[1] בטעם שיעור טפח, כתב הב"ח משום ששיעור מקום תורף של אשה היינו טפח.

[2] ראה בסוף הסעיף שיש אומרים שבשוק אפילו פחות מטפח.

[3] בין פנויה בין אשת איש.

[4] אפילו כשאינה נדה (שו"ת צ"צ אה"ע סי' קלט).

[5] אמנם אסור להסתכל באשה (שאינה אשתו) אפילו במקומות הגלויים שבה, אבל זהו רק כשמתכוין להנות [ראה שו"ע אבן העזר סי' כא ס"א], אך במקומות המכוסים אסור אפילו להסתכל סתם, משום חשש הרהור (משב"ז סק"א).

[6] וכן לדבר דברי תורה (לעיל סי' עג ס"א, לקמן ס"ו). אבל להרהר בדברי תורה מותר (לעיל שם).

[7] אף אם אינו מסתכל בו. ויש לבאר הטעם בשני אופנים: א) שמא יסתכל ויהרהר [וכן משמע בקו"א סק"ב]. ב) כיון שהוא נקרא ערוה לענין האיסור להסתכל, הרי דינו כדין ערוה ממש שאסור לקרוא כנגדו, ולא משום הרהור. ולכאורה כן משמע מלשון אדה"ז כאן בסוגריים ובסי' עג ס"א. ועצ"ע.

[8] כדלעיל סי' עד ס"א. אלא ששם האיסור הוא מן התורה וכאן האיסור הוא מדרבנן, כדלעיל סי' עג ס"א.

[9] כדלקמן ס"ט.

[10] רבנו יונה ברכות כה, ב ד"ה בעששית. רמב"ם הל' ק"ש פ"ג הט"ז.

[11] קו"א סק"א – ראה לקמן בהוספות.

[12] עוצם.

[13] דהיינו כשאינו יכול להחזיר פניו – יעצום עיניו, ואם גם לעצום עיניו אינו יכול – יוכל לקרוא כנגד אותו טפח המגולה, כל שאינו מסתכל ממש אלא בראיה בעלמא בלבד.

[14] רמ"א ס"א (ע"פ ראבי"ה סי' עו בשם הלכות גדולות).

[15] קו"א סק"ב – ראה לקמן בהוספות.

[16] שאסור לקרוא אפילו כשאינו מסתכל, משום שמא יסתכל ויבוא לידי הרהור, משא"כ לפי הדעה השניה שהאיסור הוא רק כשמסתכל, אסור גם בלי לקרוא ק"ש (קו"א סק"א).

[17] משום שאסור להסתכל אפילו בחלק קטן של אשה אחרת, ושמא תוך כדי קריאת שמע יסתכל ויבוא לידי הרהור. אלא שלפי זה היה צריך לאסור לקרוא גם כנגד המקומות הגלויים של האשה שמא יבוא לידי הרהור. וצ"ע (קו"א סק"ב). 

[18] אבל לא כנגד זרועותיה (ראה רמב"ם הל' אישות פכ"ד הי"ב).

[19] טפח מגולה בשוק האשה.

[20] כלומר בלא גרביים המכסות את השוקיים עד הברכיים. וראה שוע"ר מהדו"ת סי' ב ס"ב שבמדינות אלו (רוסיה וסביבותיה) הדרך לכסות הרגליים, "שאין הולכין יחף לעולם, אפילו בקיץ", ואם כן השוק זהו מקום צנוע גם באיש. ובפרט בימינו שלובשים מכנסיים עד העקב, והגרביים מכסות בעיקר את כף הרגל והעקב. וראה לקמן סי' צא ס"ה לענין תפלה.

[21] ואפילו אם ינהגו לגלות שוקן בימי הקיץ יהיה אסור, דכיון שהוא ערוה לא מהני מנהג, ומנהג כזה הוא אותיות גיהנם (שו"ת צ"צ שם).

[22] ב"ח. ט"ז ס"ק א. עטרת זקנים ס"ק א.

[23] כיון שהוא מקום הרהור יותר משאר אברים (ט"ז שם).

[24] סעיף ה.

[25] רמ"א סעיף א בשם הרא"ש ברכות פ"ג סי' לז.

[26] שמותר לאשה אחרת לקרוא ולהתפלל כנגדה.

[27] לקמן סעיף ח. וראה לעיל סי' מ ס"ה.

[28] למעט שערות של נשים היוצאות מחוץ לצמתן, וכן שערות הבתולות. אבל נשים שאין דרכן כלל לכסות שערות ראשן – אסור לקרוא ולהתפלל כנגדן, כיון שצריכות לכסות השערות מצד הדין (ויש בזה איסור תורה, מדכתיב "ופרע את ראש האשה", מכלל שהיא מכוסה), וכל בנות ישראל המחזיקות בדת משה נזהרות בזה מעולם (ע"פ משנ"ב סק"י).

[29] סעיף א (בהתאם לשתי הדעות המובאות בתחילת הסעיף).

[30] משמע אפילו טהורה.

[31] קו"א סק"ג – ראה לקמן בהוספות.

[32] מגולות.

[33] הכונה לשערות היוצאות מחוץ לכיסוי הראש של האשה, כלומר שהנשים מניחות לשערות ראשן לצאת מעט מכיסוי הראש (שו"ת צ"צ אבן העזר סי' שסג בהבנת דברי אדה"ז. אך הצ"צ עצמו חולק על כך וסובר שרק השערות הגדלות מחוץ לכיסוי הראש, כמו בצדעיים, שכיסוי הראש לא יכול לכסותן, רק כנגדן מותר לקרוא. ובסי' קלט מחלק הצ"צ בזה בין אשתו לאשה אחרת. ואכ"מ).  

[34] כלומר רק באותן מקומות שנהגו הנשים כן, ולא באותן מקומות שהנשים מקפידות שלא לגלות שערות מחוץ לכיסוי ראשן.

[35] אשה היוצאת לחוץ כשראשה מגולה, בעלה יכול לגרשה בלי לשלם לה דמי כתובה.

[36] כתובות עב, סע"א: "דכתיב (במדבר ה, יח) ופרע את ראש האשה, ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש".

[37] ואע"פ שהקול אינו נראה אלא נשמע לו, [מכל מקום] מביאו לידי הרהור (לעיל סי' עג ס"א).

[38] אבל להרהר בדברי תורה מותר (לעיל שם).

[39] של אשה.

[40] שהוא רגיל לשמוע קול דבור של אשה.

[41] ומותר לקרוא ק"ש אף כששומע קול דבור של אשה.

[42] או לקריאת שמע.

[43] אפשר לבאר בשני אופנים: א) הוא מכוין כל כך בתפלה עד שאינו שומע קול הזמר, וגם אם שומע אינו שם לב אליו, וממילא אינו בא לידי הרהור. ב) הוא מכוין לבו כל כך בתפלה עד שאינו שומע קול הזמר, וגם קול הזמר לא מסיח את דעתו מכוונתו באופן שישים לבו לשמוע הקול. והראשון נראה עיקר.

[44] יחזקאל כג, כ.

[45] בראשית ט, כג.

[46] אסור לקרוא.

[47] בעל העיטור הלכות מילה שער ג. רמ"א סעיף ד.

[48] שמותר לקרוא כנגד ערות קטן עד שיהיה בן תשע.

[49] מ"א סק"ח. [עיין מ"א סוף סי' עד דתלי ברואה, וצ"ע. פירוש: המ"א שם תולה איסור ראיה באיסור נגיעה, ולפי זה היה צריך להיות כאן מותר בנגיעה, שהרי הותרה ראיה, ואם כן צ"ע למה אסר נגיעה]. 

[50] משום הרהור (פמ"ג), משום שהנגיעה חמורה יותר מראיה (מחצה"ש). אך האליה רבה סק"ו כתב שאין נוהגים כן. וגם מדברי אדה"ז בהערה שלפני זה נראה שלא ניחא ליה איסור זה.

[51] פירוש: ערוה הנמצאת במקום שהמחיצות שלו הן מזכוכית בהירה ושקופה (כמו העששית המכסה על להבת האש).

ונראה ש"ערוה" האמורה כאן היא כל סוגי ערוה: הן ערוה ממש, האסורה מדין תורה כדלעיל סי' עד ס"א, והן המקומות המכוסים בגוף האשה, האסורים מדרבנן מצד הרהור, כדלעיל ס"א ואילך.

[52] של העששית, כיון שהן שקופות.

ולענין דין ערוה הנראית דרך מראה, כלומר שאינו רואה את הערוה ישירות אלא רק את ההשתקפות שלה דרך המראה, האם מותר לקרוא כנגדה או לא, יש לחלק ולומר שמדין ראיית ערוה אין כאן, אבל מדין ראיה האסורה מדרבנן משום הרהור יש כאן. ויש להאריך בזה, ואכ"מ.

[53] התהלה לדוד סק"א כתב שמלשון אדה"ז "ונראית" ולא "ורואה" משמע שאף שהוא עצמו אינו רואה אסור, כיון שהיא "נראית" לאחרים.

[54] זכוכית.

[55] דברים כג, טו.

[56] ראה גם לעיל סי' מ ס"ה.

[57] חוץ מכנגד פניו ששם עיקר חנייתו, וצריך להיות מחנהו קדוש כמלא עיניו (לקמן סי' עט ס"א. לעיל סי' עד ס"א).

[58] סעיף א: "שזהו מקומו של אדם כשישכוב ויפשוט ידיו ורגליו".

[59] משא"כ בצואה לא תלה הכתוב בראיה אלא ב"מחניך", ומחנהו של אדם הוא ד' אמות מכל צד, אפילו כשאינו רואהו – ראה לקמן שם.

[60] ע"פ ישעיה לג, טו.

[61] ואינו רואה אותה (לקמן סי' עט שם).

[62] וראה לעיל ס"א.

[63] סעיף ב: "כלומר שתהא מכוסה בענין שלא תהא נראה לאחר העומד אצלו". ואף שבלילה גם חברו לא יכול לראות, יש לומר שהכוונה שלא יהיה נראה בשום זמן אפילו ביום.

[64] שו"ע ס"ה. מ"א סי' עד סק"ח.

[65] כדלעיל סי' עד ס"ב.

[66] שבזה אם אינו רואהו מותר לקרוא כנגדו.

[67] שאין הבדל בזה בין ערותו לערות חברו, ואסור גם כשאינו רואהו.

 [68] ראה גם לעיל סי' עג ס"א בסוגריים. לקמן סי' פד ס"א.

[69] שאם המהרהר עצמו מותר לו להרהר כשהוא עצמו ערום (שההרהור והערוה הן באותו אדם עצמו), כל שכן שמותר לו להרהר כנגד ערוה אחרת. ובאמת מצאנו חילוק למעשה בין עצמו לחברו – ראה לקמן סי' עו סוס"ו (לגבי צואה), סי' עט סי"א (לגבי הפחה).

[70] דברים כד, א. שבת קנ, א.

[71] קו"א סק"ד – ראה לקמן בהוספות.

[72] כלומר, אינו יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת ברכה זו מחברו. 

[73] שבשעה שהוא ערום לא אומרים דין "שומע כעונה", שמשמעו שע"י השמיעה כאילו הוא עצמו ענה ואמר הברכה עם המברך. ולכן אף בדיעבד לא יצא י"ח.

[74] שהרי אסור לו מן הדין לומר הברכה, ולכן גם חכמים לא החילו עליו את הדין של "שומע כעונה". ובחידושי הצ"צ ברכות קצה, ב מקשה על כך מהמבואר לקמן סי' קד ס"ה מהשומע קדושה באמצע שמו"ע שהדין הוא ש"ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ ויהיה כעונה בפיו, ששומע כעונה בכל מקום, ואעפ"כ אין בזה משום הפסק תפלה, כיון שאינו מוציא בפיו", ומסיים הצ"צ: "ויש לחלק". ואכ"מ.

[75] אבל ביו"ד סי' א סקנ"ב כתב רבנו באופן אחר: "גם אם .. מהפך פניו מכנגד ערותו של זה ומברך – אינו יכול להוציאו י"ח לכתחלה, לפי שאסור לו לשמוע ולהתכוין לצאת י"ח, מפני ששומע כעונה, והרי זה כמוציא מפיו. ואע"פ שהערום מותר להרהר בדברי תורה .. והשומע אינו אלא מהרהר, מכל מקום כיון שהוא מתכוין לצאת י"ח בשמיעה זו מפני ששומע כעונה – הרי זה כמוציא מפיו ואסור". כלומר, יש כאן דין "שומע כעונה", אלא שאסור לו "לכתחילה" לשמוע, כי אז הרי הוא כאילו מברך, ואסור. אבל בדיעבד אם שמע יצא י"ח. וראה כאן קו"א סק"ד שנוטה כסברא זו. וכן משמעות דבריו לקמן סי' עט ס"ג. ונראה שמשום כך כתב הטעם בפנים בחצע"ג.