הלכות ברכות השחר

סימן נו

ח סיון התשעה |

נו. דִּין עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ עַל יְדֵי הַקָּהָל וּבוֹ ח' סְעִיפִים:

א צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ[1] (וְהַשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ עוֹנֶה – הוּא בְּנִדּוּי[2] מ' יוֹם[3]). וְיֵשׁ לְהִשְׁתַּדֵּל לָרוּץ לִשְׁמֹעַ קַדִּישׁ, שֶׁקְּדֻשַּׁת הַקַּדִּישׁ גְּדוֹלָה מִכָּל הַקְּדֻשּׁוֹת[4], וְיֵשׁ יוֹתֵר מִצְוָה בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ מִבַּעֲנִיַּת קְדֻשָּׁה[5].

וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יֵשׁ לְפָנָיו ב' בֵּית הַכְּנֶסֶת, בְּאֶחָד מַגִּיעִים לְקַדִּישׁ שֶׁאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וּבְאֶחָד מַגִּיעִים לִקְדֻשָּׁה – יֵלֵךְ וְיַעֲנֶה קְדֻשָּׁה, כִּי שָׁם יִשְׁמַע גַּם כֵּן הַקַּדִּישׁ שֶׁלְּאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה[6].

ב וְיֵשׁ לְכַוֵּן הֵיטֵב בְּ"אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא", שֶׁכָּל הָעוֹנֶה "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא" בְּכָל כֹּחַ כַּוָּנָתוֹ – קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה[7].

וְיֵשׁ לַעֲנוֹת אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, שֶׁקּוֹל זֶה שׁוֹבֵר כָּל הַמְּקַטְרְגִים וּמְבַטֵּל כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יִתֵּן קוֹלוֹת גְּדוֹלוֹת, שֶׁלֹּא יִתְלוֹצְצוּ עָלָיו בְּנֵי אָדָם וְיִגְרֹם לָהֶם חֵטְא.

ג "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא", הוּא תַּרְגּוּם שֶׁל "יְהִי שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים"[8], לָכֵן אֵין לְהַפְסִיק בֵּין "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא" לִ"מְבָרַךְ", שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַמַּאֲמָר. וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּנְשִׁימָה אַחַת[9].

וְצָרִיךְ לוֹמַר "מְבָרַךְ", הַב' בְּקָמַ"ץ וְהָרֵי"שׁ בְּפַתָּ"ח[10], שֶׁאָז פֵּרוּשׁוֹ כְּמוֹ "מְבֹרָךְ", שֶׁאִם יֹאמַר רֵי"שׁ בְּצֵירֵ"י – יִהְיֶה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ לַאֲחֵרִים.

וְצָרִיךְ לוֹמַר "לְעָלַם", בְּקָמַ"ץ הָעַיִ"ן[11]. וְיֵשׁ לוֹמַר "וּלְעָלְמֵי" בְּוָא"ו[12].

ד מִצְוַת הַקַּדִּישׁ הוּא לִשְׁמֹעַ מִן הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר "יִתְגַּדַּל[13] כוּ'", וְעַל זֶה יַעֲנֶה: "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא"[14], שֶׁ"אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא" הוּא עֲנִיָּה עַל "יִתְגַּדַּל כוּ'".

וְצָרִיךְ לִשְׁמֹעַ לְכַוֵּן עַל מַה הוּא עוֹנֶה, כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְכַתְּחִלָּה לִשְׁמֹעַ וּלְכַוֵּן לַבְּרָכָה שֶׁעוֹנֶה עָלָיו "אָמֵן"[15].

וְגַם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לוֹמַר גַּם כֵּן: "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא כוּ'" כְּמוֹ הַצִּבּוּר.

וּמִכָּל מָקוֹם, אֵינוֹ דּוֹמֶה[16] לְגַמְרֵי לַעֲנִיַּת "אָמֵן", שֶׁבְּדִיעֲבַד אִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁהַצִּבּוּר עוֹנִין כְּבָר: "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא" – עוֹנֶה עִמָּהֶם "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא", הוֹאִיל וְהוּא שֶׁבַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל "יִתְגַּדַּל כוּ'"[17]. אֲבָל לֹא יַעֲנֶה "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא", אֶלָּא אִם כֵּן יוּכַל לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ שֶׁיֵּדַע לַעֲנוֹת עַל הַקַּדִּישׁ[18], שֶׁאָז אֵינָהּ "אָמֵן יְתוֹמָה" בְּדִיעֲבַד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע, כֵּיוָן שֶׁיּוֹדֵעַ עַל מַה הוּא עוֹנֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן קכ"[ד][19].

אֲבָל לְכַתְּחִלָּה כְּשֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִשְׁמֹעַ – צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ, וְלֹא יִסְמֹךְ עַל מַה שֶּׁיּוּכַל לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ אַחַר כָּךְ[20]. וְלָכֵן יֵשׁ לִגְעֹר בְּהַמְּשִׂיחִים כְּשֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר הַקַּדִּישׁ[21] אֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ מִנְיָן בִּלְעָדָם[22] הַשּׁוֹמְעִים וּמְכַוְּנִים לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר[23].

וְאִם אֵין ט' שׁוֹמְעִין לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר[24] – לֹא יֹאמַר כְּלָל קַדִּישׁ, שֶׁכָּל "דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה" אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּפָחוֹת מִי', ט' שׁוֹמְעִין וְאֶחָד אוֹמֵר[25].

וְכֵן צָרִיךְ לְהַזְהִיר לְהָאוֹמְרִים[26]: "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא וְגוֹ'"[27], "זְכֹר וְגוֹ'"[28] – שֶׁיֹּאמְרוּ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר "יִתְגַּדַּל"[29] (עַיֵּן סִימָן ס"ו[30]).

ה יֵשׁ אוֹמְרִים[31] שֶׁאֵין צָרִיךְ לַעֲמֹד כְּשֶׁעוֹנִין קַדִּישׁ וּ"בָרְכוּ", אֶלָּא שֶׁכָּל קַדִּישׁ שֶׁתְּפָסוֹ מְעֻמָּד, כְּגוֹן שֶׁלְּאַחַר הַלֵּל[32] – טוֹב שֶׁלֹּא יֵשֵׁב עַד לְאַחַר שֶׁיַּעֲנֶה "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא".

וְיֵשׁ אוֹמְרִים[33] שֶׁיֵּשׁ לַעֲמֹד כְּשֶׁעוֹנֶה קַדִּישׁ אוֹ כָּל "דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה", שֶׁיֵּשׁ לִלְמֹד קַל וָחֹמֶר מֵעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב[34] שֶׁקָּם מֵעַצְמוֹ מֵעַל כִּסְאוֹ לְדִבְרֵי ה'[35], כָּל שֶׁכֵּן אֲנַחְנוּ עַמּוֹ. וְטוֹב לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם (עַיֵּן סִימָן קמ"ו[36]).

ו יֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת "אָמֵן" אַחַר "בְּרִיךְ הוּא"[37], שֶׁסּוֹבְרִים דְּ"בְּרִיךְ הוּא" חוֹזֵר עַל "דְּקֻדְשָׁא", וְהוּא תַּרְגּוּם שֶׁל "הַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא".

אֲבָל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין מַפְסִיקִים כְּלָל בֵּין "בְּרִיךְ הוּא" לִ"לְעֵלָּא מִן כָּל[38] בִּרְכָתָא", שֶׁסּוֹבְרִים דְּ"שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא" הוּא הֶפְסֵק מַאֲמָר, וּ"בְרִיךְ הוּא לְעֵלָּא כוּ'" הוּא עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יָפֶה עוֹשִׂים קְצָת שֶׁעוֹנִין "בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא", שֶׁהוּא כְּמוֹ חֵרוּף, שֶׁמַּשְׁמָע שֶׁאֵינוֹ מְבֹרָךְ אֶלָּא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה, אֶלָּא יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר גַּם "מִן כָּל בִּרְכָתָא כוּ'". וְגַם לֹא יָפֶה עוֹשִׂים הַחַזָּנִים שֶׁמַּפְסִיקִים בְּנִגּוּנָם בֵּין "מִכָּל"[39] לְ"בִרְכָתָא" בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב[40].

ז פַּעַם אַחַת מָצְאוּ[41] אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב וְעִמּוֹ ד' אֲלָפִים גְּמַלִּים טְעוּנִים[42], אָמְרוּ לוֹ: מָה אֵלּוּ טְעוּנִים? אָמַר לָהֶם: אַף וְחֵמָה, לָמָּה? אָמַר לָהֶם: לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בְּאַף וְחֵמָה מִמִּי שֶׁמְּסַפֵּר[43] בֵּין קַדִּישׁ לְ"בָרְכוּ"[44], בֵּין קְדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה[45], בֵּין "קָדוֹשׁ" לְ"בָרוּךְ"[46], בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה[47], בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק[48], בֵּין "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא" לְ"יִתְבָּרֵךְ"[49]. וְכָל הַמְּדַבֵּר בָּהֶן[50] - עָלָיו נֶאֱמַר[51]: "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ וְגוֹ'"[52].

יֵשׁ לְמֵדִין מִכָּאן שֶׁהָעוֹנֶה "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא" – צָרִיךְ לוֹמַר גַּם "יִתְבָּרֵךְ"[53] עַד "דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא"[54].

וְיֵשׁ אוֹמְרִים[55] שֶׁיּוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַה שֶּׁשּׁוֹמֵעַ מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, דְּשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה[56]. וּמַה שֶּׁאָסְרוּ לְדַבֵּר בֵּין "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא" לְ"יִתְבָּרֵךְ", אִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הוּא מַאֲרִיךְ בְּ"אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא" וְהוּא עָנָה כְּבָר[57] – לֹא יְסַפֵּר כְּלוּם קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר "יִתְבָּרֵךְ".

וְעוֹד, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הִקְפִּיד אֵלִיָּהוּ אֶלָּא עַל תֵּבַת "יִתְבָּרֵךְ" בִּלְבַד, שֶׁצָּרִיךְ לְאָמְרָהּ וּלְהַסְמִיכָהּ לְתֵבַת "עָלְמַיָּא"[58], אֲבָל יוֹתֵר אֵין צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא לִשְׁמֹעַ, כְּמוֹ שֶׁאָסוּר לוֹמַר "יִתְגַּדַּל" עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אֶלָּא צָרִיךְ לְכַוֵּן וְלִשְׁמֹעַ.

וְכֵן נוֹהֲגִין, לַעֲנוֹת עַד "יִתְבָּרֵךְ". וּמִנְהָג יָפֶה הוּא[59], לְפִי שֶׁכְּשֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר בִּמְהִירוּת[60] – יִצְטָרֵךְ הוּא לְמַהֵר יוֹתֵר[61] כְּדֵי לַעֲנוֹת "אָמֵן" אַחֲרָיו[62], וְהַמְהִירוּת מְבַטֶּלֶת הַכַּוָּנָה, לָכֵן מוּטָב לִשְׁמֹעַ.

ח נוֹהֲגִין שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כּוֹרֵעַ ה' כְּרִיעוֹת בַּקַּדִּישׁ[63]: בְּ"יִתְגַּדַּל", וּבְ"יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא", וּבְ"יִתְבָּרֵךְ", וּבִ"בְּרִיךְ הוּא", וּבְ"אָמֵן"[64].

וּלְאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַקַּדִּישׁ[65] נוֹהֲגִין לִפְסֹעַ ג' פְּסִיעוֹת, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר: "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו", כְּמוֹ בְּסִיּוּם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה[66].

 

[1] הכוונה בעיקר ל"אמן יהא שמיה רבא", שזוהי מצות העניה של הקדיש, כדלקמן ס"ד.

[2] משמים, כלומר מרוחק מה'.

[3] בקיצור של"ה ע' מח: "מי שמתרשל ומבטל אמן יהא שמיה רבא אחת – דוחין אותו ממחיצתו ארבעים יום".

[4] שבתפלה. כנראה הטעם משום שמברכים את "שמו הגדול". לעיין במקורות.

[5] ולכן כששומע שניהם כאחד (כמו בקהלות גדולות בעזרה שיש כמה מנינים) – יענה "אמן יהא שמיה רבא" (פמ"ג).

[6] ומזה מובן שאם אין הוא יכול להמתין עד לקדיש שלאחר התפלה מחמת שהוא ממהר לדרכו, ילך למנין שאומרים קדיש.

[7] להסביר הסעיף.

[8] [תוספות ברכות ג, א ד"ה ועונין. (ובמפיק ה' (תיבת "שמה"). ומ"ש באגודה ברכות סי' ג ודרכי משה וט"ז סק"א ומ"א סק"ב שלפי פירוש זה צ"ל בלא מפיק ה', צע"ג, שכל "שמה" שבדניאל מפיק ה', אף שגם שם הוא תרגום של שמו). וכ"ה בסידור רבנו].

[9] ואינו דומה לחליצה שצריך לומר "לא אבה" בנשימה אחת, כי שם בלי זה היה משמע להיפך "אבה יבמי", משא"כ כאן שבהפסק נשימה לא תשתנה המשמעות (ע"פ פמ"ג).

[10] וכ"ה בדניאל ב, כ. וכ"ה בסידור רבנו.

[11] וכ"ה בדניאל שם. וכ"ה בסידור רבנו.

[12] כי יש אומרים שיש להשמיט הו' כדי להשלים כ"ח אותיות מ"יהא שמיה רבא" עד "עלמיא", אבל גם לדידן כ"ה כיון שכותבים "שמה" בלא יו"ד (כמו שהוא בדניאל), וממילא בתוספת הו' ישנן כ"ח אותיות (ע"פ הב"י).

[13] ניקדנו כאן כפי הניקוד בסידור רבנו.

[14] ראה גם לקמן רס"י קכה: "שמצות הקדיש היא שהש"ץ אומר יתגדל ויתקדש כו' בשביל כל הציבור, והם עונים אחריו: אמן יהא שמיה רבא".

[15] ראה לקמן סי' קכד ס"ו לענין ברכות.

[16] עניית "יהא שמה רבא".

[17] והוא לא שמע את החזן אומר "יתגדל כו'".

[18] כלומר, שהוא יודע עתה שעניית האמן (דהיינו מיד שאומרים אמן, לפני שממשיכים לומר "יהא שמיה רבה") היא על הקדיש. ובבדה"ש סי' טז סקי"ב כתב לפרש, שיודע להתבונן בענין המדובר בקדיש שעליו הוא עונה "אמן", ועיקרו "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

[19] סי"א (לענין עניית אמן על ברכות של חזרת הש"ץ, שיודע על איזו ברכה הוא עונה אמן). וראה עוד שם: אם ניתן לענות "אמן" לאחר שכלתה עניית "אמן" מפי רוב הצבור.

[20] כלומר, לא יסמוך בתחילת אמירת הקדיש, שאף שלא ישמע עתה את הש"צ אומר קדיש, יוכל לכוין דעתו ולענות אמן, כי שמא לא יוכל לדעת על מה הוא עונה אמן, והרי זה עונה "אמן יתומה". או כוונתו, שיש לחוש לכתחילה לדעת האומרים (דעה ג' לקמן שם) שברכה שנתקנה לצורך הציבור, אין לענות עליה אם לא שמעה (ואף ששם קאי על ברכות דחזרת הש"ץ, הוא הדין לקדיש, דזיל בתר טעמא).

[21] וכל זה כדי שיוכלו לכוין לענות "אמן", ולא תהיה ענייתן "אמן יתומה".

[22] שאם אין מנין בלעדם – אזי צריכים לשמוע מן הדין, כדלקמן.

[23] וראה גם לקמן סי' רסח סי"ז: "מעשה בחסיד אחד שראה בחלומו חסיד אחר ופניו מוריקות, אמר לו: למה פניך מוריקות? אמר לו: מפני שהייתי מדבר .. בשעה שהש"ץ היה אומר .. יתגדל עד אמן יהא שמה רבא, ולא הטיתי אזני לשמוע ממנו בכוונה, על כן יש ליזהר".

[24] ועונים: "אמן יהא שמיה רבא" (כדלעיל).

[25] וראה גם לקמן שם ס"א??? אבל ראה לעיל סי' נה ס"ז "שאין אמירת דבר שבקדושה בעשרה תלוי בענייתן רק שיהיו שם", ולכן ניתן לומר קדיש וברכו אפילו אם ארבעה  לא יכולים לענות, כי "כל שנשאר הרוב עונים – אין עניית המיעוט מעכבת". וצ"ע.

[26] ובסידור רבנו לא הובא לאמרו.

[27] "כח ה'" – במדבר יד, יז. מפני "שהוא לשון יתגדל שאומר שליח צבור" (טור).

[28] "רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה" – תהלים כה, ו. בטעם אמירת פסוק זה מבואר: משום שאמרו בגמרא (ברכות ג, א) בשעה שעונין "אמן יהא שמיה רבא", הקדוש ברוך הוא זוכר ומתמלא רחמים עלינו, ולכן נהגו לומר "זכור רחמיך", על שם מדת רחמים שזוכר באותה שעה (ע"פ טור ופמ"ג).

[29] כי בשעה שהחזן אומר "יתגדל" יש לשמוע ולשתוק, כדי שיוכלו לכוין (מ"א סק"ו).

[30] סעיף ה, שאין לומר פסוקים אלו במקום שאסור להפסיק, כי אינו אלא מנהג.

[31] מהרי"ל (הלכות תפלה אות ג). האריז"ל [שער הכוונות בסוף דרוש הקדיש. פע"ח שער הקדישים פ"ו]. ט"ז סי' נג ס"ק א. וראה לעיל שם ס"א.

[32] שאומרים אותו בעמידה, ראה שוע"ר סי' תעג סמ"ח.

[33] שלטי הגבורים על המרדכי פרק תפלת השחר אות ה. רמ"א ס"א.

[34] (עיין סנהדרין ס, א, דבהזכרת השם מיירי, וצ"ע).

[35] שופטים ג, כ. סנהדרין שם.

[36] סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"ד ונו"כ (לענין עמידה בשעת קריאת התורה).

[37] וכ"ה בסידור רבנו.

[38] בפוסקים הנוסח הוא "מכל", ורבנו שינה "מן כל" (אבל לקמן העתיק "מכל"), וכ"ה הנוסח גם בסידור רבנו, והוא ע"פ פרי עץ חיים שער הקדישים, שצריך לומר "מן כל" כדי שיהיו כ"ח תיבות מ"יהא שמיה רבא" עד "דאמרין בעלמא". וראה לקמן סי' תקפב סט"ז: "מכל ברכתא", אלא ששם מיירי "בכל הקדישים מראש השנה עד יום הכיפורים" ש"אומרים לעילא ולעילא", ונוספה תיבה אחת, ומשום כך משמיטים תיבת "מן", כדי שיהיו כ"ח תיבות.

[39] כ"ה הנוסח בלשון המ"א מקור דין זה, וצ"ע שלעיל שינה מלשון הדרכי משה סק"ג וכתב "מן כל". ואפשר שהחזנים היו מתפללים בנוסח זה, כפי שכותב המ"א, והעתיקו רבנו כפי המעשה, אף שהנוסח הנכון יותר הוא "מן כל".

[40] ראה גם לקמן סי' רפא סעי' ג-ד: "ויש להאריך ולהנעים בניגון הזמירות של שבת בשביל כבוד היום .. וכל זה בניגון שיש בו נעימה, אבל לא כמו המשוררים המאריכים בשיר ומפרידים תיבה מחברתה, וכבר הפליגו הקדמונים בגנותם (עיין סימן נ"ג)".

[41] נקט בלשון רבים, כיון שבב"י הובא הסיפור בשני מקומות בשני שמות שונים: בסי' זה כתב שזהו "רבי אלעזר ב"ר יוסי", ואילו בסי' קכה כתב שזה היה "רב חמא בר חנינא". ורבנו נקט כשתי הגירסאות, ולכן כתב בלשון רבים.

[42] מדרש, הובא בב"י. ובסי' קכה כתב שכן מובא במסכת דרך ארץ זוטא, אך אינו במסכת זו שלפנינו.

[43] מדבר.

[44] ראה לעיל סי' נד ס"ג.

[45] צ"ע אם הכוונה בין "נקדישך" ל"קדוש", או בין "קדוש" ל"קדוש". וראה לקמן סי' קכה ס"ב: "אסור לדבר באמצע קדושה".

[46] וראה גם לקמן סי' קכה ס"ב, ושם הוסיף: "וטוב שלא לספר עד אחר אמן של האל הקדוש". ומה שלא אסר לספר בין "ברוך" ל"ימלוך", יש לומר על פי המבואר לקמן סי' סו ס"ה ש"ימלוך" אינו מעיקר הקדושה. ולפי מה שפסק בסידור שגם "ימלוך" הוא מעיקר הקדושה (כמו שיבואר לקמן שם בהערה), לכאורה אסור לדבר גם בין "ברוך" ל"ימלוך". וצ"ע, שהרי אליהו לא הזכירו בדבריו.  

[47] הן בברכות ק"ש (ראה לקמן סי' סח סוס"א), והן בברכות י"ח (ראה לקמן סי' קד ס"ד).

[48] הן בפסוקי דזמרה (ראה לעיל סי' נא ס"ד), והן בברכות ק"ש (ראה לקמן סי' סו ס"א וס"ז).

[49] יבאר לקמן בפנים.

[50] וראה גם לקמן שם.

[51] ישעיה מג, כב.

[52] כלומר, אין תפלתו נשמעת. וראה גם לקמן סי' קכה ס"ב.

[53] ב"י.

[54] של"ה דין ק"ש של ערבית. מ"א סק"ט.

[55] רמב"ם בנוסח הקדיש. רש"י בספר הפרדס. ר' דוד אבודרהם. מ"א שם.

[56] סוכה לח, ב.

[57] עד "ולעלמי עלמיא".

[58] ראה גם לקמן שם ס"ה.

[59] שלא אומרים יותר מזה.

[60] כיון שהוא חוזר על מה שהצבור כבר אמרו.

[61] ולסיים לפניו "דאמירן בעלמא".

[62] אבל אם יסיים יחד עמו, לא יוכל לענות אמן, כדלעיל סי' נא ס"ג.

[63] וראה לקמן סי' קיג ס"ג הטעם שאין בזה משום מוסיף על הכריעות שתקנו חכמים.

[64] של "דאמירן בעלמא".

[65] קדיש שלם.

[66] כדלקמן סי' קכג ס"א. וראה שם ס"ז: ש"הפסיעות שבסוף הקדיש שלם שתקנוהו חכמים לש"ץ אחר כל תפלה", הן גם פסיעות עבור סיום חזרת הש"ץ, שכן קדיש "תתקבל" הוא גמר תפלת י"ח.




הוסף תגובה