X

עץ עבות אמר רחמנא מ"מ. ולקמן אמרינן ערבי נחל אמר רחמנא מ"מ, ופירוש שניהם דכי קפדינן אשם לווי היינו היכא דאפקיה רחמנא בשם פרטי כגון אזוב ומרור וכיוצא בהן, אבל הכא כל היכא דהוי עץ עבות או שהערבה ממין הגדל על הנחל בהכי סגי דלהכי אפקיה רחמנא בשם כלל.

תנו רבנן יבשו רוב עליו ונשתירו בו ג' בדי עלין לחין. פי' הני ג' בדין לאו היינו ג' בדין דעלמא שהן ג' הדסין דאם כן היינו כוליה שיעורא ואפילו לרבי ישמעאל ומאי בעינן תו, אלא פירושו ג' קינין שיש בכל אחד שלש עלין, ופריש רב חסדא שצריך שיהו בכל אחד מן ההדסין [בראשו], פי' קן אחד לכל הדס בראשו, ונקיט לה אליבא דרבי ישמעאל משום דלכתחילה בעי' ג' הדסים משום נוי אבל מדינא בהדס אחד סגי שיהא קן לח בראשו, ולחין דקאמרינן למעוטי יבשין דהא אמרינן וכולן כמושין כשרים, ושלא כדברי ראב"ד ז"ל, ונראין דברים דכולה מילתא תליא בראש ההדס שכשם שאם הוא לח מציל על השאר שהוא יבש כולו כך אם הראש יבש פסול ואף על פי שהשאר כולו לח. מפי מורי נר"ו.
בעי רבי ירמיה נקטם ראשו מערב יום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב מהו. פי' והיינו דחוי מעיקרו כי כשחל יום טוב שהיה זמן מצותו היה פסול ונדחה ממצותו אבל כל שהוכשר מערב יום טוב לא הוי דחוי כלל כדלקמן, וכל שהיה כשר כשחל יום טוב ואח"כ נדחה שנקטם ראשו וחזר ונראה שעלתה בו תמרה מיקרי נראה ונדחה דאיבעיא לן לקמן אם חוזר ונראה, ומי שנראה ונדחה חמור יותר מדחוי מעיקרו וכדאמרינן לקמן דחוי מעיקרו פשוט מינה נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט מינה, ודין הוא שאין זה שהיה דחוי ולא נכנס לכלל הכשר מעולם כזה שכבר נראה ונכנס לכלל הכשר ונדחה ממנו דכיון שיצא מן הכלל שוב אינו חוזר, והא דאתינן למפשט בעיין מההיא דכסוי הדם דהוי נראה ונדחה דחמיר, בכל שכן אתינן עלה דכיון דבנראה ונדחה דחמיר טפי אמרינן אין דיחוי כל שכן בהא דבעינן דקיל טפי דהוי דיחוי מעיקרו וסלקא בתיקו, מיהו לקמן בשמעתין איפשיטא דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ודכותה בתלמודא, ואפשר דהכא נמי לא סלקא בתיקו אלא ההיא דכסוי הדם דלא ידעינן אי תנא מפשט פשיטא ליה או מספקא ליה, ולא ידעינן לאיפלוגי בינייהו למימרא דאע"ג דההיא ספיקא, דחוי מעיקרא לא הוי דחוי, ולקמן ברירנא דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי אבל נראה ונדחה חוזר ונראה הוי ספיקא ואזלינן בה לחומרא, זו שיטת רבותי ולא נהירא.
וכי האי בעיא איבעיא לן במסכת ע"ז גבי (ע"ז) [אשירה] שבטלה עכו"ם לולב מהו למצוה אי אמרינן יש דיחוי או לא ולא אפשיטא, ומסתברא לי דלא דמי ההיא דהתם וההיא דלעיל דנקטם ראשו להא, דהכא +ר"ל ההיא דענביו מרובות+ כיון שיש בידו למעטן ולתקנן לא חשיב דחוי, אבל גבי נקטם ראשו שאין בידו להעלות בו תמרה ובידי שמים הוא דלמא יש דחוי ולהכי סלקא בתיקו, מיהו עיקרא דמילתא דר"ל ורב דימי דהתם ליתא, דלולב של ע"ז שנטלו אפילו קודם ביטול יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו כרבא ואפילו הכי בדיעבד בתלוש אסור להדיוט קודם ביטול מדאצטריך לטעמא דלאו ליהנות ניתנו כדברירנא בדוכתא, אבל לכתחילה לא יטול קודם בטול אבל לאחר בטול אפילו לכתחילה שרי, ומשום דחוי ליכא דכיון דקודם בטול נמי בדיעבד יצא לא חשיב דחוי, כנ"ל.
לימא כתנאי עבר ולקטן כו', פי' ולא סגי דתהוי פלוגתא דהני תנאי אלא או בדחוי מעיקרו או בתעשה ולא מן העשוי, ומעיקרא ס"ד דלא בעינן בלולב תעשה ולא מן העשוי ופלוגתא בדחוי מעיקרו, ואסיקנא דפלוגתייהו אי חשיב תעשה ולא מן העשוי ובלולב צריך אגד קא מיפלגי אלא דכולי עלמא דחוי מעיקרו לא הוי דחוי, ולא אמרינן דלכולי עלמא דחוי מעיקרו הוי דחוי משום דהכי משמע טפי דהא הכי אסיקנא לקמן.