X

אמר רבי יהודה מעשה בבני כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם. מכאן הביא ראיה הראב"ד בשם ה"ר מנחם בר יצחק ז"ל דלולב יבש פסול לרבנן כל שבעה אפילו בגבולין, דאי לא מאי ראיה מייתי מינה רבי יהודה דיבש כשר לימרו ליה רבנן דיבש פסול ביום ראשון ובני כרכום היו מורישין לולביהן לבניהם שיצאו בהם ביום שני אלא ודאי ש"מ דלרבנן אפילו ביום שני פסולין, נראה מדברי רבותינו אלו ז"ל שהראיה שמביא רבי יהודה לדבריו היא מן הירושה שהיו מורישין את לולביהן לבניהם, וזה תימה גדול וכי מפני שהיו פסולין לא יהו מורישין אותם לבניהם עם שאר כל נכסיהם לעשות מהן קופות או מכבדות, אלא ודאי שרבי יהודה כך הוא אומר מעשה בבני כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם והיו נוטלין אותן ביום טוב ראשון והראיה שלו מן הנטילה היא ולא הוצרך לפרש כי דבר פשוט הוא לתינוקות של בית רבן שאין להביא ראיה מן הירושה. רבינו הגדול ז"ל.

אמרו לו משם ראיה אין שעת הדחק ראיה. מכאן סמכו הגאונים ז"ל לומר דיבש ונקטם ראשו וכל הפסולים יוצאים בהם בשעת הדחק ואפילו ביום ראשון, ונראה לי דוקא (ד)כל שפסול שלהם לפי שאינו הדר דבשעת הדחק לא קפדינן ביה אבל כל שפסולו מגופו מפני מיעוט שיעורו שאין שמו עליו או שיש בו משום מצוה הבאה בעבירה לא, וביבש נמי דוקא בלולב והדס וערבה דלא כתיב בהו הדר בפירוש אלא דגמרי ליה מאתרוג, אבל באתרוג דכתיב ביה הדר בפירוש הא קפיד ביה קרא וכל שאינו הדר אין יוצאין בו ואפילו בשעת הדחק.
מאי לאו אכלהו לא אלולב. ושאר מינין לבד מאתרוג.
אמר מר כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם פשיטא מהו דתימא האי לחודיה קאי והאי לחודי' קאי קמ"ל. איכא למידק מהא דאמרינן בפרק אלו הם הנחנקין (סנהדרין פ"ח ב') והרי לולב שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ואין מוסיפים עליהם ואם הוסיף גורע, ואמרינן מאי קא סבר אי קסבר לולב צריך אגד גרוע ועומד הוא ואי קסבר לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ואמרינן נמי לעיל כיון דאמר רבי יהודה לולב צריך אגד אי מייתי מינא אחרינא הוה להו חמשה מינין, אלמא לרבנן דאמרי לולב אין צריך אגד לא הוו חמשה דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ובתוספות תירצו דודאי אפילו לרבנן עובר על המין החמישי משום בל תוסיף ולגבי הא לא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, כענין כהן עולה לדוכן ומוסיף ברכה אחת משלו עובר משום בל תוסיף (ר"ה כ"ח ב'), והישן בשמיני לוקה אף על גב דכל יום ויום לחודיה קאי, אלא דלרבנן נהי דעובר על החמישי משום בל תוסיף לא אמרינן בשאר המינין שהוא גרוע ועומד כיון שאין צריך אגד והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והרי קיים מצותו כראוי אלא שעובר משום בל תוסיף לרבנן כשנוטל אותו מין דרך גדילתו, אבל באוגד לולב שלא במינו כיון שאינו נוטל אותו מין בדרך גדילתו הרי אינו נוטל אותו בדרך מינין, שאין יוצאין בהם אלא כדרך גדילתם ולפיכך אינו עובר בו לרבנן משום בל תוסיף כדאמרינן לעיל, אבל לרבי יהודה כיון דלולב צריך אגד והאגד הוא מכלל המצוה יש בו משום בל תוסיף ואם הוסיף גורע ולא יצא ידי חובתו והיינו ההיא דלעיל.
ובדבריהם [קשה] מה שנהגו להוסיף בהדס וערבה ולא חששו משום בל תוסיף אמאי, דהא אף על גב דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי לרבנן אין זה מציל מבל תוסיף, וכי תימא דבכל שהוא ממינו ליכא משום בל תוסיף, הא ליתא דהא אמרינן התם אי הכי תפילין נמי אי דאיתא ביתא אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ואמרינן נמי במסכת ר"ה פרק ראוהו (כ"ח ב') שהניתנין במתן אחד שנתנן במתן ארבע שיש בו משום בל תוסיף, ומכאן יש לי ראיה גמורה שאפילו במין אחד יש בו משום בל תוסיף, ואם כן לרבותינו בעלי התוספות למה מוסיפים בהדס וערבה ושמואל נמי היכי מוסיף בהדס כדאוכחנא לעיל, והא לא קשיא לי כלל לפום מאי דכתיבנא דבארבעה מינין לא נתנה בהן תורה שיעור למעלה והרשות בידו להוסיף כמו שירצה אבל כשהוסיף מינין אחרים יש בו משום בל תוסיף, ומ"מ עדיין קשה לדבריהם מה שנהגו להוסיף הדס שוטה והוא כמין אחר, וי"ל דלרבנן ליכא משום בל תוסיף אלא כשאינו לנוי אבל כל שהוא לנוי בעלמא אין בו משום בל תוסיף ואפילו בדרך גדילתו, ואפשר שהמנהג שלא כדעת התוספות, והשתא דהכי הוא כל שנתנה תורה שיעור יש בו משום בל תוסיף אף על גב דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכדאמרינן הכא ובכהן שעולה לדוכן.
ומה שתוקעין בר"ה יותר מט' תקיעות שאמרה תורה מתקנתא דרבי אבהו בקסרין הא אמאי, דאע"ג דכל תקיעה באנפי נפשה קיימא איכא משום בל תוסיף, וי"ל דכיון שאין עושין כן משום תוספת אלא מן הספק שמא לא יצאו בראשונות שוב אין כאן משום בל תוסיף אבל אם בא לתקוע ד' סימנין כדי לעשות ד' תרועות שאמרה תורה הרי הוא עובר משום בל תוסיף. אלא דאכתי קשיא לי הא דאמרינן התם בפ"ק (ט"ז א') אמר רב יצחק מפני מה תוקעין ומריעין כשהם יושבים וחוזרין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן, והא התם דנפקי ידי חובתם בין בתקיעות שמיושב בין בתקיעות שמעומד, וכדמוכח ממתניתין דמי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר וגמרא דעלה וכדכתיבנא, ואפילו הכי עבדי להו תרי זמני כדי לערבב את השטן, ואמאי והא איכא משום בל תוסיף כיון דאמרת דלא אמרינן בהא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, וי"ל דליכא משום בל תוסיף אלא שמוסיף חלק אחד במצוה, שמוסיף במנינן או בשיעורן, שנתנה תורה והקפידה בו בין למטה בין למעלה כשמוסיף בסימן תרועה או תקיעה או שמוסיף (בסימנין) [במינין], אבל כל שהוא עושה מצותו כדרך שאמרה תורה וחוזר וכופל את הכל מפני הדור מצוה וכדי לערבב את השטן אין בזה משום בל תוסיף אלא אם כן הקפיד הכתוב בפירוש שלא לכפלו, וכענין שמצינו בכהן שעולה לדוכן שאינו מצווה אלא לברך פעם אחת כדאמרינן התם בפרק ראוהו דאי בעי מצלי ואי לא בעי לא מצלי לומר שאין הכהנים מצווין לברך את ישראל בעשה אלא פעם אחת, ואף על פי כן אי בעי הדר ומצלי אין בזה משום בל תוסיף, וליכא למימר שעושה להוציא לאחרים, דליכא חיובא אישראל להתברך, מצוה דכהן הוא, אלא ודאי כדאמרן, ובתפלה גם כן התירו להתפלל כל היום דרך נדבה, אלא ודאי שכל שכופל מצוה שאינו חייב לכופלה ואינו עושה אותה להוציא לאחרים אסור לו לחזור ולברך עליה משום ברכה לבטלה אלא שבמקום שהתירו חכמים כגון תפלה דאיסור ברכה לבטלה מדבריהם והם אמרו, מעתה אין בכפילת תקיעות ראש השנה משום בל תוסיף אף לפי שיטת רבותינו בעלי התוספות, אי נמי והוא הנכון דכל שהוא בתקנת חז"ל אין בו משום בל תוסיף תדע שהרי ישנין בשמיני ע"פ חז"ל כנ"ל.
אבל מורי נר"ו מפרש בשם רבינו הגדול ז"ל דכל היכא דאמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ליכא משום בל תוסיף כההיא דלעיל ודפרק אלו הן הנחנקין ולא מפקינן להו מפשטייהו, ובהכי לא קשיא מידי בתקיעות של ר"ה, ומה שאמרו בכהן שעלה לדוכן והוסיף אחת משלו שעובר בבל תוסיף ולא אמרינן דכל ברכה וברכה בלחודה קיימא, שאני התם שצריך פרישת כפים וכיון שהכל עושה עם פרישת כפים הוה ליה כלולב דרבי יהודה שהוא צריך אגד ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, והישן בשמיני לא חשיב דקאי לחודיה כיון שכל הימים רצופים ואין הפסק בנתיים, והא דאמרינן הכא דאין מוסיפין עליהם אפילו לרבנן ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, לאו מדאורייתא אלא מדרבנן דלמא אתי למסרך ואפילו הכי ממינו מוסיפין ואפילו מדרבנן משום נוי דבהא לא חיישינן לסירכא, ואפילו הדס שאינו עבות כיון שהוא ממינו שהעבות ושאינו עבות הכל נעשה באילן אחד אין חוששין בו דלא גרע מסיב ודקלא דחשיב ליה רבי יהודה מינו, וכן יש לפרש לשיטת התוספות לפי המנהג, אבל עדיין אני מפקפק דאתו למסרך.
תיובתא דרבא תיובתא. פירוש דר"י לא בעי הדר אפילו באתרוג וכל שכן בשאר מינין, וקשה לי אם כן כוליה פרקין דלא כר"י דהא נקטם ראשו ועלתה חזזית וניקב ונקלף כולהו מדין הדר הם פסולין ואילו לר"י לא פליג אלא בירוק ככרתי דמחמיר טפי מרבי מאיר ולא חזינן ליה דפליג ברישא, וי"ל דלרבי יהודה כל שחסרו וכל שאינו כברייתם מודה הוא דפסול דלא חשוב שמו עליו, וכי היכי דפסול בירוק ככרתי ובאתרוג כאגוז משום דלא גמר פירא, אבל כל שהוא שלם כברייתו אלא שהוא יבש שמו עליו ולא מיפסיל משום שאינו הדר, כנ"ל.
הכי גרסינן ובגדול כדי שיאחז שניהם בידו אחת רבי יוסי אומר אפילו בשתי ידיו. וכן מוכח בכאן ודוק וכדבעינן לפרושי קמן.
ואתי לאיפסולי, פי' ודלמא לא הוה ליה אחרינא, אי נמי דלא יהיב אדעתיה ונפיק בהא בפסולא.
והאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר, פי' ואפילו קודם ביטול דאלו לאחר ביטול אפילו לכתחילה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה, ואף על גב דר"ל מבעיא ליה התם במסכת ע"ז (מ"ז א'), רבא פשיטא ליה כדברירנא התם והלכתא כותיה, והכא קודם ביטול היא וטעמא דיצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כדאיתא בכמה דוכתי לרבא, ואף על גב דמתהני בעשיית מצות שמקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא, לא חשיב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה מן האיסור, וכדרך שאמרו (ר"ה כ"ח א') בנודר הנאה ממעין שטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה בגוף המים ואף על פי שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכמה דברים לית לן בה, וכן הא דאמר רבא התם בסנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה דמצות לאו ליהנות ניתנו, ואף על גב דמרווחא טובא בההיא חליצה לא חשיבא הנאה באיסור, והא ברירנא לה בדוכתא אחרינא.
הכא באשרה דמשה עסקינן. פי' אבל אשרה דעכו"ם כשר ליום שני מיהת בשאלה כדכתיבנא במתניתין.
אמר רב הונא אמר רב חנינא לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר. פי' נסדק דומיא דנקטם דהיינו בעלה העליון בראשו ואסיקנא דאי עביד כהמנק פסול, וכי תימא והא דקתני נחלקה התיומת פסול ופירשו רבותינו דתיומת היינו העלה האמצעי והתם אף על גב דלא עביד כהמנק פסול, וי"ל דהתם כשנחלקה רובה אבל נסדק מיעוטו דהיינו בראשו כשר עד דעביד כהמנק, ועוד י"ל דאפילו נחלקה מיעוטה פסול דומיא דנקטם וכי אמרינן נסדק מעוטו כשר כשנסדק לרחבו דהוי כעין נקטם שנקטם לרחבו ולפיכך במיעוטו כשר כל היכא שאינו תלוי ועביד כהמנק דהדר הוא דאינו ניכר בו כנ"ל, ולפי זה ראוי לחוש כשהסדק לארכו שהוא מתרבה בכל שעה כשמנענעו לפסול אפילו במיעוטו, וכן חוששין בעלי הנפש, מיהו קצת רבותינו ז"ל פירשו שנחלקה התיומת אינו העלה העליון אלא שהעלין הכפולין יש להם בגבם דבר שמחבר אותם ומתיימן ונקרא תיומת ואם נחלקו רוב העלין ורוב כל עלה ועלה באותו מקום פסול, והשתא לא איירינן כלל בעלה האמצעי אלא בשאר העלין, וכן משמע בירושלמי דאמרי' נפרצו עליו נעשה כמי שנחלקה התיומת, דאלמא פיסולא דנחלקה התיומת בכל העלין דומיא דנפרצו עליו מדקא מדמי לה להדדי.
אותן לולבין שראשי העלין כפופין אני חושש דהא תני כפוף פסול וכפוף היינו כפיפת הראש דכתיב הלכוף כאגמון ראשו ואפי' עלה האמצעי חשוב ראשו, ואין לי טעם ברור להכשיר.