[1] לפרשן יפה בשפתיו (רש"י ברכות טו, א), וכדלעיל סי' סא סעי' טו-כב.

[2] אבל ראה לקמן סי' סד ס"ב בסוגריים, שאם דילג אות אחת לא יצא, ואולי יש לחלק בין דילוג לבליעה, שבבליעה הוא אומר את שתי האותיות, אלא שאינו מבטא אותן בבירור, משא"כ בדילוג שמדלג לגמרי.

וצריך לומר שגם כשע"י הבליעה משתנה הענין, כמו במי שלא דקדק לומר בשתי תיבות "וחרה אף", ונשמע כאילו אמר "וחרף", יש לומר שאין זה מעכב, כיון שבפועל הוא אמר "וחרה אף", אלא שרק נשמע כאילו אמר "וחרף". ועצ"ע בזה.

[3] שפה.

[4] דברים ו, ד.

[5] ברייתא ברכות יג, א.

[6] שנאמר "שמע" – בכל לשון שאתה שומע, כלומר מבין (לקמן סי' קפה ס"ב). ולקמן שם מוסיף רבנו: "אבל אם אינו מבין הלשון, אפילו הוא לשון הקודש – לא יוצא ידי חובתו, אלא א"כ הבין ונתכוין בפסוק ראשון, שעד כאן מצות כוונה, ומכאן ואילך מצות קריאה, ומצות קריאה יכול לקיים אף שאינו מבין הלשון". כלומר, הקורא ק"ש בלשון הקודש – חייב להבין רק פסוק ראשון, ואילו הקורא בשאר לשונות – חייב להבין את כל הק"ש.

[7] שיכול להתפלל בשאר לשונות אם מבין הלשון. וראה לקמן סי' קא ס"ב: "עם הארץ שאינו מבין בלשון הקודש, אע"פ שיוכל להתפלל בלשון הקודש – מוטב שיתפלל בלשון שמבין .. כדי שיכוין לבו, ממה שיתפלל בלשון הקודש בלא כוונת הלב, שתפלה בלא כוונה אינה כלום". ובסי' קכד ס"ב כתב: "שהרי כשאינו מבין – אינו מכוין אפילו באבות, ומי שלא כיון באבות – לא יצא ידי חובתו". ובסי' קפה ס"ב ביאר הטעם שבתפלה מברכה שניה ואילך אין ההבנה מעכבת בדיעבד: "לפי שכל ברכ[ו]ת התפלה הן מצוה אחת, ג' ראשונות כעבד שמסדר שבח לפני רבו, וי"ג אמצעיות כעבד שמבקש פרס מרבו, וג' אחרונות כעבד שקיבל [פרס] מרבו ונפטר ונוטל רשות, ולכן אי אפשר לומר זו בלא זו .. לפיכך כיון שהבין ונתכוין בברכה ראשונה, שהיא עיקר סידור שבחיו של הקב"ה – לא הצריכו לחזור ולהתפלל, כיון שקיים עיקר מצות חכמים, שסידר שבחיו של מקום בפיו ובלבבו בברכה ראשונה, שזהו עיקר מצות התפלה, שהרי אם לא כיון לבו בברכה ראשונה אע"פ שכיון בכל שאר התפלה – לא יצא ידי חובתו".

[8] שיכול לברך בכל לשון אם הוא מבין הלשון.

וביתר הרחבה – ראה לקמן סי' קפה ס"א: "ברכת המזון נאמרת בכל לשון, שנאמר וברכת את ה' וגו', בכל לשון שאתה מברך, כי לא חייבך הכתוב אלא שתברך את ה' אלהיך, ובכל לשון שאתה מכיר שאתה מברך ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך – תוכל לברך. אבל אם אינו מכיר הלשון – אינו יוצא ידי חובתו, ואפילו בלשון הקודש, שאין אני קורא בו: וברכת את ה' אלקיך, כיון שאינו מבין תיבות הברכה שמוציא מפיו .. ויש אומרים שבלשון הקודש יוצא אדם ידי חובתו אע"פ שאינו מבין הלשון, משא"כ בשאר לשונות".  ומסיק שם להלכה: "שראוי להחמיר כסברא הראשונה".  

[9] אפילו שהוא מן התורה (לקמן סי' קפה ס"ב). וראה לקמן סי' רעא ס"ז שמחלק בלשון הקודש עצמו בין האומר לשומע, שלכן אשה השומעת קידוש מהמקדש, אם אינה מבינה לשון הקודש – "תאמר עמו מלה במלה". אך בסי' קפה בשולי הגליון לס"א כתב רבנו שאין לחלק בזה. וצ"ע למעשה.

[10] ולקמן סי' קפה ס"ב כתב: "בין ברכת הנהנין בין ברכת המצות". וכ"כ לקמן סי' רו ס"ד: "כל הברכות נאמרות בכל לשון".

[11] קריאת ההלל וברכתה.

[12] ולקמן בסי' קפה ס"ב הביא בזה שתי דעות: לדעה אחת, יוצא הוא ידי חובת הברכות וקידוש והלל בכל לשון אפילו אינו מבין הלשון. ולדעה הב': אינו יוצא ידי חובת הברכות וקידוש והלל כשאינו מבין הלשון בשאר לשונות [ובלשון הקודש – צריך להבין לכתחילה, חוץ מהלל ומגילה שלכתחילה יכול לקרוא ואף לברך עליהן בלשון הקודש גם כשאינו מבין הלשון]. ומסיים שם: "ולענין הלכה, ספק ברכות להקל בדיעבד, אבל לכתחילה צריך ליזהר מאד בכונת הברכה".

[13] ברייתא ברכות טו, א.

[14] רב חסדא ברכות כ, ב. וראה גם לקמן סי' קפה סוס"ג שבקריאת שמע נאמר "ודברת בם, והרהור אינו כדיבור". וראה גם תניא ריש פל"ח: "דהרהור לאו כדבור דמי, ואם קרא ק"ש במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו – לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקרות". ומבאר שם הטעם על פי פנימיות הענינים: "משום שהנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה במצות, רק להמשיך אור לתקן נפש החיונית והגוף ע"י אותיות הדבור שהנפש מדברת בה' מוצאות הפה".

[15] לכאורה הוא הדין באונס אחר, כמו חולה שאינו יכול לומר בפיו מחמת חלישותו, וכדלקמן סי' צד ס"ז גבי תפלה, ועד"ז בסי' קפה ס"ג גבי ברכת המזון: "מחמת חולי או אונס אחר".

[16] שאם הוא מטונף לגמרי אסור לו אף להרהר, כדלקמן סי' פה ס"א. וראה לעיל סי' א ס"ה (שבידים מטונפות אסור לדבר ד"ת, אך מותר להרהר). לקמן סי' עג ס"א וסי' ע"ה ס"י (שבמקום ערוה אסור לקרוא, אך מותר להרהר). סי' פד ס"א (שבחדר באמצעי של בית המרחץ אסור לקרוא, אבל מותר להרהר).

[17] והנה לקמן סי' צד ס"ז לענין תפלה כתב: "טוב שעכ"פ יהרהר בלבו". ובסי' קפה ס"ג לענין ברכת המזון שהיא מן התרה כתב: "צריך להרהר בלבו .. הואיל והיא מן התורה". ובהמשך שם גבי שאר ברכות שהן מדרבנן כתב: "א"צ להרהר בלבו מן הדין .. אלא שאעפ"כ יש לו להרהר הברכה שנתחייב בה". ולפי זה היה צריך לכתוב כאן: "צריך להרהר", שהרי חיוב ק"ש מן התורה. וצ"ע, ואכ"מ.

[18] כאמור (שמואל א טז, ז) "וה' יראה ללבב".

[19] לקמן סי' צד גבי תפלה כתב: "טוב שעכ"פ יהרהר בלבו, שנאמר אמרו בלבבכם על משכבכם, ואע"פ שאינו יוצא ידי חובתו בהרהור". ובסי' קפה שם גבי שאר ברכות כתב: "יש לו להרהר הברכה שנתחייב בה, כי ה' יראה ללבב ליתן לו שכר המחשבה, וכמ"ש אמרו בלבבכם וגו'".

[20] מדרש תהלים מזמור ה. הובא ברבנו יונה ברכות (ח, ב).

[21] תהלים ה, ב.

[22] הבן הגיון לבי (רש"י תהלים שם)

[23] כלומר אם פירוש "הגיגי" הוא דבור כפי שיש מפרשים.

[24] תבין, אלא לשון שמיעה.

[25] לכאורה כוונתו להוכיח מהפסוק ש"הגיגי" פירושו מחשבה.

[26] תהלים לט, ד.

[27] ולכן על דבור הוא אומר "דברתי בלשוני", ואילו על "בהגיגי" דהיינו הגיון הלב, הוא אומר "תבער אש". וצע"ק שהיה לו לסיים: "והגיגי דבר אחר", היינו מחשבה.