[1] הגהת סמ"ק סי' קצד ע' קסד (הגעלת כלים דאסור לעשות ביום טוב כלל משום מלאכה שלא לצורך). הובא בהגהות מיימוניות פ"א אות ה, ובמרדכי ע"ז רמז תתסא. רמ"א ס"ה (דאסור להגעיל כלי ביום טוב).

[2] הגהת סמ"ק והגהות מיימוניות ומרדכי שם. שו"ע ס"ה (אסור ללבנו).

[3] לבוש סוף ס"ה (משום דמתקן כלי גמור הוא).

וראה לקמן (הערה 8), שיש בליבון זה שתי מלאכות: (א) תיקון כלי. (ב) הבערה שלא לצורך.

וכן נתבאר לקמן (סוף סי"א): "ונמצא עשה הבערה כדי לתקן כלי ביום טוב". היינו שיש בזה (א) מלאכת הבערה שלא לצורך אוכל נפש. (ב) מלאכת תיקון כלי.

ומה שמזכיר כאן רק הטעם של תיקון כלי, כי מיירי הכא אפילו באופן שהדליק האש, ובישל בה המים, לצורך בישול ליום טוב. אלא שאח"כ ליבן את הכלי באש הזה, או הגעיל את הכלי במים אלו.

[4] מ"א סי' תקט ס"ק ב (אם שכח לתקנו מערב יום טוב אסור). וכדלעיל ס"א (אם היה אפשר לתקנו מערב יום טוב, ושכח ולא תיקנו, דאז אסור מן התורה לתקנו ביום טוב, כדין כל מכשירי אוכל נפש שהיה אפשר לעשותן מערב יום טוב). וסי' תקז ס"י (וכן אם נפל מערב יום טוב, וידע בו והיה לו שהות לתקנו ... ושכח ... ולא תקנו אסור ... והרי זה כמכשירי אוכל נפש שהיה אפשר לו לעשותן מערב יום טוב שאסור לעשותן ביום טוב). ותצה ס"ה (כל מלאכה שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום טוב ... אפילו שכח ולא עשאה ... אסור לעשותה ביום טוב).

[5] תשובת הריב"א באור זרוע הל' יום טוב סי' שמה (השיב רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל ... התרתי באותה מחבת שקורין [טרפ"א בלע"ז] במלכותינו ללבן אותה באור ... דלא אפשר לעשותה מערב יום טוב ... יצחק בר אברהם). הגהות אשרי פ"ב סי' יב (אבל מותר ללבן מחבת בת יומא באור ביום טוב). דרכי משה ס"ק ב (בהגעלה אסור כל זמן שהיה יכול להגעילו מבעוד יום). מ"א סקי"א (ואם לא היה אפשר לעשותו מערב יום טוב שרי להגעיל).

[6] הגהת סמ"ק שם (ואי משום מכשירין, הא פסקינן דאין מורין כן).

[7] כדלעיל ס"ב (לא היה אפשר לו לתקנו מערב יום טוב ... מותר לתקנו ביום טוב, אבל אין מורין כן לאחר).

[8] תשובת הריב"א באור זרוע שם (מיהו כיוצא בזה התרתי באותה מחבת שקורין [טרפ"א בלע"ז] במלכותינו ללבן אותה באור ... ומשום תיקון ליכא איסורא דנראה כמחממה לבשל תחתיה, ומשום מכשירין נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבשל, ובלאו הכי נמי צריכה לצורך אוכל נפש). הובאה בסמ"ג ל"ת עה כה, א (ר"י התיר בתשובה אחת ללבן ביום טוב מחבת שקורין טרפ"א, שאפו בו [תחתיה] ביום פלדו"ן, ואחר הליבון אפו תחתיה מיד פשטיד"א של בשר, דמשום תיקון כלי אין כאן איסור דנראה כמחממה לבשל תחתיה, ומשום מכשירין נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבשל, דבלא כן צריך לצורך אוכל נפש). סמ"ק סי' קצד ע' קסג (ור"י התיר ללבן את הטרפ"א של ברזל ביום טוב, מפני שנראה כמחממה לאפות בקל). שו"ע ס"ה (מותר ללבן ביום טוב כלי ברזל שאפו בו פלאדו"ן של גבינה, ואחר הליבון יאפו בו פשטיד"ה של בשר).

[9] דרכי משה ס"ק ב (ומשמע דבליבון שרי אף על גב דמאתמול היה יודע שצריך ליבון). מ"א סקי"א (ואפילו היה אפשר לעשותו מעי"ט שרי).

[10] כעין זה הוא גם לענין טבילת כלים בשבת, כמבואר לעיל (סי' שכג ס"ח): "ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים, ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה, ואינו נראה כמתקן, מפני שאין הדבר ניכר שמתכוין להטבילו, שהרואה אומר לשאוב מים הללו היה צריך".

ובאמת נתבאר לעיל (שם): "שטבילת כלים ... אסרוהו חכמים מפני שדומה למתקן כלי". ואם כן מובן מדוע התירו חכמים כשאינו ניכר. אבל ליבון כלי איסורו לכאורה מן התורה, וכמובא לעיל מהלבוש (הערה 3): "דמתקן כלי גמור הוא". ומה מועיל אם כן מה שאינו ניכר.

ואפשר הטעם בזה, כי אף שמלאכת "תיקון כלי" היא תולדת מלאכת "מכה בפטיש", כמבואר לעיל (סי' שב ס"ה): "וכל העושה שום דבר שהוא גמר עשיית הכלי ותיקונו, הרי גמר זה נחשב למלאכה, והוא תולדות מכה בפטיש שהיה במשכן".

מכל מקום יש חילוק גדול ביניהם, שמכה בפטיש היא מלאכת גמר עשיית הכלי, שאסורה מהתורה בכל אופן. משא"כ מלאכת תיקון כלי, היינו במקום שאינה גמר עשיית הכלי, אלא שהוא מתקן את הכלי כדי להשתמש בו, כמבואר לעיל (סי' שח סנ"ה): "כל דבר שמתקנו להשתמש איזה תשמיש יש בו איסור משום תיקון כלי". וכ"ה לעיל שם ספ"ב. סי' שיד סי"א. סי' שמ סי"ז: "אם על ידי זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש חייב משום תיקון כלי".

ולכן אם מגעילו או מטבילו, לסיבה נוספת, ובמילא מתתקן שיוכל להשתמש בו, ואינו ניכר שהוא כדי לתקנו, אין זו מלאכת תיקון כלי.

ומטעם זה נתבאר לעיל (סי' תקב ס"ט): "אסור לבשל בקדרה חדשה של חרס ביום טוב, מפני שעל ידי בישול הראשון הן מתחזקין ומתקשין ומחזיקין מים בטוב, וזהו גמר תיקון עשייתן, ואסור משום תולדת מכה בפטיש, שהוא גמר מלאכה של כל דבר ודבר". ואין מתירים בזה מטעם "שאינו ניכר שמתקן כלי, אלא הוא מחממו כדי לאפות בו". כי שם מדובר במכה בפטיש, שהוא גמר עשיית הכלי, שמלאכה זו נאסרה בכל אופן.

וכן מצינו חילוק זה לעיל (סי' שיד ס"א): "חבית של חרס ... שנשברה ודיבק שבריה בזפת, מותר לשברה בשבת בין ביד בין בכלי כדי ליקח מה שבתוכה, ואין בה משום סתירה, מפני שאינה בנין גמור. ובלבד שלא יתכוין לנקבה נקב יפה שיהא לה לפתח נאה, שאם כן הרי הוא מתקן כלי וחייב משום מכה בפטיש כמו שיתבאר. אבל כשאינו מתכוין לכך מותר ... אבל אם היא שלימה אסור לשברה, אפילו בענין שאינו מתקן לה פתח נאה, מפני שסתירת בנין גמור אסורה אף בכלים".

יוצא אם כן, שמלאכת סתירת כלי גמור אסורה בכל אופן, משא"כ מלאכת תיקון כלי, שהיא תולדת מכה בפטיש, לא נאסרה אלא כשמתכוין לתקנו על מנת "להשתמש בו איזה תשמיש".

[11] הגהת סמ"ק שם ע' קסד (צריך ליזהר שלא להמתין להשתמש בטרפא עד לאחר שתצטנן אחר הליבון, אלא מיד שיעבירו אותם מן הליבון יתנו אותה על המאכל שצריך לאפות). שו"ע שם (והוא שכשיתלבן יתנו אותו על המאכל מיד).

[12] מרדכי ע"ז רמז תתסא (ויזהרו לתתו על המולייתא שקורין פשטיד"א מיד אחר ליבונה, כדי שיועיל חמימות ליבונה לאפיית הפשטי"דאה, שאם ימתין עד שיצטנן מליבונה נמצא שהליבון הוא שלא לצורך אוכל נפש). וראה מ"מ וציונים.

[13] היינו שיש בזה (א) מלאכת הבערה שלא לצורך אוכל נפש. (ב) מלאכת תיקון כלי. וכדלעיל (הערות 3. 8).

[14] ס"י (אע"פ שלא נתלבן כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנו, שהרי כלי מתכות הן נכשרין על ידי הגעלה, וליבון קל הזה אינו גרוע מהגעלה), וסי"ג בהגהה (אם נבלע בהם על ידי האור דבר היתר ואחר כך נעשה איסור, כגון שנצלה עליהם בשר לבדו שהוא היתר, ואחר כך נבלע בהן חלב, הרי הן נכשרין על ידי הגעלה), וש"נ.

[15] סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה ש"ך שם ס"ק ח (גם במחבת של חלב או בשר סגי בהגעלה כיון דהיתרא בלע).

[16] הגהת סמ"ק והגהות מיימוניות שם (ודוקא כשמלבנה מחלב לצורך בשר או איפכא, דאז לא בעי ליבון גמור שתסיר קליפתה, אלא סגי בליבון קצת ... אף בתשמישו על ידי האור, היכא דהיתרא בלע).

[17] מכאן נראה שסגי ליבון קל שעל ידי ההיסק מבחוץ, להכשירו מהטעם שנבלע מבפנים. וראה לעיל סי' תנא ס"ז (והערה 59).

[18] הגהת סמ"ק שם (אבל שבלועה מאיסור, וצריכה ליבון גמור שתשיר קליפתה ליבון, זה ודאי אסור לעשותו ביום טוב, שניכר בטוב דלהכשירה הוא עושה ומיתסרא). שו"ע ס"ה (אבל אם הוא בלוע מנבילה וכיוצא בה, אסור ללבנו).

[19] תשובת הריב"א באור זרוע שם (התרתי ... ללבן אותה באור ... דאי אפשר לעשותן מעיו"ט). מ"א שם (ואם לא היה אפשר לעשותו מערב יום טוב שרי להגעיל).

[20] שו"ע סוף ס"ה (אפילו לאפות בו דבר היתר).

[21] נתבאר לעיל (הערה 10). וראה מ"מ וציונים.

[22] דרכי משה ס"ק ב (וכתב מה"ר אברהם מפראג וז"ל, נראה דכל שכן שפוד שצלו בו ביום כבד או בשר שאינו מלוח, שמותר ללבנו כדי לצלות בו ביום, מאחר שאין נראה שום תיקון, כמו בהכשר טרפ"א של חלב עכ"ל. ולי נראה דשרי מטעם אחר, דהרי אי אפשר לעשותו מבעוד יום). רמ"א ס"ה (ומותר ללבן שפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח ורוצה לחזור ולצלות בו ביום טוב).

[23] מ"א סקי"ב (ולי נראה דלטעם רא"פ, אפילו היה אפשר ללבנו מערב יום טוב שרי ללבנו ביום טוב, כיון שמדינא אין צריך ליבון כמ"ש בי"ד סי' ע"ו ס"ד, אלא שנהגו ללבנו לא חשיב תיקון).

[24] כמבואר בשו"ע יו"ד סי' עו ס"ד (ויש מי שאוסר השפוד שצלו בו בשר בלא מליחה ... ויש מתירין בכל זה, וכן המנהג להתיר). וברמ"א שם ׁ (ואנו נזהרין לכתחלה, ומתירין בדיעבד).