[1] בחיל ורעדה.

[2] מכתב.

[3] אוצ"ל: אל.

[4] כלומר, יכול לקרותה אפילו בדרך הילוכו, כדלקמן סי' סג ס"א, מלבד פסוק ראשון, שלגביו אמרו חכמים שצריך לעמוד מהילוכו כדי שיוכל לכוין היטב, כדלקמן שם ס"ד.

[5] וראה לקמן סי' עד בסופו ההבדל בין תפלה לקריאת שמע.

[6] דברים ו, ו.

[7] ספרי שם הובא בפירוש רש"י שם.

[8] כולל "ברוך שם".

[9] שהם רמ"ח – ראה אהלות פ"א מ"ח.

[10] מדרש הנעלם (זהר חדש רות ל, ג). הובא בב"י ד"ה יש נוהגים.

[11] וכן כתב בפסקי הסידור (הל' ק"ש): "בק"ש יש רמ"ה תיבות וחסרו ג' תיבות להשלים מנין רמ"ח תיבות, לכן נוהגין שהש"ץ חוזר ואומר: ה' אלהיכם אמת".

[12] אפילו אלו שעדיין לא סיימו ק"ש (סדר היום. אג"ק חי"ט ע' תנ).

[13] לכאורה מדין "שומע כעונה", שמשום כך הצריך שישמעו דוקא (ולא ששליח צבור פוטר בזה את הצבור).

[14] כדי לצרף "ה' אלקיכם" ל"אמת", משום שנאמר (ישעיה י, י) "וה' אלקים אמת" (לקמן סי' סו ס"ז).

[15] ראה גם לקמן סי' סו ס"ח

[16] מפני שנראה כמקבל עליו שתי רשויות (לקמן ס"ח). אבל ראה שם ש"לדברי הכל אין משתקין אותו אלא כשאומר בצבור ובקול רם", והרי כאן הצבור אומרים את ה"אמת" הראשון "כשקורין לעצמן בלחש". ואפשר שאין כוונתו כאן שמשתיקין את האומר "אמת" אלא את האומר "שמע", ולא בא אלא להשמיע לנו את חומרת הענין, ובפרט שבהמשך שם מסיים "אבל לכתחילה אסור בכל ענין". ועצ"ע.

[17] סעיף ח לדעה הב'.

[18] בין "שמע" ל"שמע", או בין "אמת" ל"אמת".

[19] משמע שבדיעבד אין משתקים אותו, כלומר אין מוחים בו.

[20] ואף כאן שהצבור עשה הפסק במה שהמתינו לשליח הצבור, לא יאמרו שוב "אמת", כיון שלא הפסיקו בתיבה אחרת בינתיים. ואף ששמעו את השליח צבור שאמר "ה' אלקיכם אמת", ושומע כעונה, אין זה נחשב כהפסק לענין זה, כיון שבפועל לא הוציאו התיבות מפיהם. ראה עד"ז לקמן סי' קד ס"ה.

[21] מצד כפל תיבת "אמת" כפי שמבאר מיד, אבל לכאורה יש להמנע מזה בגלל "רמ"ט תיבות" ל"יש נוהגין" שמביא תיכף בהמשך, אלא אם כן נוהג כ"ויש נוהגין".

[22] שלכן לא חוששים לזה גם בשליח צבור (לפי ה"ויש נוהגין" שמביא בהמשך).

[23] אבל הצבור כיון שאינם אומרים התיבות רק שומעים מהשליח צבור, לא נחשב להם שאמרו רמ"ט תיבות אלא רק שלא חסרו מרמ"ח תיבות. וב"מחצית השקל" כתב שהצבור יש לו לכוין ש"אמת" שאומר השליח צבור לא יעלה להם למנין.

[24] כדלעיל גבי יחיד.

[25] ראה לקמן שם: "שויציב הוא גם כן לשון אמת", ולכן יש לאמרו בהמשך ל"אמת" בלי הפסק.

[26] קהלת א, טו. מדרש הנעלם (זהר חדש רות ל, ג). הובא בב"י ד"ה יש נוהגים.

[27] אך בסידור כתב: "יחיד המתפלל לעצמו – יחזור תיבות אני ה' אלהיכם".

[28] המשמשות וי"ו החיבור לתיבת "אמת": "ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה".

[29] שו"ע ס"ג.

[30]  15 כפול 6 שוה 90.

[31] אם כן הרי כאילו אמר ג' פעמים שם הוי', וזה משלים למספר רמ"ח.

[32] וג' פעמים ל = צ.

[33] רמ"א שם.

[34] קריאת ט"ו ווי"ן אלו.

[35] בקריאתו: אדנ"י = 65. בכתיבתו: הוי' = 26, בסך הכל = 91. ולכאורה היה לו לומר: "בכתיבתו ובקריאתו", וכפי שמסיים: "הוי' אדנ"י". ואולי הקדים "בקריאתו" מפני שהוא מספר גדול יותר.

[36] וג' תיבות אלו משלימים לרמ"ח תיבות.

[37] תיקוני זהר תיקון י (הובא בב"י שם). רמ"א שם.

[38] ראה לעיל סי' נד ס"א (שאחרי ב' ברכות של ק"ש אפשר לענות "אמן" אחר ברכת עצמו).

[39] כדלקמן סי' קכד סי"ב.

[40] כיון ששומע מהשליח צבור "ה' אלקיכם אמת".

[41] כדלעיל סי' נט סוס"ד. אך מנהג חב"ד שהש"ץ מסיים "הבוחר בעמו ישראל באהבה" בלחש, ואין עונים אמן (ס' המנהגים - חב"ד ע' 11).

[42] ראה גם לקמן סכ"ה.

[43] ולכאורה כן יש לנהוג גם ב"ברוך שם" שגם הוא בכלל היחוד, כדלקמן סי"ד.

[44] וראה תניא אגה"ק סי' ט שעושים זאת "בעינים סגורות".

[45] ברכות יג, ב. כלומר, מן הדין די שיכוין בפירוש התיבות של "ה' אחד", ורק מי שמאריך ומפרט מחשבתו בזה, אזי מגיע לו שכר זה.

[46] בשביל אריכות הדל"ת לא ימהר בקריאתה, שלא יקראנה בחטף בלא קמ"ץ, ואין זה כלום (רש"י ברכות שם).

[47] נראה שיש בה משמעות כפולה: בשביל וכשיעור.

[48] תוך כדי אמירת החי"ת יכוין במחשבתו להמליך את הקב"ה בשמים ובארץ.

[49] והם: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות (חגיגה יב, ב).

[50] להמלכת הקב"ה.

[51] כדלעיל סי' לו ס"ב גבי אופן כתיבתה בסת"ם, ש"צריך לעשות לה חטוטרת על גבי ב' רגליה".

[52] חי"ת היינו חי (רש"י מנחות כט, ב).

[53] מנחות שם. דהיינו שהוא מושל על הכל (ב"י). כלומר, זהו טעם לכך שהאות ח' רומזת על המלכת הקב"ה בשמים ובארץ, כי רומה של האות חי"ת מורה על שליטה וממשלה, וחי"ת עצמה רומזת על חיות ומציאות הקב"ה. אך אין הכוונה שיש לכוין כל זה בהגיית האות חי"ת, שהרי אין להאריך בחי"ת אלא רק קצת.

[54] יותר ממה שמכוין באות חי"ת, כי בדלי"ת נשלמה התיבה, וכאן צריך להיות עיקר כוונת היחוד. וראה לקמן ס"ז.

[55] זהו פירוש המילה "אחד".

[56] זהו פירוש האות ד'.

יש להעיר שכוונה זו היא ע"פ נגלה, אבל ע"פ חסידות הכוונה צריכה להיות לא רק שה' אחד, אלא שכולם בטלים במציאות אליו יתברך, ובלשון אדה"ז (בתורה אור ל, ב): "הח' והד' שהם ז' רקיעים והארץ וד' רוחות העולם, כולם בטלים לבחי' האל"ף הוא יחודו ית', כי הוא לבדו הוא כמו קודם שנברא העולם". ונראה שכוונה זו שע"פ חסידות צ"ל אחרי הכוונה שע"פ נגלה ולא במקומה.

[57] אך אם רוצה להאריך יותר אין בזה איסור.

[58] בהגיית האות ח' (הרומזת לשמים ולארץ).

[59] בהגיית האות ד' (הרומזת לד' רוחות העולם). ומשמע שיש לו להטות כסדר הרגיל (מזרח מערב צפון דרום).

[60] כדלעיל ס"ו.

[61] ולפי זה מה שכתב לעיל בס"ו ש"בדלי"ת צריך להאריך .. כדי שיעור שיחשוב כו'", שמשמעו שיש להאריך בקריאה כשיעור זמן זה בהגיית האות ד', יש לומר שהכוונה לשיעור שמאמירת האות ד' עד לתחילת אמירת "ברוך שם". או יש לומר שכוונתו לומר בזה, שהאות ד' נמשכת עד כדי שיעור זה, אף שבפועל הקריאה עצמה אינה נמשכת בפיו, אלא במחשבתו בלבד, הרי זה כאילו שהיא נקראת בפיו בפועל כשיעור הזה. וראה לקמן סי' קכח סנ"ח.

[62] כלומר שאינו מאריך לכוין במחשבתו כל הכוונוה דלעיל (שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם), אלא מכוין רק לפירוש המילה "אחד" (כולל קבלת עול מלכות שמים), וזו כוונה המעכבת כדלקמן סי' סג ס"ה, אבל המחשבה דלעיל אינה מעכבת.

[63] כדלקמן סי"ב. ואף שגם "ברוך שם" ענינו קבלת עול מלכות שמים (כדלקמן סי"ד וסי' סו ס"ב), עיקר ענינו הוא ב"שמע ישראל".

[64] שביחס ל"שמע ישראל" (שהוא "עיקר כו'") "ברוך שם" הוא כמו "שאר דברים" (כמו הטפל ביחס לעיקר).

[65] ראה גם לעיל ס"ג. לקמן סי' קכא ס"ב.

[66] רמב"ם הל' ק"ש פ"ב הי"א.

[67] משום שנראה כמקבל עליו שתי רשויות.

[68] משום שנראה כמתלוצץ.

[69] אפילו ביחיד ובלחש. ולענין החוזר וקורא כשלא כיון לבו – ראה לקמן סי' סג ס"ה.

[70] מהר"י אבוהב, הובא בב"י ובשו"ע ס"י.

[71] אלא יחזור ויקרא מ"ואהבת".

[72] משום ש"אחד" בגימטריא י"ג, וראוי להזכירו בי"ג מדות (של"ה מסכת תמיד, פרק נר מצוה).

[73] בין "ויעבור" ל"ויעבור" מפסיקים באמירת סליחות (של"ה שם).

[74] לפנות בוקר.

[75] בנוסח הסליחות של חב"ד לא אומרים כלל "שמע ישראל" בסליחות. אבל בנוסח "והוא רחום" שאומרים בשני וחמישי אומרים. 

[76] ראה גם לקמן סי' תרכג ס"י: "בסוף הסליחות [של נעילה] אומרים שמע ישראל פעם אחת".

[77] כדלעיל ס"ח.

[78] כדלקמן שם.

[79] לקמן שם ביאר יותר: "ללוות השכינה שתעלה ותסתלק עכשיו למעלה משבעה רקיעים, שבעת התפלה היתה השכינה שרויה בינינו ועכשיו תעלה למקומה".

[80] בעצם זה שאומרים אותו יותר מפעם אחת.

[81] מלכים א יט, לח.

[82] בפסוק אינו, אף כי הכוונה "אל העם".

[83] אהל מועד שער ק"ש דרך א נתיב ז. רמ"א סעיף יב. וכ"ה בירושלמי מגילה פ"ד ה"י.

[84] על שום ברכה (רמ"א סי"ב). וצ"ע למה השמיטו רבנו. ואולי משום שפשוט הוא.

[85] ב"י ד"ה כתוב באהל מועד.

[86] תהלים מא, יד. עב, יד. פט. נג. ומה שלא הביא הוכחה מהאמור בנחמיה ח, ו: "ויברך עזרא את ה' האלקים הגדול, ויענו כל העם אמן אמן וגו'" (כפי שהקשו המפרשים על הב"י, וראה גם ביאור הגר"א סי"ב), יש לומר שמשום כך הוסיף רבנו על לשון הב"י וכתב "שהרי דוד אמר", שבזה מבאר מדוע הביא הוכחה מהאמור בתהלים ולא מהאמור בעזרא, משום שההוכחה מדברי דוד עדיפה יותר מדברי "כל העם" (ומה גם שדוד קדם לעזרא). אמנם אם לא היינו מוצאים כן אצל דוד, היה ניתן להוכיח גם מהאמור בעזרא, וכמו שהוכיח לעיל (ס"י) גבי "ה' הוא האלקים" ממה "שמצינו שהוכפל במקרא", אף שגם שם נאמרו הדברים על "כל העם", משום שסוף סוף הובא כן "במקרא".

[87] שהרי בשניהם הוא כופל "אמן". וענין הכפל הוא לחיזוק. וכמו שמצינו בנחמיה שם שענו "אמן אמן" ללא וי"ו. ולא הוצרך להביא הוכחה לכך מהפסוק, כי פשוט הוא. ועצ"ע שהרי לדעה הראשונה בודאי יש חילוק בין וי"ו ללא וי"ו.

[88] שמותר לענות "אמן אמן".

[89] כדלקמן סי' תרכג ס"י.

[90] כדלעיל ס"ז.

[91] אף שגם "ברוך שם" מכלל היחוד ודומה ל"שמע".

[92] וסיבת אמירתו ג' פעמים היא על שם "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך", היה הווה ויהיה (לבוש סי' תרכג ס"ה).

[93] ראה גם לעיל סי' מו ס"ט.

[94] בלחש. ראה גם לקמן סכ"ה.

[95] פסחים נו, א ולקמן בהל' יוה"כ (סי' תריט ס"ט) הביא טעם אחר לאמירתו בלחש, לפיו מבוארת אמירתו ביוה"כ בקול, וז"ל: "אמרו במדרש, כשעלה משה למרום, שמע למלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והורידו לישראל, וצוה להם לאומרו בחשאי, משל לאדם שגנב חפץ נאה מתוך פלטרין של מלך ונתנה לאשתו, ואמר לה: אל תתקשטי בו אלא בצינעא בתוך ביתך, לכן כל השנה אומרים אותו בלחש, אבל ביום הכיפורים שאנו דומין למלאכים .. אנו אומרים אותו בקול רם בפרהסיא".

[96] כלל, אף לא בלחש.

[97] ומסתבר שחוזר ל"שמע ישראל" (בדה"ש סי' יט סקל"ח, עיין שם). ואם אמרו אלא שלא בכוונה – ראה לקמן סי' סג ס"ה.

[98]. 

[99] אפשר שכוונתו ש"שמע" הוא במשמעות קבלה, וכאילו אמר: קבל ישראל. או משום שאומרים "ה' אלקינו ה' אחד", הרי בזה אנו מקבלים את אלקותו ומלכותו, ו"ברוך שם" הוא המשך הקבלה "לעולם ועד". וע"פ הזהר: "שמע ישראל" הוא "יחודא עילאה, ו"ברוך שם" הוא "יחודא תתאה", כמבואר באריכות בתניא ח"ב פרקים ו-ז.

[100] אוצ"ל: ו"ואהבת".

[101] לשון ציווי. וראה גם לקמן סי' סג ס"ה: "עיקר הכוונה היא בפסוק ראשון, שהוא קבלת מלכות שמים, והוא הדין לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא ג"כ קבלת מלכות שמים, אבל מואהבת ואילך הוא לשון צוואה".

[102] כדי שלא יהיה נשמע ש"ישראל" הוא "ה' אלקינו" חלילה.

[103] שזהו פירוש הפסוק על פי פשוטו.

[104] בפרשה ראשונה: "אשר אנכי מצוך היום על לבבך".

[105] בפרשה שניה: "אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה'".

[106] וכן "היום לאהבה".

[107] בסיום פרשה שניה: "אשר נשבע ה'".

[108] לומר אותה בחוזק.

[109] בפרשת ציצית. הטעם שהקדים "תזכרו"  ל"וזכרתם" (אף ש"וזכרתם" קודם) – ראה לקמן בהערה.

[110] וממילא לא יקרא התיבה אל נכון. התוס' ברכות טו, ב: "צריך להתיז זיי"ן של תזכרו שלא ישמע שי"ן, למען שיהיה לנו שכר מצות, ואין לנו לעשות על מנת לקבל פרס". אך רבנו לא העתיקו, כי סובר שגם בלא זה צריך להדגיש הזי"ן, כדי שלא תשתנה משמעות המילה.

[111] זה לשון הרד"ק בספר המכלול (הובא בב"י): "אמרו רז"ל (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד) צריך להתיז זיי"ן של תזכרו, שאם לא תחזק קריאתה – תדמה קריאת הזיי"ן לקריאת הסמ"ך, כי כן תכון קריאת הסמ"ך עם התי"ו הדגושה, ועוד כי הזיי"ן הנחה ואחריה כ"ף – תדמה לקריאת הסמ"ך, והזהירו על תזכרו ולא הזהירו על וזכרתם, מפני כי תזכרו יש בו שתי עילות לדמות הזיי"ן לסמ"ך, מפני התי"ו שלפניה והכ"ף שלאחריה .. וזכרתם אין בו אלא עילה אחת, ועוד יש לומר כי הזהירו על תזכרו והוא הדין על וזכרתם". וכן נקט רבנו בפשיטות.

[112] ושלא.

[113] מופיעה פעמיים בפרשה ראשנה: "והיו הדברים", "והיו לטוטפות", ופעם נוספת בפרשה שניה: "והיו לטופטות".

[114] ואינו אומר המילה בצורה נכונה.

[115] והרי זה אומר תיבה אחת במקום שתי תיבות, וגם משנה משמעות הכתוב.

[116] בפרשה ראשונה.

[117] בפרשה שניה.

[118] בגמרא (ברכות טו, ב) ובפוסקים

[119] וכן "עשב בשדך" (ברכות טו, ב. טור ושו"ע). וצ"ע שהשמיטו רבנו (בדה"ש סי' יט סקנ"ו). ואולי הוא השמטת המעתיקים. ודוחק לומר שהשמיטו משום שהבי"ת הרפויה כפי שהיא נהגית בהבדל ברור מהבי"ת הדגושה (כפי שהעיר בתפארת ישראל ברכות פ"ב מ"ג), כי אז היה לו להשמיט גם את "הכנף פתיל", שכן גם הפ"א הרפויה נהגית כיום בהבדל ברור מהפ"א הדגושה.

ולגופו של ענין – ראה בספר מגן אבות לרשב"ץ ח"ג (דף נד) שהלכה זו מתאימה להגיית הספרדים [הבבלים, ועוד] שהוגים הבי"ת הרפויה כמעט כבי"ת הדגושה, ולא כאשכנזים שהוגים אותה כמו וי"ו. ובספר עלי תמר (ברכות פ"ב) הוסיף שגם הגיית הפ"א הרפויה דומה אצל חלק מהספרדים להגיית הפ"א הדגושה. אך בשו"ת יביע אומר ח"ג סי' יא כותב שגם לפי ההגיה המקובלת כיום של הבי"ת והפ"א הרפויות יש מצב שיתחברו יחד בקריאה מהירה, כי סו"ס מוצאן של אותיות בומ"ף הן מאותו מקור (מהשפתיים).

[120] בפרשה ראשונה.

[121] בפרשה שניה.

[122] בתיבות: "בכל לבבך", "בכל לבבכם". ולכן כתבם בנפרד.

[123] מקף המחבר בין התיבות. אמנם גם ב"על לבבך" ו"על לבבכם" יש מקף המחבר, אלא ששם ההפסק לא עושה שינוי בניקוד (ראה הערה הבאה), ולכן אין חשש כל כך אם יפסיק, ורבנו בפנים קיצר בדבריו.

[124] כי תיבת "בכל" נקודה בקמץ מפני המקף, ואם יקרא אותה בלא מקף תהיה נקודה בחול"ם, ואין להחליף הניקוד אשר נתנו למשה מסיני (ב"י בשם הרד"ק בספר מכלול).

[125] ראה גם לעיל סי' נא ס"ז ושם כתב: באל"ף או בעי"ן". וישנן גם בק"ש בתיבות: "וכתבתם על" (בפרשה ראשה ושניה)..

[126] אך לעיל סי' נא ס"ז כתב "שלא תבלע המ"ם". וראה שם בהערה.

[127] ועפ"ז מובן טעם הסדר בדוגמאות שהביא לעיל (אף שאינן לפי סדר כתיבתם בק"ש), כי נקט לפי סדר חומרתם השלילית. ולכן ב"מותם" גופא הקדים "ולמדתם אותם" ל"וקשרתם אותם", כי "מותם" של "ולמדתם .. את בניכם" חמור יותר.

וצריך לומר שלאו דוקא בתיבות שמשמעותם משתנה ל"מותם" "מותו" או "מת", אלא כ"ה גם בשאר התיבות שמשמעותן משתנית בכלל, אלא שנקט דוגמאות של תיבות כאלו שלא זו בלבד שהאל"ף נבלעת, אלא גם משמעות התיבה משתנית לשלילה.

[128] כדלעיל סי' נא ס"ז.

[129] וכן בברכות, כמו בברכת "המוציא לחם מן הארץ", ש"צריך ליזהר ליתן ריוח בין לחם ובין מן" (לקמן סי' קסז סוס"ה). ויתרה מזו ראה שם: "היה ראוי יותר לומר מוציא לחם, שהוא לשון מבורר על העבר .. אעפ"כ מברכין המוציא, כדי שלא לערב האותיות שהם מ"ם של העולם ומ"ם של מוציא, שאם לא יתנו ריוח ביניהם תבלע אחת מהן".

[130] להפריד בין הדבקים, כמובא בסעי' יט-כ.

[131] ולא בקריאת תורה נביאים וכתובים. ואין לומר שהסיבה היא משום שקריאת שמע היא מצוה מן התורה, שכן גם קריאת תורה נביאים וכתובים היא מצוה מן התורה, מדין מצות תלמוד תורה, כמבואר בהל' ת"ת פ"א ה"א.

[132] ראה גם לעיל סי' נא סי"ב, ושם: "ולא ירפה החזק ולא יחזק הרפה".

[133] כגון "לְבָבְך", לא יחטוף השו"א שתחת הבי"ת ויקרא לְבָבְ-ךָ , אלא יניע אותה ויקרא: "לְבָ-בְךָ".

[134] כגון "לְבַבְכֶם", לא יניע השו"א שתחת הבי"ת ויקרא: "לְבַ-בְכֶם", אלא יחטוף הבי"ת ויקרא: "לְבַבְ-כֶם".

[135] פירוש: שב"א הנחטף נקרא נח, כגון בסוף תיבה, או באמצע תיבה הבאה אחר תנועה קטנה, ונע נקרא שב"א המתנועע, כגון בראש תיבה, או באמצע תיבה אחר תנועה גדולה, וסימן תנועה גדולה: "פִּיתּוּחֵי חוֹתָם" (ע"פ מ"א סקי"ג), כלומר חמש נקודות שבתיבות אלו הן תנועה גדולה (מחצה"ש). וכשיש ב' שב"א השני נע (פמ"ג).

[136] האמורים בסעי' טו-כב.

[137] ואינם מעכבים.

[138] סעיף א.

[139] הרב רבינו יונה ברכות טו, ב. טור ושו"ע סכ"ד.

[140] כלומר, מי שלא רגיל לקרוא בטעמים יתקשה לכוין בבת אחת גם בנגינה וגם בפירוש המילות.

[141] הן בפרשה ראשנה והן בפרשה שניה.

[142] הן בפרשה ראשונה והן בפרשה שניה. וראה גם לעיל סי' כח סוס"ב. וכן מנהג חב"ד.

[143] שיש בהם עשרה קשרים רמז לעשר ספירות שהן קשורין ואחודין זה בזה, וגם יש בהם ט"ז חוטין וי' קשרים עולים כ"ו כשם הוי' ב"ה (לעיל סי' כד ס"ז).

[144] סעיף ו: "יש נוהגין להסתכל בציצית כשמגיע לוראיתם אותו וליתן אותם על העינים, ומנהג יפה הוא וחיבובי מצוה". והוסיף שם: "וגם נוהגין לנשק הציצית בשעה שמסתכל בהן, והכל הוא חיבוב מצוה".  ומנהג חב"ד: ליטול הד' ציציות ולנשקן שש פעמים בהזכרת: "ציצית", "ציצית", "לציצית", "אמת", "לעד", "לעד" (ס' המנהגים - חב"ד ע' 10-11).

[145] את כל הג' פרשיות.

[146] שאומרים בלחש, כדלעיל סעיף יג.

[147] שאומרים בקול רם כדי לעורר הכוונה (לעיל סעיף ה).

[148] דהיינו שצריכים: א) ט' שומעים, ב) שהשליח צבור מכוין להוציאם ידי חובתם (ואז הוא מוציא אף את הבקיאים), ואילו כאן: א) אין ט' שומעים, אלא האחד רוצה לצאת מחברו או משליח צבור, ב) חברו או השליח צבור אינו מכוין להוציאו.

[149] סעיף ד (לענין ברכות ק"ש).