X

לולב הגזול

לולב הגזול והיבש פסול. פי' ארבעת מינין שבלולב הם במקדש שבעת ימים כדכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים והיינו לשמוח לפני ה' במקדש כל שבעת ימי החג בד' מינין הכתובים בראש הפסוק, ובשאר מקומות בין בגבולין בין בחו"ל אינם אלא יום א' מן התורה כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ושאר ימים מצותן מדברי סופרים כדתנן (לק' מ"א א') בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ולפי שאמר הכתוב ולקחתם לכם דרשו חז"ל למעוטא לולב שאינו שלו, ומ"מ אין זה נוהג אלא יום ראשון ואפילו במקדש כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון והאי לכם שאינו אלא ביום הראשון אכולה קרא קאי ואפילו במקדש, ולפי שאמר הכתוב באתרוג פרי עץ הדר כי ריגוג לשון חמדה והדור הוא כדכתיב ונחמד העץ להשכיל ומתרגמינן ומרגג אילנא והוציאו הכתוב בלשון הדר ללמד בשם העצם על האתרוג כמו שאמרנו וללמד בשם התואר שיהא מין זה נאה והדר למראה, ודרשו חז"ל דמקשינן שאר מינין לאתרוג שיהיו הדר דאע"ג דכתיב פרי עץ הדר כפות תמרים היינו לענין שלא יהו ארבעתן באגודה אחת כדאיתא לקמן (ל"ד ב') הא לענין הדר כלם שוין, וכל שאינו הדר פסול מן התורה, ופסולו נוהג בזמן שמצותן מן התורה דהיינו בגבולין יום ראשון ובמקדש שבעה דאכלהו ד' מינין כתיב ושמחתם לומר לשמוח לפני ה' בכל ארבעה מינין כמו שכתובין, ומטעם זה פסלו לולב היבש ונקטם ראשו ונסדק ונפרצו עליו וכיוצא בהם בארבעת המינין ואין פסולין בזמן הזה אלא ביום ראשון שהוא מן התורה, והא דאמרינן דלא בעינן לכם משלכם אפילו במקדש אלא יום ראשון כדאיתא בגמרא לאו משום דקרא דכתיב לכם נדרש לפניו דהיינו ביום הראשון ולא לאחריו, דהא ולקחתם שהוא לפניו דדרשינן מיניה לקיחה תמה ולקיחה לכל אחד ואחד והוא נוהג בכל הימים (שהם) [שהרי] ארבעת מינין שבלולב מעכבין זה את זה כל שבעה במקדש ובזמן הזה מדבריהם, אלא [לפי] שמצות לכם אינו חומר בגופן של ארבעת מינין אלא שהחמיר הכתוב ביום הראשון כמו שהחמיר בציצית ובסוכה דכתיב ועשו להם משלהם תעשה לך משלך לא למדו ממנו לשאר ימים, שהרי היום הראשון חמור משאר ימים שהוא נוהג בגבולין מן התורה, ולפיכך אין לנו להחמיר בענין זה שאמר לכם ביום הראשון שיהא נוהג בשאר ימים כמו ביום הראשון, אבל כל שפסולו מפני שאינו הדר נוהג בכולם מן התורה בימים של תורה, ועל זה אמרו בירושלמי כל הפסולין אינם פסולין אלא ביום ראשון, ופי' כל שהן פסולין מפני שאינם הדר אינן נוהגין בגבולין אלא יום ראשון שהוא מן התורה.
עוד יש עכוב אחר בארבעת המינין והוא כל שאין שמו עליו שהקפיד בו שאין בו כשיעור, וכן לולב שהוא אופתא או שנשרו רוב עליו או שנפרצו עליו או דסליק בחד הוצא או שהוא חרות שאלו אין עליהם שם לולב, וכן אתרוג שנקבוהו עכברים ברובו, והדס שוטה, ושאין בו תלתא בחד קינא שאינו עבות ונשרו רוב עליו וצפצפה שאינה ערבי נחל, שכל אלו אין שמם עליהם וכמינים אחרים דמו לפיכך (אין) [הן] נוהגין בכל ז' ימים ואפילו בגבולין שהם מדבריהם ואפילו בשעת הדחק, ובכלל זה כל שפסולו מחמת שעומד לשריפה כגון של אשרה ושל עיר הנדחת ושל ערלה ושל תרומה טמאה דפסולא דידהו משום דקיימי לשריפה וכל העומד לשריפה כשרוף דמי וכאילו אין כאן אלא אפרו, וזהו שאמרו דכתותי מיכתת שיעורה, ואלו ודאי בכלל מה שאמרנו שפסולם כל שבעה אפילו בגבולין.
עוד יש פסול אחר שהוא נוהג כל שבעה אפילו בגבולין והוא כל שנפסל מפני מצוה הבאה בעבירה שהכתוב אומר שונא גזל בעולה, וזה דין הוא שינהוג אף בשל דבריהם שלא יהא מזכיר עון להתפש והרי הכתוב אומר ובוצע ברך נאץ ה'.
נמצינו למדין שיש פסול שאינו נוהג אלא יום ראשון ואפילו במקדש וזהו הגזול והשאול וכל שאינו שלו, ויש שפסולו כל שבעה במקדש ובמדינה יום אחד וזהו כל שפיסולו מחמת שאינו הדר כיבש ונקטם ועלתה חזזית ונקב וחביריהם שגופם ושמם קיים עליהם, ויש שהוא פסול כל שבעה ואפילו בגבולין והוא כל שפסולו מפני שאין שמו עליו ואין שיעורו קיים או שעומד לשריפה או שיש בו משום מצוה הבאה בעבירה.
וכל שאמרנו שפסולו ביום הראשון בלבד דעת גדולי רבותינו ז"ל שהוא נוהג בזמן הזה שני ימים שכשם שנוהגין בהם קדושה בשאר ענינים נוהגים בהם חומר במצות הנוהגות בהם, ואף על גב דהשתא ידעינן בקיבועא דירחא ויום הראשון הוא ודאי, כיון שאנו עושין יום שני בתקנת חכמים משום מנהג אבותינו שהיו עושין אותו מספק ככל חומרי יום ראשון, הרי אנו כאילו אין אנו יודעים בקיבועא דירחא בכל ענייניו, שהרי אינו דוחה שבת כמו שהיה נוהג בזמן שבית המקדש קיים באתרי דידעי בקיבועא דירחא כדאיתא לקמן במכלתין (מ"ג א') וכדבעי' לפרושי התם בס"ד, ולא עוד אלא שאם אתה מכשירו (לעשותו) [למצותו] ביום שני יבא לזלזל בקדושתו, ולפיכך החמירו בו חכמים כמו ביום ראשון שהוא ודאי מן התורה וכן דעת מורי נר"ו, אבל מורי הרב רבנו שלמה נר"ו אמר לי שדעתו נוטה שאין פסולין אלו הנוהגין ביום ראשון בלבד נוהגין ביום שני בזמן הזה, דכיון דידעינן בקיבועא דירחא ואין לנו בקדושת היום השני אלא להזהר במנהג אבותינו כדאיתא בפ"ק דביצה (ד' ב'), אין זה אלא להחמיר בקדושתו אבל להחמיר במצות הנוהגות בו כיום ראשון אין לנו, שכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין (פסחים כ"ז ב'), שהרי אם לא מצא הדר יושב ובטל ממצוה של דבריהם, וכיון שאין לנו ראיה מכרעת לפטור אין לנו להפטר מזה ונקטינן לישנא דתלמודא כפשטיה כאן ביום טוב שני, אבל בתוספות כתבו כלשון הראשון וכן דעת הגאונים ז"ל וקבלתם תורה, ויש במה שכתבנו כמה בלבולים ודעות הראשונים ז"ל ומה שכתבנו סלת נקיה ומרגלית מנמוקי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל, מפי רבינו נר"ו.
והדרינן לפרושי מתניתין, דבגמרא אוקימנא דאיתא בין ביום ראשון בין ביום שני, וכיון שכן על כרחין מתניתין במקדש הוא דהא קתני יבש ונקטם ראשו וחביריהם שאין פסולין בגבולין אלא ביום ראשון, והגזול יש בו הרבה פסולין האחד לפי שאינו שלו ולא קרינן ביה לכם, והשני לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה, ואילו מן הטעם הראשון אינו נפסל אלא ביום הראשון ואפילו במקדש כדכתיבנא, משום הכי אצטריכו בגמרא למיפסליה מטעם מצוה הבאה בעבירה שהוא כל שבעה במקדש לדברי הכל ולדידן אפילו בגבולין, מיהו אינו נפסל לא מדין לכם ולא מדין מצוה הבאה בעבירה אלא בשגזלו ונטלו עד שלא קנאו כגון שלא היה אלא יאוש שאינו קונה, אבל כל שקנאו לגופו קודם נטילת מצוה בין ביאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה וכיוצא בו שאינו חייב להחזיר אלא דמיו הרי הוא כשר לכתחילה, דאי משום לכם הרי הוא שלו ואף על פי שלא פרע דמיו הרי זה כלוקח ולא פרע דמים שהדבר הנקנה הוא שלו לגמרי לכל דבר ואין הדמים עליו אלא חוב וכן הדין בזה, ואי משום מצוה הבאה בעבירה לא אמרו זה אלא כשהמצוה סייעה בעבירה שבקדושת המצוה הוא קונה אותו והוציאו מרשות נגזל, כגון שהיה יאוש כדי שאינו קונה וכשהקדישו למצותו הרי הוא כאלו מכרו דמה לי מכרו לגבוה מה לי מכרו להדיוט והוה ליה השתא על ידי המצוה יאוש ושינוי רשות שהוא קונה ולפיכך אינו לרצון לשם, אבל כל שאין המצוה מסייעת בקנין ואינה מוציאתו מרשות הנגזל אינו נפסל לקרבן ולא למצוה, שאע"פ שיש בידו של זה עבירה שגזלו, הרי זה כשאר עבירות שבידו או כאילו גזל חפץ אחר שאינו פוסלו ממצוה זו, ולפיכך כל שקנאו ביאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה שאין לו לתת לנגזל אלא דמים אף על פי שלא פרע עדיין עבירה היא בידו כגזלן ומעכב חובו של חבירו אבל גוף הדבר נקנה לו לגמרי ואין בו מצוה הבאה בעבירה, ובהכי רהטא כולה שמעתין לקמן ומפרקי לן כמה שמעתתא בפ"ה דגיטין (נ"ה ב') ושאר דוכתי וכדכתיבנא במסכת גיטין.
וראיה גמורה לדבר הא דאמרינן בפרק מרובה אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח מה פסח אין לו תקנה אף גזול אין לו תקנה לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש, וקשיא להו לרבנן ז"ל מה ראיה יש לעולא מן הכתוב הזה שאין יאוש לבדו קונה דלמא יאוש קונה ואף על פי כן פסול לקרבן משום מצוה הבאה בעבירה והוצרכו לדחוק בזה, ולפי פירושנו אתי שפיר דהיינו ראיה דיליה שאילו היה יאוש כדי קונה כיון שהיה שם יאוש קודם שהקדישו הרי קנאו קודם הקדש ואין ההקדש מסייע בעבירה ושוב אין בו מצוה הבאה בעבירה, ומדפסליה רחמנא לקרבן שמעינן דלא קנייה ביאוש כדי אלא ההקדש קנאו בשינוי רשות ואף על גב דקרינא ביה קרבנו מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה, ואין צורך להאריך יותר.
והיבש. פי' פסולו לפי שאינו הדר כדאיתא בהדיא בגמרא בכמה דוכתי. ומה שאמרו בירושלמי משום לא המתים יהללו יה לשון צחות הוא, כדרך שאמרו גבי שופר שהפכו ותקע בו משום שנאמר מן המצר קראתי יה והטעם מפרש בגמרא (ר"ה כ"ז ב') שהוא נפסל משום דבעינן דרך העברתו, אלא דאורחא דתלמודא דבני מערבא הוא בהכי למיתן כעין סניפי טעמים מן הכתוב לדינין של תורה. וזה פסול במקדש כל שבעה ומתניתין במקדש היא כדכתיבנא.
והיבש הוא כל שיבשו רוב עליו ורוב כל עלה ועלה, ואם עליו הם לחים אף על פי שאין שדרו לח הרי הוא הדר אבל אם העלים יבשים אף על פי ששדרו לח אינו הדר ופסול, ואית דאמרי איפכא, ואית דאמרי דלא מפסיל עד שתייבש השדרה ברובה ורוב העלין, והראשון נראה נכון אף על פי שאינו מצוי שיהא שדרו יבש והעלין לחין. וסימן יבשותו יש אומרים שהוא כל שעברו עליו י"ב חדש אבל תוך זמן זה אינו יבש, והביאו ראיה ממה שאמרו (ע"ז ל"ד א') לענין חרצנין וזגין של עכו"ם לחין כל י"ב חדש, והא בורכא כי מה ענין זה אצל זה דהתם כיון דכל תוך י"ב חדש איכא שם לחלוחית יין הרי זה אסור אבל הכא תוך י"ב חדש הרי הוא מתייבש ובטל הדרו, וגם אין לי לדון כאן להיות נפרך בצפורן שאין לידון כן בעץ ובשר שהרי יהיה יבש מכמה שנים ולא יהיה נפרך בצפורן, ונראין דברי האומרים שפיסולו כשאין בו לחלוחית והוא כעץ יבש וסימנו כשנשתנה מראהו והפך לבן, וכן דעת מורי נר"ו בשם רבותיו.
של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה. אוקים בגמרא באשרה דמשה, פי' אשרה שזכה בה ישראל שאין לה ביטול עולמית שעומדת לשריפה וכל העומד לישרף כשרוף דמי וכאלו אפרו מונח וצבור כאן, והיינו דאמרינן דכתותי מכתת שיעוריה, וקרי ליה אשרה דמשה לפי שבדורו של משה נתאוו לאלוהות [הרבה] כדאיתא במסכת ע"ז (נ"ג ב') ומפני זה נאסרו ע"ז ומשמשי ע"ז שזכו בהן ישראל אף על פי שלא עבדן כדכתיבנא התם ומשום הכי נקראין על שמו, ודוקא באשרה דמשה בין שהוא של ע"ז עצמה או משמשי ע"ז דמשמשיה כע"ז עצמה בכל דבר, ולא עוד אלא דאשרה מסתמא משמשין היא כדתנן (ע"ז מ"ח א') איזו היא אשרה כל שיש תחתיה ע"ז ואפילו הכי אמר הכתוב ואשריהם תשרפון באש, ואפילו לדברי האומרים דאשרה היא עצמה ע"ז כדכתיב התם הא ודאי מזבח ומצבה משמשין הן ואמר בהם הכתוב ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ללמדך שהמשמשין גם כן אסורים איסור עולם מדין ע"ז של ישראל, אבל לולב של אשרה של גוי אמרו בגמרא שאם נטל כשר דהא אית ליה בטול וכיון דלא קיימא לשריפה לא מכתת שיעורא, ותימה והלא כיון שבא ליד ישראל וזכה בה הויא לה אשרה דמשה שאין לה בטול, וכי תימא שנטלה בשאלה ושלא לזכות בה אם כן לא קרינן ביה לכם משלכם, תירץ הראב"ד דאשרה משמשין היא ומיירי שהע"ז ביד גוי וכיון שכן לא קיימי משמשין לשריפה דקיימא לן (ע"ז נ"ב ב') גוי שביטל ע"ז שלו בטלו משמשיה ונמצא שאפשר למשמשין לבא לכלל היתר, ולא מחוור דדלמא כי אמרינן גוי שביטל ע"ז שלו בטלו משמשיה דוקא כשמשמשין ברשותו אבל משמשין שזכה בהם ישראל אין להן בטול לעולם אח"כ אף על פי שביטל גוי ע"ז שלו.
עוד פי' בו הרב דודאי לולב של אשרה דגוי פסול ביום ראשון ואף על גב דלא מכתת שיעורא כדאמרן, אלא כיון דהויא איסור הנאה לא קרינא ביה לכם וכמ"ש לפנינו (ל"ה א') בשל ערלה ושל תרומה טמאה, אבל ביום שני דלא בעינן לכם כשר וכי אוקמה בגמרא למתניתין באשרה דמשה משום יום שני הוא, ולא נהירא דודאי כל שהוא ברשותו של אדם ואין לאחרים בו שום רשות ושום זכות אף על פי שהוא מאיסורי הנאה לכם קרינא ביה, וההיא דשל ערלה ושל תרומה אין פסולו משום לכם כדבעינן לפרושי בדוכתא (לק' ל"ה א').
אבל בתירוץ קושייתנו כך י"ל דכי אכשרינן של אשרה דגוי היינו בשאול שלא זכה בו ישראל ויש לו בטול ולא מכתת שיעורא וביום שני עסקינן שהוא יוצא בשאול, אבל ביום ראשון פסול ממה נפשך דאי לא זכה בו ישראל הוה ליה שאול ולא קרינא ביה לכם ואי זכה בו הוה ליה אשרה דמשה וכתותי מכתת שיעוריה, וכי אוקים מתניתין באשרה דמשה היינו משום יום שני דאלו באשרה דגוי יוצא הוא בשאול, והוי יודע שגנות הצעירים והדוכסים וכיוצא בהם מבתי הכומרים אינם משמשי ע"ז ולא נויי ע"ז ופירותיהם וכל אשר בהם מותרים בהנאה ומותר ליטול משם לולב או שאר מינין למצוה וכן קבלנו מרבותינו ז"ל הלכה למעשה והא ברירנא לה במסכת ע"ז (נ"א ב').
נקטם ראשו פסול, פי' הראב"ד דראשו של לולב הוא ראש שדרו [ד]לולב הוא השדרה והיא עיצומו הנקרא לולב ואין העלין אלא כעלי ההדס והערבה שאינו נפסל משום קטימת העלין, דהא דתנן בהדס שאם נקטם ראשו פסול היינו גוף העץ מדקתני ואם עלתה בו תמרה כשר ואיזהו שעולה בו תמרה העץ עצמו, ועוד הביא ראיה ממה שאמרו בגמרא לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר, ונסדק זה היינו בשדרה דאילו נסדק העלה העליון אפילו כל שהוא פסול והיינו נחלק התיומת שהוא פסול אלא ודאי דנסדק הכשר או הפסול היינו בשדרו, ואין זה נכון דודאי הלולב היינו שדרו עם העלין ובלאו עלין לא מיקרי לולב סתם, וראיה גמורה ממה שנחלקו לפנינו רבי יוחנן ושמואל בשיעורו של לולב, דשמואל דאמר דשיעורו בהדי עלין קרי ליה לולב סתם ורבי יוחנן דמשער ליה לבד מעלין קאמר שדרו של לולב ארבעה, ולא עוד אלא שאם אתה אומר שאין העלין מכללו היאך נחלקו בו כלל אם העלין בכלל או לא והלא כיון שאין [העלין] (ב)עיצומו של לולב דבר פשוט שאינן נכללין בשיעורו כשם שאין עלי ההדס בכלל שיעורו, אלא ודאי לפי שהעלין של לולב בכלל גופו ועיצומו היה סובר שמואל שהם בכלל שיעורו ורבי יוחנן אמר שאע"פ שהם מכללו ואחד מאיבריו אין משערין אלא מן השדרה שהוא בגופו של לולב. ומה שהביא ראיה מנסדק אינו כלום כדבעינן לפרושי קמן, ונקטם ראשו של הדס אינו ראיה דהא כדאיתיה והא כדאיתיה שזה ראשו העלה שהוא מגופו וזה אין ראשו העלה שאינו מגופו.
ויש אומרים דנקטם ראשו ודאי אינו בגוף השדרה שאינו הדר כשנקטמו העלין שעל ראש השדרה אלא נקטם ראשו הוא שנקטמו רוב העלין שלו ורוב כל עלה ועלה, ומסתברא דכיון דלא תלי פסולא אלא בעלין הוה ליה למתני נקטמו עליו כדקתני נפרצו עליו אלא דנקטם ראשו היינו שנקטם העלה העליון האמצעי העולה על כולם שהוא ודאי ראש לולב, אלא שהיה נראה שאינו נפסל אלא כשנקטם ראשו רובו של עלה וכן כתב הר"ר יונה ז"ל בשם רבותיו, אבל מכיון דקתני סתמא נקטם ראשו יש לחוש אפילו בנקטם כל שהוא, ואף על פי שאין כן בשאר פסולי הלולב עשו ראש הלולב כחוטמו של אתרוג שהוא במשהו וכן יראי מצוה חוששין וכן חושש מורי נר"ו. וכל שיבש לגמרי חוששין לו כאלו נקטם, וכן מה שאמרו בגמרא סדוק כפוף היינו בעלה זה ובכל שהוא לפי שאינו הדר, ואף על פי שאין הדרו מתמעט בכך במשהו כיון שאינו הדר במיעוטו ממש שוב אין לו שיעור להכשיר במשהו, וכן הדין בכל מקום וכל מדות חכמים כך הם.
נפרצו עליו פסול. פי' רי"ף ז"ל שניתקו העלין ממקום חבורן בשדרה, ואינו נכון חדא דלא דמי לנפרדו דתני לה כשרה דמשמע דדמי להדדי, ועוד דגבי הדס דקתני נפרצו ליכא לפרושי הכי שאם נתקין העלין מן העץ מיד נושרין, ואפשר דאיהו גריס התם (נפרצו) [נפרטו] כלומר שנשרו וכן היא במקצת נוסחאות של מגיהי ספרים ואינו נכון כדבעינן למימר קמן, והנכון כדפרישנא, והראב"ד פי' דנפרצו עליו היינו שנחתכו העלין ונסדקו לאורכן שדרך שחולקין אותם לג' וד' כשעושין מהן קופות, וזהו שאמרו בגמרא דעבדינהו כי חופיא, וכן מוכיח בבבא קמא (צ"ו א') ובירושלמי כדבעינן למימר קמן, ונראין דברים דכיון דתלי פסולא בעלין שאינו פסול עד שנפרצו רובן ורוב כל עלה ועלה וכן אמרו בתוספתא בפירוש או שנפרצו רוב עליו, וכן בדין דלא גרע מנשרו מקצת עליו שהוא כשר דומיא דערבה דתנן נשרו מקצת עליה כשרה, ובודאי שהמינין האלו שוין הם בפסולם כדקתני בכולם נקטם ראשו נפרצו עליו פסול אלא שמוסיף בכל מין הפסול שאין לו ענין במין האחר, כגון באתרוג שעלתה בו חזזית ונטלה פטמתו וניקב כל שהוא, ובהדס שהיו ענביו מרובין מעליו ובערבה צפצפה פסולה, הא לאו הכי כל הכשרים דתנן בחד איתנהו באידך עד דפסיל ליה בהדיא, ומשום דנשירת עלין שכיח בערבה טפי תני ליה בערבה והוא הדין לאידך, וכמו ששנו בה שהכמושה כשרה והוא הדין לשאר מינין כדתניא וכלן כמושין כשרין ושנו אותה במשנה בערבה שהוא מצוי בה יותר. מעתה הוא הדין לנשרו מקצת עלי לולב שהוא כשר ובלבד שיהא שיעורו מכוסה עלין דלא ליהוי כאופתא, וכדבעינן בהדס שיהא כולו עבות ואם נשרו מקצת עלין פסול לפי שאין שמו עליו, ואין לו ללמוד מערבה ששמה עליה כשנשרו מקצת עליה, וגם לא ללולב שכשנשארה שדרה מגולה [ה"ז] כאופתא וכן כתבו בתוספות. ונראין דברים דכל שנשרו רוב עלין או שנפרצו כמאן דליתנהו חשיבי וכאילו הוי אופתא והרי הוא ככל הפסולין מגופן שאין שמן עליהן שפסולין כל שבעה אפילו בזמן הזה.
נפרדו עליו כשר, דאע"ג דכתיב כפות ללמד שיהא כפות כיון שראוי לכפיתה אין כפיתה מעכבת בו, אבל חרות שאינו ראוי לכפיתה כפיתה מעכבת בו וכדרבי זירא.
רבי יהודה אומר יאגדנו מלמעלה. דבעי כפות ממש. ולאו היינו פלוגתא דלולב צריך אגד דהתם לאוגדו עם ההדס והערבה והכא שיהא עליו מחוברין ולא פרודין.
ציני הר הברזל כשרות. מפרש בגמרא.
לולב שיש בו שלשה טפחים וכדי לנענע בו כשר, בגמרא מפרש לה.
גמרא קא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני, פי' מדקתני פסול סתמא וקתני של אשרה ושל עיר הנדחת דלא סגיא דלא ליפסיל לכל ז' דהא כתותי מכתת שיעורא.
בשלמא יבש הדר בעינן וליכא. איכא למידק דהכא משמע דכל שאינו הדר פסול כל שבעה ואילו לקמן אמרינן שאינו פסול אלא ביום טוב ראשון, דאמרינן אתרוג שנקבוהו עכברים אין זה הדר והא רב חנינא מטבל בה ונפיק ולרב חנינא קשיא מתניתין דתנן חסר כל שהוא פסול, ופריק כאן ביום טוב ראשון כאן ביום טוב שני, אלמא אתרוג חסר ביום ראשון פסול משום דלא הוי הדר וביום טוב שני כשר דלא בעינן הדר, ותירץ הראב"ד דסוגיא דהכא פליגא אסוגיא דהתם מיהו כסוגיא דהתם קיימא לן דהיא עיקר ודיקא, ואילו הכא לא דק בה תלמודא אלא דהמקשה הוא דקאמר הכי לרווחא דמילתא דבשלמא יבש לא קשיא ליה כולי האי דאפשר לומר דהדר בעינן כל שבעה, דאע"ג דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר דלמא מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו ולכם הוא דקאי איום הראשון אבל הדר אכוליה קרא קאי שאין יום הראשון נדרש לאחריו דהיינו הדר, אלא גזול קשיא ליה, ורבי יוחנן תירץ קושיא דגזול ולא חש ליבש משום דהמקשה לא קפיד בה ולא מקשי מינה בדוקא, אבל לקמן בפרקין דקו בה ואמרינן דהדר אינו פסול אלא ביום ראשון דביום הראשון נדרש הוא לפניו ולאחריו וכדאמרינן בירושלמי כל הפסולין אינן פסולים אלא ביום ראשון, ולא נהירא כלל דהא ודאי תלמודא בדוקא מקשה דקא פסיק ותני ל"ש ביום טוב ראשון ול"ש ביום טוב שני ומהאי הכריחא קשיא ליה גזול ואצטריך רבי יוחנן לפרוקי משום מצוה הבאה בעבירה, ואי יבש לא מיפסיל אלא ביום ראשון ודאי תנא לא טעי ביה וכי קתני יבש פסול ביום הראשון הוא והוא הדין לגזול דהא כי הדדי תני להו לולב הגזול והיבש פסול ואם כן אמאי לא פריק הכי ומוקמינן טעותא (נ"א טענתא) במתניתין דפסיל להו ביום הראשון, ועוד דהא דרבי יוחנן דגזול הלכתא היא דגזול פסול אפילו ביום שני והוא הדין ליבש לתנא דמתניתין דתני להו כי הדדי, והכי אסיקנא בהדיא דאמרינן יבש פסול לפי שאינו הדר גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה, ותו דודאי הכא ליכא למימר מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו דהא ולקחתם דרישא דקרא נדרש לכוליה קרא כדכתיבנא לעיל, הלכך הכא בדוקא מקשינן כפשטא דלישנא דבשלמא יבש הדר בעינן כל שבעה וליכא והדרא קושיין לדוכתה.
עוד תירץ הרב ז"ל דסוגיא דהכא לא פליגא אסוגיא דהתם, דהתם ודאי לא בעינן הדר ביום שני כדאמרינן התם, ואפילו הכי יבש פסול מפני שהוא חשוב כמת וכמו שאינו דומה וכדאמרינן בירושלמי לא המתים יהללו יה, והא ליתא כלל דהא בכולה סוגיא אמרינן דפיסולא דיבש מפני שאינו הדר ורבי יהודה דמכשיר אמרינן דלית ליה הדר ודריש הדר באילנו משנה לשנה, ותו דאע"ג דחשוב כמת אמאי חשוב כמאן דליתיה והלא משערין במת לכל דבר ועושין ממנו דופן לסוכה, ולעולם לא פסלו אלא היכא דקאי לשריפה דהשתא כתותי מכתת שיעוריה כרבי שמעון דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל זה שאינו עומד לשריפה והרי הוא חזק ועושין ממנו קופות למה יהיה כמי שאינו, והירושלמי כבר פירשנוה למעלה דלאו בדוקא נקט ליה, גם הראיה שהביא הרב ז"ל מן הראיה שהביא רבי יהודה מבני כרכים שהיו מורישים לולביהם לבניהם לאו ראיה היא כדבעינן לפרושי בדוכתא.
אבל הנכון בפירוק קושייתנו דהני תרתי סוגיין לא פליגי כלל, דהדר נוהג בכל שבעה מן התורה ומתניתין דפסול יבש ושאר הפיסולים שאינם הדר כל שבעה שהם מן התורה, וסוגיא דלקמן דרבי חנינא בגבולין דלא בעינן הדר אלא יום ראשון שהוא מן התורה וכדאיתא בירושלמי כל הפסולין אינן פסולין אלא ביום הראשון וכדברירנא משמיה דמרן ז"ל, והשתא מקשינן שפיר בשלמא יבש לא קשיא דמוקמינן מתניתין במקדש ובעינן הדר כל שבעה, אלא גזול בשלמא יום טוב הראשון בעינן לכם וליכא אבל ביום שני לא בעינן לכם ואפילו במקדש, ופריק רבי יוחנן משום רשב"י דגזול דפסול כל שבעה היינו משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח כו' גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית [ליה] תקנתא לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש.