הלכות קריאת שמע

סימן ס

כ חשון התשעו |

ס. דִּין בְּרָכוֹת לִקְרִיאַת שְׁמַע וְאִם צְרִיכִים כַּוָּנָה וּבוֹ ה' סְעִיפִים:

א בְּרָכָה שְׁנִיָּה נֶחְלְקוּ חֲכָמִים בִּפְתִיחָתָהּ[1]: יֵשׁ אוֹמְרִים "אַהֲבָה רַבָּה", וְיֵשׁ אוֹמְרִים "אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ כוּ'"[2]. וְהַגְּאוֹנִים הִכְרִיעוּ[3] לוֹמַר בְּשַׁחֲרִית "אַהֲבָה רַבָּה" וּבְעַרְבִית "אַהֲבַת עוֹלָם". וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ[4].

וְלָמָּה אֵין בְּרָכָה זוֹ פּוֹתַחַת בְּ"בָרוּךְ"? מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְ"יוֹצֵר אוֹר" וְדַי לָהּ בְּ"בָרוּךְ" שֶׁבְּ"יוֹצֵר אוֹר"[5].

ב הַבְּרָכוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת אֶת קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁאִם קְרָאָהּ בְּלֹא בִּרְכוֹתֶיהָ – יָצָא יְדֵי חוֹבַת קְרִיאַת שְׁמַע, וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא הַבְּרָכוֹת בְּלֹא קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁבִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אֵינָן כְּבִרְכוֹת שְׁאָר מִצְווֹת שֶׁאֵין מְבָרְכִין אוֹתָן אֶלָּא עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן[6], שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מְבָרֵךְ "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִקְרוֹת אֶת שְׁמַע", וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ"ט[7]. וְאַף עַל פִּי כֵן טוֹב לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע עִם הַבְּרָכוֹת[8].

וְאִם לֹא חָזַר וְקָרָא, לֹא הַקְּרִיאַת שְׁמַע וְלֹא הַבְּרָכוֹת – יָצָא יְדֵי חוֹבַת קְרִיאַת שְׁמַע, בֵּין יָחִיד שֶׁעָשָׂה כֵּן בֵּין צִבּוּר[9].

ג סֵדֶר הַבְּרָכוֹת אֵינָם מְעַכְּבוֹת, שֶׁאִם הִקְדִּים שְׁנִיָּה לָרִאשׁוֹנָה – יָצָא יְדֵי חוֹבַת בְּרָכוֹת[10]. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁנִיָּה אֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּ"בָרוּךְ", וְכָל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ מַלְכוּת אֵינָהּ בְּרָכָה[11], מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁנִּתְקְנָה סְמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ[12], אַף כְּשֶׁקּוֹרֵא אוֹתָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ – אֵין בָּהּ שֵׁם וּמַלְכוּת בִּפְתִיחָתָהּ.

ד זְכִירַת מַעֲמַד הַר סִינַי וּמַעֲשֵׂה עֲמָלֵק וּמַעֲשֵׂה מִרְיָם וּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל[13] הֵן מִצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה. וְגַם זְכִירַת שַׁבָּת יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּצְוָתָהּ בְּכָל יוֹם[14].

וְטוֹב לְזָכְרָן אֵצֶל קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁכְּשֶׁיֹּאמַר: "וּבָנוּ בָחַרְתָּ" – יִזְכֹּר מַתַּן תּוֹרָה, "וְקֵרַבְתָּנוּ" לְהַר סִינַי, "לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל" – מַעֲשֵׂה עֲמָלֵק, שֶׁאֵין הַשֵּׁם שָׁלֵם עַד שֶׁיִּמָּחֶה זַרְעוֹ[15], "לְהוֹדוֹת לְךָ" – הַפֶּה לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְהוֹדוֹת וְלֹא לְדַבֵּר לְשׁוֹן הָרָע, וְזֶהוּ זְכִירַת מַעֲשֵׂה מִרְיָם[16]. "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְווֹת ה'"[17] – זוֹ הִיא שַׁבָּת שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת[18]. וּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל – יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר[19] שֶׁיִּזְכֹּר כְּשֶׁאוֹמֵר ("לְיַחֶדְךָ[20]) בְּאַהֲבָה"[21], וְלֹא כְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל[22], שֶׁלֹּא הָיָה "בְּאַהֲבָה" עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא[23].

ה כָּל הַמִּצְווֹת צְרִיכוֹת כַּוָּנָה לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה בַּעֲשִׂיַּת אוֹתָהּ מִצְוָה[24]. וְאִם עֲשָׂאָהּ בְּלֹא כַּוָּנָה לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא כְּמִתְעַסֵּק בְּעָלְמָא[25], אוֹ לְכַוָּנָה אַחֶרֶת[26] וְלֹא לְשֵׁם אוֹתָהּ מִצְוָה – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מִן הַתּוֹרָה[27]. וְיֵשׁ אוֹמְרִים[28] שֶׁמִּצְווֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּנָה, וְאַף הַמִּתְעַסֵּק[29] יָצָא בְּדִיעֲבַד[30]. וַהֲלָכָה כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה[31].

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִצְווֹת שֶׁל תּוֹרָה, אֲבָל בְּשֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים יֵשׁ אוֹמְרִים[32] שֶׁהֲלָכָה שֶׁאֵין צָרִיךְ כַּוָּנָה[33], וְיֵשׁ חוֹלְקִין[34], כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תע"ה[35].

וּקְרִיאַת שְׁמַע הִיא מִן הַתּוֹרָה[36], וּצְרִיכָה כַּוָּנָה לְדִבְרֵי הַכֹּל[37]. וְאַף לְהָאוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ מִצְווֹת שֶׁל תּוֹרָה אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּנָה[38], מִכָּל מָקוֹם בִּקְרִיאַת שְׁמַע צָרִיךְ כַּוָּנַת הַלֵּב, שֶׁיָּבִין מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר בְּפִיו. וְלֹא אָמְרוּ[39] שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כַּוָּנָה, אֶלָּא בְּכַוָּנָה לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה, אֲבָל צָרִיךְ כַּוָּנַת הָעִנְיָן, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר בִּדְבָרִים אֲחֵרִים[40], כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּהַסְכָּמַת הַלֵּב[41].

וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לִשְׁאָר מִצְווֹת שֶׁהֵן מִצְווֹת עֲשִׂיָּה, וְכָל שֶׁעָשָׂה מִצְוָתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּוֵּן לָהּ[42] – הֲרֵי קִיֵּם מִצְוַת עֲשִׂיָּתָהּ[43], אֶלָּא שֶׁאֵין זֶה מִן הַמֻּבְחָר[44], וְכָל שֶׁכֵּן אִם כִּוֵּן לָצֵאת אַף עַל פִּי שֶׁהִרְהֵר בָּהּ בָּאֶמְצַע[45] בִּדְבָרִים אֲחֵרִים – יָצָא לְדִבְרֵי הַכֹּל[46]. אֲבָל קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה שֶׁהֵן קַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם[47] אוֹ סִדּוּר שְׁבָחִים[48] - אֵינוֹ בְּדִין שֶׁיִּהְיֶה לְבָבוֹ פּוֹנֶה לִדְבָרִים אֲחֵרִים[49].

וְכָל זֶה בְּפָסוּק רִאשׁוֹן שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁהוּא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", שֶׁהוּא עִקַּר קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם[50], וְכֵן בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל תְּפִלָּה[51], אֲבָל מִ"וְאָהַבְתָּ" וָאֵילָךְ – אֵין הַכַּוָּנָה מְעַכֶּבֶת בְּדִיעֲבַד[52]. וַאֲפִלּוּ הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה אוֹ מַגִּיהַּ[53] הַפָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ בְּעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע[54] – יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ[55], וְהוּא שֶׁנִּתְכַּוֵּן בְּפָסוּק רִאשׁוֹן (א[56]) (מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר קְרִיאַת שְׁמַע אֵינָהּ אֶלָּא פָּסוּק רִאשׁוֹן בִּלְבַד שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה[57], וְהַשְּׁאָר[58] שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים לֹא הִצְרִיכוּ כַּוָּנָה אֶלָּא לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל אִם קָרָא הַשְּׁאָר בְּלֹא כַּוָּנָה – אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת, בֵּין שֶׁקָּרָא בְּלֹא כַּוָּנָה לָצֵאת, בֵּין שֶׁלֹּא בְּכַוָּנַת הָעִנְיָן.

וְאַף לְהָאוֹמְרִים שֶׁאַף מִצְווֹת שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים צְרִיכִים כַּוָּנָה לָצֵאת[59], מִכָּל מָקוֹם בִּקְרִיאַת שְׁמַע כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ מִצְוַת עֲשִׂיָּה אֶלָּא קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם[60] וְעֹל מִצְווֹת[61], שֶׁהוּא דָּבָר הַתָּלוּי בְּכַוָּנַת הָעִנְיָן, לְפִיכָךְ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת מִפְּנֵי חֶסְרוֹן כַּוָּנַת הָעִנְיָן[62] – לֹא הִצְרִיכוּ גַּם כֵּן לַחֲזֹר מִפְּנֵי חֶסְרוֹן כַּוָּנָה לָצֵאת, כִּי מַה בֶּצַע שֶׁיַּחֲזֹר לְדַבֵּר בְּלִי לֵב[63], וְדַי בְּמַה שֶּׁהִצְרִיכוּהוּ לִקְרוֹת בְּכָל יוֹם[64], שֶׁעַל יְדֵי כֵּן יָבוֹא גַּם כֵּן לְקַבָּלָה בַּלֵּב בְּרֹב הַפְּעָמִים, שֶׁהֲרֵי לְכַתְּחִלָּה הִצְרִיכוּ כַּוָּנָה[65], אֶלָּא שֶׁאִם אֵרַע מִקְרֶה שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן[66] – לֹא הִטְרִיחוּ לַחֲזֹר.

אֲבָל לְהָאוֹמְרִים שֶׁמִּ"וְאָהַבְתָּ" וָאֵילָךְ הוּא גַּם כֵּן מִן הַתּוֹרָה[67] - צָרִיךְ כַּוָּנָה לָצֵאת בְּכָל מַה שֶּׁהוּא מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל כַּוָּנַת הָעִנְיָן דַּי בְּפָסוּק רִאשׁוֹן לְדִבְרֵי הַכֹּל בְּדִיעֲבַד).

 

[1] ברכות יא, ב.

[2] ראה גם לעיל סי' מז ס"ו. סי' נט ס"א.

[3] אוצר הגאונים ברכות חלק התשובות סי' נא-נד. תוס' ברכות שם ד"ה ורבנן. רא"ש שם פ"א סי' יב. טור סי' ס.

[4] ועל פי זה כתב רבנו לעיל סי' ו ס"ו "אהבה רבה". אך בסי' מז ס"ו וסי' נט ס"א כתב רבנו את שתי הנוסחאות: "אהבה רבה או אהבת עולם". ובסידור רבנו הנוסח הוא "אהבת עולם" בין בשחרית בין בערבית (גם בשבת ויו"ט), והוא ע"פ פרי עץ חיים שער הק"ש רפ"ג.

[5] וכ"כ לעיל סי' ו ס"ו. כלומר התיבות "ברוך אתה ה' וכו'" של "יוצר אור" נמשכות גם אל "אהבת עולם". וראה לקמן סוס"ג.

[6] פסחים ז, ב.

[7] סעיף ד.

[8] כפי שנתקן מתחילה, אף שלמעשה אינו אלא כקורא בתורה (לבוש). או כדי לחוש לרב האי גאון ורבנו חננאל [שבהערה הבאה] (פמ"ג סק"א).

[9] ודלא כרב האי גאון ורבנו חננאל (הובאו בב"י) הסוברים שאם לא אמרו ברכות ק"ש כלל, לא יצאו אף י"ח ק"ש, הן הצבור (לדעת רבנו חננאל), והן היחיד (לדעת רב האי גאון) – ראה פמ"ג שם.

[10] ראה גם לקמן סי' סט ס"א: "שברכות קריאת שמע אין להם סדר, שסדרן אינו מעכב, לפי שאינן נתלות זו בזו שיצטרך לסדר זו אחר זו". ובסי' קפה סוס"ב כתב שברכות ק"ש "כל אחת מצוה בפני עצמה".

[11] וכיון שאינה סמוכה לחברתה צריכה להתחיל ב"ברוך" (כדלעיל ס"א), וכיון שצריכה להתחיל ב"ברוך" צריך להזכיר בה מלכות (כדלקמן סי' ריד ס"א). ומה שלא כתב גם הזכרת ה', והרי ללא הזכרת ה' אינה ברכה (כמבואר לקמן שם), וכפי שמסיים גם כאן "אין בה שם ומלכות", זהו משום שבחתימה יש בה הזכרת ה', ומה שחסר כאן הוא רק מלכות.

[12] כדלעיל ס"א. וראה גם סי' נד ס"א. סי' נח סוף סי"א.

[13] וראה לעיל סי' לב סס"ט בקשר לשיער שכורכים על פרשיות התפילין – "נהגו שיהיה שער זה של עגל, כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא".

[14] רמב"ן בחומש (שמות כ, ח). וראה גם לקמן סי' רמב ס"י: "זכור את יום השבת לקדשו וגו', דרשו בית שמאי שתהא זוכרו מאחד בשבת".

[15] תנחומא סוף פרשת תצא. רש"י שמות יז, טז.

[16] שדברה לשון הרע על משה.

[17] שאומרים בקריאת שמע בפרשת "ויאמר".

[18] ירושלמי ברכות פ"א ה"ה.

[19] מ"א סק"ב.

[20] הכניסו בסוגריים, כי היא תוספת על דברי המ"א. וכוונת רבנו לומר שצריך לזכור מעשה העגל בשביל שנדע לייחד את ה' (אחדות ה'), ולא כיום שעשו העגל.

[21] כ"ה הנוסח בסידורי אשכנז: "וליחדך באהבה, ברוך אתה וכו'". אך בסידור רבנו הנוסח: "באהבה להודות לך, וליחדך ולאהבה את שמך". ולפי זה צריך לכוין זאת כשאומרים: "וליחדך ולאהבה את שמך".

[22] שעשו ההיפך מל"ליחדך".

[23] משא"כ עתה שאנו מייחדים את ה', הרי אנו "באהבה" עם הקב"ה.

[24] רי"ף ספ"ג דר"ה. רמב"ם הל' שופר פ"ב ה"ד. רא"ש ספ"ג דר"ה. כרבי זירא ר"ה כט, א.

[25] כגון שתוקע בשופר כדי להתלמד (לקמן סי' תקפט ס"ה).

[26] כגון שתוקע בשופר כדי לשורר (שם ס"ו).

[27] משמע שחובת הכוונה היא מן התורה.

[28] רשב"א ברכות יג, ב ד"ה שמע. ר"ן ספ"ג דר"ה בשם הגאונים.

[29] לכאורה הוא הדין בעושה המצוה "לכונה אחרת".

[30] אבל לכתחילה גם לדעה זו מצוות צריכות כוונה, וכמו שכותב בהמשך: "קיים מצות עשייתה, אלא שאין זה מן המובחר". וראה לקמן סי' תפט סי"ב: "שאף להאומרים שמצות אין צריכות כוונה לצאת בהן ידי חובתו, מכל מקום כשמכוין בפירוש שלא לצאת בהן ידי חובתו – בודאי אינו יוצא בעל כרחו".

[31] וכן פסק לקמן סי' תקפט ס"ה: "כל המצות אין אדם יוצא בהם ידי חובתו אלא אם כן נתכוין בעשייתן שהוא עושה דבר זה לשם מצוה". 

וראה לקמן סי' תעה סכ"ח שזהו דוקא "במצות שאין בהן הנאת הגוף כלל, כגון קריאת שמע ותקיעת שופר ונטילת לולב וכיוצא בהן, שכשלא נתכוין בעשייתן לשם מצוה – לא קיים המצוה כלל, שאינו אלא כמתעסק בעלמא, ואין עשייתו נקראת עשיית מצוה, אבל מצות התלויות באכילה, כגון פסח מצה ומרור וכיוצא בהן, כיון שיש בהן הנאה לגוף, אף שלא נתכוין לצאת באכילה זו – יצא ידי חובתו, שהרי על כרחו נהנה הגוף מאכילה, והרי זו נקראת אכילה, ונמצא שקיים מצות האכילה".

[32] רדב"ז (ח"ד סי' (כ) א'צד). הובא במ"א ס"ק ג.

[33] ראה גם לקמן סי' תפט סי"ב: "ויש אומרים שמצות מדברי סופרים לדברי הכל אין צריכות כוונה".

[34] פרי חדש סי' תעה ס"ד וסי' תפט ס"ד.

[35] סעיף כט: "כל מצוה מדברי סופרים אין צריך כונה, ויש חולקין על זה ואומרים שגם המצות מדברי סופרים צריכות כונה, לפי שכל מה שתקנו חכמים תקנו כעין של תורה, וטוב לחוש לדבריהם". וראה לקמן סי' ריג ס"ד (לגבי להוציא אחרים י"ח). סי' תפט סי"ב (לענין ספירת העומר).

[36] עיין לקמן סי' סז. וראה גם לעיל סי' נח ס"א.

[37] גם לאלו שלא מצריכים כוונה במצוות של דרבנן, אלא שמיד מבאר ואומר שזהו לדברי הכל ממש.

[38] כדלעיל דעה הב'.

[39] בקריאת שמע.

[40] שאז אינו מכוין במה שמוציא מפיו.

[41] ולא רק בדבור.

[42] כלל, הן כוונה לצאת י"ח, והן כוונת הענין.

[43] כי העיקר זו הפעולה המעשית של המצוה.

[44] כי לכתחילה גם מצוות מעשיות צריכות כוונה לצאת, גם לדעה זו, וכדלעיל.

[45] בשעת עשיה.

[46] שהרי כיון לצאת, וזו הכוונה הנדרשת לדעה הראשונה דלעיל.

[47] פסוק ראשון של קריאת שמע, כדלקמן.

[48] ג' ברכות ראשונות, כדלקמן ריש סי' קיב.

[49] כיון שאינן מצוות עשיה אלא מצוות הלב, הרי הן תלויות בכוונת העניין לעכב.

[50] ראה גם לעיל סי' לח ס"ו. סי' נט ס"ד. לקמן סי' סא סוס"ז. סי' סג ס"ה. סי' צד ס"ז. סי' קו ס"א. סי' קפה ס"ב. תניא פל"ח.

[51] כדלקמן סי' קא ס"א.

[52] לדברי הכל.

[53] על ידי קריאה.

[54] שהיא עד ג' שעות ביום, כדלעיל סי' נח ס"ב.

[55] כלומר, לא זו בלבד שלא התכוין בהבנת מה שקורא, אלא אף לא כיון לצאת בקריאה זו י"ח.

[56] ראה קונטרס אחרון – נדפס לקמן ע' ...

[57] כדעה הג' לעיל סי' נח ס"א.

[58] שאר הפרשיות של קריאת שמע.

[59] דעת ה"יש חולקין" המובאת לעיל.

[60] בפסוק "שמע ישראל".

[61] מ"ואהבת" ואילך.

[62] שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין (לקמן סי' קא ס"א).

[63] כלומר, מה תועלת שיקרא שוב ק"ש (עם כוונה לצאת, אבל) בלי כוונת הענין. נקט "לדבר" ולא "לקרוא" על פי לשון הפסוק "ודברת בם", או על פי לשון הכתוב (תהלים יב, ג) "בלב ולב ידברו".

[64] אף שמן התורה די בפסוק ראשון.

[65] הן כוונה לצאת והן כוונת הענין, וממילא ברוב הפעמים בודאי יכוין בהם.

[66] הן כוונה לצאת והן כוונת הענין.

[67] ב' הדעות הראשונות לעיל סי' נח ס"א.




הוסף תגובה