האם המשנ"ב השתמש בלשונו הזהב של אדה"ז?
כא סיון התשעה |
ידוע שבעל המשנה ברורה מביא בספרו הרבה פעמים את פסקי אדה"ז, לפעמים מסכים עמו ולפעמים חולק עליו. ובדרך כלל מציינו בשם "הגר"ז", ולפעמים בשם "אחרונים", ולפעמים בשם "אחד מן האחרונים".
מה שפחות ידוע הוא, שכנראה המשנ"ב השתמש הרבה בלשונו הזהב של אדה"ז, וזאת מבלי לציין כלל שלשונות אלו נלקחו משו"ע אדה"ז.
אני מדגיש "כנראה" (בלשון מסוייגת), כי לא בדקתי את הנושא כל צרכו, אבל ממה שיצא לי לראות באקראי ראיתי שאכן כך הדבר. ורק מחמת שאין עיתותיי בידיי, לא יכלתי לבדוק את הענין כראוי, כי זהו דבר שמצריך זמן רב לעמוד על טיבם של לשונות ומקורותיהם, הן בשוע"ר והן במשנ"ב. ועוד חזון למועד, אי"ה.
אך לעת עתה אביא כאן מספר דוגמאות (שנתקלתי בהם באקראי) שאכן מוכיחות את הקביעה הנ"ל:
א) בסי' עד ס"א כותב אדה"ז: "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו' והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו', מכאן למדו חכמים שבכל מקום שה' אלהינו מתהלך עמנו, דהיינו כשאנו עוסקים בקריאת שמע ובתפלה או בדברי תורה .. ושלא יראה ה' בנו ערות דבר, דהיינו שלא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל כמלא עיניו".
והמשנ"ב מעתיק את הקטע הזה בסי' עה סקי"ט מילה במילה מבלי לציין לשו"ע אדה"ז כלל: "כתיב כי ד' אלהיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו', מכאן למדו חכמים שבכל מקום שד' אלקינו מתהלך עמנו, דהיינו כשאנו עוסקים בק"ש ותפלה או בד"ת, צריך ליזהר שלא יראה ד' בנו ערות דבר, דהיינו שלא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או המתפלל כמלא עיניו".
ב) בסי' קי ס"ט כותב אדה"ז: "ויצא בכי טוב, שמא יפול באחת הפחתים, אבל סמוך לעירו שהוא יודע להזהר שם מהפחתים, יכול לילך שם בלילה, אם אינו הולך יחידי, שאין לחוש למזיקים".
והמשנ"ב שם סקכ"ח מעתיקו כמעט מילה במילה: "דשמא יפול באחת הפחתים, ועל כן כשהוא סמוך לעירו שהוא יודע להזהר שם מהפחתים, יכול לילך שם בלילה, אם אינו הולך יחידי, שאין לחוש למזיקים". וג כאן אינו מציין לאדה"ז אלא למג"א למקור הדין, אף ששם מובא בלשון אחר.
ג) בשו"ע אדה"ז סי' רמב ס"א כותב: "שהשבת הוא בכלל מקראי קדש, שנאמר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש וגו', ומקרא קדש פירשו חכמים לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה".
וכן מעתיק המשנ"ב שם סק"א: "שהשבת הוא בכלל מקראי קודש, שנאמר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש וגו'. ומקרא קודש פירשו חז"ל בספרא דהיינו לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בעונג אכילה ושתיה". כאן אינו מציין מקור כלל מלבד הספרא, ושם מובא בלשון אחר.
ד) שם ס"ב כותב אדה"ז: "וכל מקום ומקום לפי מנהגו יענגוהו במאכלים ומשקים החשובים להם ענג".
וכן מעתיק המשנ"ב שם סק"א: "וכן בכל מקום ומקום לפי מנהגו יענגוהו במאכלים ומשקים החשובים להם עונג". גם כאן אינו מציין לאדה"ד אלא ללבוש שמובא בלשון אחר.
מכל הנ"ל מוכח שבעת חיבורו של המשנ"ב, השתמש בעל המשנ"ב הרבה בלשונו הזהב של אדה"ז ובהגדרותיו הבהירות, אף שאינו מציינו בשמו. יתכן שהסיבה שאינו מציינו, מפני שאין אלו פסקי הלכות אלא רק ניסוח הלכה בלשון בהירה, אבל כבר ידוע הכלל שמלשונו הזהב של אדה"ז וניסוחו המדוייק ניתן ללמוד הרבה פרטי הלכות שאינם מפורשים בפוסקים, וכנראה שבעל המשנה ברורה בהעתיקו לשונות אלו לא התכוין לדייק עד כדי כך.
האם יין וחלב מרוים צימאון?
בפירוש רש"י פרשת מקץ (מא, נו) כותב רש"י "שבר לשון מכר ולשון קנין הוא .. ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו "ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב (ישעיה נה, י)".
והנה בתורת מנחת התוועדויות תשמ"ב (פרשת מקץ) שואל הרבי: למה הוצרך רש"י להביא שגם ביין וחלב מצינו לשון "שבר" במשמעות קנין? ומתרץ שרש"י רוצה לשלול בזה שלא נאמר שפירוש "שבר" הוא מלשון שבירת רעב, ושלכן משתמשים בלשון זה רק בלחם שהוא משביע, ולכן מביא הוכחה שלא כן הוא, שהרי משתמשים בלשון זה גם בחלב ויין, וממשיך הרבי ואומר, שאין לומר שגם בחלב ויין ניתן לפרש ששוברים בזה את הצימאון, כי החלב ויין לא באים לשבירת צימאון, כי מים בלבד נועדו לשבירת צימאון, ומכאן מוכח שלשון "שבר" משמעו רק מלשון מכר וקנין. עכת"ד.
והנה יש להעיר שבספר החקירה להצ"צ (צח, ב) כותב, וז"ל: "פרש"י, שבר לשון מכר ולשון קנין הוא .. ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו, ולכו שברו בלא כסף", וממשיך הצ"צ : "ועכ"ז אפ"ל, דלא שייך זה רק גבי קנין אוכל או משקה, לפי ששובר את הרעב או את הצמאון".
הרי שהצ"צ לומד שלא כבשיחה הנ"ל. ולכאורה כן הוא בפשטות שגם יין וחלב מרוים את האדם הצמא, ועכ"פ שוברים את צימאונו. כמו שמצינו גבי מלכי צדק (בראשית יד, ח) "והוא הוציא לחם ויין", וברש"י שם "כך עושים ליגיעי מלחמה", הרי מפורש שהיין נועד גם עבור "יגיעי מלחמה" שצמאים מאד. וכן גבי חלב, מצינו בספר שופטים (ד, יט) שיעל נתנה לסיסרא חלב בשביל להעביר צמאונו, ואף שבקש מים, הוא הסכים לקבל חלב, כי גם זה שובר צימאון, אלא שהיא נתנה לו חלב כיון שהוא מכביד את הגוף ומרדימו, כמו שכתב רש"י שם.
ולפי כל זה צ"ע בהבנת השיחה הנ"ל.
.JPG)
עוד מקור
יש להוסיף ולציין לסימן תצד, שם בביאור הלכה מביא מילה במילה ממש (!) את דברי אדה"ז בסעיפים ח’, ט’, י’ ותחילה (וסוף) סעיף יא’, ומסיים "זהו תמצית דברי האחרונים"