סימן עא
כ חשון התשעו |
עא. אָבֵל וְהָעוֹסְקִים בַּמֵּת פְּטוּרִים מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּבוֹ ו' סְעִיפִים:
א מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁחַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו[1], אֲפִלּוּ אֵינוֹ מֻטָּל עָלָיו לְקָבְרוֹ, כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה אֲחוֹתוֹ נְשׂוּאָה שֶׁבַּעֲלָהּ חַיָּב בִּקְבוּרָתָהּ[2], אוֹ אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בִּשְׁבִילוֹ לַעֲסֹק בְּצָרְכֵי הַקְּבוּרָה, אוֹ אֲפִלּוּ כְּבָר עָסַק כָּל צָרְכּוֹ – פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וּמִכָּל הַבְּרָכוֹת, וַאֲפִלּוּ מֵעֲנִיַּת "אָמֵן", וּמִכָּל הַמִּצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.
וַאֲפִלּוּ אִם רָצָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ וְלִקְרוֹת, אוֹ אֲפִלּוּ לַעֲנוֹת "אָמֵן" שֶׁאֵינוֹ מִתְבַּטֵּל בִּשְׁבִילוֹ מִצָּרְכֵי הַמֵּת – אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים[3], מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֵת, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ פָּנוּי לְחַשֵּׁב בְּצָרְכֵי הַמֵּת, וְיַחֲשֹׁב בָּהֶם[4] תָּמִיד.
וַאֲפִלּוּ הוּא בְּעִיר אַחֶרֶת וְנוֹדַע לוֹ קֹדֶם הַקְּבוּרָה – אָסוּר, שֶׁלֹּא חִלְּקוּ חֲכָמִים.
וְיֵשׁ מַתִּירִים[5] אִם יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיִּתְעַסֵּק בִּשְׁבִילוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוּא בְּעִיר אַחֶרֶת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְעַסֵּק.
וְנוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה[6].
(וּלְדִבְרֵי הַכֹּל, בֵּן שֶׁהוּא אוֹנֵן עַל אָבִיו – יָכוֹל לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלוֹמַר קַדִּישׁ עַל אָבִיו, כִּי זֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל אָבִיו[7]).
וְכָל זֶה קֹדֶם הַקְּבוּרָה, אֲבָל מִיָּד שֶׁמַּתְחִילִין לְהַשְׁלִיךְ עָפָר עַל הַמֵּת – חַיָּב בִּקְרִיאַת שְׁמַע אִם לֹא עָבַר זְמַנָּהּ. וּתְפִלַּת י"ח בִּלְבַדָּהּ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ אַחַר זְמַנָּהּ שֶׁהוּא שְׁלִישׁ הַיּוֹם[8], אִם לֹא עָבַר עֲדַיִן חֲצוֹת הַיּוֹם[9], אֲבָל אַחַר כָּךְ[10] לֹא יִתְפַּלֵּל מִנְחָה שְׁתַּיִם לְתַשְׁלוּמִין שֶׁל שַׁחֲרִית, כֵּיוָן שֶׁהָיָה פָּטוּר בְּשַׁחֲרִית[11].
וּמִטַּעַם זֶה לֹא יֹאמַר כָּל בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר[12] אֲפִלּוּ נִקְבַּר קֹדֶם שֶׁעָבַר זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, כֵּיוָן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁחָל חִיּוּב הַבְּרָכוֹת, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁקָּם מִמִּטָּתוֹ[13], הָיָה פָּטוּר מֵהֶן – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַשְׁלִימָן אַחַר כָּךְ[14]. וְאִם מְבָרֵךְ – בְּרָכָה לְבַטָּלָה הִיא[15].
ב וְכָל זֶה בְּחֹל, אֲבָל בְּשַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲסֹק בְּצָרְכֵי הַמֵּת בִּקְבוּרָתוֹ, וְאֵין אֲנִינוּת נוֹהֶגֶת כְּלָל[16] – חַיָּב בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וּבְכָל הַמִּצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם.
וּלְעֵת עֶרֶב, אִם הוּא מַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם[17] לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי הַקְּבוּרָה[18] - פָּטוּר, אֲבָל אִם אֵינוֹ מַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם – חַיָּב גַּם לְעֵת עֶרֶב בְּכָל הַמִּצְווֹת.
וְיֵשׁ לוֹ גַּם כֵּן לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית מִבְּעוֹד יוֹם[19], אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַקָּהָל קוֹרִין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד הַלַּיְלָה, מִכָּל מָקוֹם זֶה שֶׁיִּהְיֶה פָּטוּר בַּלַּיְלָה – לֹא יְבַטֵּל מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם כָּל שֶׁיָּכוֹל לִקְרוֹת קֹדֶם הַלַּיְלָה, שֶׁהֲרֵי רֹב הַקָּהָל קוֹרִין כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ מִבְּעוֹד יוֹם[20], אִם כֵּן יָכוֹל זֶה לִסְמֹךְ עַל זֶה בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת[21].
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם מִפְּלַג הַמִּנְחָה[22] וּלְמַעְלָה, שֶׁהוּא לַיְלָה גָּמוּר לְעִנְיַן תְּפִלָּה לְרַבִּי יְהוּדָה[23].
וְאַף מִי שֶׁנָּהַג לְעוֹלָם כַּחֲכָמִים[24] - יָכוֹל לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, אֲפִלּוּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת[25], בִּמְקוֹם אֵיזֶה אֹנֶס שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רצ"ג[26].
ג יוֹם טוֹב שֵׁנִי דִּינוֹ כְּחֹל, שֶׁהֲרֵי יָכוֹל לְקָבְרוֹ הַיּוֹם כְּמוֹ בְּחֹל[27].
וְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, אִם רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם עַל יְדֵי נָכְרִים[28] - דִּינוֹ כְּחֹל, שֶׁהֲרֵי צָרִיךְ לְהַמְצִיא לָהֶם אֲרוֹן וְתַכְרִיכִין. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם – דִּינוֹ כְּמוֹ בְּשַׁבָּת.
וְדִין לֵיל יוֹם טוֹב בְּמָקוֹם שֶׁאֵין קוֹבְרִין מֵת בַּלַּיְלָה, וְכֵן בַּיּוֹם בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקָבְרוֹ מֵחֲמַת אֵיזֶה אֹנֶס – יִתְבָּאֵר בְּסִימָן תקמ"ח[29].
ד הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת[30] אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ – פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִתְּפִלָּה וּמִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִצְוָה[31], וְכָל הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה לֹא הִטְרִיחַתּוּ תּוֹרָה לִטְרֹחַ בְּמִצְווֹת אֲחֵרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ל"ח[32].
הָיוּ שְׁנַיִם מְשַׁמְּרִים – זֶה מְשַׁמֵּר וְזֶה קוֹרֵא, וְאַחַר כָּךְ מְשַׁמֵּר זֶה וְקוֹרֵא זֶה.
ה וְכֵן הַחוֹפֵר קֶבֶר לְמֵת פָּטוּר מִכֻּלָּן אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת נוּחוֹ[33], כְּמוֹ שְׁ[נִ]תְבָּאֵר שָׁם[34]. הָיוּ חוֹפְרִים שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, כָּל הַצְּרִיכִים לְצָרְכֵי הַחֲפִירָה בְּבַת אַחַת[35] – פְּטוּרִין. וְאִם יֵשׁ נוֹסָפִין – נִשְׁמָטִין וְקוֹרִין, וְחוֹזְרִין אֵלּוּ הַנּוֹסָפִים וּמִתְעַסְּקִים, וְהָאֲחֵרִים נִשְׁמָטִין כְּמִסְפַּר הַנּוֹסָפִין וְקוֹרִין, וְחוֹזְרִין לְהִתְעַסֵּק, וְנִשְׁמָטִים אֲחֵרִים, עַד שֶׁנִּמְצָא שֶׁקָּרְאוּ כֻּלָּם, וְלֹא נִתְבַּטֵּל שׁוּם דָּבָר מֵעֵסֶק הַקֶּבֶר כְּלָל (אֲפִלּוּ רֶגַע).
ו אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע תּוֹךְ ד' אַמּוֹת שֶׁל מֵת אוֹ תּוֹךְ ד' אַמּוֹת שֶׁל קֶבֶר[36], מִשּׁוּם "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ"[37]. וְאִם קָרָא – לֹא יָצָא, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת, שֶׁקְּנָסוּהוּ חֲכָמִים עַל שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ הָיָה שׁוֹגֵג.
וּבֵית הַקְּבָרוֹת הַמֻּקָּף מְחִצָּה – מֻתָּר לִקְרוֹת חוּץ לַמְּחִצָּה אֲפִלּוּ סָמוּךְ לָהּ וּבְתוֹךְ ד' אַמּוֹת לַקְּבָרוֹת[38]. אֲבָל בְּתוֹךְ הַמְחִצָּה – יֵשׁ לִמְנֹעַ[39] אֲפִלּוּ חוּץ לְד' אַמּוֹת[40], שֶׁמָּא יִתְקָרֵב לְד' אַמּוֹת שֶׁל אֵיזֶה קֶבֶר בְּלִי דַּעַת[41]. וְאִם קָרָא – יָצָא, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אִסּוּר בָּרוּר, אֶלָּא מִשּׁוּם חֲשָׁשׁ לְבַד[42].
[1] מדין תורה: אמו ואביו, בנו ובתו, ואחיו ואחותו מאביו, ומדבריהם: על אשתו, ועל אחיו ועל אחותו מאמו (רמב"ם הל' אבל רפ"ב).
[2] ראה רמב"ם הל' אישות פי"ד הי"ג.
[3] ולקמן סי' קצט ס"ה הביא דעת האומרים (רש"י ברכות יז, סע"ב, ראה תוס' שם): "שאם רצה להחמיר על עצמו לענות ולברך – הרשות בידו".
[4] בפועל.
[5] ראבי"ה סי' נח. מרדכי ברכות פ"ג. שו"ע ס"א.
[6] וראה אג"ק ח"ו ע' קג-קד (כשכ"ק אדמו"ר זי"ע קבל ידיעה על פטירת אחיו באנגליה בשנת תשי"ב) שכותב: "עשיתי כהוראת האחרונים, שלדעתם יש להתחיל האבלות מעת קבלת הידיעה [ולא לאחר הקבורה], כיון שנמסר הדבר לכתפאי במקום הנפטר". ובטעם הדבר כותב שנהג כך ולא כדעת אדה"ז כותב שם: "שלא להיות אסור בקריאת שמע וכו' משך כמה ימים, אף שהיה לבי נוקפי על זה, דדעת אדה"ז לא כן .. והקלתי בכל זאת, ע"י ישוב בדוחק, שלשון אדה"ז הוא: ונוהגין [כסברא הראשונה], ולא בלשון של פסק דין".
[7] בקדיש יש כמה ענינים: זכות הנשמה, ולכן מתחילין גם קודם הקבורה. כבוד אביו, ולכן אומרו גם באנינות. מציל מדינה של גיהנם, המתחיל אחר הקבורה (אגרות קודש ח"ג ע' קצט).
[8] כדלקמן סי' פט ס"א.
[9] שעד חצות ניתן להתפלל שחרית בכל יום גם מי שעבר ולא התפלל בזמנה, כדלקמן ס"ב.
[10] אם לא התפלל עד חצות.
[11] אבל אם היה חייב בשחרית, שקברו המת לפני סוף שעה רביעית, אלא שנאנס ולא התפלל עד חצות, נראה שצריך להתפלל מנחה שתים, כדלקמן שם סוס"ב. ולכאורה הוא הדין אם שמע שמת לאחר שכבר התחייב בתפלת שחרית, אלא שלא הספיק להתפלל לפני הקבורה – עליו להתפלל מנחה שתים.
[12] ונראה שברכת התורה צריך לברך, שהרי אינו יכול ללמוד במשך היום בלעדיה, ואם כן כל היום זמנה הוא.
[13] כדלעיל סי' מו ס"ב.
[14] ראה לעיל סי' מו ס"ג שברכות בשחר לא חייבים לברך מיד כשקם משנתו, אלא "יכול לברך אותן גם אחר כך". אבל זהו כשכבר התחייב בהן, אזי יכול לברך אותן גם יותר מאוחר, משא"כ כאן מדובר שהוא כלל לא התחייב בהן, כיון שבשעת החיוב הוא היה אונן, לכן אינו יכול לברך אותן אחר כך.
ומזה מובן שאם מת לו מת לאחר שקם ממטתו, צריך להשלים הברכות.
[15] ולכן אין מברכים ברכת "שעשה לי כל צרכי" במוצאי יוה"כ ות"ב (כמובא בספר המנהגים חב"ד), כיון שהיה פטור מברכה זו בבקר, כמובא בסידור רבנו.
[16] כלומר, אין לו דין אונן. מלבד תשמיש המטה האסורה גם בשבת (ראה שו"ע יו"ד סי' שמא ס"א).
[17] דהיינו שהולך בשבת עד סוף התחום ומתעכב שם עד שתחשך, כדי למהר דרכו לילך משם ולהלאה (לקמן סי' שו ס"ג).
[18] כדלקמן סי' שו ס"ו.
[19] לאחר פלג המנחה (כדלקמן).
[20] ראה גם לקמן סי' עב סוס"ב: "שרוב העולם נוהגין כסברא זו". וכן בסי' רסז קו"א סק"א: מנהג "ההמון שמתפללים מבעוד יום כל השבוע ואין חוזרים וקורין בלילה ב' פרשיות". וכן בסי' תפט סי"ב: "מנהג העולם לקרות קריאת שמע של ערבית מפלג המנחה ואילך, לפי שסומכין על האומרים שמפלג המנחה ואילך כשם שהוא כלילה לענין תפלת ערבית לרבי יהודה, כך הוא כלילה לענין קריאת שמע של ערבית". וראה לקמן סי' רצג ס"ב ובקו"א סק"א שם.
[21] ראה גם לקמן סי' עב שם.
[22] דהיינו שעה ורבע זמניות קודם הלילה (לקמן סי' רסא ס"ה). ולפי שיטת רבנו בסידורו שמחשבים את שעות היום מהזריחה עד השקיעה, הרי ש"פלג המנחה" הוא שעה ורבע זמניות קודם השקיעה.
[23] משנה ברכות כו, א. וראה גם לקמן סי' רסז ס"ב. סי' תפט סוסי"ב.
[24] ראה לקמן סי' צ ס"י: "ערבית צריכים להמתין עד צאת הכוכבים, שלא הקילו להתפלל מבעוד יום אלא משום טורח הצבור, שאי אפשר לחזור ולאספם לתפלת ערבית בלילה אם יפרדו איש מעל אחיו אחר תפלת המנחה כמ"ש בסי' רל"ה, אבל המתפללין ביחיד צריכים להתפלל בזמנה".
[25] שצריך לומר הבדלה בתפלה.
[26] סעיף ב: "מי שהוא אנוס שאי אפשר לו להבדיל על הכוס בלילה, כגון שצריך לילך לדבר מצוה והולך מביתו מבעוד יום עד סוף התחום ויושב שם עד שחשכה, ומיד שחשכה הולך לדרכו – יכול להתפלל ערבית ולהבדיל על הכוס בביתו מבעוד יום, ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה". וראה גם לקמן סי' רצט ס"י.
[27] כלומר, מותר לקבור בחו"ל ביו"ט שני כמו ביום חול, כדלקמן סי' תקכו ס"ו. וראה שם ס"ז שיש בכל זאת כמה הגבלות מיום חול רגיל.
[28] כדלקמן שם ס"ב.
[29] סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה מ"א שם ס"ק ח.
[30] מפני העכברים (משמעות הגמרא ברכות יח, א), או מפני הגנבים (המאירי), או כדי שלא יהיה מוטל בבזיון (רמ"א יו"ד סי' שעג ס"ח). ובספרים (מעבר יבוק. ועוד) מובאים טעמים נוספים לשמירת המת, מפני רוחות רעות ומזיקים, ולשם כך צריכים לומר פרקי תהלים ליד המת. וכן המנהג למעשה.
[31] גמילות חסד עם המת.
[32] סעיף ז: "כל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אפילו אפשר לו לקיים שתיהן, לפי שכל שעוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שאפשר לו". וראה גם לקמן סי' תרמ סי"ח: "כל העוסק במצוה אחת אין צריך לטרוח ולחזר אחר מצוה אחרת בעוד שהוא עוסק במצוה זו, ואע"פ שאפשר לו לקיים שתי המצות בלי שום שיהוי ועיכוב להמצוה שעוסק בה, מכל מקום התורה פטרתו מלטרוח ולחזר אחר מצוה אחרת".
[33] לעיל שם הלשון: "אע"פ שנח מעט".
[34] סי' לח ס"ז: "שגם בשעת נוחו נקרא עדיין עוסק במצוה, שעל ידי כך יתחזק כחו לחזור ולחפור, ולכן הוא פטור אז אע"פ שיכול".
[35] כלומר, כל אלו שהחפירה צריכה להם שיחפרו ביחד דוקא, ולא די שיחפרו בזה אחר זה.
[36] ראה גם לעיל סי' כג ס"ד (גבי ציצית). סי' מה ס"א (גבי תפילין של ראש).
[37] משלי יז, ה. כלומר, שהמתים הם רשים ופטורים מן המצות ואין יכולים לקיים אותן, ואנו מקיימין אותן (לעיל סי' כג ס"א). ופירוש "חרף עושהו", שהלועג למת מחרף כביכול את הבורא, שהרי החיים והמות בידיו. אך לעיל (סי' כג וסי' מה) לא הביא את המשך הפסוק "חרף עושהו".
[38] מפני שהמחיצה מפסקת, ואינו נראה כלועג לרש (לעיל סי' מה ס"א).
[39] יש להמנע. ולעיל סי' מה שם: "יש להחמיר".
[40] לעיל סי' מה שם: "אפילו רחוק הרבה מן הקברות".
[41] וכן כתב לעיל שם.
[42] שמא יתקרב לד' אמות של איזה קבר.