הלכות קריאת שמע

סימן סו

כ חשון התשעו |

^{סו. בְּאֵיזֶה מָקוֹם יָכוֹל לְהַפְסִיק וּבְאֵיזֶה מָקוֹם לֹא יַפְסִיק וּבוֹ י"ג סְעִיפִים:}

^{א אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר בְּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה[1] וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ[2] - הִתִּירוּ שְׁאִילַת שָׁלוֹם[3] מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם[4].}

^{כֵּיצַד? בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק[5] - שׁוֹאֵל[6] בִּשְׁלוֹם אָדָם נִכְבָּד מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ, וּמֵשִׁיב[7] שָׁלוֹם לְכָל אָדָם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וּמֻתָּר[8] לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם הַקּוֹרֵא אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהָשִׁיב לוֹ[9]. וּמִי שֶׁלֹּא רָאִינוּ שֶׁיַּקְפִּיד עַל חֲבֵרוֹ כְּלָל[10] – לֹא יַפְסִיק[11] אֲפִלּוּ בֵּין הַפְּרָקִים (בֵּין לְהָשִׁיב בֵּין לִשְׁאֹל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד).}

^{וּבְאֶמְצַע הַפֶּרֶק – שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם אָדָם מִי שֶׁהוּא יָרֵא מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ[12]: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", אוֹ רַבּוֹ, שֶׁאָמְרוּ בּוֹ[13]: "מוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם", וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם נִכְבָּד.}

^{וְכָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהוּא מֻפְלָג בְּדוֹרוֹ[14] אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ – הוּא גַּם כֵּן בִּכְלַל "מוֹרָא"[15]. וְאִם אֵינוֹ מֻפְלָג בְּדוֹרוֹ רַק שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה – אֵינוֹ בִּכְלַל "מוֹרָא" אֶלָּא בִּכְלַל כָּבוֹד[16].}

^{אֲבָל אִם הַקּוֹרֵא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ – אֵין מַפְסִיק לוֹ אֶלָּא כְּמוֹ לִשְׁאָר כָּל אָדָם[17] אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם.}

^{ב כָּל מָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק – מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפָּסוּק, חוּץ מִפָּסוּק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" שֶׁלֹּא יַפְסִיק בּוֹ כְּלָל, אִם לֹא מִפְּנֵי מִי שֶׁיָּרֵא מִמֶּנּוּ שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ. וְהוּא הַדִּין לְ"בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד", שֶׁגַּם הוּא בִּכְלַל הַיִּחוּד. וּמִטַּעַם זֶה[18] אֵין לְהַפְסִיק גַּם כֵּן בֵּין "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" לְ"בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד"[19].}

^{וְיֵשׁ אוֹמְרִים[20] שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע שְׁאָר הַפְּסוּקִים לֹא יַפְסִיק אֶלָּא בְּסִיּוּם עִנְיָן אֲבָל לֹא בְּאֶמְצַע הָעִנְיָן, כְּגוֹן פָּסוּק "וְשַׂמְתֶּם וְגוֹ'"[21], יָכוֹל לְהַפְסִיק בֵּין "נַפְשְׁכֶם" לְ"וּקְשַׁרְתֶּם" שֶׁהוּא עִנְיָן אַחֵר, אֲבָל עַד "נַפְשְׁכֶם" לֹא יַפְסִיק בֵּין תֵּבָה לְתֵבָה שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הָעִנְיָן. וְאִם פָּסַק – חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַפָּסוּק (שֶׁהַאֵיךְ יַתְחִיל מֵאֶמְצַע הָעִנְיָן, שֶׁלֹּא יִהְיֶה פֵּרוּשׁ כְּלָל לִדְבָרָיו[22]).}

^{וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה, כְּשֶׁמַּפְסִיק לַעֲנִיַּת קַדִּישׁ וְלִקְדֻשָּׁה וּלְ"בָרְכוּ"[23] כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר[24] - יָכוֹל לְהַפְסִיק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הָעִנְיָן וְלִסְמֹךְ עַל בַּעֲלֵי סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה[25] שֶׁלֹּא חִלְּקוּ בְּכָךְ וְהִתִּירוּ בְּכָל עִנְיָן, וּכְדַאי הֵם לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם לְצֹרֶךְ מִצְוָה רַבָּה כָּזוֹ אִם אִי אֶפְשָׁר לְמַהֵר לְהַגִּיעַ לְסִיּוּם עִנְיָן וְלַעֲנוֹת עִם הַצִּבּוּר[26], אֲבָל כְּשֶׁחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק – יֵשׁ לָחֹשׁ לַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה לַחֲזֹר לִתְחִלַּת הַפָּסוּק[27].}

^{ג אִם שָׁכַח לְהָנִיחַ צִיצִית וּתְפִלִּין[28] – יֵשׁ אוֹמְרִים[29] שֶׁיָּכוֹל לְהַפְסִיק בֵּין הַפְּרָקִים לְהָנִיחָן[30] וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן.}

^{וְיֵשׁ אוֹמְרִים[31] שֶׁתְּפִלִּין מִפְּנֵי שֶׁחוֹבָה לִקְרוֹת[32] וּלְהִתְפַּלֵּל[33] בָּהֶן כְּדֵי לְקַבֵּל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה[34] - מַפְסִיק לְהָנִיחָן, וִיבָרֵךְ[35] גַּם כֵּן[36]. אֲבָל צִיצִית אֵינָהּ חוֹבַת הַגּוּף[37], שֶׁאִם אֵין עָלָיו טַלִּית[38] פָּטוּר מִצִּיצִית, וְיָכוֹל לִקְרוֹת[39] וְאֵינוֹ כְּמֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר[40], כֵּיוָן שֶׁאֵין עָלָיו טַלִּית הַחַיֶּבֶת בְּצִיצִית, לְפִיכָךְ אָסוּר לְהַפְסִיק בְּבִרְכָתָן[41] אֲפִלּוּ בֵּין הַפְּרָקִים שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, אֶלָּא לוֹבְשָׁן בְּלֹא בְּרָכָה[42], וּלְאַחַר הַתְּפִלָּה יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן[43] וִיבָרֵךְ[44]. וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה[45].}

^{ד לַעֲנִיַּת קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה וּ"בָרְכוּ" וּ"מוֹדִים" – מַפְסִיק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק, וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפָּסוּק[46], שֶׁאִם מַפְסִיק לִשְׁאֹל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּלְהָשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד שֶׁל בָּשָׂר וָדָם – קַל וָחֹמֶר לַכָּבוֹד[47] שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.}

^{וּמִטַּעַם זֶה הוּא הַדִּין אִם שָׁמַע קוֹל רְעָמִים – יַפְסִיק וִיבָרֵךְ[48].}

^{ה כְּשֶׁמַּפְסִיק לְ"מוֹדִים" – יִשְׁחֶה וְיֹאמַר: "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ" וְלֹא יוֹתֵר[49], שֶׁבָּזֶה דַּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה כְּכוֹפֵר בְּמִי שֶׁחֲבֵרָיו מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לוֹ[50].}

^{וּכְשֶׁמַּפְסִיק לְ"בָרְכוּ" – לֹא יֹאמַר רַק "בָּרוּךְ ה' הַמְּבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד"[51], וְלֹא נֻסַּח "יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח כוּ'"[52] שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג[53], וַאֲפִלּוּ בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה אֵין מַפְסִיקִין לְאָמְרוֹ[54].}

^{וּכְשֶׁמַּפְסִיק[55] לְקַדִּישׁ – יֹאמַר "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא" עַד "יִתְבָּרֵךְ" וְעַד בִּכְלָל, וְיִשְׁמַע מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עַד "וְאִמְרוּ אָמֵן", וְיַעֲנֶה "אָמֵן"[56], כִּי יֵשׁ מַחֲלֹקֶת אִם חַיָּב לוֹמַר כָּל הַנֻּסָּח מִ"יִּתְבָּרֵךְ" וָאֵילָךְ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ"[ו][57], לָכֵן אֵין לְהַפְסִיק בַּאֲמִירָתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק. וּמִכָּל מָקוֹם, תֵּבַת "יִתְבָּרֵךְ" צָרִיךְ לוֹמַר, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם[58].}

^{וּמִ"תִּתְקַבֵּל" וָאֵילָךְ לֹא יַעֲנֶה "אָמֵן", כִּי אֵינָהּ אֶלָּא מִנְהָג[59]. וְכָל שֶׁכֵּן הַנּוֹהֲגִין לוֹמַר "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא וְגוֹ'" קֹדֶם שֶׁמַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר "יִתְגַּדַּל"[60], שֶׁאֵין מַפְסִיקִין לְאָמְרוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק.}

^{וּבִקְדֻשָּׁה יֹאמַר רַק "קָדוֹשׁ" וּ"בָרוּךְ" וְלֹא "יִמְלֹךְ", שֶׁ"יִּמְלֹךְ" אֵין אוֹמְרִים הַמַּלְאָכִים[61] וְאֵינוֹ מֵעִקַּר הַקְּדֻשָּׁה[62]. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר[63] שֶׁגַּם "יִמְלֹךְ" הוּא מֵעִקַּר הַקְּדֻשָּׁה. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה[64].}

^{וּלְדִבְרֵי הַכֹּל, נֻסָּח שֶׁמּוֹסִיפִין בְּשַׁבָּת אֵינוֹ מִנֻּסַּח הַקְּדֻשָּׁה[65], וְאֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק[66].}

^{וְעַל בִּרְכַּת הַתּוֹרָה יַעֲנֶה: "בָּרוּךְ ה' הַמְּבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד", וְגַם "אָמֵן" אַחַר "נוֹתֵן הַתּוֹרָה"[67], מִפְּנֵי שֶׁבְּרָכָה זוֹ הִיא גַּם כֵּן כְּמוֹ "דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה"[68], שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ נֶאֱמֶרֶת עַל קְרִיאַת סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא כְּשֶׁקּוֹרִין בַּעֲשָׂרָה[69].}

^{אֲבָל אַחַר שְׁאָר בְּרָכוֹת אֵין עוֹנִין "אָמֵן" בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ אֲפִלּוּ בֵּין הַפְּרָקִים, חוּץ מִן "אָמֵן" שֶׁעוֹנִין אַחַר בִּרְכַּת "הָאֵל הַקָּדוֹשׁ" וְ"אָמֵן" שֶׁאַחַר "שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה"[70] שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דִּין "דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה"[71] – עוֹנִין[72] אוֹתָן אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפָּסוּק[73].}

^{ו כֹּהֵן שֶׁהָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּקְרָאוּהוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה[74] – יֵשׁ אוֹמְרִים[75] שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיק[76], שֶׁלֹּא אָמְרוּ לְהַקְדִּימוֹ[77] אֶלָּא מִשּׁוּם כְּבוֹד כְּהֻנָּתוֹ, וְאִם הָיָה פָּנוּי וּמַקְדִּימִין אַחֵר לְפָנָיו – נִמְצָא מְקִלִּין לִכְבוֹד כְּהֻנָּתוֹ, אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִקְרוֹת מִשּׁוּם קְרִיאַת שְׁמַע – אֵין בְּכָאן זִלְזוּל לִכְבוֹד כְּהֻנָּתוֹ בְּמַה שֶּׁעוֹלֶה יִשְׂרָאֵל בִּמְקוֹמוֹ.}

^{וְיֵשׁ אוֹמְרִים[78] שֶׁאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּקְרָאוּהוּ לַעֲלוֹת לְסֵפֶר תּוֹרָה – מַפְסִיק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק, קַל וָחֹמֶר מִכְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת וְיִרְאָתָם[79]. וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת[80].}

^{וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יִקְרָא עִם הַחַזָּן כְּלָל[81], וְיִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵי הָאוֹמְרִים[82] שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵךְ עַל שְׁמִיעָה מֵהַחַזָּן[83], כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קמ"א[84]. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יַפְסִיק וְיֹאמַר לְהַחַזָּן שֶׁיֹּאמַר "מִי שֶּׁבֵּרַךְ".}

^{וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר לָרֹאשׁ אֲפִלּוּ שָׁהָה[85] כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁהָה בִּרְצוֹנוֹ, שֶׁזֶּה אֵינוֹ נִקְרָא אֹנֶס כְּלָל[86], וּבְלֹא אֹנֶס כְּלָל הַכֹּל מוֹדִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס"ה[87].}

^{ז וְאֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים[88]: בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִ"שְׁמַע"[89], בֵּין "שְׁמַע" לִ"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ", בֵּין "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" לְ"וַיֹּאמֶר".}

^{אֲבָל בֵּין "וַיֹּאמֶר" לֶ"אֱמֶת וְיַצִּיב" לֹא יַפְסִיק בְּשׁוּם עִנְיָן[90], שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּין "ה' אֱלֹקֵיכֶם" לֶ"אֱמֶת", מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר[91]: "וָה' אֱלֹקִים אֱמֶת", אֶלָּא יֹאמַר: "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֱמֶת", וְאָז יַפְסִיק כְּדִין הֶפְסֵק בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק.}

^{וְיֵשׁ לִזָּהֵר[92] לוֹמַר גַּם "וְיַצִּיב", לְפִי שֶׁ"וְיַצִּיב" הוּא גַּם כֵּן לְשׁוֹן אֱמֶת[93], עַל כֵּן אֵין לְהַפְסִיק בֵּינ[וֹ] לְ"ה' אֱלֹקֵיכֶם" בְּדִבּוּר אַחֵר[94], אֶלָּא בְּמִלַּת "אֱמֶת" בִּלְבַדָּהּ.}

^{ח אִם פָּסַק מִפְּנֵי הַיִּרְאָה[95] אוֹ הַכָּבוֹד[96] אַחַר שֶׁאָמַר "אֱמֶת"[97], וְכֵן אִם סִיֵּם "ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת" קֹדֶם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וּמַמְתִּין עַל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיֹּאמַר עִמּוֹ בִּרְכַּת "אֱמֶת וְיַצִּיב" – אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר "אֱמֶת"[98], אֶלָּא מַתְחִיל מִ"וְיַצִּיב" אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק[99].}

^{ט צָרִיךְ לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי"א[100], וְלֹא יַפְסִיק אַחַר שֶׁסִּיֵּם "גָּאַל יִשְׂרָאֵל" אֲפִלּוּ כְּמוֹ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק.}

^{וְלָכֵן יֵשׁ אוֹמְרִים[101] שֶׁאֵין עוֹנִין "אָמֵן" אַחַר "גָּאַל יִשְׂרָאֵל", לֹא אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לַעֲנוֹת אַחַר בִּרְכוֹת עַצְמוֹ בְּסִיּוּם ב' אוֹ ג' בְּרָכוֹת[102], וְלֹא אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר.}

^{וְיֵשׁ אוֹמְרִים[103] שֶׁעֲנִיַּת "אָמֵן"[104] אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק, כֵּיוָן שֶׁהִיא צֹרֶךְ הַבְּרָכָה וְסִיּוּמָהּ.}

^{וְכֵן נוֹהֲגִין[105] בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לַעֲנוֹת "אָמֵן" בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה אַחַר שֶׁמְּסַיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה זוֹ[106], אֲבָל לֹא אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ"ד[107].}

^{וּמִי שֶׁרוֹצֶה לָצֵאת לְדִבְרֵי הַכֹּל[108] – יוּכַל לְכַוֵּן לְסַיֵּם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וְאָז אֵינוֹ מְחֻיָּב לַעֲנוֹת "אָמֵן" אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לְפִי מִנְהָגֵנוּ שֶׁאֵין עוֹנִין "אָמֵן" אַחַר בִּרְכַּת עַצְמו[109]ֹ אֲפִלּוּ אַחַר "יִשְׁתַּבַּח" וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִמְּקוֹמוֹת שֶׁמֻּתָּר לַעֲנוֹת "אָמֵן" אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר[110], כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם[111] וּבְסִימָן נ"א[112].}

^{וְיֵשׁ מְדַקְדְּקִים לְהַמְתִּין בְּ"צוּר יִשְׂרָאֵל"[113] כְּדֵי לַעֲנוֹת "אָמֵן" אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר[114].}

^{(א[115]) וְיֵשׁ אוֹמְרִים[116] שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה בַּעֲנִיַּת "אָמֵן" אֲפִלּוּ "אָמֵן" שֶׁאַחַר בְּרָכָה זוֹ בְּעַצְמָהּ, אֶלָּא בּ"ְאָמֵן" שֶׁהוּא כְּמוֹ "דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה" בִּלְבַד, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה[117].}

^{(וּלְפִיכָךְ אֵין לָזוּז בָּזֶה מֵהַמִּנְהָג[118], אוֹ יַעֲשֶׂה בְּעִנְיָן שֶׁיּוֹצֵא לְדִבְרֵי הַכֹּל[119]).}

^{י אֵין לְהַפְסִיק לַעֲנוֹת קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה[120] כְּמוֹ שֶׁאֵין מַפְסִיקִין בַּתְּפִלָּה עַצְמָהּ[121], שֶׁמִּסִּיּוּם הַגְּאֻלָּה הוּא הַתְחָלַת הַתְּפִלָּה[122]. וְכֵיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מַמְתִּין בְּ"שִׁירָה חֲדָשָׁה" כְּדֵי לַעֲנוֹת[123]. וַאֲפִלּוּ אִם שׁוֹהֶה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ – אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס"ה[124].}

^{יא מִי שֶׁאֵין לוֹ תְּפִלִּין וְהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִים – מוּטָב שֶׁיִּתְעַכֵּב עַד אַחַר תְּפִלַּת הַצִּבּוּר לִשְׁאֹל לוֹ תְּפִלִּין מֵחֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְיִתְפַּלֵּל בִּתְפִלִּין וִיקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה[125], מִמַּה שֶּׁיִּתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר בְּלֹא תְּפִלִּין[126] וְיָעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ[127].}

^{אֲבָל מִי שֶׁמִּתְיָרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע עַד שֶׁיִּמְצָא תְּפִלִּין – קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין. וְאִם מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר גַּם זְמַן תְּפִלָּה[128] – מִתְפַּלֵּל גַּם כֵּן. וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ תְּפִלִּין לְיָדוֹ אַחַר כָּךְ – יְנִּיחֵן בְּמִנְחָה[129], אוֹ יְנִּיחֵן בְּאֶמְצַע הַיּוֹם וְיֹאמַר בָּהֶם אֵיזֶה מִזְמוֹר[130].}

^{וְאִם בָּאוּ לְיָדוֹ בֵּין קְרִיאַת שְׁמַע לִתְפִלָּה[131] - (ב[132]) יֵשׁ אוֹמְרִים[133] שֶׁאֵין מַפְסִיקִין לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן אֶלָּא בֵּין הַפְּרָקִים אֲבָל לֹא בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק, לְפִיכָךְ מִ"וַּיֹּאמֶר" וְאֵילָךְ[134] יְנִּיחֵן בְּלֹא בְּרָכָה, וְאַחַר הַתְּפִלָּה יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם וִיבָרֵךְ[135].}

^{(ג[136]) וְיֵשׁ אוֹמְרִים[137] אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק יָכוֹל לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן[138], אֲבָל לֹא בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה[139], שֶׁהֲרֵי דִּינוֹ כְּמוֹ בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה מַמָּשׁ[140], אֲפִלּוּ[141] לַעֲנוֹת קַדִּישׁ אוֹ קְדֻשָּׁה[142] שֶׁהִיא מִצְוָה עוֹבֶרֶת, וְכָל שֶׁכֵּן בְּבִרְכַּת הַתְּפִלִּין שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵךְ אַחַר כָּךְ. וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג[143].}

^{וְכָל זֶה בִּתְפִלִּין שֶׁהֵן חוֹבָה לִתְפִלָּה כְּדֵי לְקַבֵּל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה, אֲבָל צִיצִית שֶׁאֵין חוֹבַת הַגּוּף אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ עָלָיו טַלִּית הַחַיֶּבֶת בְּצִיצִית[144] - לֹא יַפְסִיק לְהִתְעַטֵּף בָּהּ בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה[145] אֲפִלּוּ בְּלֹא בְּרָכָה[146], שֶׁהָעִטּוּף חָשׁוּב גַּם כֵּן הֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה עַצְמָהּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ"[ז][147], וְהוּא הַדִּין בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כָּל כָּךְ לִתְפִלָּה[148].}

^{אֲבָל קֹדֶם שֶׁסִּיֵּם "גָּאַל יִשְׂרָאֵל" – יָכוֹל לְהִתְעַטֵּף בְּלֹא בְּרָכָה אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ מֻתָּר בְּעוֹד שֶׁהוּא קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע חוּץ מִבְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס"ג[149].}

^{יב כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר בִּרְכַּת "אֱמֶת וְיַצִּיב" שַׁחֲרִית (כְּמוֹ שֶׁתִּקְּנוּהוּ[150]), וֶ"אֱמֶת וֶאֱמוּנָה" עַרְבִית, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא יְדֵי קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁהַבְּרָכוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת אֶת קְרִיאַת שְׁמַע[151] (אֲפִלּוּ לֹא אֲמָרָן כְּלָל) – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת הַמִּצְוָה[152] כְּתִקּוּנָהּ[153], שֶׁנֶּאֱמַר[154] "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת", וּבִרְכַּת "אֱמֶת וְיַצִּיב" כֻּלָּהּ הוּא עַל חֶסֶד שֶׁעָשָׂה עִם אֲבוֹתֵינוּ[155]: שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, וּבָקַע לָהֶם הַיָּם וְהֶעֱבִירָם, וּבִרְכַּת "אֱמֶת וֶאֱמוּנָה" מְדַבֵּר בָּהּ גַּם עַל הָעֲתִידוֹת[156], שֶׁאָנוּ מְצַפִּים שֶׁיְּקַיֵּם לָנוּ הַבְטָחָתוֹ וֶאֶמוּנָתוֹ[157] לְגָאֳלֵנוּ מִיַּד מְלָכִים וּמִיַּד עָרִיצִים, וְלָשׂוּם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים, וּלְהַדְרִיכֵנוּ עַל בָּמוֹת אוֹיְבֵינוּ, כָּל אֵלֶּה הַנִּסִּים הַתְּדִירִים תָּמִיד, וּבְסוֹף בְּרָכָה חוֹזֵר לִגְאֻלַּת מִצְרַיִם, כְּדֵי לִסְמֹךְ לְ"גָאַל יִשְׂרָאֵל"[158], שֶׁהוּא לְשׁוֹן עָבָר.}

^{וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִים לְסַיֵּם בְּ"מַעֲרָבִית"[159]: "מֶלֶךְ צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ" – אֵין לִמְחוֹת[160], מִפְּנֵי שֶׁלָּשׁוֹן זֶה כּוֹלֵל גַּם כֵּן לְשׁוֹן עָבָר, שֶׁלָּשׁוֹן "גּוֹאֵל" כּוֹלֵל עָבָר וְהֹוֶה וְעָתִיד (כְּמוֹ "מוֹצִיא לֶחֶם" שֶׁכּוֹלֵל גַּם עָבָר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס"ז[161]).}

^{וְצָרִיךְ לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם וּמַלְכוּת[162] וּקְרִיעַת יַם סוּף[163] וּמַכּוֹת[164] בְּכוֹרוֹת[165] בֶּ"אֱמֶת וְיַצִּיב", וְכֵן בֶּ"אֱמֶת וֶאֱמוּנָה"[166]. וְאִם לֹא הִזְכִּיר אַחַת מֵהֶן – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ (וּמַחֲזִירִין אוֹתוֹ[167]).}

^{אֲבָל שְׁאָר הַנֻּסָּח, אִם שִׁנָּה אוֹתוֹ וְלֹא אָמַר אוֹתוֹ לָשׁוֹן אֶלָּא בְּנֻסָּח אַחֵר, וַאֲפִלּוּ אִם דִּלֵּג הַרְבֵּה – יָצָא[168], וְכֵן הוּא בְּנֻסַּח שְׁאָר כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֲרֻכּוֹת. וְלֹא אָמְרוּ שֶׁ"הַמְּשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים לֹא יָצָא"[169], אֶלָּא כְּשֶׁמְּשַׁנֶּה בִּפְתִיחָתָן אוֹ בַּחֲתִימָתָן[170], אֲבָל שְׁאָר הַנֻּסָּח אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶלָּא הַתֵּבוֹת שֶׁפֵּרְטוּ חֲכָמִים שֶׁהֵן מְעַכְּבוֹת[171], כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ (וּכְגוֹן בְּרִית וְתוֹרָה וּמַלְכוּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן[172], וּגְשָׁמִים בַּתְּפִלָּה[173], וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן).}

^{יג אִם אֵין פְּנַאי לָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע[174] וְלִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה – יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתָהּ בְּלֹא בִּרְכוֹתֶיהָ[175], וְאַחַר כָּךְ[176] יִקְרָאֶנָּה בְּבִרְכוֹתֶיהָ[177] וְיִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה.}

^{(ד[178]) וְיֵשׁ אוֹמְרִים[179] שֶׁיָּכוֹל גַּם כֵּן לוֹמַר בְּרָכוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ[180] וּלְשַׁיֵּר בִּרְכַּת "אֱמֶת וְיַצִּיב", וְאַחַר כָּךְ[181] לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה.}

[1] כדלקמן סי' סח.

[2] תוס' ברכות יג, א.

[3] משנה ברכות שם.

[4] לפי שבקריאת שמע נאמר "ודברת בם", ודרשו חכמים: מכאן שיש לך רשות לדבר בם דברים אחרים, ואין צריך לקרותה כולה בתכיפה אחת מן התורה אלא מדברי סופרים, והם אמרו להקל מפני היראה והכבוד, ולא ראו להחמיר בברכת קריאת שמע שעיקרן מדברי סופרים יותר מבקריאת שמע עצמה (לקמן סי' קפג סי"א). וראה לעיל סי' נא ס"ה שבפסוקי דזמרה הדין כמו בק"ש וברכותיה.

[5] וראה לקמן ס"ז היכן הוא בין פרק לפרק.

[6] הקורא.

[7] הקורא.

[8] לכל אדם.

[9] ועל ידי כך יפסיק באמצע הברכה או הקריאה.

[10] אם לא ישאלוהו לשלומו, או לא ישיבו לשאלתו.

[11] עבורו.

[12] ויקרא יט, ג.

[13] אבות פ"ד מי"ב.

[14] גדול בחכמה מחכמי דורו.

[15] ראה גם לקמן סי' תעב סי"א: "תלמיד חכם מופלג בדורו אע"פ שלא למד ממנו כלום – חשוב כרבו".

[16] ואינו שואל בשלומו באמצע הפרק, אלא רק משיב לו שלום באמצע הפרק, או אף שואל בשלומו בין הפרקים.

[17] שרק משיב לו שלום בין הפרקים.

[18] ש"שמע ישראל" ו"ברוך שם" עוסקים שניהם ביחוד ה'.

[19] וכן כתב בסידור לענין עניית קדיש קדושה "ברכו" ו"מודים".

[20] כסף משנה הל' ק"ש פ"ב הט"ו (בשם רבינו מנוח). מ"א ס"ק ג.

[21] "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם, וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא, יח).

[22] משמע שאם פסק בענין שני שבפסוק – חוזר לתחילת ענין שני (תהלה לדוד סק"א).

[23] אבל לענין שאילת שלום לא יפסיק באמצע פסוק שאינו סיום ענין.

[24] בסעיף ד, ושם הוסיף "מודים", וכ"ה בפסקי הסידור.

[25] ירושלמי ברכות פ"ב סוף ה"א. טור ושו"ע ס"א.

[26] שיעור הזמן לעניית קדיש, קדושה ו"ברכו" – ראה לקמן סי' קכד סי"א.

[27] וכן כתב רבנו בפסקי בסידור: "יזהר לכתחלה להמתין באיזה סיום ענין שלא להפסיק באמצע ענין, כגון פסוק ושמתם וגו', יכול להפסיק בין נפשכם לוקשרתם שהוא ענין אחר, אבל עד מלת נפשכם לא יפסיק בין תיבה לתיבה, אך אם אי אפשר לו – יכול להפסיק ולענות אפילו באמצע ענין, וכשחוזר – חוזר לתחלת הפסוק".

[28] ונזכר כשהתחיל ברכות ק"ש.

[29] שבלי הלקט סי' טו. שו"ע ס"ב.

[30] שלא יהא כמעיד שקר בעצמו (שבלי הלקט שם), וכדלעיל סי' ח ס"א (לענין ציצית), סי' כה ס"א (לענין תפילין).

[31] הרב רבינו יונה ברכות (ח, א) ד"ה והורה. רא"ש ברכות פ"ב סי' י.

[32] קריאת שמע.

[33] שמונה עשרה.

[34] שכשקורא ק"ש ומתפלל עם תפילין – אזי מקבל בזה מלכות שמים באופן מושלם. וראה גם לעיל סי' לח סעיף ז. לקמן סעיף יא.

[35] לפני ק"ש – יניחן ויברך עליהן בין הפרקים, אבל מק"ש ואילך – יכול להניחן ולברך עליהן אפילו באמצע הפרק, כדלקמן סי"א.

[36] כיון שחובה להניחן צריך גם לברך עליהן.

[37] כדלעיל סי' יז ס"ג. סי' כד ס"א.

[38] של ארבע כנפות.

[39] קריאת שמע בלא ציצית.

[40] אף שקורא פרשת ציצית בלא ציצית. ולפי זה מה שכתב לעיל סי' ח ס"א: "כל הקורא קריאת שמע בלא ציצית מעיד עדות שקר בעצמו .. לכן תיכף ומיד אחר נטילת ידים .. יתעטף בציצית", אינו לפי דעה זו.

[41] נקט לשון רבים כי זה מוסב על הציציות שבטלית.

[42] כי הלבישה עצמה לא הוי הפסק.

[43] בציציותיו (לעיל סי' ח ס"כ)

[44] משום דהממשמש הוא כאילו לובשן עכשיו, ואם לא ימשמש בהן אין שייך לברך על מה שלבש כבר (לעיל סי' יח ס"ז).

[45] ואם הגיעו לידיו באמצע פסוד"ז – ראה לעיל סי' נג ס"ג. ואם הגיעו לידיו בין ק"ש לתפלה – ראה לקמן סי"א.

[46] וכדלעיל ס"ב.

[47] אוצ"ל: לכבודו.

[48] לענין ברכת הרעם – ראה סדר ברה"נ בסופו.

[49] וכ"כ בסידור.

[50] שמטעם זה צריך לכרוע במודים ביחד עם הצבור, "שאם הם יכרעו והוא לא יכרע עמהם – יהא נראה ככופר במי שחבריו כורעים ומשתחוים לו" (לקמן סי' קט ס"ב. סי' קכז ס"א).

[51] וכ"כ בסידור. ושם הוסיף: "ולא יענה אמן .. כי אין צריך כלל לענות אמן זה".

[52] "ויתפאר שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה" (סידור רש"י).

[53] כדלעיל סי' נז סעיף ד.

[54] ומשמע מזה ש"מודים דרבנן" אומרים כולו בפסוקי דזמרה ולא רק תיבות "מודים אנחנו לך", כיון שאמירתו מוזכרת בגמרא (בדה"ש סי' יח סק"ח).

[55] לכאורה כצ"ל. וכ"ה בסידור רבנו, ודלא כבדפוסים: וכשמפסיקין.

[56] וכן כתב בסידור.

[57] סעיף ז.

[58] משום שצריך להסמיך את תיבת "יתברך" לתיבת "עלמיא" ולא להפסיק ביניהם.

[59] וכן כתב בסידור. כלומר, מן הדין סוף הקדיש הוא בתיבות "ואמרו אמן", ומ"תתקבל ואילך" זו הוספה מצד המנהג, ולכן לא יענה אחריה אמן במקום שאסור להפסיק.

[60] כדלעיל סי' נו סוס"ד.

[61] אלא הוא קילוסן של ישראל (ספר האורה ח"א דין קדוש וברוך).

[62] שהרי לא אומרים אותו בקדושת יוצר.

[63] הגהת יש נוחלין אזהרת התפלה אות יב. הובא במ"א סק"ו.

[64] ולא יענה "ימלוך" במקום שאסור להפסיק. וראה לקמן סי' קכה ס"ב בענין האיסור לדבר באמצע הקדושה.

אך בסידור פסק "שגם ימלוך הוא מעיקר הקדושה", ולכן צריך לענות גם "ימלוך".

[65] וכן כתב לקמן סי' קכה ס"ב.

[66] וכן כתב בסידור. ומשמע שאין להפסיק לאמרו גם בפסוקי דזמרה. וכן כתב הבדה"ש סי' יח סק"ח, והוסיף דהוא הדין "נקדישך", "לעומתם", "ובדברי" שאין לאומרם בפסוקי דזמרה. אך באג"ק כ"ק אדמו"ר (חט"ו ע' קמח) כתב ע"פ הוראת אדמו"ר הריי"צ נ"ע שבפסוקי דזמרה יאמרו "כל נוסח הקדושה", כולל מה שמוסיפים בשבת ויו"ט.

[67] וכן כתב בסידור.

[68] והתהלה לדוד סק"ד כתב שגם ברכות ההפטרה הן דבר שבקדושה, שהרי אינן נאמרות אלא בעשרה. ועפ"ז גם ברכת כהנים היא דבר שבקדושה, שהרי אינה נאמרת אלא בעשרה, כדלקמן סי' קכח ס"א.

[69] וככל דברים שבקדושה שאינם נאמרים אלא בעשרה, כדלעיל סי' נה ס"ב. משמעות דבריו ("אמן אחר נותן התורה") הן על ברכת "אשר בחר בנו" שלפני הקריאה והן על ברכת "אשר נתן לנו" שלאחר הקריאה, ששתיהן אינן נאמרות על קריאת ספר תורה אלא בעשרה (תהלה לדוד). אמנם ברכת "אשר בחר בנו" נאמרת גם ביחיד בברכת התורה בבקר, אבל כשהיא נאמרת "על קריאת ספר תורה .. בעשרה" – אזי היא מקבלת תוקף של "דבר שבקדושה". וראה לקמן סי' קכד סי"א שאמנם ברכת התורה על ספר תורה עיקרה לצורך עצמו ולא לצורך הצבור, מכל מקום "חובה על הצבור לשומען".

[70] ראה גם לעיל סי' נא ס"ג (בסוגריים).

[71] ראה גם לקמן סי' קט סעי' א-ב, ושם כתב שהם חשובים "כקדושה".

ובטעם הדבר כתב הב"י בשם מהר"י אבוהב, משום ש"אמן" של "האל הקדוש" ושל "שומע תפלה" הוא "אמן" חשוב, כיון ש"האל הקדוש" הוא סיום ג' ברכות ראשונות, ו"שומע תפלה" הוא סיום ברכות אמצעיות. ומה שלא הזכירו גם "אמן" של ברכת "שים שלום" אף שהוא סיום ג' אחרונות, זהו בגלל שהיחיד עונה "אמן" אחר סיום י"ח שלו, ואין לו להפסיק בשבילו מאחר שיוכל לאומרו ביחיד. ואף למנהגנו שאין היחיד עונה "אמן" אחר ברכת עצמו בסיום י"ח (כדלקמן סי' רטו ס"א), כתב ה"לחם חמודות" שלא יפסיק, אלא יסמוך על "אמן" שאמר ב"עושה שלום" (ע"פ מ"א סק"ז).

[72] בסידור רבנו הלשון: "ועונין". ואולי גם כאן צ"ל כן.

[73] וכן כתב בסידור.

[74] משמע שלכתחילה אין לקוראו.

[75] שו"ת רשב"א ח"א סי' קפה. דעה הב' בשו"ע ס"ד.

[76] אפילו בין הפרקים.

[77] גיטין נט, ב. לקמן סי' קכח ס"ס. סי' קסז סי"ט. סי' רא ס"ג.

[78] טור בשם ספר המנהיג. דעה הא' בשו"ע שם.

[79] כנ"ל ס"ד, "שאם מפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד של בשר ודם [באמצע פרק], ק"ו לכבוד של הקב"ה".

[80] כלומר, שינוי המנהג עלול לגרום למחלוקת (בין הקרואים לקורא וכו'), ולפיכך אין לשנות המנהג.

[81] כפי הנהוג כיום לקרוא עם החזן בלחש, ראה לקמן סי' רפב ס"ה.

[82] זהר ח"ב רו, א.

[83] לחם חמודות ברכות פ"ב סוף אות כג. הובא במ"א שם.

[84] סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה ט"ז שם ס"ק ג.

[85] בקריאת התורה.

[86] אפילו לענין תפלה, וכל שכן לקריאת שמע. שהרי היה יכול שלא לעלות ולהמשיך לקרוא. ואף אם היה חייב לעלות מצד הדין – אין זה נקרא אונס, כיון שחיוב זה אינו אוסר עליו לקרוא ק"ש אם היה מחליט שלא לעלות, ורק דין האוסר עליו לקרוא ק"ש נקרא אונס, כגון אם המקום לא נקי, שאז אסור לו לקרוא. וראה גם לקמן ס"י.

[87] סעיף א.

[88] שהקלו בהם לשאול מפני הכבוד ולהשיב שלום לכל אדם (כדלעיל ס"א), וכן לענין הנחת וברכת תפילין (לעיל ס"ג).

[89] וראה לעיל סי' נט ס"ד לענין עניית "אמן" אחר ברכה שניה.

[90] אף לא לדבר שבקדושה.

[91] ירמיה י, י.

[92] זהירות זו היא הוספה על עיקר הדין שלפני כן, ולכן כתב תחילה "ואז יפסיק כדין הפסק באמצע הפרק" (וכן נקט לקמן בס"ח), ורק אח"כ הוסיף "ויש ליזהר כו'".

[93] בלשון ארמי.

[94] אף לא לעניית דבר שבקדושה. כאן לא כתב "בשום ענין" כדלעיל גבי "אמת", משום שכאן הרי מפסיק בתיבת "אמת", ולכן נקט "בדבור אחר", דהיינו שאינו תיבת "אמת", כפי שמסיים.

[95] היינו ששאל בשלום אדם שירא ממנו, כדלעיל ס"א.

[96] היינו שהשיב שלום לאדם נכבד, כדלעיל שם. ולכאורה הוא הדין כשמפסיק לדבר שבקדושה, אלא שנקט דוגמא שיש בה יותר חידוש.

[97] בין אם הפסיק מיד (כדלעיל ס"ז מעיקר הדין, ודלא כ"ויש ליזהר" שאין להפסיק עד לאחר "ויציב"), ובין אם המשיך הברכה, והפסיק באמצעה, כדמשמע מסיום הסעיף.

[98] כלומר, תיבת "אמת" אינה תחילתה של ברכת "ויציב", אלא היא סיומה של ק"ש, ולכן כיון שכבר אמר "אמת" בסיום ק"ש – אין ענין לומר שוב "אמת" כהתחלה של ברכת "ויציב" (רשימת שיעורים להגרי"ד ברכות יד, א).

ומלבד זה יש איסור לומר "אמת אמת" ללא הפסק בינתיים, כדלעיל סי' סא ס"ג: "שכל האומר אמת אמת בלי הפסק תיבה אחרת בינתיים .. משתיקין אותו אם לא שהה כלל בינתיים .. ואף אם שהה קצת – אין לכפול לכתחלה בלי הפסק תיבה אחרת בינתיים".

[99] שאם פסק באמצע ברכת "אמת ויציב" – אינו חוזר לתחילת הברכה, אלא ממשיך מהיכן שפסק.

[100] סעיף ב.

[101] ב"י ד"ה וגומר, על פי הזוהר ח"א רה, ב. הובא גם לקמן סי' קיא ס"א.

[102] כדלעיל סי' נד סעיף א. וכאן הוא סיום ג' ברכות ק"ש.

[103] רא"ש ברכות פ"ז סי' י. הובא גם לקמן שם.

[104] אפילו אחר ברכת עצמו.

[105] וכן כתב לקמן שם.

[106] כלומר שמסיים הוא תחילה "גאל ישראל" וממתין לשליח צבור ועונה אחריו אמן.

[107] סוף סעיף א, שהמנהג במדינות אלו שאין עונים אמן אחר ברכת עצמו כלל מלבד אחר ברכת "בונה ירושלים" של ברכת המזון.

[108] כלומר גם כדעה הראשונה (שאין לענות "אמן").

[109] וכן כתב בסידור (הל' ק"ש).

[110] וכל שכן שאינו מחויב לענות אמן ב"גאל ישראל" אחר ברכת עצמו, שהרי לפי דעה הראשונה אסור לענות "אמן" אפילו אחר הש"ץ.

אך עדיין צריך ביאור, שהרי לפי הדעה השניה ניתן לענות "אמן" אחר ברכת עצמו ב"גאל ישראל", ומבואר בסי' נא ס"ג: "אם סיים עם הש"ץ בבת אחת ברכת ישתבח וכיוצא בה מהברכות שיש מקומות נוהגין לענות בה אמן אפילו אחר ברכות עצמו .. אף שבמדינות אלו אין נוהגין כן .. מכל מקום כשמסיים עם הש"ץ בבת אחת יכול לענות". ולפי זה איך מועילה העצה שכתב כאן בפנים לסיים עם הש"ץ?

ויש לומר שזהו דיוק לשון רבנו כאן שכתב "ואז אינו מחויב לענות אמן אחר הש"ץ", שאמנם מן הדין "יכול לענות" אמן (כלשונו בסי' נא), אך "אינו מחויב", וכיון שכך, מועילה העצה לסיים עם הש"ץ כדי לחוש לדעה האוסרת לענות אמן, ובזה יוצא ידי כולם, שהרי אז גם לדעה השניה אינו חייב לענות אמן.

[111] סי' נד ס"א (שאין מנהגנו לענות אמן אחר ברכת עצמו אפילו אחר "ישתבח").

[112] סעיף ג (כנ"ל). אך צריך להבין: א) למה ציין לסי' נא כאן ולא לעיל שלכאורה הציון לשם הוא ציון לסתור, שהרי כתב שם: "ומכל מקום

[113] "צור ישראל קומה בעזרת ישראל, ופדה כנאמך יהודה וישראל", ואחריו חותמים: "ונאמר גאלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל, ברוך אתה כו'". וכיון שהוא הקטע האחרון לפני סיום הברכה, ממילא יכול מיד לסיים כדי להתפלל י"ח עם הצבור, משא"כ "שירה חדשה" נאמר קודם לכן, והזכירו רבנו לקמן ס"י לענין המתנה לעניית קדיש או קדושה.

אך בנוסח סידור רבינו לא הובא כלל הקטע "צור ישראל", והטעם מבואר בשו"ת אדה"ז שער השמועה סי' ה: "לפי שצור ישראל הוא לשון בקשה, ובכל מה שלפני שמונה עשרה אינם רק סידור שבחיו". ולנוסח הסידור, ההמתנה היא ב"שירה חדשה", וכדלקמן בהמשך.

[114] מ"א סקי"א.

[115] קו"א סק"א – ראה לקמן בהוספות.

[116] הלכה ברורה ס"ק ד. אליה רבה ס"ק יג.

[117] סוף סעיף ה.

[118] שיענה אמן אחר השליח צבור בין גאולה לתפלה.

[119] שיסיים עם השליח צבור ולא יענה אמן. וראה גם בסידור: "ואסור להפסיק באמצע הברכה של קריאת שמע אפילו בעניית אמן שאחר ברכה זו עצמה, ולכן אין להמתין בשירה חדשה לענות אמן על גאל ישראל, אלא אם רוצה לצאת כל הדעות, שיש אומרים שאין לענות אמן אחר שאמר גאל ישראל שלא להפסיק בין גאולה לתפלה ויש אומרים לענות – יוכל לכוין לסיים עם הש"ץ, ואז אינו מחויב לענות אמן אחר הש"ץ לפי מנהגינו שאין עונין אמן אחר ברכת עצמו".

[120] וכן כתב בסידור: "אין להפסיק לענות קדיש וקדושה וברכו ומודים בין גאולה לתפלה".

[121] כדלקמן סי' קד ס"ה.

[122] תרומת הדשן סי' יב.

[123] שלעניית קדיש וקדושה וברכו ומודים מפסיק אפילו באמצע הפרק (סידור רבנו).

[124] סעיף א: "אם הפסיק שלא מחמת אונס, שאם היה רוצה היה קורא, ושהה ברצונו והפסיק בין בדבור בין בשתיקה אפילו זמן רב – אין צריך לחזור אלא למקום שפסק".

[125] ראה גם לעיל ס"ג. סי' לח סעי' ז, ט.

[126] וכ"כ בסידור בסוף הל' תפילין: "מי שאין לו תפילין והצבור מתפללין – מוטב שיתעכב [עד] אחר תפלת הצבור לשאול לו תפילין מחברו כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין, ממה שיתפלל עם הצבור בלא תפילין".

[127] שהקורא ק"ש בלא תפילין הרי זה כמעיד עדות שקר בעצמו – ראה לעיל ס"ג וסי' כה ס"א. מ"א ס"ק יב. וכ"ה בסידור ד"ה מי שאין לו.

[128] שהוא מאוחר בשעה מסוף זמן ק"ש.

[129] בטעם הנחת התפילין בזמן התפלה דוקא, יש לומר ע"פ מה המבואר לעיל סי' לז ס"ב: "מצותן להיות עליו כל היום, אבל מפני שצריכין גוף נקי, שלא יפיח בהן וצריך שלא יסיח דעתו מהם .. ואין כל אדם יכול ליזהר בזה, נהגו שלא להניחן כל היום, ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר בהן להניחן בשעת קריאת שמע ותפלה, שהרי באותה שעה בעל כרחו הוא נזהר מהפיח והיסח הדעת".

[130] וכ"כ בסידור שם (מילה במילה). ומשמע שלא צריך לקרוא שוב ק"ש עם התפילין.

וראה לבוש סי' נח ס"ב: "ויחזור ויקרא ק"ש בלא ברכות בעוד התפילין עליו, ולא לשם חובה רק כקורא בתורה .. או אם ירצה יקרא בהן פרשה אחרת או מזמור אחר מתהלים וכהאי גוונא, ויצא ידי חובתו בהנחתן, שאין מצותן תלויה דוקא בקריאת שמע, שהרי הם .. מצות עשה בפני עצמן".

וראה לעיל סי' לד ס"ה (לענין תפילין ר"ת): "יניח של רש"י ויברך עליהן שהן העיקר, והן יהיו עליו בשעת קריאת שמע ותפלה, ולאחר התפלה יניח של ר"ת בלא ברכה, כדי לצאת לדברי הכל". ואח"כ ממשיך וכותב: "ואם לבו נוקפו שקרא קריאת שמע בלא תפילין לר"ת וסייעתו והעיד עדות שקר בעצמו – יחזור ויקרא קריאת שמע אחר התפלה, פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע שבהן הוזכרו מצות תפילין".

ואפשר לחלק ולומר, שכיון שקרא ק"ש בתפילין של רש"י, ובהנחת תפילין של ר"ת אינו קורא ק"ש, אזי "לבו נוקפו", משא"כ כשקורא ק"ש בלי תפילין בכלל, אין לבו נוקפו אם מניח תפילין בלי לקרוא ק"ש.

ולמעשה, המנהג שכשמתפללים בלא תפילין בתשעה באב שחרית – אזי במנחה קוראים שוב ק"ש בתפילין, כמובא בספר המנהגים חב"ד ע' 47.

[131] ואם באו לידו קודם ק"ש – נתבאר לעיל ס"ג.

[132] קו"א סק"ב – ראה לקמן בהוספות.

[133] ר"מ מקוצי בתוס' ברכות יד, ב ד"ה מנח. ב"י ד"ה ומ"ש רק אם.

[134] שאין שם בין הפרקים אלא הכל פרק אחד, כדלעיל ס"ז.

[135] כדלעיל סי' ל ס"ג.

[136] קו"א סק"ג – ראה לקמן בהוספות.

[137] טור. הגה"מ הל' ק"ש פ"ג אות ב. דרכי משה סק"ה.

[138] משמע אפילו בפרשת "ואהבת". והטעם פשוט, כיון שחייב לקרוא ק"ש בתפילין אין לו להמתין עד בין הפרקים (בדה"ש סי' יט סקי"ב).

[139] אלא לובשן בלא ברכה (סידור). וכן משמעות לשון רבנו בפנים.

[140] כדלעיל ס"י: "שמסיום הגאולה הוא התחלת התפלה".

[141] אוצ"ל: אפילו לענין לענות.

[142] כדלעיל שם.

[143] וכ"כ בסידור: "ואם באו לידו בין ק"ש לתפלה אפילו באמצע הפרק יכול לברך עליהן, אבל לא בין גאולה לתפלה, אלא לובשן בלא ברכה". וצ"ע שלא כתב שיברך עליהן אחר התפלה.

[144] כדלעיל ס"ג.

[145] תוס' שם. הרב רבינו יונה שם ד"ה והורה (שבברכות ק"ש לא יברך על ציצית). רא"ש פ"ב דברכות סי' י (שלא יפסיק בעטיפת ציצית, והיינו בין גאולה לתפלה). וראה לעיל ס"ג די"א דחילוק זה הוא גם קודם ק"ש.

[146] ב"י שם. שו"ע סעיף ח.

[147] סעיף ד: "אם נשמט טליתו ממקומו .. נפל כולו – אינו יכול לחזור ולהתעטף בו משום הפסק".

[148] ומשמע שתפילין שהיא חובה לתפלה יכול להניח בלא ברכה.

[149] סעיף ח.

[150] כפי הנוסח שתקנו חכמים, דהיינו ששינה ממטבע שטבעו חכמים, וכדלקמן.

[151] כדלעיל סי' ס ס"ב.

[152] קריאת שמע.

[153] בשלימותה, או כפי שחכמים תיקנוה.

[154] תהלים צב, ג.

[155] וזהו "להגיד בבקר חסדך".

[156] היינו בנוסף למה שמדבר "על חסד שעשה עם אבותינו", כבברכת "אמת ויציב" (וכדלקמן בסוף הסעיף).

[157] וזהו "ואמונתך בלילות". ולפי המבואר לעיל אולי הפירוש הוא: "וגם אמונתך בלילות". או שיש לקרוא כך: "להגיד .. חסדך ואמונתך בלילות".

[158] כדלעיל סי' נט ס"ו שצריך להיות מעין פתיחה וחתימה סמוך לחתימה.

[159] תוספת לברכה שיש נוהגין לאמרה בליל יו"ט (ראה לקמן סי' תפט סכ"ח. סי' תרמב ס"ב), אך בסידור רבנו אינו. וראה מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תקפב.

[160] אף שיש מקום לומר ש"גואלו" משמעו לשון עתיד.

[161] סעיף ה.

[162] מלכות שמים.

[163] שעל ידה נשלמה יציאת מצרים.

[164] וכ"כ לקמן סי' סח ס"א. ואם איננו טעות המעתיקים, הרי ש"מכות" מוסב על ה"בכורות" (מכה לכל בכור ובכור).

[165] שעל ידה יצאו ממצרים. כ"ה הסדר בירושלמי ברכות ספ"א ובטור (אך בתוספתא ברכות ספ"א הסדר קצת שונה). וכ"כ הסדר לקמן סי' סח שם. ונראה שנקטו הסדר לפי חשיבותם ולא לפי סדר המאורעות. אמנם בנוסח הברכה הסדר שונה: "ממצרים גאלתנו .. כל בכוריהם הרגת .. וים סוף להם בקעת .. הודו והמליכו" (אם כי מלכות נזכרת גם לפני כן בנוסח הברכה). כלומר, תחילה מזכירים את הענין הכללי שהוציאנו ממצרים, ואח"כ מפרטים סדר המאורעות: מכת בכורות, קריעת ים סוף, והמלכת הקב"ה כתוצאה מכל זה.

[166] ולהעיר שסדר הדברים בנוסח ברכת "אמת ואמונה" הוא לפי סדר המאורעות (שונה מהסדר בברכת "אמת ויציב"): "המכה בעברתו כל בכורי מצרים, ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם, המעביר בניו בין גזרי ים סוף ואת רודפיהם .. בתהומות טבע .. ומלכותו ברצון קבלו עליהם".

[167] ראה גם לקמן סי' סח ס"א. סי' קפז ריש ס"ד.

[168] ראה גם לעיל סי' נט ס"א.

[169] ברכות מ, ב.

[170] ראה גם לעיל שם. לקמן סי' קיד ס"ח. סי' קפז ס"ד.

[171] ראה גם לעיל שם.

[172] כדלקמן סי' קפז ס"ד.

[173] כדלקמן סי' קיד.

[174] עד סוף שעה שלישית.

[175] ראה גם לעיל סי' מו ס"ט.

[176] עד סוף שעה רביעית, כדלעיל סי' נח ס"י.

[177] וראה לעיל סי' ס ס"ב שמן הדין אינו חייב לחזור ולקרוא ק"ש, "אלא חוזר וקורא הברכות בלא ק"ש", אלא ש"אעפ"כ טוב לחזור ולקרות ק"ש עם הברכות".

[178] קו"א סק"ד – ראה לקמן בהוספות.