים יותר. וצ"ע הטעם (תהלה לדוד).

[39] ראה גם לקמן סי' תריג סי"ט (לגבי יוה"כ): "אם הקרי עדיין הוא לח מקנחו במפה ודיו, ואם נתייבש כבר או שנתלכלך בבשרו – רוחץ במקומות המלוכלכין שבו לבד ומתפלל".

[40] סעיף ב.

[41] כדלעיל שם, ושם הלשון: "מעיקר הדין".

[42] כלומר, אף שעל החלוק היו לובשים אחר כך בגד עליון, וממילא השכבת זרע היתה מכוסה.

[43] ראה גם לקמן סי' צח ס"ד: "טוב שיהיו לו מכנסיים מיוחדים לתפלה משום נקיות".

[44] מזכיר כאן שלושה תנאים: א) אין בה ממשות צואה אלא לכלוך בעלמא. ב) יבשה. ג) הלך ריחה. וצריך לומר שמדובר כאן לאחר שכבר רחץ ידו במים (או קינח באיזה דבר ואין מים מצוים לפניו) אלא שהלכלוך לא עבר, כי אם לא כן אסור לו לקרות ק"ש בידים מטונפות, ראה לעיל סי' ד ס"ג.

[45] לו עצמו (ולא רק לאחר, כמו שכתב הפמ"ג סק"ג).

[46] כדלעיל ס"ד דעה הא'.

[47] שאז פי הטבעת פתוח (פסקי הסידור סדר הנטילה). ואף שעכשיו הוא עומד, אסור לו לקרוא.

אך צ"ע: א) אריכות לשון רבנו "והוא שאם היה עומד היתה נראית, ואפילו לא היתה נראית כשהוא עומד אלא כשהוא יושב", ולמה לא כתב בקצרה כלשון השו"ע (ס"ה): "אפילו אינה נראית כשהוא עומד ונראית כשהוא יושב". ב) מהו שכתב "והוא", והרי למסקנה גם כשאינה נראית כשהוא עומד אסור.

ואולי יש לומר שאדה"ז משמיענו כאן, שזה שהיא נראית כשהוא יושב, הרי זה נחשב כאילו היא נראית גם כשהוא עומד, כיון שכיסוי הצואה בשעה שהוא עומד אינו נחשב כיסוי.

[48] אף אם היה יושב.

[49] אף שיש שם עדיין צואה. וכן כתב בפסקי הסידור (בהל' השכמת הבקר): "צואה הנשארת בעומק פי הטבעת – אינה אוסרת לקרות ולהתפלל כשאינה נראית לחוץ כשהוא יושב".

וראה לעיל סי' ג סכ"ה: "יזהר מאד לקנח היטב, כי צואה במקומה במשהו, כמ"ש בסימן עו סעיף ו עיין שם, ואם אפשר לו טוב שירחץ במים". ובמהד"ת סי' ג ס"ח כתב שצריך לקנח "עד שיצא האחרון נקי .. כי זהו סימן שאין עוד ממשות צואה בפי הטבעת במקום שיכולה להיות נראית כשהוא יושב, מאחר שהוא מקנח עצמו ג"כ בעודו יושב והקינוח יצא נקי, אך מדת חסידות לרחוץ פי הטבעת במים".

[50] ברכות כה, ב. וראה רש"י שם (לענין אחר): "שאין להם ערוה, על כרחנו יש לנו ערוה, ואין אנו יכולים להשמר מכל זה". ועד"ז יש לומר לענין נקיון צואה בנקב פי הטבעת, ואין מבקשים מהאדם להיות נקי כמלאכים.

[51] כלומר לאדם אחר מותר לקרות ליד אדם זה שצואתו מגולה כשיושב, כיון שמכוסה בבגדיו.

[52] שהדם או הלחה אינם יוצאים מאליהם ובאופן תמידי, אלא ע"י דחיה פנימית (של הגוף) ובהפסקות.

[53] כ"ה בדפוס זיטאמיר תר"ז ואילך. אך בדפוס ראשון הגירסא היא: "ואין לו תקנה ברחיצת הזוהמא מבחוץ, כיון שנשאר ממנה בנקב הטבעת והיתה נראית כשהיה יושב ערום". וכ"ה בחידושי צמח צדק קצה, ג.

[54] ואינו דומה ל"צואה בעששית" שמותר לקרות כנגדה אף שהיא נראית מתוכה, משום ששם היא נמצאת בכלי, והרי זה כיסוי (מ"א סק"ט). ואף שלענין ערוה המים נקראים כיסוי אפילו הם צלולים (כמבואר לעיל סי' עד ס"ג), הרי שלצואה אין המים נחשבים כיסוי גמור (פמ"ג שם). אך במקורות המצויינים בשולי הגליון (ע"י רבנו או אחיו של רבנו) נשאר בזה ב"צ"ע". ומשמע דלא ניחא ליה חילוק זה.

[55] שאם היתה צואה בבית והוא יודע היכן היא, היה צריך להזהר שלא להתפלל כנגדה, אבל כאן שיש לו ספק שמא יש צואה בבית, יש חשש שמא הוא יתפלל כנגדה בלא משים.

[56] ולא חוששים שמא יש צואה בבית ויתפלל כנגדה בלא משים.

[57] והרי "חזקת בית שאין בו צואה".

[58] לקרוא כנגד האשפה.

[59] כ"ה בלוח התיקון שבסוף דפו"ר, אך בט"ז סי' עט סק"א שהוא מקור הדין אינו.

[60] שאינו מוחזק כאשפה שיש בו צואה.

[61] ויש לומר שאף שדרך להיות שם צואה אינו לגמרי כאשפה, שכל אשפה יש בה חזקה שיש בה צואה, ואילו כאן הרגילות היא "לפני הבתים" בכלל שתהא שם צואה, ולא שלפני כל בית יש רגילות שתהא צואה.

[62] שבחצרות רגיל יותר שתהא צואה.

[63] של המטיל מימיו, שאז הוא מסריח יותר, ומשום כך ציותה תורה לצאת מחוץ למחנה, כדי שלא יבאו לדבר בדברי תורה כנגד עמוד הקלוח (רבינו יהונתן על הרי"ף ברכות טז, ב).

[64] דברים כג, יג.

[65] מקום (רש"י שם).

[66] משמע שלא

[67] דברים כג, יד.

[68] ברכות שם.

[69] שלא יבאו להקל בצואה שאסורה מן התורה.

[70] כשיש ודאי מי רגלים, ולא בספק.

[71] שבדק באשפה ומצא רק צואה זו, שאם לא כן סתם אשפה אסור לקרות כנגדה, כדלעיל ס"ט.

[72] שאין איסור לקרוא ק"ש כנגד צואת כלבים, כדלקמן סי' עט ס"ח.

[73] שיכולים לאכול כזית דגן, כדלקמן סי' פא ס"א.

[74] לקרוא ק"ש.

[75] ומותר.

[76] וראה לקמן סי' פא ס"ג שזהו רק בד' אמות סביבו, "שבהן לבדם הוא שמחויב לבדוק שלא תהא בהם צואה אם הוא מקום שראוי להסתפק בצואה, ואם לא בדק בהן פושע הוא ותפלתו תועבה, אבל לא הטריחו לבדוק לפניו כמלא עיניו, אע"פ שהוא במקום הראוי להסתפק בו בצואה".

[77] בפסוק: זבח. וכן הובא לקמן סי' פא ס"ג וסי' קפה ס"ה.

[78] משלי כא, כז.

[79] סעיף ה, ושם כותב שיש להסתפק בדבר, ומסיק שספק ברכות להקל אף בברכת המזון.

[80] כדלעיל ס"ט. אך אם מצאם קודם ועבר וקרא – חוזר וקורא שוב (ע"פ הכלל המובא לקמן סי' פג ס"ג).




הוסף תגובה