[1] רי"ף יומא (ב, ב: שבת בראשית מנין ת"ל תשבתו). רא"ש שם פ"ח ס"ח. מ"מ הל' שביתת עשור פ"ב ה"ו בשם המפרשים. שו"ע ס"ב. וכ"ה בשוע"ר סי' תרח ס"א (בסתם): "ואין לי אלא יום הכיפורים, שבת מנין תלמוד לומר תשבתו".

ומה שכתב כאן "יש אומרים", הוא מחמת דעת הרמב"ם (הלכות שביתת עשור פ"א ה"ו): "וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה בחדש בערב, כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי, וכן ביציאה שוהה בעינוייו מעט מליל אחד עשר סמוך לעשירי, שנאמר מערב ועד ערב תשבתו שבתכם".

ובמגיד משנה (שם): "מדברי רבינו נראה שאין תוספת דבר תורה אלא בעינוי, אבל לא בעשיית מלאכה לא ביום הכיפורים ולא בשבתות ... ושם אמרו דאיכא מאן דמוקים לה להאי קרא לדרשה אחריתי". וראה לעיל הערה.

[2] תוס' ברכות כז, א ד"ה דרב צלי (תוספת שבת ויום הכיפורים דקיי"ל שהוא מן התורה). משמעות מ"מ שם. ב"י ד"ה והרמב"ם. דעה הב' בלבוש ס"ד. מ"א סק"ח. אליה רבה ס"ק יב. וראה גם שוע"ר שם: "מצות עשה מן התורה להוסיף מן החול על הקודש". ובמוסגר שם (שהלימוד השני שלומדים מפסוק זה הוא רק אסמכתא).

[3] שיעור התוספת שבת בכניסתו יתבאר לקמן ס"ה. ושיעורו ביציאתו – בשוע"ר סי' רצג ס"א. ונתבאר לעיל (הערה).

[4] דוקא לענין "איסור עשיית מלאכה". ויש מחלוקת הפוסקים אם תוספת זו מועלת אף לענין סעודת שבת, כמבואר בשוע"ר (סי' רסז ס"ג): "כשם שאמרו לענין תפלה כך אמרו לענין קידוש היום שיכול לקדש ולאכול מפלג המנחה ולמעלה, אפילו אם לא התפלל ערבית עדיין, ובאכילה זו שמבעוד יום יוצא ידי חובת סעודה אחת מג' סעודות שחייב לאכול בשבת (כיון שכבר קיבל עליו תוספת שבת נעשה אצלו כשבת עצמה לכל דבר). ויש מחמירים שימשיך סעודתו בלילה עצמו שיאכל כזית לפחות אחר צאת הכוכבים כדי שיקיים ג' סעודות בשבת עצמה, דכיון שג' סעודות אלו למדום חכמים ממה שנאמר ג' פעמים היום אצל אכילת המן בשבת לפיכך צריך לאכלן בעיצומה של יום ולא בתוספתו, וטוב לחוש לדבריהם".

שתי הדעות האלו נרמזו גם בשוע"ר (סי' קפח סי"ז): "היה אוכל בשבת ונמשכה סעודתו עד שחשיכה אפילו כמה שעות בלילה מזכיר של שבת בברכת המזון ... והוא הדין לראש חודש חנוכה ופורים. ויש אומרים שבראש חודש חנוכה ופורים הואיל ואין בהם תוספת מחול על הקדש אינו מזכיר מעין המאורע אחר שיצא היום". הרי שלדעה הב', גם סעודת שבת נכללת בתוספת שבת.

וכן נרמזה הלכה זו בשוע"ר (סי' תצא ס"ג): "להוסיף מחול על הקודש אין צריך כי אם לענין שביתת יום טוב ממלאכה, שזה נלמד ממה שכתוב תשבתו שבתכם ... אבל לענין שאר דברים התלויים בקדושת היום, כגון מצות מקרא קודש עיין סימן תקכ"ט, אין צריך להוסיף מחול על הקודש". והרי סעודת שבת ויום טוב היא חלק ממצות מקרא קודש, כמבואר בשוע"ר (סי' תקכט ס"ג-ה): "איזה עונג זה שאמרו חכמים שחייב אדם לאכול בכל יו"ט ב' סעודות ... שהרי נאמר בו מקרא קדש". וכ"ה בשוע"ר (סי' רמב ס"א): "ומקרא קדש פירשו חכמים לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה".

ואף שנתבאר לעיל (הערה) שיש הפרש בין קבלת תוספת שבת לבין קבלת עיצומו של יום, נראה שגם זה אינו מועיל (לדעת הסוברים שקבלת תוספת שבת אינה מועלת לענין סעודת שבת, כמובא לעיל (מסי' רסז ס"ג): "לקדש ולאכול מפלג המנחה ולמעלה ... יאכל כזית לפחות אחר צאת הכוכבים כדי שיקיים ג' סעודות ... בעיצומה של יום ולא בתוספתו". והיינו אף שהקידוש הוא קבלת עיצומו של יום.

מחלוקת זו היא לענין סעודת שבת, אבל לענין אכילת מצה בליל פסח, לדברי הכל לא מועלת תוספת יום טוב, כמבואר בשוע"ר (סי' תעב ס"ב): "אף על פי שבשאר ימים טובים יכול האדם להוסיף מחול על הקודש לקדש ולאכול מבעוד יום, מכל מקום בפסח אינו יכול לעשות כן, לפי שאכילת מצה הוקשה לאכילת פסח שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, ובפסח נאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה, בלילה ממש. וכיון שאכילת מצה שהיא מן התורה אינו אלא בלילה, לכן גם כל הארבע כוסות שתקנו חכמים אינו אלא בלילה בזמן הראוי לאכילת מצה, שכל מה שתקנו חכמים כעין של תורה תקנו, וכוס של קידוש הוא אחד מן הארבע כוסות, לפיכך צריך בלילה ממש ולא במה שהוסיף מחול על הקודש".

וכן לענין סעודת ליל חג הסוכות, כמבואר בשוע"ר (סי' תרלט ס"כ): "וכיון שאכילת לילה הראשונה נלמד בגזירה שוה מאכילת מצה, צריך להיות דומה לה בכל דבר, דהיינו שלא יאכל ... בסוכה עד לאחר צאת הכוכבים ... כמו באכילת מצה כמ"ש בהלכות פסח".

[אלא שיש חילוק בין ליל פסח – שגם הקידוש צריך להיות בלילה כנ"ל, לבין ליל סוכות – שהקידוש יכול להיות מבעוד יום, רק שיאכל הסעודה בלילה].

וכן הוא גם לענין ליל חג השבועות (אלא ששם הוא מטעם אחר), כמבואר בשוע"ר (סי' תצד ס"ב): "אע"פ שבכל ערבי יו"ט נוהגין להקדים תפלת ערבית של יום טוב מבעוד יום מטעם שנתבאר בסי' רס"ז, מכל מקום בליל שבועות מאחרין להתפלל לאחר צאת הכוכבים, שאם יקדימו ויקבלו קדושת יום טוב בתפלה מבעוד יום הרי זה כמו שחסרו מעט ממ"ט ימי הספירה שלפני חג הזה, והתורה אמרה שבע שבתות תמימות תהיינה. ומזה הטעם אין לקדש גם כן קידוש היום מבעוד יום, אף קודם תפלת ערבית".

[5] היינו לעיקר קדושה ואיסור מלאכה שבימים טובים, משא"כ לשאר המצות הקשורים לחג נתבאר בשוע"ר (סי' תצא ס"ג): "מי שנמשכה סעודתו במוצאי יום טוב האחרון של פסח עד לאחר צאת הכוכבים מותר לאכול חמץ בסעודה, אף שעדיין לא התפלל ערבית ולא הבדיל כלל ... להוסיף מחול על הקודש אין צריך כי אם לענין שביתת יום טוב ממלאכה, שזה נלמד ממה שכתוב תשבתו שבתכם ... אבל לענין שאר דברים התלויים בקדושת היום ... אין צריך להוסיף מחול על הקודש".

ומכל שכן לשאר המצות שאינן קשורות לשבת ויום טוב, כמבואר בשוע"ר (סי' תפט סט"ז): "מותר לספור קודם תפלת ערבית, אפילו במוצאי שבת שמוסיפין מחול על הקודש, שמכל מקום לילה הוא ואינו נחשב ליום העבר אלא ליום המחרת".

[6] ויקרא כג, לב.

[7] משא"כ ראש חודש חנוכה ופורים, שלא נאמר בהם שבות. וכמבואר בשוע"ר (סי' קפח סי"ז): "שבראש חודש חנוכה ופורים ... אין בהם תוספת מחול על הקדש".

ומכל מקום מבואר בשו"ע (סי' תערב ס"א): "מדליקין נר חנוכה ... סוף השקיעה ... ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להדליק מפלג המנחה ולמעלה".

וכן לענין קריאת המגילה נתבאר בשו"ע (סי' תרצב ס"ד): "מי שהוא אנוס קצת ואינו יכול לילך לבית הכנסת, וצריך להמתין עד אחר שיקראו הקהל, וקשה עליו לישב בתענית כל כך, יכול לשמוע קריאתה מבעוד יום מפלג המנחה ולמעלה".

ומהו באמת הטעם בזה, והרי נתבאר לעיל ש"אין בהם תוספת מחול על הקדש", ואם כן איך אפשר להדליק נרות חנוכה ולקרוא המגילה לפני החג – מפלג מנחה ולמעלה?

והנה מקור הלכה זו לענין קריאת המגילה הוא בתרומת הדשן, שכותב הטעם לזה (סי' קט): "דפסק רבינו תם בריש ברכות דקי״ל דמזמן ההוא ואילך חשיבא לילה לענין קריאת שמע".

אמנם כבר הובא לעיל (הערה), דלא קיי"ל בזה כר"ת (לענין קריאת שמע וספירת העומר), כמבואר בשוע"ר (סי' תפט סי"ב): "העיקר כהאומרים שמפלג המנחה אינו חשוב כלילה אפילו לרבי יהודה אלא לענין תפלה בלבד, אבל לא לענין שאר דברים שמצותם בלילה".

וכן הקשה על הלכה זו בפרי חדש (סי' תרצב ס"ק ד): "שלמד כן מההיא שכתבו התוס' בריש ברכות בשם ר"ת דלרבי יהודה דסבירא ליה דזמן תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה הוא הדין לקריאת שמע, ודבריו דחויים מצד רוב הפוסקים שחלוקים עליו, והפסק האמיתי שזמן קריאת שמע הוא משעת צאת הכוכבים וכמ"ש בסימן רל"ה בס"ד, וכל שכן במגילה" [את זה כתב לענין מגילה. וממילא מובן שלענין הדלקת נר חנוכה הוא לדעתו משקיעת החמה, כדלעיל הערה].

ואפשר שמכל מקום סמכו בזה על שיטת ר"ת במקום שאי אפשר, כמבואר בב"ח  והיינו כדלעיל (הערה), שבלית ברירה סמכינן על (סי' תערב): "וכן הש"ץ מדליק בבית הכנסת בעוד היום גדול, דכיון דאי אפשר כדיעבד דמי. וכן בערב שבת לכל אדם".דעת ר"ת בזה.

אמנם אולי אפשר לומר הטעם בזה, שאף דלא קיי"ל בזה כר"ת לענין פלג מנחה בשאר מצוות, ואף שחנוכה ופורים "אין בהם תוספת מחול על הקדש", מכל מקום יש בהם "קבלת עיצומו של יום" מפלג המנחה ולמעלה, וכמו שמצינו גם לענין תענית, כמבואר בקונטרס אחרון (סי' רסג סוף ס"ק ג): "קיבל עליו עיצומו של יום ... אפילו בט' באב שאין בו תוספת, אם קיבל עליו אפילו תעניתו לבד, נאסר בכל חומרותיו".

ואם נכונים הדברים, שהוא מטעם קבלת עיצומו של יום, הרי נתבאר לעיל (הערה), שבמקום שמקבלים עיצומו של יום יש להקדים לזה תפלת המנחה, וכמו בנרות שבת, שנתבאר בשוע"ר (סי' רסג ס"ז): "שכיון שהדליק נר שבת ... תתפלל מנחה תחלה".

ואף שנתבאר לעיל (שם) שזהו דוקא בקבלת עיצומו של יום, ולא בקבלת תוספת השבת. ולכן נאמרה הלכה זו רק באשה המדלקת, משא"כ הבעל יכול להתפלל מנחה גם אחרי הדלקת נרות שבת.

מכל מקום בחנוכה ופורים "שאין בהם תוספת מחול על הקדש", רק קבלת עיצומו של יום על ידי הדלקת נרות חנוכה או קריאת המגילה מפלג המנחה ולמעלה, אם כן צריך לדייק להתפלל מנחה לפני הדלקת הנרות – אף בערב שבת שמדליקין נרות חנוכה מפלג מנחה ולמעלה.

ובאמת כן נתבאר ברמ"א (סי' תרעא ס"ז): "ונוהגין להדליק בבית הכנסת בין מנחה למעריב". וגם כשמדליקין נרות חנוכה בבית נתבאר בס' המנהגים – חב"ד (ע' 70): "מדליקים בין מנחה למעריב".

ויתירה מזו נתפרש שם (ע' 71): "בערב שבת הסדר הוא: מנחה, נר חנוכה, נר שבת". (ובהערה 26): "מנחה ואחר כך נר חנוכה כמו שתמיד קדם להדלקת המנורה (שערי תשובה ופרי מגדים סימן תרע"ט). ועוד שלא יהי' תרתי דסתרי כו'". והיינו כנ"ל, שאם יקבל עיצומו של יום על ידי הדלקת נרות חנוכה, ואחר כך יתפלל מנחה, יהי' זה "תרתי דסתרי".

הרי שדיוק הקדמת תפלת מנחה לפני הדלקת נרות חנוכה, היא יותר מאשר הקדמת תפלת מנחה לפני הדלקת נרות שבת, מטעם האמור לעיל.

וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד ובשעת הדחק נתבאר ברמ"א (סי' תרעא ס"ז): "ויש נוהגין להדליק בערב שבת קודם מנחה" (וראה מ"א שם ס"ק י).

[8] ברייתא יומא פא, ב. ר"ה ט, א. הובא ברי"ף ורא"ש שם. וראה גם שוע"ר שם (בשינוי גירסא). ושם: יכול יהא ענוש כרת כו'. וראה לקו"ש חט"ז ע' 235 הערה 32.

[9] ר"ן סו"פ במה מדליקין וביומא שם, ומ"מ פ"ה ה"ד, בשם הרמב"ן (בתורת האדם שער אבלות ישנה. כתבי הרמב"ן מהדורת שעוועל ח"ב ע' רנב). שו"ע ס"ב.

וסברא זו למד הרמב"ן (שם) מהמשנה (שבת יז, סע"ב): "ובכולן בית הלל מתירין עם השמש", רואים מכאן "דמשעה שהתחיל השמש להשתקע עד זמן [בין] השמשות הוא הזמן ... בכלל תוספת מחול על הקדש מהלך שלשת מילין ורביע מיל, רצה להוסיף כל הזמן הזה מחול על הקדש מוסיף, ואם רצה לעשות מקצתו חול ומקצתו תוספת עושה".

אלא שהרמב"ן מבאר זאת לשיטת ר"ת המבוארת כאן, שבין השמשות מתחיל בסוף שקיעה (ג' מיל ורביע אחר תחלת שקיעה), ולכן כתב שזמן ההוספה מחול על הקדש הוא במשך ג' מיל ורביע אלו שבין תחלת שקיעה לבין סוף שקיעה.

ואילו בסדר הכנסת מבאר לשיטת הגאונים, שבין השמשות מתחיל מיד אחרי שקיעה האמיתית, יוצא אם כן שזמן תוספת מחול על הקודש הוא בזמן שבין שקיעה הנראית לשקיעה האמיתית, כדלעיל הערה (ראה הערות ובאורים גליון תתלא ע' 90).

[10] פסחים צד, א: "רבי יהודה אומר ... כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות, ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין". והיינו שהאדם מהלך 10 פרסאות ביום (40 מיל, במשך 12 שעות, שהם 18 דקות כל מיל), ו-4 מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים (72 דקות).

ופסק רבינו כאן בשלחן ערוך – כשיטת רבינו תם (שבהערה הבאה), שפירוש הדברים הוא, אשר 72 דקות אחרי תחלת השקיעה הוא זמן "צאת שלושה כוכבים" – שנתבאר בברייתא ובגמרא (שבת לה, ב): "כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה".

אמנם בסדר הכנסת שבת ביאר דקיי"ל כשיטת הגאונים וסייעתם, וכפי שאנו רואים במציאות, שמה שמבואר בגמרא פסחים שם, שצאת הכוכבים היא 72 אחרי תחלת השקיעה – היינו צאת כל הכוכבים, ומה שאמרו בשבת שם, שלילה מתחלת בצאת שלושה כוכבים – היינו 20 דקות אחרי השקיעה (כדלעיל הערה).

[11] שלפי שיטתו של רבינו תם, ופירושו בגמרא פסחים (צד, א), שצאת ג' כוכבים הוא 72 דקות אחרי תחלת השקיעה, לפי זה כתבו התוספות (שם): "רבי יהודה אומר משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבע מילין, קשה לר"ת דבסוף במה מדליקין (שבת לד, ב) ... מסקינן התם דבין השמשות דרבי יהודה תלתא ריבעי מיל, והכא קאמר רבי יהודה גופיה ארבעה מילין. וי"ל דהכא קאמר מתחלת שקיעה, דהיינו משעה שמתחלת החמה ליכנס בעובי הרקיע עד הלילה הוי ד' מילין, והתם קאמר מסוף שקיעה".

והיינו שתחלת השקיעה היא כשאין השמש נראית על הארץ, וסוף השקיעה היא כעבור מהלך ג' מילין ורביע, שהם 58 וחצי דקות. והזמן שמתחלת השקיעה עד צאת ג' כוכבים הוא מהלך ד' מילין, שהם 72 דקות (שבזה מיירי הגמרא פסחים). והזמן שמסוף השקיעה עד צאת ג' כוכבים הוא מהלך ג' רבעי מיל, שהם 13 וחצי דקות (שבזה מיירי הגמרא שבת).

וכן כתבו בתוס' שבת לה, א ד"ה תרי תלתי. הובא בר"ן ומגיד משנה שם. שו"ע ס"ב. וכן פסק רבינו בשו"ע שלו סי' שלא ס"ה (והתחלת בין השמשות הוא אחר הילוך ג' מילין ורביע לאחר התחלת השקיעה, כמו שנתבאר בסי' רס"א, והוא לערך רביעית שעה קודם צאת הכוכבים), ובסי' תרח ס"ג (מתחלת השקיעה שאין השמש נראה על הארץ, עד בין השמשות, שהוא ג' רביעי מילין קודם הלילה ... הוא מהלך ג' מילין ורביע).

אמנם בסדר הכנסת שבת הוכיח מדברי הפוסקים ומהחוש הנראה במציאות, כשיטת הגאונים (כדלעיל הערה ואילך), שבין השמשות מתחיל מיד אחר שקיעת החמה (שקיעה האמיתית), וכעבור 20 דקות (בימים השוים בארץ ישראל) הוא צאת שלושה כוכבים. ומה שאמרו בפסחים (צד, א) שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא מהלך ד' מיל – הכוונה היא לצאת כל הכוכבים. ואם כן אין כל סתירה בין הברייתא והגמרא בשבת לבין הברייתא והגמרא בפסחים (כדלעיל הערה הקודמת, והערה).

[12] ראה לעיל (הערה).

[13] רא"ש (יומא פ"ח סי' ח): "ותוספת זה צריך שיהא קודם בין השמשות, דאילו בין השמשות ספק יום ספק לילה הוא, ואם עשה מלאכה בשני בין השמשות בשוגג חייב חטאת, ואינה נקראת תוספת, דבלאו ריבוי דקרא צריך לפרוש מספק, וגם ספק כרת יש בו".

וכן הוא בשוע"ר סי' תרח (ס"ב-ג): "ותוספת זה צריך שיהא קודם בין השמשות דאלו בין השמשות עצמו (ספק יום) ספק לילה הוא ואינו נקרא תוספת ואף אם לא היה הכתוב מזהיר עליו היה צריך לפרוש מספק עבירה. ותוספת זה אין לו שיעור אלא שמתחלת השקיעה שאין השמש נראה על הארץ עד בין השמשות שהוא ג' רביעי מילין קודם הלילה והזמן הזה שהוא מהלך ג' מילין ורביע רצה לעשות כולו תוספת עושה רצה לעשות מקצתה עושה ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי מחול על הקודש".

וראה קונטרס אחרון (סי' רסג ס"ק ג): "שגם הבין השמשות הוא בכלל התוספת בעל כרחו, אף אם הוא יום, כיון שהוא סמוך לחשכה ממש, ואף שלא קבלו הרי מקובל ועומד הוא מהר סיני".

[14] סברא זו למדו תוס' (ברכות כז, א ד"ה דרב צלי) מהגמרא (שם): "דרב צלי של שבת בערב שבת". ומפרשים התוס' (שם): "מיירי שמקבל עליו שבת מיד ... דסבירא ליה כרבי יהודה ... לענין תפלת הערב, שהיא שעה ורביע קודם הלילה". הרי שאפשר לקבל השבת מפלג המנחה ולמעלה.

וכ"ה ברא"ש (ברכות פ"ד ס"ו): "שהיה מקבל עליו שבת באותה שעה, כי יכול לקבל עליו שבת מבעוד יום, ובלבד מפלג המנחה ולמעלה". טור רס"י רסז. אגור סי' שסא, בשם שו"ת מהרי"ל החדשות סי' מה אות ד. רמ"א ס"ב. וכ"ה בשוע"ר סי' רסג ס"ו. סי' רסז ס"ב. סי' תרח ס"ז.

[15] בגמרא (ברכות כו, ב): "מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה ... פלג מנחה ... י"א שעות חסר רביע". וברש"י (שם): "זמן תמיד של בין הערבים בכל יום מתשע שעות ומחצה ... חלק את ב' שעות ומחצה שעות הנותרים ביום, ותמצא פלג אחרון של מנחה מי"א שעות חסר רביע ולמעלה".

[16] פירוש המשניות להרמב"ם (ברכות פ"א מ"ב): "ודע, כי כל השעות הנזכרות בכל המשנה, הם השעות הזמניות, וענין הזמניות הם השעות שיש מהם י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה".

וכן כתב בפרי חדש (סי' נח ס"א): "ודע שכל שעות המוזכרות בכל מקום הם שעות זמניות בין בקיץ בין בחורף מתחלקת הלילה לי"ב שעות וכן היום מתחלק לי"ב שעות אחרות".

וכ"ה בשוע"ר (סי' נח ס"ג): "ושעות אלו הם זמניות, שכל יום בין ארוך בין קצר נחלק לי"ב שעות". וכן הוא בשוע"ר (סי' פט ס"א. סי' תמג ס"ד).

ורק לענין תקופות החישוב הוא לפי שעות השוות, כמבואר בשוע"ר (הל' נדה סי' קפד קו"א ס"ק ג): "אלא דלענין חישוב תקופות אינו כן, כמו שכתב הלבוש באו"ח סי' תכ"ח ... שהיום הוא משש שעות לפני חצות היום עד שש שעות אחר חצות, וכן בלילה".

[17] באופן חישוב השעות הזמניות יש ב' שיטות, כמבואר במ"א (סי' רלג ס"ק ג): "בתרומת הדשן משמע שמשערין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ... אבל בלבוש ובלחם חמודות כתבו דמשערין מהנץ החמה עד שקיעתה".

ולענין קריאת שמע כתב המ"א (סי' נח ס"ק א): "נראה לי דהכא לכולי עלמא מנינן מעלות השחר". ולמד זאת ממשמעות הגמרא (ברכות ג, א) והתוס' שם (ד"ה למאן דגני). ונתבארו הוכחותיו בדגול מרבבה ובלבושי שרד וביד אפרים על המ"א שם (על הסתירות במ"ש בזה המ"א בכמה מקומות, ראה זמנים כהלכתם ע' עד-ז).

ולפי זה נפסק בשוע"ר (סי' נח ס"ג): "ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות מעלות השחר ... ושעות אלו הם זמניות", שהשלוש שעות זמניות הן מעלות השחר. וכן לענין זמן תפלה נפסק בשוע"ר (סי' פט ס"א): "אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר".

וגם לענין פלג מנחה, שבזה הובאו כנ"ל ב' דעות, נפסק כאן בשוע"ר כדעת תרומת הדשן הנ"ל: "דהיינו שעה ורביע זמניות קודם הלילה" (ולא קודם שקיעת החמה). וכן הוא בשוע"ר (סי' רסג ס"ו): "שהוא שעה ורביע זמניות קודם הלילה".

אמנם לענין סוף זמן חמץ בערב פסח נפסק בשוע"ר (סי' תמג ס"ד): "שעות הללו משערין אותן לפי ענין היום ... לפי שהיום דהיינו מנץ החמה עד שקיעת החמה הוא נחשב לעולם לי"ב שעות בין שהוא ארוך בין שהוא קצר".

ואין לומר שרק לענין קריאת שמע פסק רבינו שמחשבין מעלות השחר עד צאת הכוכבים (כדברי המ"א שבזה יש הוכחה מהגמרא והתוס'), שהרי גם לענין פלג המנחה פסק כאן שמחשבין מעלות השחר עד צאת הכוכבים (ראה הערות ובאורים תשפט ע' 79. תשצ ע' 70).

וכתב על זה באבני שהם (סי' ט ס"ז. הובא בהערות בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' נח ס"ג): "נוכל לתרץ גם כן, שמפני שזמן קריאת שמע הוא מדאורייתא החמיר כדעת התרומת הדשן, כפי הכלל אשר בידינו דכל ספק בשל תורה לחומרא כנ"ל. והזמן של אכילת חמץ בערב פסח הוא רק שעות דרבנן, הקיל בהן לחשוב מהנץ החמה עד השקיעה, כמו כל ספק דרבנן דלקולא".

והנה כל זה הוא בשוע"ר, אבל אחר כך חזר בו רבינו אף לענין קריאת שמע (פסקי הסדור, הלכות קריאת שמע): "זמן קריאת שמע של שחרית שהוא רביע היום ... שבמדינות אלו נץ החמה בקיץ הוא בערך ג' שעות ומחצה אחר חצות לילה, ורביע היום ארבע שעות ורביע, נמצא כלה הזמן בג' רביעי שעה שמינית". הרי שגם לענין קריאת שמע מחשבין את השעות זמניות מנץ החמה עד שקיעת החמה. ומזה מובן שכן הוא מכל שכן לענין פלג המנחה, שמחשבין את השעות הזמניות מנץ החמה עד שקיעת החמה.

ולכן העיר ב"פסקי הסדור" (סעיף קכו): "זהו [האמור כאן שפלג מנחה הוא "שעה ורביע זמניות קודם הלילה"] לפי פסק אדמו"ר בשו"ע סי' נ"ח דחשבינן היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים, אבל לפי מ"ש בסידור דחשבינן היום מנץ החמה עד השקיעה, ממילא הוי פלג המנחה שעה ורביע זמניות קודם השקיעה".

וטעם חזרתו מובן, על פי מה שנתבאר ב"שיעורי ציון" (סי' לח): "דשיטה זו לחשוב היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים, אפשר רק לשיטת ר״ת דג׳ מילין ורביע אחר שקיעת החמה הוי עדיין יום גמור, ולילה הוא ד׳ מילין אחר שקיעת החמה, כשיעור שישנו מעלות השחר עד הנץ החמה. אבל לשיטת הגאונים דבין השמשות מתחיל תיכף ומיד אחר השקיעה ונמשך זמן מועט, ואחר שליש שעה בערך הוי לילה גמור, אי אפשר לחשוב היום מעלות השחר עד צאת כל הכוכבים, שאז כבר כשעה שלימה מן הלילה".

והיינו שאם נחשוב לשיטת הגאונים השעות הזמניות מעלות השחר עד צאת שלושה כוכבים, לא יהי' "חצות" בחצי היום, וזה אי אפשר, שהרי "חצות" הוא כאשר החמה היא בראש האדם, כמבואר בפסחים (יב, ב): "שית יומא בי קרנתא קאי", וכ"ה בכ"מ בש"ס ופוסקים. ואין לחשוב את השעות הזמניות מעלות השחר עד צאת כל הכוכבים, שהרי לשיטת הגאונים זמן זה הוא כשעה שלימה מן הלילה (וכעין זה נתבאר בכמה ספרים, נלקטו ב"הזמנים בהלכה" ע' קיד-ט. וב"זמנים כהלכתם" ע' עח-פ).

ולכן כתב בשו"ת ארץ צבי (סי' קיג): "לפמ״ש הרב ז״ל בסידור, דעיקר הלכה הוא כהגאונים ז״ל ... לפי זה על כרחך צריך לומר כדעת הלבוש דזמן פלג המנחה הוא שעה ורביע קודם שקיעת החמה".

יוצא אם כן לפי מסקנת רבינו בסדורו, שאפשר לקבל תוספת שבת משעה ורביע זמנית קודם תחלת השקיעה (כמו לדעת היראים דלקמן).

אלא שלפום ריהטא נראה, שלפי מסקנת רבינו בסדר הכנסת שבת, מחשבים את 12 השעות זמניות של היום מעת נץ החמה האמיתי (כשהשמש מתחלת לזרוח בראשי ההרים) עד השקיעה האמיתית (בעת סילוק זריחת השמש מראשי ההרים, כדלעיל הערה). וראה לקמן בסוף הספר בהערותיו של הרב יוסף יצחק שי' פייגלשטוק (סעיף יו"ד). לעיל הערה בסופה.

[18] כי יש לנו שני זמנים לתחלת קבלת תוספת שבת:

(א) מתחלת השקיעה, כפי שלמד הרמב"ן מממשמעות המשנה (שבת יז, סע"ב): "מתירים עם השמש".

(ב) מפלג המנחה, כפי שלמדו התוס' ממשמעות הגמרא (ברכות כז, א): "דרב צלי של שבת בערב שבת".

לכן כותב רבינו, שעיקר זמן קבלת תוספת שבת הוא מתחלת השקיעה (כדברי הרמב"ן), ואם רוצה להקדים מזמן פלג המנחה (כדברי התוס'), הרשות בידו ונאסר בעשיית מלאכה.

וההפרש ביניהם הוא כמה דקות, שהרי תחלת השקיעה היא 72 דקות לפני צאת הכוכבים, ואילו פלג המנחה הוא שעה ורבע (75 דקות) לפני צאת הכוכבים, הרי שההפרש ביניהם הוא 3 דקות (ראה מנחת כהן מאמר ב פ"א. מ"א סי' רסא ס"ק י. אלא שהפרש זה משתנה בין הקיץ לבין החורף, ובין מקום למקום).

וכל זה הוא לשיטת ר"ת שנתבארה כאן, אבל בסדור של רבינו ובסדר הכנסת שבת פסק:

(א) כהגאונים שבין השמשות מתחיל מיד אחרי השקיעה האמיתית, ועיקר זמן קבלת תוספת שבת הוא משקיעה הנראית עד שקיעה האמיתית (כדלעיל הערה 9).

(ב) שהשעות זמניות הן מנץ החמה עד שקיעת החמה, ופלג המנחה הוא שעה ורבע זמניות לפני השקיעה האמיתית (כדלעיל הערה הקודמת), ואם רוצה להקדים מזמן פלג המנחה (כדברי התוס'), הרשות בידו ונאסר בעשיית מלאכה.

וההפרש ביניהם הוא יותר משעה, שהרי שקיעה הנראית היא כמה דקות לפני השקיעה האמיתית, ואילו פלג המנחה הוא שעה ורבע לפני שקיעה האמיתית.

[19] רבינו ירוחם נתיב ז סוף ח"א. מ"א סק"י. וכמבואר בברייתא שבת (כג, ב): "ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר". ובשוע"ר (סי' רסג ס"ו): "לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול, לפי שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת, וגם לא יאחר. ואם רוצה להדליק הנר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת באותה שעה סמוך להדלקה רשאי, כי כיון שמקבל עליו שבת לאלתר אין זו הקדמה. ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה, שהוא שעה ורביע זמניות קודם הלילה".

[20] מ"א (סק"י): "כיון דיש אומרים דחשבינן מתחלת השקיעה לכתחלה יש להחמיר שלא לעשות מלאכה".

[21] רא"ם יראים השלם סי' רעד. הובא בהגהות מרדכי סו"פ במה מדליקין. אגודה סי' מט. ב"ח ס"ב. ובשו"ת שלו סי' קכו וסי' קנד, ובחדשות סי' נא. מ"א ס"ק ט. וראה מ"מ וציונים (אשכנזי).

[22] ב"ח שם. מ"א סק"ט. וראה דברי נחמיה או"ח סי' טו. אור ישראל גליון כט ע' סז-ח.

וראה גם שוע"ר (סי' רסז ס"ב): "מפלג מנחה ולמעלה ... שיש מצוה כשמתפלל אותה מבעוד יום שמוסיף מחול על הקודש ... יכול לקבל תוספת שבת קודם תפלה".

[23] היינו לאנשי מעשה שהם עצמם אינם מדליקים הנרות, רק נשיהם מדליקות הנרות, והם פורשים ממלאכה קודם. וראה משמרת שלום סי' כו ס"ו. הערות בשו"ע אדמו"ר הזקן.

[24] כמבואר בשוע"ר סי' רסג ס"ו, שלא להדליק קודם פלג מנחה (וכדלעיל הערה 19).

[25] כמבואר בשוע"ר (סי' רסז ס"ב): "נוהגין להקדים תפלת ערבית יותר מבימות החול, ונכון הוא, כדי להקדים קבלת שבת בכל מה שאפשר, רק שיהא מפלג המנחה ולמעלה".

וכל זה מעיקר הדין, אבל למעשה כבר הובא לעיל (הערה) מנהגינו שלא להתפלל ערבית לפני צאת הכוכבים.

ולכן במדינות הצפוניות, שקשה לאחר את כניסת השבת עד צאת הכוכבים שהיא שם בשעה מאוחרת מאד. ובפרט בבתי חב"ד, שאם תהי' סעודת שבת אחרי תפלת ערבית שהיא אחרי צאת הכוכבים המאוחרת, יהי' קשה לצפות שיבואו קהל המתקרבים לתפלה ולסעודת שבת.

הדרך הכי נוחה ונכונה היא להדליק נרות שבת, ולקדש, ולהתחיל סעודת שבת, מיד אחרי פלג המנחה, ולהמשיך בסעודה ודברי תורה עד אחרי צאת הכוכבים, ואז להתפלל ביחד, ואחרי התפלה להמשיך הסעודה, או יאכלו עוד כזית, ויברכו ברכת המזון.

וכמבואר כל זאת בשוע"ר (סי' רסז ס"ג): "כשם שאמרו לענין תפלה כך אמרו לענין קידוש היום שיכול לקדש ולאכול מפלג המנחה ולמעלה, אפילו אם לא התפלל ערבית עדיין, ובאכילה זו שמבעוד יום יוצא ידי חובת סעודה אחת מג' סעודות שחייב לאכול בשבת (כיון שכבר קיבל עליו תוספת שבת נעשה אצלו כשבת עצמה לכל דבר). ויש מחמירים שימשיך סעודתו בלילה עצמו שיאכל כזית לפחות אחר צאת הכוכבים, כדי שיקיים ג' סעודות בשבת עצמה, דכיון שג' סעודות אלו למדום חכמים ממה שנאמר ג' פעמים היום אצל אכילת המן בשבת לפיכך צריך לאכלן בעיצומה של יום ולא בתוספתו, וטוב לחוש לדבריהם".

ואף שיש איסור לאכול חצי שעה קודם שהגיע זמן קריאת שמע ותפלת ערבית, כמבואר בשוע"ר (שם ס"ד): "אסור לו להתחיל לאכול כחצי שעה סמוך לצאת הכוכבים".

מכל מקום הרי בענינינו כבר התחילו הסעודה בהיתר – קודם חצי שעה זו, שאז אין צריך להפסיק, כמובא בשוע"ר (סי' ע ס"ה): "במה דברים אמורים כשהתחיל באיסור, דהיינו שהתחיל לאכול תוך חצי שעה ... אבל אם התחיל בהיתר, אין צריך להפסיק אפליו לקרות קריאת שמע".

ואפילו אם התחילו את הסעודה תוך חצי שעה לצאת הכוכבים, שאז כשמגיע צאת הכוכבים צריכים להפסיק לקריאת שמע, הרי כבר כתבנו לעיל, שמיד שמגיע זמן צאת הכוכבים יתפללו כולם ערבית, ואחר כך ימשיכו הסעודה, או יאכלו עוד כזית ויברכו ברכת המזון.

[26] [ר]מ"א סי' רסג ס"ד. ראה משמרת שלום סי' כו סעי' ו. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 117.

[27] סעיף ו: "ואם הדליק הנר בעוד היום גדול ולא קיבל עליו שבת מיד צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, כדי שתהיה ההדלקה עצמה ניכרת שהיא לכבוד השבת".

[28] כמבואר בשוע"ר סי' רסג סכ"ב וש"נ. וראה גם מ"א סי' רלה ס"ק ג. דברי נחמי' סוס"י טו.

[29] ראה גם שוע"ר (סי' שלא ס"ה): "ואף שיש אומרים שמתחלת השקיעה היא לילה ... מכל מקום הרי במדינות אלו אין אנו חוששין כלל לדבריהם, שלפעמים אין מקבלים שבת ועושים כל המלאכות עד רביעית שעה קודם צאת הכוכבים".

וכל זה הוא לפי מה שפסק כאן ששעות זמניות נחשבים מעלות השחר עד צאת הכוכבים – לשיטת ר"ת.

אמנם לפי מה שפסק בסדור ובסדר הכנסת שבת, ששעות זמניות נחשבים מנץ החמה עד שקיעת החמה (כדלעיל הערה 18), אם כן אפשר גם להדליק הנר ולהתפלל ערבית של שבת עד שעה ורביע זמניות שקודם תחלת השקיעה.

[30] רש"י לה, ב ד"ה בשיעורי דרבנן. טור ושו"ע ס"ג.

[31] כאן מפרש כנראה, שהשמש בראשי האילנות היינו שהאדם העומד במזרח רואה את השמש בגובה האילנות, לפני שיורדת תחת האופק, אשר זמן זה הוא "הרבה קודם תחלת השקיעה".

אמנם בסדר הכנסת שבת (ראה לעיל הערה) מבאר "דהיינו בעוד השמש זורח בראשי האילנות", שהוא קצת אחרי סילוק השמש מעיני האדם העומד בארץ. וראה מ"מ וציונים.

[32] רב[א] לה, ב. טור ושו"ע שם. וראה שו"ת רבינו דלקמן.