X

מתניתין רבי ישמעאל אומר ג' הדסים ואפילו שניהם קטומים. אפשר דרבי טרפון לא קפיד אשלשה אלא דנקיט סירכא דרבי ישמעאל, ולא אתא איהו למימר אלא שאין קטימה פוסלת, אבל במנינא דלמא כרבי עקיבא סבירא ליה דמכשר בהדס אחד והכי משמע לקמן בגמרא.

רבי עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד. פי' שאינו קטום והיינו דלא פריש לה, והכי מוכח בגמרא דאמרינן ולדרוש להו כרבי עקיבא ופרקינן דחד ולא קטים לא שכיח. ופירוש קטומין כתב רבנו אלפסי ז"ל קטימת הראש, והשיבו עליו דאם כן מתניתין דתנן נקטם ראשו פסול אינה הלכה דהא קיימא לן כרבי טרפון דמכשר בקטומין, ועוד היכי אמרינן לקמן דחד ולא קטים לא שכיח שהרי הרבה מצויין מהם שאינם קטומי הראש, ועוד מה טעם להכשיר בנקטם ראשו של הדס יותר משאר המינין, ועוד מדאמרינן בתורת כהנים ומייתי לה בירושלמי שני דליות ואחד שאינה קטומה הרי שקראו דליות לקטומין ונראה שאינם קטומי הראש כי מה ענין לקרותם דליות, ועוד דאם כן דאידחיא לה סתם מתניתין דלעיל אידחיא כולה שמעתא דשקלינן וטרינן בנקטם ראשו ועלתה בו תמרה והיאך תהיה כל אותה סוגיא דלא כהלכתא, וכי תימא דאע"ג דהלכתא כרבי טרפון לא דרשינן לה בפרקא מפני שמצוה בשאינו קטום להידור מצוה, והיינו דלא דריש שמואל לקמן, ולהכי מהדרינן ושקלינן וטרינן בדין עלתה בו תמרה כדי שיהא הדור מצוה, הא ליתא דניחא דליהדר בתריה לכתחילה, אבל בשנקטם ראשו ועלתה בו תמרה היכי איכא למימר ביה דליהוי דיחוי דהא כשר הוה לגמרי מדינא ובדיעבד יצא, והדור מצוה דלכתחילה לא עביד ליה דיחוי כלל כיון דהשתא עלתה בו תמרה והוי הדור בהכי דהא כי לא עלתה בו תמרה יוצאין בו ומברכין עליהם.
ורבינו הגדול ז"ל רצה לזכות רבנו אלפסי ז"ל המקום ידינהו לזכות, וכתב דנקטם ראשו היינו קטומין ואידחיא לה סתמא דלעיל דהויא ליה סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם, ומאי דאמרינן דחד לא קטים לא שכיח זהו במקומו של שמואל שהיו מביאין ההדס ממקום רחוק ומתייבש הראש בדרך שהוא רך ונקטם ולא היה מצוי אפילו אחד שלא יהא ראשו קטום, וכדאמרינן לעיל השתא עבות ג' לא משכחינן אלמא לא היה ההדס מצוי להם, והא דמכשרינן בנקטם ראשו של הדס יותר משאר מינין משום דעל ידי שהוא עבות בעלין אין הקטימה ניכרת בו כמו בשאר המינין, ומה שקראו אותם בתורת כהנים ובירושלמי דליות הענפים שהם קטומי הראש נקראין דליות והם הזמורות בלשון הפסוק והם הענפים שדרכן לקטום את ראשם כדי שירבו בענפים ולפיכך נקראין זמורות על שם שזומרין אותם מלשון לא תזמור ומלשון דליות אמרו במשנה (פאה פ"ז) המדל בגפנים כלומר הזומר, ומה שלא אמרו במשנתנו וקטומי הראש לפי שכבר שנינו למעלה נקטם ראשו ונתפרש לנו שהקטימה בראש היא, וכולה סוגיא דלעיל דשקלו וטרו בעלתה בו תמרה כולהו ס"ל דקטומין כשרין כרבי טרפון אלא דבעו הדור מצוה, חוץ מרבי ירמיה דבעי (איהו) [אי הוי] דיחוי מעיקרו דאיהו ודאי פליג וסבר דלית הלכתא כרבי טרפון ואידך אמוראי לא חשו ליה וקא מהדרי ליה לפום טעמיה, ורבינו ז"ל רב חסד ודן לזכות וממשכן נפשיה אדמרן אף על גב דלא סבירא ליה, דודאי הני כולהו דחייתא נינהו ואפוקי לישנא ושמעתתא מפשטייהו.
והנכון כמו שפירש הרב בעל המאור ז"ל זקנו של רבינו נ"ר, דנקטם הראש לחוד וקטומים לחוד, ופירוש קטומין שדרך ההדס שיוצאין מצדדיו בדין קטנים ופארות והם מפסיקין בקינא דלא הוו תלתא בחד קינא וצריך לקטום אותם משם וכשקוצצין אותם מהם נקראים הבדים קטומין, ומאן דפסיל סבר דהפסקה היא ולא הוי הדר ורבי טרפון סבר דלא הוי הפסקה והדר הוא, והשתא קיימא לן כסתם מתניתין דלעיל דנקטם ראשו פסול דומיא דשאר מינין ואתיא כהלכתא כולה שמעתא דשקלי בעלתה בו תמרה, ואתי שפיר מאי דאמרינן דחד ולא קטים לא שכיח כי רחוק הוא להמצא ענף של הדס שלא יצאו פארות ובדין מצדדיו, והיינו דמיקרו קטומין סתם ומיקרי נמי דליות על שם שקוצצין אותם מלשון המדל בגפנים וכמו שנאמר ורעו דליותיו וזה נכון, מפי מורי רבינו נר"ו.
גמרא תניא אמר רב ישמעאל מנין שמעכבין זה את זה ת"ל ולקחתם לכם שתהא לקיחה תמה. אמרינן במסכת מנחות לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין, פירשו רבותינו ז"ל דכי אמרינן יש לו אין מעכבין בשהיו כולם ברשותו כשנוטלן אלא שנטל כל אחד בפני עצמו, שאין צירוף מעכב כיון דאין לולב צריך אגד, אבל אם יש לו מין אחד ואין לו שאר מינין אלא שהגיעו לידו אח"כ ונטלן אחד אחד לא יצא כיון שלא היו כולן ברשותו כשנטל כל אחד מהן, אבל מורי הרב כתב בשם רבותינו ז"ל שאין הכונה אלא שיטול את כולן וכל שנטלן כולם אף על פי שלא היו ברשותו ביחד יצא דיש לו קרינא ליה כיון שנטלן כולן, מיהו אין ראוי לברך על הלולב אלא אם כן ברי לו שיגיעו לידו כולן, שאע"פ שהברכה על הלולב, אינה אלא בשיש לו הכל ושמא לא יהיה לו והוי ברכה לבטלה, ואף על פי שהפסיק ושח בין מין למין אין זה הפסק כדאמרינן (ר"ה ל"ד ב') בשמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום וכדפרישנא התם.
אמר בוריא אמר רב אמי חזר בו רבי ישמעאל. יש שפירשו שחזר בו ממה שאמר ואחד שאינו קטום והודה לרבי טרפון שמכשיר אפי' שלשתן קטומין, וליתא כלל דכיון דהיינו מילתא בתרייתא דרבי ישמעאל דתניא במתניתין מנא לן דחזר בו הוה ליה למימר שלא אמרה מעולם, ותו דאם כן היאך פסקו הלכה כרבי טרפון דמשמע הלכה מכלל דפליגי, ואי משום דרבי עקיבא פוסל בקטום, יחידאה הוא, וכל שכן לדברי האומר דרבי עקיבא מכשיר אפילו בקטום דהדס אחד אמר רחמנא מ"מ, והנכון לפרש שחזר בו רבי ישמעאל בסוף דבריו כשאמר ואחד שאינו קטום ממה שאמר בתחלת דבריו דצריך ג' הדסים וחזר והודה לרבי עקיבא שמכשיר בהדס אחד ובעי ליה דלא ליהוי קטום, והא דבעינן שנים קטומין לאו מדינא אלא להדור מצוה ולהכי סגי ליה בקטומין, והאחד שאינו קטום צריך מן הדין ושנים קטומין להדור וכן מפורש בירושלמי.
מאי טעמא אילימא משום דמיקל לידרוש להו כרבי עקיבא דמקל טפי. תמיהא מילתא טובא כיון דשמואל כרבי טרפון סבירא ליה היכי מצי דריש כרבי עקיבא דלית הלכתא כוותיה לדידיה, ובתוספות פירשו דהכי קאמר ודאי דשמואל דפסק כרבי טרפון אזדא לטעמיה דאמר לזבינייא דרישנא לכו כרבי טרפון דאלמא כרבי טרפון סבירא ליה, דאי ס"ד דלאו כרבי טרפון סבירא ליה והא דאמר להו דרישנא לכו כרבי טרפון לאו משום דסבר לה כרבי טרפון אלא כדי לאיים עליהם כי היכי דלשוו ולזבנו, לימא להו דרישנא לכו כרבי עקיבא דמיקל טפי והיה מאיים על המוכרים יותר, אלא ודאי בדוקא קאמר הכי ולא להפחידם, ודחינן דלמא להפחידם קאמר והא דלא מאיים להו בדרבי עקיבא משום דחד ולא קטים לא שכיח ודרבי טרפון הוי הפחדה טפי, ולא נהירא כלל חדא דהיכי אפשר דלהוי שמואל גונב דעתם להפחיד בשקר, ועוד דנפיק מיניה חורבא למאן דשמע או לאוונכרי גופייהו דעבדי הושענא דידהו בקטומין כסבורין דבקושטא קאמר לה שמואל, ועוד דכל היכא דאמר לה שמואל להאי לישנא בדוקא קאמר לה ובקושטא, דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים ל' א') אמר רב קדרות בפסח ישברו ושמואל אמר אל ישברו דסבר לה כרבי שמעון כו' ואמרינן ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו וזבינו ואי לא דרישנא לכו כרבי שמעון, והתם ודאי בקושטא קאמר להו, דפרכינן עלה ולדרוש להו ופרקינן אתריה דרב הוה, ומדפרכינן ולדרוש להו ודאי מוכחא מילתא דקים לן דכי האי לישנא דוקא הוא ואזדא לטעמיה.
ובעיקר קושייתינו תירץ רבינו הגדול ז"ל דאע"ג דפסק שמואל הלכה כרבי טרפון בקטומין שהקטום הדר ואינו מעכב, קים לן דבמניינא הלכתא כרבי עקיבא דסגי ליה בהדס אחד, דהא רבי טרפון לא משמע דפליג במנינא וכי פליג נמי כבר חזר בו רבי ישמעאל והודה לרבי עקיבא ומכשר בחד והוה ליה רבי טרפון יחידאה, ומשום הכי אקשינן בהדיא דלדרוש להו כרבי עקיבא דקים להו דהלכתא כרבי עקיבא, ואפילו תימא דלא בעי למדרש כקולי תרוייהו לאכשורי בחד וקטים מ"מ לידרוש כרבי עקיבא לחודיה דמכשיר בחד ולא קטים דהוי קולא טפי, ומהדרינן דחד ולא קטים לא שכיח כרבי עקיבא, והשתא קשיא לי אמאי לא פרכינן הכא כדפרכינן בפרק כל שעה ונימא ולידרוש להו כיון דאמרת בקושטא קאמר להו, וי"ל דבשלמא התם שפיר מצי דריש כרבי שמעון אי סבירא ליה כותיה וליכא במילתא שום זלזול מצוה ונדנוד עבירה, אבל הכא אף על גב דהלכתא כרבי טרפון דמכשר בקטומין מ"מ הדור מצוה הוא בשאינן קטומין ואינו ראוי לדרוש להם כרבי טרפון דאם כן לא קפדי אהדור מצוה, וכל זמן שלא יעלו המוכרין בדמיהן הרבה עד שיבואו לימנע מליקח לפי שאין ידם משגת טוב הוא שלא לדרוש היתר זה אף על פי שמעלין בדמיהן קצת שהרי אמרו (ב"ק ט' ב') במצוה עד שליש במצוה, מיהו אי הוה דריש כרבי עקיבא לגמרי בחד ולא קטים הא איכא הדור מצוה ושפיר מצי למדרש כותיה ולהכי אמרינן דחד ולא קטים לא שכיח הא לאו הכי אפשר דאמר הכי ודריש הכי, ואפשר נמי כרבי עקיבא לא חזי למדרש דהא רבי ישמעאל שחזר לגבי רבי עקיבא בעי ב' קטומין להדור ולא קאמרינן אלא דאי הוי חד [ולא] קטים שכיח הוה אמר להו לאוונכרי דדריש להו כרבי עקיבא, וזה נכון. מעתה אנן נקטינן אליבא דהלכתא כקולא דתרוייהו ומכשרינן מדינא אפילו בחד ולא קטום אלא דלהדור מצוה בעינן שלשה ואפילו השנים קטומין אי לא אפשר בשלשה שלמים, ובאתרא דלא שכיח מוקמינן אדינא ומכשרינן בחד וקטום וכן הלכה למעשה. מפי רבי נר"ו.
מתניתין אתרוג הגזול והיבש פסול. פירושו כמו שפירשתי בלולב, וסימן יבשותו כל שאין בו שום לחלוחית.
של ערלה ושל תרומה טמאה פסול. איתא בגמרא תרי טעמי משום שאין בהם היתר אכילה וחד משום שאין בהם דין ממון שאינו רשאי למכרם, ונקיט הראב"ד ז"ל דברים כפשטן דכיון דלית בהו היתר אכילה ודין ממון והו"ל איסורי הנאה לא קרינן ביה לכם דהא לית בהו מידי ומאן דגזל להו מיניה לא הוי גזלן, ולא נהירא ושתי תשובות בדבר חדא דאם כן לא מפסלי אלא ביום הראשון ואילו תנא פסיק ותני לא שנא ביום ראשון ולא שנא ביום שני, ותו דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות וזכות לכם קרינא ביה, והנכון דטעמא משום דערלה היא מן הנשרפין וכתותי מכתת שיעורא שאין לה היתר לעולם כשם שיש לאשרה דעכו"ם, וכן תרומה טמאה קיימא לשרפה או להיסק בהם תחת תבשילו וכתותי מיכתת שיעורי', ואף על גב דתרומת אתרוג שהיא תרומת פירות מדרבנן בעלמא היא, כל היכא דקאי לשריפה מידי [הוי] טעמא ליהוי כתותי מיכתת שיעורי' ופסולו מן התורה.
ושל דמאי בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. יש שפי' דמאי ממש ובית שמאי פוסלין מפני שיש בו חלק לכהן וללוי ולישראל והו"ל כאתרוג של שותפין דלא נפיק בה חד מינייהו, ובית הלל מכשירין לפי שמאכילין את העניים דמאי וכיון דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה, ודכולי עלמא בטבל גמור דלא חזי ליה כלל פסול כאתרוג של שיתוף, ולפי שאין פסולו אלא ביום ראשון לא תני לה ואף על גב דתני דמאי לבית שמאי ואין פסולו אלא ביום ראשון לא קפיד אבית שמאי כיון שאין הלכה כמותו.
וקשיא ליה למרן הרמב"ן ז"ל היכי אפשר דלא קתני פסולא בשל טבל בשום דוכתא כדקתני לה לענין מצה, (ותו) [ותירץ] דהא אפילו בשל טבל לכם קרינא ביה שהרי יכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש על זה ממקום אחר, והו"ל כההיא דאמרינן בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ז ב') באחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית בשיכול לאכלו אחד מהם ולתת לחברו אתרוג אחר כיון שדין הוא לחלוק אתרוג כנגד אתרוג יכול ליטלו לעצמו ולצאת בו, והוא הדין בזה שיכול לסלק הכהן ממנו ולאכלו וכיון שכן יוצא בו לדברי הכל אפילו ביום ראשון אפילו טבל גמור ולפיכך לא הזכירוהו לפסול בכאן, ומה שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשל דמאי היינו בתרומת מעשר של דמאי טמא וארישא קאי [דפסיל] בתרומה טמאה ובית הלל מכשירין דסברי דאפשר דחזי ליה כי הוי עני ולא מכתת שיעורא דמאכילין את העניים דמאי ממש וכן תרומת מעשר של דמאי והלכתא כבית הלל, וזה נכון וברור. ולמדנו משמועתנו שמאכילין את העניים ואת האכסניא אפילו תרומת מעשר של דמאי כדמאי גופיה דבהא נמי אקילו רבנן בדרבנן דמדינא רוב עמי הארץ מעשרין הם ואזלינן בתר רובא ולהכי אקילו בכמה דוכתי.
של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר. פי' כרבנן דסברי מע"ש ממון הדיוט הוא, ואף על פי שכיון שנכנס לירושלים אינו רשאי לפדותו, לכם קרינא ביה ויוצא בו אפילו ביום ראשון וכל שכן קודם שנכנס לירושלים שיכול לפדותו שנוטלו ויוצא בו לכתחילה.
עלתה חזזית על רובו. רבותי פירשו רובו ממש אבל בירושלמי מצאתי רובו מצד אחד. וחזזית הוא כעין גרב שנעשה באתרוג.
[נטלה פטמתו]. כמין בוכנא באסיתא תחת העץ הבולט הנקרא עוקץ וכן בראשו תחת אותה שושנה ובגמרא בעינן לברורה שפיר.
נקלף. יש שפירשו נקלף כל הקליפה החיצונה כאותה שאמרו לפנינו שקרא עליה שם חוץ מקליפה החיצונה והוא הקליפה העבה שיש בה חריפות שאוכלין אותה, וליתא חדא דאם כן בלאו הכי נמי תפסל מדין חסר בכאיסר כדלקמן, ותו דבגמרא פרכינן עלה מדרבא דאמר האי אתרוגא דאיגליד בה כאהינא סומקא אלמא ענין אחר הוא, והנכון דנקלף היינו שהוסר ממנו אותה קליפה דקה כמין גלד שיש על האתרוג והשתא הוי כאהינא סומקא ואין בו שום חסרון בגופו של אתרוג זה.
נסדק. פי' לארכו ברובו מב' צדדין מלמטה, דאלו בחוטמו במשהו נפסל, ואם נסדק מיעוטו אפילו מן הצד אחד כשר. +לכאו' ר"ל שכל הסדק מצד אחד, והוא מיעוט האתרוג ורוב צד האחד.+ ויש מחמירין לפסול אפילו כשאין הסדק ברובו למטה עובר משני צדדים אלא שהוא סדוק מצד אחד עד חללו, ויש מחמירין לפסול אפילו כשאין מגיע לחללו מכיון שעובר הסדק כל הקליפה החיצונה העבה או רובה.
ניקב וחסר כל שהוא. פרש"י ז"ל דתרתי פסולי נינהו שניקב נקב מפולש אף על פי שלא חסר או שחסר כל שהוא אף על פי שלא נקב, וכי קתני סיפא ניקב ולא חסר כל שהוא כשר היינו שניקב נקב שאינו מפולש ורישא במפולש וסיפא בשאינו מפולש, ולא נהירא דהא ניקב סתמא קתני ברישא ובסיפא ומשמע דכי הדדי נינהו, ותו דאי תרי פסולי נינהו ליתני ניקב חסר כל שהוא בלא וא"ו כדקתני אידך כולהו בלא וא"ו נסדק נקלף ניקב, אלא ודאי חד פיסולא הוא, דרישא דקתני ניקב וחסר כל שהוא פסול וסיפא קתני דניקב ולא חסר כל שהוא כשר אפילו בנקב מפולש, ואצטריך סיפא לאשמועינן דרישא חדא פיסולא קתני ודלא כפרש"י, וכן פירשו רבותי והוא הנכון.
עלתה חזזית על מיעוטו כשר. פי' כולה סיפא פירושא דרישא הוא דאי לא משנה יתירה היא שהרי אין לנו אלא מה שפסלו למעלה, אלא ודאי דסיפא אתא לפרושי רישא, ובהא אשמועינן דכי קתני עלתה חזזית על רובו פסול לא סוף דבר שיהא רובו בחזזית אלא אפילו מיעוטו בלבד שהוא מפוזר בו פסול מפני שהוא כמנומר, וכדפרישו אמוראי בגמרא לא שנו אלא במיעוטו וכו', דסיפא הכי קתני עלתה חזזית על מיעוטו ממש שאינה ברובו של אתרוג ולא מפוזרת יותר כשר וכל שבמיעוטו בין שהיא חזזית אחת או שהיא מפוזרת כשר דהא לא חשוב מנומר דלא גרע כשהיא פסקי פסקי משיהא הכל מלאה חזזית אחת וכן פירשו רבותינו ז"ל, ואידך דקתני נטל עוקצו כשר אשמועינן סיפא במאי דקתני רישא ניטלה פטמתו לפי מה שאנו עתידין לפרש, ואפילו לפירוש רבנו אלפסי ז"ל שפירש פטמתו שושנתו י"ל דלהכי קתני סיפא נטל עוקצו כשר לאשמועינן שאין לנו כשר אלא עוקצו והוא העץ הבולט מן האתרוג שבו תלוי באילן והשאר כולו פסול שאפילו שושנתו בכלל מה ששנינו ניטלה פטמתו פסול, והא דקתני ניקב ולא חסר כל שהוא לפירוש רש"י טובא קמ"ל שנקב שאינו מפולש אינו פוסל בלא חסרון, משום דקתני רישא דניקב אפילו בלא חסרון פוסל ולהכי אצטריכא סיפא, אלא שקשה הדבר שלא נשנה בפירוש החילוק הזה דרישא במפולש וסיפא בשאינו מפולש והמשנה סתמה וסותרת כפשטא רישא אסיפא, ולדידן כל המתניתין מפרשא בגווה ואתיא סיפא לאפוקי מפירושא דפריש רש"י ז"ל ברישא וכדכתיבנא לעיל.
יש ספרים דגרסי ובגדול כדי שיאחז שנים בידו אחת רבי יוסי אומר אפילו אחד בשתי ידיו. וגירסא זו אינה נכונה כי מה ענין ששיער רבי יהודה שיהא כשיעור שיאחז שני אתרוגים בידו אחת ולמה הוא צריך לזה כדי שיהא שיעורו כך, אבל הגירסא הנכונה כמות שהיא במשניות ישנות ובגדול כדי שיאחז שניהם בידו אחת כלומר הלולב והאתרוג מטעמא דפריש לעיל דדלמא כי מפיך להו אתי לאיפסולי, רבי יוסי אומר אפילו בשתי ידיו, כלומר שיאחז שניהם זה בידו אחת וזה בידו אחת דלא חייש לדלמא מפיך להו, וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם א"ל רבי יוסי וכי נאמר וכפות כלומר שיהא צריך ליטול שניהם כאחת שאתה משער בכך והלא לא נאמר אלא כפות אפילו זה בידו אחת וזה בידו אחת ע"כ, מעתה לרבי יוסי אין לו שיעור למעלה כיון שאינו צריך ליטול שניהם בידו אחת אף על פי שהוא נוטל בשתי ידיו או על כתפו יצא, ואף על פי שאי אפשר לו ליטול את האתרוג עם הלולב בבת אחת, נוטל את הלולב ואח"כ מגביה את האתרוג בשתי ידיו שאין מעכבין זה את זה בשיש לו כדכתיבנא לעיל, וזהו שהקשו בגמרא לרבי יוסי ממה שאמרו לרבי עקיבא שהביא אתרוג על כתפו אין זה הדר דאפילו להאי פי' דידן שפיר מוכח דרבי יוסי מכשיר בכל אתרוג אפילו הוא גדול מאד וכדפרישנא. מפי מורי נר"ו.