[1] יבמות עב, א. זהר ח"ב קצה, ב. סידור סדר תיקון חצות. בשוע"ר מהד"ת סי' א ס"ג: "ונודע כבר מה שהפליגו במעלה זו בספר הזוהר וכן אמרו בגמרא". אך בשוע"ר מהד"ק לא הזכיר כלל מעלת חצות לילה.

[2] לאמירת תיקון חצות (שוע"ר שם. סידור סדר תיקון חצות). לקונן על חורבן בית המקדש וגלות השכינה, כמו שכתוב (איכה ב, יט) "קומי רוני בלילה לראש אשמרות וגו'" [ו"ראש אשמורות" הוא חצות לילה – שוע"ר שם], וכמו שהקב"ה מקונן בעת ההיא ואומר (ברכות ג, א): אוי לי שהחרבתי את ביתי כו', ואח"כ לעסוק בתורה שבעל פה עד אור היום (שוע"ר שם ס"ב). אך בסידור שם כתב: "ואחר התיקון, אם קודם חצות – ילמוד פרק אחד משניות, שכל השונה הלכות מובטח לו כו', ואם אחר חצות – ילמוד בזוהר הקדוש במאמרים המדברים מענין תפלות חצות לילה".

ועוד כתב בסידור שם: "והנה הגם שהזמן המובחר הוא בחצות האמיתי דוקא .. אף על פי כן אין זה לעכב, אלא תחלת זמנה היא מתחלת האשמורה התיכונה .. שהן שתי שעות לפני חצות האמיתי בקיץ ובחורף".

[3] כמו שכתוב (שמות יב, כט) "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וגו'" (שוע"ר מהד"ת שם). ולענין הזמן של חצות לילה, כתב בשוע"ר שם ס"ח: "זמן חצות לילה הוא שוה בקיץ ובחורף לעולם, י"ב שעות אחר חצי היום, שהוא אמצע הלילה ממש [וכן כתב בסידור שם שזהו "בחצות האמיתי"], והיא עת רצון למעלה בכל זמן ובכל מקום. ואף שהימים והלילות משתנים לפי האקלימים וריחוק המדינות זו מזו ממזרח למערב? אין בכך כלום .. כי עת רצון שלמעלה .. הוא למעלה מגדר המקום והזמן, רק שמאיר למטה לכל מקום ומקום בזמנו הראוי לו".

וראה אגרת התשובה פ"ז שתיקון חצות הוא גם זמן המסוגל ל"תשובה תתאה".

[4] בשוע"ר שם ס"ג: "ונכון להכין תרנגול להקיצו משנתו בחצות, וכמו שהיה עושה רבי עקיבא שהיה מוליך עמו תרנגול גם כשהיה מהלך בדרך כדי להקיצו בחצות, ואם אין התרנגול מקיצו – ישכור לו אדם שיקיצנו".

[5] וראה אגה"ת ספ"י (לגבי התשובה בתיקון חצות): "ומי שאי אפשר לו בכל לילה, עכ"פ לא יפחות מפעם אחת בשבוע לפני יום השבת".

[6] משמע שרק העומדים בחצות לילה נקראים "עבדי ה'". אך בשוע"ר שם ס"ג: "וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום .. וזה הנקרא עבד ה'".

[7] תהלים קלד, א. הובא גם בשוע"ר שם.

[8] כלומר, דוקא "העומדים בבית ה' בלילות" נקראים "עבדי ה'".

[9] זמן מסוים.

[10] טור ושו"ע סי' א ס"א.

[11] תהלים נז, ט.

[12] בשוע"ר שם סעי' א-ג: "צריך כל אדם בבקר להתגבר על יצרו כארי לקום משינתו קודם אור הבקר לעבודת בוראו, כדי שיהא הוא מעורר השחר, כמו שכתוב:, אעירה שחר, אני מעורר השחר ואין השחר מעיר אותי, וזו מדה בינונית. אבל ראוי לכל ירא שמים, וכל החיל אשר נגע ה' בלבו, לקום בחצות הלילה .. ואם אינו יכול לקום בחצות, יקום בראש האשמורה השלישית".

ובשוע"ר מהד"ק שם ס"א: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו יתברך שלכך נברא, ולכך מחזיר לו נשמתו, ואף אם יסיתנו יצרו לאמר עדיין לא שבעת משנתך – יתגבר עליו לקום, שיהא הוא מעורר השחר".

ושם בס"ג: "ואם אינו יכול להשכים קודם אור הבוקר, מכל מקום לא יאחר זמן התפלה שהציבור מתפללין". ובנוגע לשבת ויו"ט – ראה שוע"ר סי' רפא ס"א וסי' תקכט סוס"ט.

ושם בס"ח: "טוב להשכים קודם אור הבוקר להתחנן לפני בוראו, וטוב שיתחנן בשעות שמשתנות המשמרות, שהן לסוף שליש הלילה, ולסוף שני שלישי הלילה, ולבסוף הלילה, שבאלו הזמנים הקב"ה זוכר לחורבן בית המקדש וכו', לכן התפלה שיתפלל האדם באותה שעה על החורבן והגלות רצויה וקרובה להתקבל, לכן ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש .. ויש לעסוק בתורה שבעל פה, וטוב לחבר יום ולילה בתורה או בתפלה".

[13] דרכי משה בתחילתו בשם הרמב"ם במו"נ ח"ג פנ"ב. שוע"ר מהד"ת סי' א ס"ד. בדרכי משה ובשוע"ר שם: "מיד שנעור". וראה לקמן אות ג.

[14] בשוע"ר שם: "כדי שיוכל להתגבר על יצרו לקום בזריזות בחצות, או קודם עמוד השחר במדה בינונית".

[15] בדרכי משה שם ובשוע"ר שם: "יחשוב בלבו". ורבנו כתב "ירגיל את עצמו להתבונן" (על דרך הלשון המובא לקמן גבי "מודה אני"), משום שמדגיש בלשונו "להתבונן מיד", כלומר "מיד שיתעורר" יש לו להתבונן, ודבר זה אינו בא בדרך ממילא, אלא האדם צריך להרגיל עצמו לכך. ולפי זה מובן גם מה שנקט הטעם "כדי שלא יחזור וישן", משום שרגילות האדם לאחר שמתעורר קצת ("מיד שיתעורר"), הוא לחזור ולישון, כלומר זהו הדבר הראשון שעולה במחשבתו, וכדי להתגבר על רגילות זו, יש לו להרגיל עצמו למחשבה אחרת, שלא תתן לו לחזור ולישון.

[16] בשוע"ר מהד"ת שם, וכן במהד"ק שם ס"א, במקום "לפני מלך וכו'", כתב: "וידע שמלך מלכי המלכים הקב"ה חופף עליו".

[17] ירמיה כג, כד.

[18] וכן הובא בשוע"ר מהד"ק סי' א ס"א. וכן הובא במהד"ת שם ס"ה (לענין אחר). אך שם בס"ד (לענין המדובר כאן) הביא הפסוק (ישעיה ו, ג) "מלא כל הארץ כבודו". ורבנו כאן העדיף להביא הפסוק "את השמים ואת הארץ אני מלא", משום שמדבר על הקב"ה בכבודו ובעצמו, שזהו גם מה שהאדם צריך להתבונן שהוא שוכב "לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה", משא"כ "מלא כל הארץ כבודו" מדבר על כבודו של הקב"ה בלבד.

[19] נראה שרומז להמשך הפסוק "נאום ה'", וכן הובא בשוע"ר מהד"ק שם. אך צע"ק שהיה לו לכתוב "וגו'".

[20] בשוע"ר מהד"ת שם ומהד"ק שם הוסיף: "העומד עליו", ורבנו השמיטו כאן (והזכירו לקמן אות ג גבי "מודה אני"). ויש לומר, משום שמהפסוק "את השמים ואת הארץ אני מלא", מוכח שהקב"ה נמצא בכל העולם, אך לא שהוא נצב או עומד על האדם הפרטי השוכב במטתו, משא"כ לקמן גבי "מודה אני", הרי הוא אומר "מודה אני לפניך", דהיינו שהקב"ה עומד עליו באופו פרטי, ואליו הוא מודה. ועצ"ע.

[21] קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה (שוע"ר מהד"ת שם ומהד"ק שם). בשוע"ר מהד"ק שם מסיים: "ולכן יקום מיד בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה".

[22] אינו כותב "טוב לומר", אלא "להרגיל עצמו", משום שאמירת "מודה אני" בבקר מיד לאחר השינה (בעודו תחת השפעת השינה), אינו ניתן ליישום באופן רגיל, אלא מתוך תירגול, דהיינו שהאדם מרגיל את עצמו לומר כן כו"כ פעמים, עד שהדבר נעשה אצלו כטבע שני.

[23] לעיל לגבי ההתבוננות כתב "מיד כשיתעורר משנתו", וכאן כתב "מיד שנעור", ויש לומר שיש הבדל ביניהם: "מיד כשיתעורר משנתו", הכוונה לרגע הראשון של ההתעוררות מהשינה, שעדיין אינו ער לגמרי, והוא במצב שהוא עלול להרדם שנית, וכמו שממשיך שם "כדי שלא יחזור ויישן", ואילו כאן מדבר כבר אחרי ההתבוננות, וזהו רגע אחרי שכבר התעורר משנתו, וזהו פירוש "מיד שנעור", אחרי שהוא כבר ער לגמרי, אלא שעדיין שוכב במטה. ולכן אינו כותב "מיד שנעור משנתו", שכן מדובר כאן בהתעוררות גמורה, כלומר בעירנות שלאחרי ההתעוררות, ולא בהתעוררות שלאחרי השינה.

[24] סדר היום בתחילתו. הובא במג"א סי' ד בסופו. שוע"ר סי' א מהד"ת ס"ו, ומהד"ק ס"ה.

[25] בשוע"ר מהד"ת שם: העומד. וכאן נקט "הנצב" ע"פ בראשית ר"פ ויצא "והנה ה' נצב עליו".

[26] וכ"ה בשוע"ר מהד"ת שם. אך במהד"ק לא הזכיר טעם זה.

אין ללמוד מכאן שאמירת "מודה אני" הוא רק כדי לזכור את הבורא, ולא כדי להודות לה' על עצם החזרת הנשמה, משום שכאן הטעם הוא על "מיד שנעור", שהטעם לאמירה זו "מיד שנעור" ולא אח"כ, זהו כדי לזכור את הבורא הנצב עליו ויקום בזריזות. כלומר, בנוסף למה שצריך להתבונן במחשבתו לפני מי הוא שוכב כדי שלא יחזור לישון, אך כיון שעדיין נמצא הוא במצב של שכיבה, לכן יש לו לומר גם "מודה אני" בפיו, מפני שכשהוא מוציא את הדברים בפיו, הרי זה מזכיר לו ביתר שאת שה' נצב עליו (שהרי אומר "מודה אני לפניך"), וממילא זה יגרום לו שיקום בזריזות, כדי לעבוד את ה' הנצב עליו.

[27] טור ורמ"א שם ס"א. שוע"ר מהד"ת שם. אך לא יקום ויעמוד בפתע פתאום, אלא ישהה מעט עד שיגמור נוסח זה בעודו שוכב או יושב (שוע"ר שם). וראה שוע"ר מהד"ק שם ס"א: "ואל יאמר הנני שוכב במטתי ואלמוד, אלא יעמוד וילבש מלבושיו, משום שנאמר (עמוס ד' יב): הכון לקראת אלקיך ישראל". וראה לקמן אות ד ובהערה שם.

[28] והם: שם הוי' ואדנ"י (נחשבים לאחד כי קריאתם שוה), א-ל, אלו-ה, אלקים, אהי"ה, שד"י, צבאות (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ו ה"ב).

[29] סדר היום שם, הובא במג"א סי' ד בסופו. וכ"ה בשוע"ר מהד"ק סי' א ס"ה: "ואין צריך לזה נטילת ידים אף אם ידיו מטונפות, מפני שאין קדושה בתיבות נוסח זה, כיון שאין בו שום שם מהשמות שאינן נמחקין". וכן בשוע"ר מהד"ת שם ס"ו: "ולפי שבנוסח זה אין בו שום שם מז' שמות שאינם נמחקין, אין איסור לאמרו קודם שנטל ידיו, אף אם ישן על מטתו ערום ומסתמא נגעו ידיו במקומות מטונפים שבגופו".

ובלוח "היום יום" י"א שבט כתב הטעם על פי פנימיות הענינים: "מפני שכל הטומאות שבעולם אין בכוחם לטמא ה'מודה אני' של יהודי". וראה באריכות בקונטרס ענינה של תורת החסידות.

[30] וכ"ה בשוע"ר מהד"ק שם: "אבל אסור להוציא דברי תורה מפיו אם לא נטל ידיו עדיין, מפני שבתיבות עצמן יש בהן קדושה". וכן בשוע"ר מהד"ת שם: "אבל אסור להוציא דברי תורה מפיו בידים מטונפות". ויש להוסיף שלהוציא דברי תורה מפיו אסור בלאו הכי כל עוד שלא בירך ברכת התורה, כדלקמן בדיני ברכות השחר.

[31] במים או בכל דבר שמנקה (לקמן אות ז).

[32] רבנו יונה ברכות ח, ב ד"ה לא. הובא בב"י סי' פה. וכ"ה שוע"ר מהד"ק שם: "אבל מותר להרהר בדברי תורה בידים מטונפות". וכ" בשוע"ר מהד"ת שם: "אבל להרהר בדברי תורה מותר". אלא שבהמשך לזה כותב: "ואעפ"כ אין להרהר .. בדברי תורה בעודו מושכב על מטתו גם אם נטל ידיו, אלא יקום ויעמוד או ישב באימה, שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל". אך רבנו השמיט ענין זה בסידורו, ומשמע שחזר בו מזה וסובר שאין דין של "הכון לקראת אלקיך" בהרהור בלבד.

וראה לשון רבנו במהד"ק שם: "ואל יאמר הנני שוכב במטתי ואלמוד, אלא יעמוד וילבש מלבושיו, משום שנאמר (עמוס ד' יב): הכון לקראת אלקיך ישראל". משמע שבמהד"ק סבר רבנו שכל הענין שלא ילמד בעודו מושכב, הוא רק כששוכב בלי מלבושים, אבל אם הוא שוכב עם מלבושים, משמע שמותר גם כשהוא מושכב. ועצ"ע. 

[33] כגון, שוק וירך, או שאר מקומות המכוסים שבאדם, לפי שיש בהם מלמולי זיעה (לקמן סדר נט"י לסעודה סי"ז). וראה גם שוע"ר סי' ד ס"ג. סי' צב ס"ז. סי' קסד ס"ב.

[34] ומשמע שאם לפעמים מגלים אותם, אין הם נכללים בגדר מקומות המכוסים שבגופו.

[35] מג"א סי' ד סקכ"ד.

[36] רמ"א סי' מז סי"ג.

[37] ברכות ס, ב. וכ"ה בשוע"ר מהד"ת ס"ז [ושם הוסיף "והפוסקים" – ראה רמב"ם הל' תפלה פ"ג ה"ד. פ"ד ה"א. רא"ש ברכות פ"ט סי' כג]. וכן בשוע"ר מהד"ק סי' ד ס"ג "דסתם ידים שאינו יודע להם שום טומאה אינן פסולות לברכה, שלא תקנו רחיצת ידים אלא לקריאת שמע ותפלה בלבד". וראה גם שוע"ר סי' צב ס"ה.

[38] שמותר.

[39] וכ"ה בשוע"ר מהד"ק סי' א ס"ז. ושם הוסיף: "שמדין התלמוד אין צריך ליטול ידיו תיכף ומיד כשניעור משנתו, אלא רשאי להלך בינתיים".

[40] על הידים, אף מדין התלמוד – ראה שבת קט, ב. שכל הישן בלילה ששים נשימות [כיון] שנסתלקה ממנו נשמתו, באה רוח הטומאה ושורה על גופו, ומיד שניעור משינתו נסתלקה רוח הטומאה מן כל גופו חוץ מן ידיו (שוע"ר מהד"ק סי' ד ס"ד. וראה גם שוע"ר מהד"ת שם ס"א, ושם מדגיש שזהו בגלל "הסתלקות קדושת הנשמה מהגוף". וראה שם סוס"ב ביתר פירוט).  ובמהד"ת סי' א שם הוסיף: "רק שלא לגע באוכלין ומשקין בלבד", כמובא שם בסי' ד ס"ב, ובסי' ד שם הוסיף גם שלא יגע במקומות מסוימים בגופו, וכדלקמן בפנים אות ח. 

[41] בהקדמה י, ב. פ' וישב קפד, ב. הובא גם בשוע"ר מהד"ת סי' א ס"ז.

[42] בשוע"ר מהד"ק סי' א ס"ז הלשון: "הזהירו מאד" (גבי שלא לילך ד' אמות, אך לגבי שלא ליגע במלבושיו כתב רק: "הזהירו").

[43] בשוע"ר שם: "שלא לברך".

[44] מזה שלעיל לענין ההיתר כתב "ולדבר דברי תורה", וכאן שינה הלשון וכתב "ללמוד", משמע אפילו בהרהור.

[45] זהר ח"א נג, ב. סדר היום. הובא בשוע"ר מהד"ק ומהד"ת שם. אלא שבמהד"ק הקדים איסור ההליכה ד' אמות לאיסור הנגיעה במלבושים.

[46] משמעות הזהר י, ב. פע"ח שער הברכות פ"ה בשם הזהר.

[47] בשוע"ר מהד"ק שם מסיים: "וכל ירא שמים יחמיר לעצמו כדברי הזהר". ובהמשך לזה הוסיף שם: "וכל מדקדק במעשיו יזהר, שמיד שניעור משנתו יטול ידיו אע"פ שנשאר מושכב, ובזה ינצל מהוצאת שכבת זרע לבטלה". ובשוע"ר מהד"ת שם מסיים: "והמהלך ד' אמות חייב מיתה, כי בהשראת טומאה זו על ידיו חילל קדושת ה' אשר עליו, כעל כל עבדי ה' המתקדשים בקדושתו של מקום ברוך הוא ותורתו הקדושה, בקדושה וטהרה יתירה, על טהרת המון עם אשר לא הגיעו למדה זו".

[48] כדלקמן אות י. בשוע"ר מהד"ת שם הוסיף: "להעביר רוח הטומאה".

[49] והיינו אם נגעו ידיו במקומות המכוסים, אבל אם ישן עם מלבושיו, הרי מסתמא לא נגעו ידיו במקומות המכוסים, והרי הם כשרים לברכות וללימוד ללא נטילה כלל, כדלעיל אות ה.

וכ"כ בשוע"ר מהד"ת שם. ושם הוסיף: "ויברך וילמד". ומה שאמר "ויברך", הכוונה לברכות השחר ולברכות התורה, אך לא לברכת "על נטילת ידים", שזהו דוקא ע"י נטילה במים מהכלי, ראה שם סי' ד ס"א. וכ"ה לקמן כאן אות יא.

[50] וכ"ה בשוע"ר מהד"ת שם. ושם הוסיף: "כדין התלמוד והפוסקים".

[51] שבת קח, ב. טור ושו"ע סי' ד ס"ג. שוע"ר מהד"ק סי' ד ס"ה. שוע"ר מהד"ת שם ס"ב. ושם כתב: "וגם בתלמוד הזהירו על רוח הטומאה זו ששורה על הידים .. וגם הזהירו מאד שלא ליגע ביד קודם נטילה: לא לעין וכו'".

ולהעיר שמלשון רבנו כאן שכתב "רק יזהר כו'" בהמשך ל"אלא יטול מעט וכו'", משמע שגם אם נטל ידיו מעט (דהיינו חלק מכף היד, כגון עד קשרי אצבעותיו), עדיין אסור לו ליגע בכל המקומות שיזכיר בהמשך, אלא אם כן נוטל את כף ידו כולו לפחות פעם אחת, כדלקמן אות יא.

[52] שלא יסתמא (שוע"ר מהד"ק שם).

[53] שלא יתחרש (שוע"ר שם).

[54] שלא יהא בעל פוליפוס, דהיינו ריל החוטם והפה (שוע"ר שם, ראה שם שזהו טעם נוסף שלא ליגע לפה).

[55] שלא יתאלם (שוע"ר שם). בשוע"ר מהד"ת שם נזכר גם: "ולא לפי הטבעת ולא למקום הקזת דם". [ובשוע"ר מהד"ק שם ס"ו כתב רק "במקום הקזה"].  

[56] לצד הארץ, ומן הדין [לולי האיסור של רוח רעה] היה מותר לנגוע שם, כיון ששם אינו מביא לידי חימום, אבל מעטרה ולמעלה לצד הגוף אסור לנגוע בלאו הכי (ראה שוע"ר סי' ג מהד"ק סכ"א ומהד"ת ס"י). פמ"ג משב"ז סי' ד סק"ד. שוע"ר מהד"ת שם סי' ד ס"ב.

[57] וכ"ה בשוע"ר מהד"ת שם (ושם מציין לשל"ה, אך לא נמצא מקומו). כלומר, אף שלצורך זיווג מותר לנגוע מן הדין באמה, אבל משום רוח רעה אסור לנגוע. ומשמע שמותר לשמש כשרוח רעה עדיין על הידים, רק שלא יגע באמה, וצ"ע שהרי בסדר ק"ש כותב שצריך ליטול הידים לפני הזיווג, אף אם לא ישן, ואם כל שכן אחרי שינה. ויש לומר ששם מדובר מצד קדושת הזיווג, ואילו כאן מדובר מצד רוח רעה, שאין בזה סכנה או איסור לשמש.

[58] בשוע"ר מהד"ת שם: "וכן יזהר מאד בשעת נטילת ידיו מהכלי, שלא יגע במים תוך הכלי ויטמאם, כי אין המים מטהרים הידים אלא בשפיכה". ולהעיר שבשוע"ר שם כתב גם: "ולא למים שבגיגית המוכנים לנטילת ידים לכל בני ביתו, שלא יטמאם בידיו", ורבנו השמיטו כאן, מפני שזה נכלל בהלכה שבפנים.

וראה שוע"ר מהד"ק שם סי"ב: "אם שכשך ידיו לתוך כלי של מים ג' פעמים בכלי אחד, לא עלתה לו נטילה להעביר רוח רעה מעליהן, שמיד ששכשך ידיו פעם ראשונה בתוך הכלי נטמאו כל המים שבכלי והוויין כמי שופכין. ואם שכשך ידיו ג' פעמים בג' מימות מחולפים .. יש להסתפק אם עלתה לו נטילה להעביר רוח רעה שעליהן, וטוב שיחזור ויטלם כדינם, מפני שאפשר שאין רוח רעה מסתלקת מהידים אלא ע"י עירוי ג' פעמים מהכלי".  

[59] וכ"ה לשון רבנו במהד"ת סי' ד ס"ב.

[60] רש"י יומא עז, ב ד"ה מדיחה. שוע"ר סי' מהד"ק ס"ו ומהד"ת ס"ב.

[61] רש"י שבת קט, א ד"ה לגיגית. שוע"ר שם ושם.

[62] מצת שמורים הובא בעטרת זקנים סי' ד סק"ד. סולת בלולה סק"ב. שוע"ר מהד"ת שם.

בשוע"ר שם הוסיף: "אבל לנגיעת הנכרים אין לחוש, כי רוח טומאה זו אינה מתאוה לשרות אלא בכלי של קדש במקום קדושה שנסתלקה משם, שהם גופות ישראל כשהם ישנים ונשמתם הקדושה מסתלקת מגופם, ואזי רוח הטומאה שורה על גופם, וכשהנשמה חוזרת לגוף מסתלקת רוח הטומאה מכל הגוף ונשארת על הידים בלבד".

וממשיך וכותב שם: "ומטעם זה נהגו להקל בנגיעת הקטנים שלא הגיעו לחינוך, לפי שגמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום א' לזכר וי"ב לנקבה, שלכן נתחייבו אז במצות מן התורה ונעשו בני עונשים. ותחלת כניסת נפש זו הקדושה היא בחינוך לתורה ולמצות שחייבו חכמים לחנך", ואח"כ הוסיף בסוגריים שהכניסה מתחילה כבר "במצות מילה, ולכן הנזהר מנגיעת הקטן מיום המילה ואילך קדוש יאמר לו".

[63] לפי שטוב הוא שמן יד ימין יבואו המים על ידיו לטהרם, מטעם שנתבאר בזוהר [ח"ב קנד, ב] (שוע"ר סי' ד ס"י). וראה גם לקמן סדר נט"י לסעודה ס"ה: "על פי הקבלה יקח הכלי עם המים ביד ימינו תחילה".

[64] כדי שישפוך מים על ימינו תחילה (שוע"ר שם), לפי שהימין היא חשובה בכל התורה כולה, לכך יש לאדם גם כן לחלוק כבוד לימינו לעולם (שוע"ר סי' ב מהד"ת ס"ד).

[65] שו"ע סי' ד ס"י. ואח"כ ישפוך בימינו על שמאלו (לקמן סדר נט"י שם).

[66] שאם לא נטל כן, לא עלתה לו נטילה, ועליו ליטול שוב פעם.

[67] שער הכוונות ענין ברכת השחר. הובא במג"א סי' ד סק"ז. ובשוע"ר סי' ד מהד"ת ס"ב כתב כן בשם התלמוד [שבת קט, א].

[68] צ"ע כפל הלשון "לגמרי מכל וכל". ואולי "לגמרי" היינו באיכות הטומאה, ו"מכל וכל" היינו בכמות, כלומר מכל המקומות שבידיו. אך בשוע"ר מהד"ת שם כתב רק "לגמרי". ובמהד"ק שם ס"ד כתב בסתם: "שאין .. מסתלק מעליהם". עכ"פ מדיוק הלשון "מכל וכל" מובן שעיקר רוח הטומאה עובר מהיד, וכדמשמע מלשונו באות יא, אלא שאינה עוברת "מכל וכל".

[69] וכ"ה בשוע"ר מהד"ת שם. וראה גם במהד"ק שם: "שאין רוח הטומאה מסתלק מעליהם עד שישפוך מים על ידיו ג' פעמים על כל יד בפני עצמו, ולא ישפוך על יד אחת ג' פעמים רצופים, אלא פעם אחת על ימין ופעם אחת על שמאל, וכן יעשה ג' פעמים".

סי' ד מהד"ת ס"ב כתב: ש"גם בתלמוד הזהירו על רוח הטומאה זו ששורה על הידים, ואמרו שאינה עוברת לגמרי עד שיטול ג' פעמים בסרוגין".

[70] וכן פסק לקמן בסדר נט"י לסעודה ס"א (לענין נטילת ידים לסעודה).

[71] שער הכונות שם. מ"א שם. ובשוע"ר מהד"ק שם סי' א ס"ז כתב: "ואין צריך ליטול אלא האצבעות, ומיהו טוב שיטלם עד פרק הזרוע". אבל במהד"ת שם לא הזכיר עד היכן צריך ליטול ידיו (משום רוח רעה), ויתכן שכתב כן בהמשך אך לא הגיע לידינו.

וראה שוע"ר סי' תרי"ג ס"ב לענין נטילה ביום כפור: "ויזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו .. להעביר הרוח רעה מעל הידים".  אך דין זה נכון גם לפי פסקי הסידור, וכמובא בספר המנהגים חב"ד שכן יש לנהוג, וטעם הדבר מבואר במקדש מלך (לזהר ח"ב קיג, א) שביוה"כ אין כ"כ שליטה לרוח הטומאה, ואינה שורה אלא עד קשרי האצבעות. אלא שלפי זה יש ליטול הידים במוצאי הכפורים עד פרק הזרוע, כי הרוח רעה שבה ומתפשטת במוצאי יוה"כ על כל היד (שולחן המלך).

[72] עד חיבור כף היד לקנה הזרוע.

[73] שאז לא היה ניתן לברך "על נטילת ידים" אלא אחרי נטילת ידיו ג' פעמים לסירוגין.

[74] הוסיף כאן ענין העברת הטומאה, שכן לולי זה לא יתכן להתקדש בקדושתו של הקב"ה, ולכן בהכרח שגם בפעם אחת ישנה העברת הטומאה, אלא שאינה "לגמרי מכל וכל", ואין היא מעכבת את ההתקדשות בקדושתו של הקב"ה. ולפי זה יהיה מותר לו לנגוע עם היד הנטולה בכל המקומות שהזהיר באות ח'. וכן משמע מזה שרבנו הזהיר על כך רק לעיל במי שנוטל ידיו "מעט", ולא כאן במי שנוטל ידיו "פעם אחת".

[75] כלומר, צריך: א) שיהיה כלי, ב) שהמים יבואו עליו בשפיכה, ולא שישכשך ידיו בכלי. וראה גם לקמן אות יג.

[76] בכל יום קודם עבודתו (שוע"ר מהד"ק סי' ד ס"א).

[77] שכן אם הטעם היה רק בשל העברת רוח הטומאה, ללא תוספת קדושה חדשה, לא מובן מהו "אשר קדשנו" (שהרי הוא מחזיר את מצב ידיו כמו לפני השינה), ולכן בהכרח שיש בנטילה זו גם ענין של קדושה. וראה גם שוע"ר מהד"ת סי' ד ס"ב (לעצם תקנת הנטילה, ולא לענין שאין לו די מים): "כי כך היתה תקנת חכמים ליטול ידיו במים בכל שחר .. כדי להעביר רוח הטומאה השורה על הידים .. ולהתקדש בקדושתו של מקום ברוך הוא, ע"י זריקת מים טהורים מן הכלי, ככהן המקדש ידיו מן הכיור, ולכך תקנו לברך אשר קדשנו כו'".

ובשוע"ר מהד"ק שם כתב: "כל אדם הקם ממטתו שחרית .. צריך לרחוץ ידיו ברביעית הלוג מים מן הכלי .. לפי שכל אדם כשהקב"ה מחזיר לו נשמתו נעשה כבריה חדשה .. שהאדם מפקיד נשמתו עייפה והקב"ה מחזיר לו חדשה ורגועה, כדי לעבוד להשי"ת בכל יכולתו ולשרתו כל היום, כי זה כל האדם, לפיכך צריכים אנחנו להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי, כדי לעבוד עבודתו ולשרתו, כמו כהן שהיה מקדש ידיו מן הכיור בכל יום קודם עבודתו".

ובהמשך שם כותב: "וכיון שצריך ליטול ידיו מן הכלי דוקא, לכן יברך על נטילת ידים, ולא על רחיצת ידים, מפני שהכלי שממנו נוטלין לידים נקרא נטלא בלשון חז"ל, לכן תיקנו בברכה זו לשון נטילה, להורות דצריך כלי".

[78] ולא ישפוך פחות מרביעית על כל יד בפני עצמה (ראה שוע"ר סי' קסב ס"א), שהרי מדובר כאן שיש לו מעט מים, אבל אם יש לו שיעור שתי רביעיות, לכאורה יכול לשפוך רביעית על כל יד בפני עצמה. וראה בהערה הבאה.

[79] שאם היה נוטל כמ"פ, הרי אפילו אם שפך בפעם הראשונה פחות מרביעית, הרי בכמה שפיכות יחד מצטרף לרביעית. או יש לומר, שכיון שמדובר בהעברת רוח הטומאה הקופצת מיד ליד (שלכן צריך ליטול ידיו לסירוגין), הרי כשיטול יד אחת בפני עצמה – הרוח הטומאה תקפוץ מהיד לחברתה וחוזר חלילה, משא"כ כשנוטל שתי ידיו כאחת, הרי בכך היא מסתלקת משתי הידים כאחת, עכ"פ עיקר רוח הטומאה. ועצ"ע.

[80] דהיינו שלא נשתנו מראיהם, ולא נעשה בהם שום מלאכה (לקמן סדר נט"י לסעודה ס"ז, ע"ש).

[81] ולכן לא ימלא חפניו מים ויתן לחבירו על ידיו, שאין נוטלין אלא מן הכלי (שוע"ר סי' קנט סי"ג גבי נט"י לסעודה).

הכלי שנוטל ממנו לידים, צריך שיהיה מחזיק רביעית, וצריך להיות שלם בלי שום נקב או סדק מפולש, ואפילו מחזיק רביעית ויותר מהנקב ולמטה, כי מאחר שמהנקב ולמעלה אין תורת כלי עליו, נמצא שהמים הבאים על ידו מפי הכלי ולמעלה אינם באים מכלי (לקמן סדר נט"י לסעודה סי"ב. עיין שם פרטים נוספים).

[82] כדלקמן בסדר נט"י לסעודה סט"ו (מכח גברא, ולא שיבואו מאליהם). וראה שו"ת צ"צ או"ח סי' א שהוא ע"פ שו"ת הרשב"א ח"א סי' קצא. אבל בשוע"ר מהד"ק סי' ד ס"ב כתב: "בנטילה זו אין צריך שיבואו המים על ידיו מכח אדם דוקא, אלא אפילו שפשף ידיו בתוך כלי של מים עלתה לו נטילה". אך במהד"ת סי' ד ס"א כתב: "ע"י זריקת מים טהורים מן הכלי".

[83] צריל ליזהר. ויש לעיין אם גם כאן זהו "אפילו לעכב", ומסתימת לשונו משמע לכאורה שכן. ועצ"ע.

[84] ראה עד"ז סדר נט"י לסעודה ס"ב. אלא ששם מזהיר ש"לא יגע בכלי בידו הלחה בין שפיכה לשפיכה, פן יגע בידו השניה בלחלוחית זו שעל הכלי שבאה ממים טמאים שעל ידו הראשונה". ואילו כאן החשש הוא הפוך, משום שכאן אחרי נטילה הראשונה היד כבר טהורה (מעיקר הטומאה), והחשש הוא שלא יגע בלחלוחית שנטמאה מהיד הלא טהורה. ומשום כך המנהג הוא (בחב"ד) ליטול הידים בשחרית (בנטילה השניה) במגבת כמו בסעודה.

[85] כדלקמן שם ס"ו.

[86] הדיוק הוא ש"אין לברך עליה", והיינו משום ספק ברכות, אבל אין זה אומר שלא עלתה לו נטילה בודאות. ועצ"ע.

[87] ראה שוע"ר סי' ד סט"ז: "דוד המלך ע"ה היה נזהר שלא לישון כל הלילה ששים נשימות רצופין, כדי שלא יטעום טעם מיתה".

[88] ראה זהר ח"א קסט, ב. ח"ב קפד, ב. רו, ב. שרק אם ישן כשיעור ששים נשימות שורה עליו רוח הטומאה.

[89] וראה שוע"ר סי' ד סי"ד: "המשכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו, טוב שיחזור ויערה על ידיו ג' פעמים כדינם כשיאור היום, מפני שאפשר שלילה היא גורמת שישרה רוח רעה על הידים אפילו בלא שינה"

[90] וראה שוע"ר שם סי"ג: אם היה ניעור כל הלילה, צריך ליטול ידיו מיד כשיאור היום, אע"פ שבכל הלילה לא הסיח דעתו משמירת ידיו, כגון שהניחן בבתי ידים, אעפ"כ צריך ליטול ידיו מן הכלי בלא ברכה כשיאור היום, מפני שאפשר דכשתקנו חכמים נטילת ידים בכל שחר .. לא רצו לחלק בין ישן, דנעשה בריה חדשה, ללא ישן כלל".

[91] וכ"ה לקמן אות יז, ובשוע"ר מהדו"ת סי' ד סעיף א – שלא לברך על נט"י לתפלה "שספק ברכות להקל". וכ"ה בשוע"ר סי' ד מהדו"ק סי"ג דאם ניעור כל הלילה יטול ידיו מן הכלי בלא ברכה.

[92] אך באג"ק ח"ג ע' ד מובאת הוראה לברך הן ברכת ענט"י והן ברכת "אלקי נשמה".

[93] בענין שיעור ששים נשימות נחלקו הפוסקים מהו זמן שיעורו, ומכאן מובן שהוא פחות משיעור שינת עראי, ואמנם לכתחילה יש לחוש אף לדעה  האומרת ששיעורו שלוש דקות, אך לענין ברכה יש להחמיר כדעה האומרת שהוא כחצי שעה (בדה"ש סי' סק"א). ויש להוסיף ששינת עראי אין זה רק בזמן השינה אלא גם באיכות השינה, כגון הישן על אצילי ידיו או בישיבה על הכסא ולא על מטתו, הרי זו שינת עראי אף אם ישן יותר משעה. אך צ"ע מהו שיעור הזמן של שינה היוצאת מגדר שינת עראי גם אם ישן שלא על מטתו.

[94] כדי להעביר רוח הטומאה ששרתה עליו.

[95] לצאת גם לדעת הרא"ש שטעם הנטילה הוא מפני שבשעת השינה הידים נגעו מן הסתם במקומות המכוסים בגופו, ואין חוששים לזה בשינת עראי (בדה"ש סי' סקכ"א). ובשוע"ר סי' ד ס"ד לא הצריך זאת, ומשמע שם שכל שישן ששים נשימות בלילה יטול ידיו ג"פ ויברך.

[96] שוע"ר סי' צב ס"ג.

[97] וכן אם נגע בצואת האוזן וצואת האף (שוע"ר שם ס"ז).

[98] אבל אם שפשף ידיו על ראשו מלמעלה, כגון לנגבה, ולא חיכך בה תוך השער בראשו ממש, אין לחוש (שוע"ר סי' קסד ס"ב).

[99] ולא ג' פעמים. אופן הנטילה – ראה לקמן אות יח. ולא יברך על נטילה זו, כדלקמן שם. ולענין סתם ידים, ראה שוע"ר סי' צב ס"ה. וראה בדי השלחן סי' יב סק"ט שמשמע מזה שאם עדיין לא בירך ענט"י, אזי אחרי שעושה צרכיו יש לו ליטול ידיו מהכלי ובכח נותן, כי הנטילה הראשונה כבר הלכה לה וכעת מברך על הנטילה השניה.

[100] וכ"ה בשוע"ר מהד"ת סי' ד ס"א. ושם הוסיף: "ואפילו הולך בדרך – יחזור לאחוריו עד מיל".

[101] ואם מתיירא שמא יעבור זמן התפלה עד שיגיע למקום המים לא יחזר אחריהם כלל, רק ינקה ידיו בצרור או בעפר או בקורה או בכל דבר שמנקה (שוע"ר סי' צב ס"ד). והוא הדין אם מתיירא שיעבור זמן קריאת שמע.

[102] רמב"ם הל' תפלה פ"ד ה"ב. שוע"ר מהד"ת שם.

[103] מג"א סי' צב סק"ה בשם שו"ת הרשב"א ח"א סי' קנג. שוע"ר סי' ד ס"ג. סי' צב ס"ו (אפילו יש מים מזומנים לפניו). סי' צז ס"ג. שוע"ר מהד"ת סי' ד ס"א.

[104] לפני ק"ש ותפלה.

[105] תהלים כו, ו-ז. ברכות טו, א.

[106] שוע"ר מהד"ת שם. ושם הוסיף: "שכשאין לו מים, יכול לנקות ידיו בכל דבר שמנקה, שהרי לא נאמר ארחץ במים, אלא בנקיון".

[107] כמו לסעודה, לדעה השניה שבשוע"ר סי' קסא בסופו (שוע"ר מהד"ת סי' ד ס"א).

[108] כדי לצאת גם לדעה הראשונה שבשוע"ר סי' קסא שם (ע"פ שוע"ר מהד"ת שם).

[109] לא ליטול מן הכלי, ולא לשכשך ידיו בכלי, אלא אפילו במים שבקרקע, ואפילו אין בהם רביעית (ע"פ שוע"ר מהד"ת שם).

[110] לנטילת ידים לסעודה.

[111] מאחר שנטילת ידים ללתפלה אינה אלא משום נקיון (שוע"ר מהד"ת שם).

[112] בשוע"ר מהד"ת שם הביא מחלוקת הפוסקים אם תקנת נטילת ידים הוא לק"ש ותפלה או כדי להעביר רוח הטומאה ולהתקדש בקדושתו של מקום בכל בקר, ולמעשה כותב שהמנהג הוא כדעה השניה שנוטלים רק בבקר ועליה מברכים, אלא שיש להחמיר ליטול ידיו גם בשביל ק"ש ותפלה (שחרית מנחה וערבית), אבל לא לברך עליה, כי ספק ברכות להקל. וכאן הרי מדובר שכבר נטל ידיו בשחר ובירך עליה, ולכן אין צריך לברך על נטילה שלפני התפלה.

ואם לא נטל ידיו בבקר ואין לו כלי ולא מים לנטילת ידים – ראה לקמן סכ"א. וראה שוע"ר מהד"ק סי' ד סעי' א-ג.

[113] משמע שהדבר תלוי בדעתו. וכנראה מדובר כשאינו עובר על איסור "בל תשקצו". אך בשוע"ר סי' ו סוס"א כתב ש"אם צריך לנקביו .. אסור לו לברך". ויש לפרש כן גם את דברי רבנו בפנים, שמדובר ש"צריך לנקביו" ובגלל זה "דעתו ליפנות מיד", ולא שהדבר תלוי ברצונו. וכן מוכח מהמשך לשונו: "אבל אם אינו צריך לנקביו ולא יפנה עד לאחר זמן מרובה".

[114] ברכת "על נטילת ידים".

[115] כלומר: "עד לאחר נטילה שנית שנוטל אחר יציאתו מבית הכסא" (שוע"ר שם).

[116] משמע שאת ברכת "אשר יצר" שלאחר ברכת "על נטילת ידים, יכול לברך אף כשלא עשה צרכיו, וכמנהג העולם המובא בשוע"ר סי' ו שם: "לפי שבכל יום נעשה האדם בריה חדשה, לכן שייך לברך בכל יום ויום אשר יצר את האדם בחכמה". אך בהמשך שם כותב אדה"ז: "והרוצה להסתלק מהספק, יזהר לעשות צרכיו תיכף ומיד אחר נטילת ידים שחרית, וכשיצא מבית הכסא יטול ידיו פעם שנית ויברך אשר יצר, ויצא ידי חובתו בברכת אשר יצר זו אף אם היה מחויב לברך אשר יצר על מה שנעשה בריה חדשה, כי ברכה אחת עולה לכאן ולכאן".

[117] כדלקמן סכ"ח. וראה גם שוע"ר סי' מז ס"ט. אשל אברהם (בוטשאטש) סוף סי' ד.

[118] כדי להעביר רוח רעה השורה על ידיו מפני השינה השנית (ע"פ שוע"ר סי' ד סי"ד).

[119] משמעות לשונו שרק "יכול" לברך על הנטילה הראשונה, אך אם ירצה יכול להמתין מלברך עד לאחר הנטילה השניה. אך מהמשך לשונו שכתב "בשעה שנעשה בריה חדשה" משמע שצריך לברך דוקא בפעם הראשונה. וכן משמעות שוע"ר שם, וכדלקמן בהערה הבאה.

[120] בשוע"ר שם הוסיף: "ובשינה זו השנית לא נעשה בריה חדשה, דפעם אחת נעשה בריה חדשה ולא ב' פעמים". ולפי זה משמע להדיא שצריך לברך דוקא בפעם הראשונה ולא בפעם השניה. אך מובן וגם פשוט שאם לא בירך בנטילה הראשונה יש לו לברך בנטילה השניה.

[121] כדלקמן סכ"ח.

[122] מי גשמים שמתקבצים בחפירות שבקרקע.

[123] וכ"ה בסדר נט"י לסעודה ס"ח. שוע"ר סי' קנט סכ"ב.

[124] ובסדר נט"י לסעודה ס"ט הכריע לברך לכתחלה "על שטיפת ידים".

[125] שאין רוח רעה מסתלקת מהידים אלא על ידי עירוי שלוש פעמים מהכלי. אך לא יברך ענט"י, כי כבר בירך.

[126] וכ"ה בסדר נט"י לסעודה שם. ובשוע"ר סי' ד ס"ג כתב: "אם אין לו כלי כלל אלא רוחץ ידיו במים שאובים שלא מן הכלי או שאין לו מים כדי שיעור רביעית הלוג, לא ימנע בשביל זה מלברך על נטילת ידים, משום דלא פלוג רבנן כיון שרוחץ ידיו במים הכשרים לנטילה".

ובהמשך שם כותב: "ואם אין לו מים כלל, אם רוצה להתפלל מיד, צריך לנקות ידיו קודם התפלה בצרור או בעפר או בקורה או בכל מידי דמנקי, ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נקיות ידים". ומסתימת לשון רבנו בסידורו משמע שלא סבירא ליה כן למעשה.

[127] ברכות סב, א. רמב"ם הל' דעות פ"ה ה"ו. שוע"ר סי' ג מהד"ק ס"ב ומהד"ת ס"א.

[128] ברייתא שם. שוע"ר שם ושם.

[129] ולא יותר (שוע"ר מהד"ק שם ס"ו).

[130] גמרא שם כג, ב. שו"ע שם ס"ד. שוע"ר שם מהד"ק שם ומהד"ת ס"א. בשוע"ר מהד"ק שם: "דמתוך שהוא דוחק את עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים, וצריך טפחיים משום קילוח מי רגלים הניתזים למרחוק". ובשוע"ר מהד"ת שם: "משום קלוח מי רגלים הניתז למרחוק". בשוע"ר מהד"ת שם כתב "ויש גורסים בהיפך", וסיים: "ולענין מעשה יש לצמצם כל מה שאפשר". ובסידור השמיט דעה זו.

בשוע"ר מהד"ק שם (וכן במהד"ת שם) הוסיף: "ואשה לא תגלה עצמה, כי אם מלאחריה טפח, ומלפניה ולא כלום". ורבנו השמיטו בסידורו. ואולי משום שפסקי הסידור לא נועדו לנשים.

[131] ואפילו מעט, כל מה שדרכו להיות מכוסה בבגדים לעולם (שוע"ר מהד"ת סי' ס"א. וראה שם פרטי הלכות בלבישת הבגדים והפשטתן).

[132] אבל בבית המרחץ או בנהר מותר, הואיל "ואי אפשר בענין אחר, ואין בזה משום פריצות" (שוע"ר שם).

[133] בשוע"ר מהד"ת סי' ב ס"א: "ואפילו כשהוא יחידי בלילה ובחדרי חדרים". ובשוע"ר מהד"ק שם ס"א: "ואל יאמר: הנני בחדרי חדרים מי רואני".

[134] בשוע"ר מהד"ק שם: "שהצניעות והבושת מביאין לידי הכנעה לפני ה' יתברך".

[135] ישעיה ו, ג.

[136] תהלים קלט, יב. כ"ה בשוע"ר סי' ב מהדו"ב ס"א וש"נ.

[137] טור ושו"ע סי' ג ס"ה. שוע"ר סי' ג מהד"ק ס"ז. מהד"ת שם ס"ו. והיינו כשאין שם אדם, אבל כשיש שם אדם, אפילו נכרי, אסור להפנות בפניו, כל שהוא בסמוך לו עד שיוכל לראותו, אפילו אינו יכול לראות את פירועו, כי מאחר שרואהו מקרוב – אין זו צניעות (שוע"ר שם מהד"ת ס"ו, וחזר בו ממה שכתב במהד"ק שם סי"ב שמספיק "להתרחק עד מקום שלא יוכל חבירו לראות את מה שמגלה מבשרו בשעה שנפנה"). ואין צריך להתרחק עד שלא ישמע חברו קול עיטושו שלמטה. ואם יש מחיצה מפסקת בינו לבני אדם, יכול לפנות מיד סמוך למחיצה (שוע"ר מהד"ק שם).

[138] מפני כבוד השכינה, שהשכינה במערב ופני השכינה למזרח (שוע"ר מהד"ת שם). ובמהד"ק שם: "מפני שהשכינה במערב, לפיכך לא יעשה צרכיו למערב, ולא למזרח, מפני שהוא כנגד מערב".

[139] בשוע"ר מהד"ת שם: "ברוב מדינות אלו שהן משוכות ונטויות לצפון ירושלים יותר מלמערבה, וכל שכן במדינות המכוונות לצפון ירושלים ממש".

[140] בשוע"ר מהד"ת שם כתב: "ובמקום שאפשר טוב להזהר שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון ולא להיפך, כדי שלא לפנות נגד ירושלים והמקדש". ובמהד"ק לא הזכיר איסור זה, אף שבסי' צד ס"ג האריך בענין כיוון מדינות אלו ביחס לירושלים.

[141] ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה.

[142] ב"י ולבוש סי' ג ס"ה.

[143] בשןע"ר מהד"ת שם הוסיף: "ועל כן אין להקפיד כלל בבתי כסאות הבנוים בבתים או בחצרות, ואפילו אין מחיצה אחרת חוץ לבית הכסא רק כותל בית הכסא עצמו – נדון משום מחיצה".

ובהמשך שם כתב: "ויש אומרים שאין שום מחיצה מועלת לזה, וטוב לחוש לדבריהם לכתחלה במקום שאפשר, שלא לבנות בית הכסא תחילה לפנות שם למערב או למזרח אלא לצפון". ובסידור השמיט דעה זו, משמע שלא חושש לה כלל.

[144] ב"י שם לדעת הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"ז ה"ט. שוע"ר שם מהד"ק ומהד"ת ס"ז.

[145] אפילו למערב ומזרח במקום מגולה (שוע"ר מהד"ת שם). ובמהד"ק שם: "אפילו פניו למערב, אע"פ שמגלה את עצמו [מ]לפניו".

[146] אם צריך לכך (שוע"ר מהד"ק שם סי"ח ומהד"ת ס"ה).

[147] בכורות מד, ב. שוע"ר סי' ג מהד"ק סי"ח ומהד"ת ס"ה (אפילו ביום).

בשוע"ר שם מהד"ק סי"א כתב: "המטיל מים מן הצופים (פירוש, כל מקום סביבות ירושלים שיכולין לראות את בית המקדש משם .. נקרא אותו מקום צופים) ולפנים, לא יטיל ופניו ממש כלפי הקודש, אלא יחזיר פניו לצד אחר מעט". ורבנו השמיטו בסידורו, מפני שהסידור חובר עבור הגרים במדינת רוסיה וסביבותיה. אך צ"ע מדוע השמיטו בשו"ע מהד"ת, ואפשר שגם השו"ע מהד"ת חובר עבור אותן מדינות.

[148] שלא יהא עקר (שוע"ר מהד"ת שם), אם יעמיד את עצמו (שוע"ר מהד"ק שם).

[149] וכ"ה בשוע"ר מהד"ת שם. ושם הוסיף: "ואפילו אשה מבנה הקטן".

[150] אבל אסור לקנח בחתיכת חרס שאינה חלקה, פן ינתק או ינקב הכרכשתא (שוע"ר מהד"ת סי' ג ס"ח).

[151] כדעת רבי מאיר בברייתא שבת פא, א.

[152] כדעת רבי יהודה שם.

[153] אבל אם אינה נראית כלל מותר, מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת (שוע"ר סי' עו ס"ו). מאחר שהוא מקנח עצמו גם כן בעודו יושב, והקינוח האחרון יצא נקי, שעד אז צריך לקנח, כי זהו סימן שאין עוד ממשות צואה בפי הטבעת (ע"פ שוע"ר מהד"ת שם). 

[154] בשוע"ר מהד"ת שם הוסיף: "והתירו להכניס לבית הכסא אבנים דקים הרבה עד כמלוא היד, לקנח בהן בזה אחר זה עד שיצא האחרון נקי, ושוב אסור לקנח בהם יותר בשבת".

[155] כמבואר בשוע"ר סי' שח ס"ח. וש"נ.

[156] כמבואר בשוע"ר סי' שיב ס"א. וש"נ.

[157] פי הטבעת (שוע"ר מהד"ת שם).

[158] סידור האריז"ל. שוע"ר מהד"ת שם. ובמהד"ק שם סכ"ה: "יזהר היטב לקנח היטב, כי צואה במקומה במשהו .. ואם אפשר לו טוב שירחץ במים".

[159] וכן הוא הלשון בשוע"ר מהד"ת סי' ג ס"ט. אך בשוע"ר מהד"ק לא הזכיר חילוק זה.

[160] ברכות סב, א. שו"ע סי' ג ס"י. שוע"ר שם מהד"ק סי"ד ומהד"ת ס"ט.

[161] מפני שבאצבעות ימינו קושר תפילין על שמאלו (שוע"ר מהד"ת שם). ולכן אין ראוי לקנח את עצמו בה (שוע"ר מהד"ק שם). ואיטר שמניח תפילין על ימין וקושרן עליה בשמאל של כל אדם, יקנח בימין של כל אדם (שוע"ר מהד"ת שם). ואפילו מי שעושה כל מעשיו בימין אלא שכותב בשמאל, לא יקנח בשמאל שכותב בה, מפני שבה קושר תפילין על הימין (שוע"ר מהד"ק שם).

וכל זה לקנח, אבל לשפשף נצוצות של מי רגלים מותר גם בימין, וכן להרוג כנה (שוע"ר שם).

[162] בשוע"ר שם (מהד"ק סט"ו ומהד"ת ס"ט) כתב רק בלשון: "טוב ליזהר".

[163] שביד שמאל.

[164] במקורות שבהערה הבאה הלשון: "רצועה". ומה שנקט כאן "הרצועות", נראה שכולל בזה גם הרצועה של תפילין ר"ת, שכן בסידורו (לאחר "עלינו לשבח") כותב אדה"ז את ענין הנחת תפילין ר"ת בלשון "מנהג". כלומר, שאין זה רק חומרא השייכת ליחידי סגולה, כדמשמע בשוע"ר סי' לד, אלא זהו מנהג השייך לכל ההולכים לאור פסקי רבנו הזקן בסידורו.

[165] של"ה מסכת חולין בסופה. הובא במג"א שם סק"ח. שוע"ר שם ושם.

[166] בין גדולים בין קטנים (שוע"ר סי' ג מהד"ת סי"א. וכ"כ במהד"ק סכ"ד).

[167] ויקרא כ, כה (אל תשקצו את נפשותיכם). ואם נצרך לקטנים ומשהה את עצמו – עובר על "בל תשקצו" ועל "לא יהיה בך עקר" (שוע"ר סי' ג מהד"ק סכ"ד).

[168] תרומת הדשן סי' טז. ריטב"א מכות טז, ב. שוע"ר מהד"ת שם. אך בשוע"ר מהד"ק שם כתבו בסתם.

[169] דהיינו שהוא נצרך ומתאוה הרבה, בענין שאילו לא היה מעמיד עצמו בכח ומגביר כח המחזיק על כח הדוחה – היה כח הדוחה גובר מאליו על כח המחזיק, ועושה צרכיו בלי שום סיוע דוחק שידחוק האדם עצמו כלל, אפילו מעט מזעיר. אבל אם כח הדוחה לא היה גובר כל כך על כח המחזיק בלי סיוע דוחק שידחוק האדם עצמו מעט, נמצא כשמעמיד על עצמו ומונע מלדחוק אינו נקרא משהה נקביו, כי אינו אלא שב ואל תעשה, ואין בו משום "בל תשקצו" (מהד"ת שם דעה הב'). ועי' פסקי הסדור אות ג.

[170] וכ"כ בשוע"ר מהד"ת שם.

[171] וכ"ה בשוע"ר מהד"ת שם. אך בשוע"ר סי' צב ס"ב התיר כן רק במידה ואינו עובר על בל תשקצו, "אבל אם הוא בענין שיש בו משום בל תשקצו – מפסיק, בין לקטנים בין לגדולים, באמצע קריאת שמע וברכותיה, אבל לא באמצע תפלת י"ח, שלא התירו להפסיק באמצע תפלת י"ח אלא משום חשש סכנות נפשות בלבד .. וקל וחומר משום איסור בל תשקצו שאינו אלא מדברי סופרים, שהם אמרו והם אמרו". "אבל אם הוא בענין שיש בו משום בל תשקצו – מפסיק בין לקטנים בין לגדולים באמצע קריאת שמע וברכותיה".

[172] בשוע"ר שם: "או אפילו".

[173] שמאז אסור להפסיק. ומשמע שאפילו לאחר ישתבח לפני ברכת יוצר אין להפסיק. ובשוע"ר מהד"ת הזכיר רק ברכות ק"ש, ולא פסוקי דזמרא.

[174] ואם הוא באמצע תפלת י"ח ואינו יכול להעמיד עצמו – יפסיק לגדולים, אבל לקטנים לא יפסיק, ואפילו מים שותתין על ברכיו – ממתין עד שיכלו המים וחוזר לתפלתו וא"צ להרחיק (שוע"ר סי' צב שם). וראה אשל אברהם (בוטשאטש) מהדו"ת סי' ג.

[175] וכ"כ בשוע"ר סי' קג סוס"ב.

[176] אפילו שלא במקום כבוד הבריות, ושלא בשעת התפלה.

[177] הובא גם בשוע"ר מהד"ת סי' ג סי"א.

[178] בכורות מד, ב. שוע"ר שם.

[179] בכורות שם. ט"ז סי' ג סקי"ד. וכ"ה בשוע"ר שם. אבל ראה לשון רבנו שם ס"ה: "משום חשש סכנה, שלא יהא עקר". ואולי צ"ל: "ושלא יהא עקר".

[180] רמ"א סי' צב ס"ב. הובאה בשוע"ר מהד"ת סי' ג שם שכ"ה "לדברי הכל", משום שסובר שאין מי שחולק על דעה זו לחומרא אלא לקולא. וכן משמעות שוע"ר סי' צב סעי' א-ב, ע"ש. אך כאן השמיט רבנו שסהו "לדברי הכל", משום שסובר שלדעה הראשונה גם אם יכול להעמיד עצמו יותר עובר על "בל תשקצו".

[181] וכ"ה בשוע"ר מהד"ת שם.

[182] היינו מברכת "הנותן לשכוי" עד ברכת התורה. וכ"ה בשוע"ר סי' מו ס"ז וש"נ. ולענין ברכת נט"י וברכת "אלקי נשמה", עיין לעיל בסדר הנטילה. שוע"ר סי' ד מהדו"ק סי"ג. אג"ק ח"ג ע' ד.

[183] רמב"ן פסחים ז, ב. רמ"א סי' מו ס"ח. שוע"ר שם ס"ז (דעה השלישית, ש"כן המנהג פשוט ואין לשנות"). וכתב שם הטעם: "מפני שאין הברכות על הנאת עצמו בלבד, אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם, ואם הוא אינו נהנה אחרים נהנין". אלא ששם מסיים: "ולכתחלה טוב להביא עצמו לידי חיוב כל הברכות אם אפשר לו, (ואם אי אפשר בכולן, עכ"פ יש לו לילך וללבוש ולחגור ולעטר קודם שיסדר ברכותיהן, כדי לחוש לסברא שניה)". אך כאן בפסקי הסידור לא חשש רבנו לדעה זו כלל.

[184] האר"י בפע"ח שער הברכות ריש פ"ד. שוע"ר סי' מו ס"ז, ושם הוסיף: "ולא הוצרך להעביר חבלי שינה מעיניו".

[185] ואם כן לא התחייב בברכת "מלביש ערומים".

[186] כלומר, גם לא החליף בגדיו. ומזה מובן שאדם המחליף בגדיו בבוקר, הרי הוא נקרא מחוייב בברכת "מלביש ערומים".

[187] וכן משמעות שוע"ר סי' מז סוס"ז.

[188] אפילו קודם עלות השחר. וראה גם שוע"ר סי' מז ס"ט. אך שם כתב: "חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה .. שימתין מלאמרה עד שיאור היום".

[189]  משמע שהשינה צריכה להמשך עד חצות לילה ואילך, אבל אם התעורר קודם חצות, אין זה נקרא שהתחייב בהן. וראה אשל אברהם (בוטשאטש) סוף סי' ד.

[190] ובשוע"ר שם פסק דגם בהשכים יש חילוק בין ברכת הנותן לשכוי שמברך רק כששמע לשאר הברכות שמברך מיד כשקם. ועי' בדי השלחן סי' ה סקי"ד וסקט"ו. וראה רבינו מנוח הלכות תפלה פ"ז ה"ח. פרי עץ חיים שער הברכות פ"ד.

[191] ובשוע"ר סי' מז ס"ט כתב: "ואם שמע קול תרנגול יכול לברך הנותן לשכוי בינה מיד אחר חצות לילה". משמע שמברך גם על שמיעה שקודם חצות.לילה. ובשוע"ר סי' מו ס"ג הוסיף: "ואפילו שמע קול תרנגול בחצות, יכול לברך עליו בשחר, כיון שלאחר מכן מברך לא נתנו בהם חכמים שיעור תכיפה".

[192] טור ושו"ע סי' מז ס"א. שוע"ר שם ס"א. ושם האריך בטעם חשיבות ברכה זו: "שלא חרבה הארץ אלא מפני שלא ברכו בתורה תחלה, לפי שלא היתה חשובה בעיניהם כל כך לברך עליה, לכך היו מזלזלים בברכתה, לכן לא הגינה עליהם תורתם אע"פ שעסקו בה הרבה. ולכך יראה כל אדם, שתהיה כלי חמדתו של הקב"ה, שהיה משתעשע בה בכל יום, חשובה בעיניו לברך עליה בשמחה יותר מעל כל הנאות שבעולם, שזה מורה שעוסק בה לשמה. ויזכה לשלשלת הנמשך לעוסק בה לשמה, שהוא: לא ימושו מפיך ומפי זרעך וגו', שתעשה שאלתו ובקשתו שמבקש בברכתה: ונהיה אנחנו וצאצאינו".

[193] בקול.

[194] אפילו בלחש.

[195] והמהרהר בדברי תורה אין צריך לברך, והוא הדין שיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו, שזהו ג"כ אינו אלא הרהור, והרהור לאו כדיבור הוא (שוע"ר סי' מז ס"ב).

[196] כדלעיל בברכות השחר.

[197] היינו עמוד השחר. וצ"ע למה שינה מלשונו לעיל סכ"ח: "אחר שיעלה עמוד השחר". ואפשר שבא להשמיענו שעליית עמוד השחר היינו: האיר היום.

[198] שמברכים אף שלא נתחייב בהן, כדלעיל סכ"ט. וכ"כ בשוע"ר סי' מז סוס"ט, אלא ששם הוסיף: "והרוצה לצאת ידי ספק – ישמע ברכת התורה מאחר, ויתכוין לצאת ידי חובתו, אם אפשר, ואם לאו – יברך בעצמו".