הלכות ברכות השחר

סימן נג

ח סיון התשעה |

נג דִּין הָרָאוּי לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה וּבוֹ ל"ו סְעִיפִים:

א עַד "יִשְׁתַּבַּח" אֵין צְרִיכִים לִשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיֵּרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה כְּלָל, אֲבָל כְּשֶׁמַּגִּיעִים לְ"יִשְׁתַּבַּח" יֵשׁ לוֹ לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לַעֲמֹד לִפְנֵי הַתֵּבָה וְלוֹמַר "יִשְׁתַּבַּח", וְלֹא יַמְתִּין מִלֵּירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה עַד הַקַּדִּישׁ שֶׁלְּאַחַר "יִשְׁתַּבַּח", לְפִי שֶׁיֵּשׁ לְהַסְמִיךְ הַקַּדִּישׁ לְ"יִשְׁתַּבַּח" בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר, וְאָסוּר לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם כְּלָל, וְלָכֵן נָהֲגוּ שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עוֹמֵד גַּם כֵּן כְּשֶׁאוֹמֵר "יִשְׁתַּבַּח"[1], שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק מִישִׁיבָה לַעֲמִידָה בֵּין "יִשְׁתַּבַּח" לַקַּדִּישׁ שֶׁלְּאַחֲרָיו, שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹמַר אוֹתוֹ בַּעֲמִידָה מִן הַדִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא "דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה"[2], וְהוּא הַדִּין לְ"בָרְכוּ"[3].

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאוֹמֵר גּוּף הַקַּדִּישׁ וּ"בָרְכוּ", אֲבָל הַצִּבּוּר שֶׁעוֹנִין אַחֲרָיו יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לַעֲמֹד[4], כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ"[ו][5]. וְאַף עַל פִּי כֵן נוֹהֲגִין לַעֲמֹד בִּשְׁעַת אֲמִירַת "יִשְׁתַּבַּח"[6], אֲפִלּוּ כְּשֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ בְּיָחִיד[7].

ב אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צָרִיךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לוֹמַר לִפְנֵי הַתֵּבָה אֶלָּא מִ"יִּשְׁתַּבַּח" וָאֵילָךְ, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ שֶׁיִּקְרָא לְעַצְמוֹ תְּחִלָּה קְצָת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וּ"בָרוּךְ שֶׁאָמַר" לִפְנֵיהֶם, וְאִם לָאו – אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר "יִשְׁתַּבַּח", שֶׁהֲרֵי הִיא בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה לִפְסוּקֵי דְּזִמְרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ"א[8].

וְלָכֵן צָרִיךְ לִמְחוֹת בָּרַבִּים שֶׁטּוֹעִים כְּשֶׁהֵם בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עֵת לְהַאֲרִיךְ שֶׁמַּתְחִילִין מִ"יִּשְׁתַּבַּח" וּמְבָרְכִין בְּרָכָה לְבַטָּלָה, אֶלָּא יֹאמְרוּ "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר" וּקְצָת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ"ב[9], אוֹ יַתְחִילוּ מִ"יּוֹצֵר אוֹר"[10].

ג מִי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ טַלִּית עַד שֶׁהִגִּיעַ לְ"יִשְׁתַּבַּח" – לֹא יְבָרֵךְ עַל עֲטִיפַת צִיצִית[11] בֵּין פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה לְ"יִשְׁתַּבַּח", וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּאֶמְצַע פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה[12], מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק מִ"בָּרוּךְ שֶׁאָמַר" עַד סוֹף "יִשְׁתַּבַּח"[13] אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ"א[14], אֶלָּא יְבָרֵךְ בֵּין "יִשְׁתַּבַּח" לְ"יוֹצֵר"[15], שֶׁאָז מֻתָּר לְהַפְסִיק לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ"ד[16].

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיָחִיד אֲבָל שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ לוֹ טַלִּית עַד "יִשְׁתַּבַּח" – יִתְעַטֵּף וִיבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל "יִשְׁתַּבַּח", כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר הַקַּדִּישׁ מִיָּד אַחַר "יִשְׁתַּבַּח" וְלֹא יַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן הֵבִיאוּ לוֹ אַחַר "יִשְׁתַּבַּח"[17], כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ"ד[18].

וְכֵן אִם אֵין מִנְיָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת[19] – יַמְתִּין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עִם "יִשְׁתַּבַּח", וְיִשְׁתֹּק וְלֹא יְדַבֵּר כְּלוּם עַד שֶׁיָּבוֹא מִנְיָן, וְיֹאמַר "יִשְׁתַּבַּח" וְקַדִּישׁ. וְיָכוֹל לְהַמְתִּין וְלִשְׁהוֹת אֲפִלּוּ חֲצִי שָׁעָה[20], שֶׁזֶּהוּ שִׁעוּר כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כָּל פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה מִ"בָּרוּךְ שֶׁאָמַר" עַד סוֹף "יִשְׁתַּבַּח"[21]. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר לָרֹאשׁ, הוֹאִיל וְשָׁהָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁלֹּא מֵחֲמַת אֹנֶס, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס"ה[22].

וּבְדִיעֲבַד, אֲפִלּוּ שָׁהָה מֵחֲמַת אֹנֶס, כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיָה הַמָּקוֹם נָקִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, בְּעִנְיָן שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע כַּיּוֹצֵא בָּזֶה[23] יֵשׁ שֶׁמַּצְרִיכִים[24] לַחֲזֹר לָרֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם[25], מִכָּל מָקוֹם בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה שֶׁהֵם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים – יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵי הַמְּקִלִּין שָׁם[26].

ד שְׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָגוּן, שֶׁנֶּאֱמַר[27] "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ"[28], וְאָמְרוּ חֲכָמִים[29]: "זֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה".

וְאֵיזֶהוּ "הָגוּן"? שֶׁיִּהְיֶה רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת[30], וְשֶׁיִּהְיֶה פִּרְקוֹ נָאֶה[31], דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע אֲפִלּוּ בְּיַלְדוּתוֹ[32], וְשֶׁיִּהְיֶה עָנָיו וּמְרֻצֶּה לָעָם כְּדֵי שֶׁיַּסְכִּימוּ לִתְפִלָּתוֹ[33], וְיֵשׁ לוֹ נְעִימָה וְקוֹל עָרֵב שֶׁמּוֹשֵׁךְ הַלֵּב[34], וְרָגִיל לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַפְּסוּקִים שֶׁל תְּפִלָּה סְדוּרִים בְּפִיו[35].

ה אִם אֵין מוֹצְאִין מִי שֶׁיִּהְיוּ בּוֹ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ – יִבְחֲרוּ הַטּוֹב שֶׁבַּצִּבּוּר בְּחָכְמָה[36] וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.

וְאִם הָיָה כָּאן עַם הָאָרֶץ זָקֵן וְקוֹלוֹ נָעִים וְהָעָם חֲפֵצִים בּוֹ, וּבֶן י"ג שָׁנָה[37] הַמֵּבִין מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר וְאֵין קוֹלוֹ נָעִים – הוּא קוֹדֵם לְעַם הָאָרֶץ הַזָּקֵן, כִּי יוֹדֵעַ מַה מִּתְפַּלֵּל.

ו מִי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה בְּשׁוֹגֵג, אֲפִלּוּ הָרַג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְחָזַר בִּתְשׁוּבָה – מֻתָּר לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִקְרָא "אֵין פִּרְקוֹ נָאֶה"[38] אֶלָּא מִי שֶׁמּוּעָד לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים, אֲבָל מִי שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה וּמִתְחָרֵט – הֲרֵי זֶה צַדִּיק גָּמוּר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.

אֲבָל אִם עָשָׂה בְּמֵזִיד (פְּעָמִים רַבּוֹת[39]), אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה – אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר[40], שֶׁהֲרֵי מִכָּל מָקוֹם יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע קֹדֶם הַתְּשׁוּבָה, וְלֹא הָיָה פִּרְקוֹ נָאֶה.

וּמִכָּל מָקוֹם, אִם עָבַר עֲבֵרָה בְּאֹנֶס, אֲפִלּוּ הֵמִיר בְּאֹנֶס וְשָׁב – יָכוֹל לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ.

וְכָל זֶה לְמַנּוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל אֵין מַעֲבִירִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֵׁם רַע שֶׁיָּצָא עָלָיו בְּיַלְדוּתוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ[41] יָצָא עָלָיו מִקָּרוֹב וְיָדוּעַ[42].

וְאִם יוֹצֵא עָלָיו שֵׁם רַע עַתָּה וְהוּא קוֹל שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק[43] (וְאֵין לוֹ אוֹיְבִים הַמּוֹצִיאִים קוֹל) – אֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לִמְחוֹת לְהַעֲבִירוֹ[44].

וּשְׁלִיחַ צִבּוּר[45] שֶׁיָּצָא פְּעָמִים רַבּוֹת[46] טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ[47] – מְסַלְּקִין אוֹתוֹ מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר. וְאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה הַמַּכְשַׁרְתּוֹ[48] לִהְיוֹת שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק כְּבַתְּחִלָּה, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע פַּעַם אַחַת וְסִלְּקוּהוּ – שׁוּב אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה[49].

ז רָאוּי לִשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת רִאשׁוֹן וְיֵצֵא אַחֲרוֹן[50].

וְטוֹב לַחֲזֹר אַחַר שְׁלִיחַ צִבּוּר בֶּן צַדִּיק, כִּי אֵינוֹ דּוֹמֶה תְּפִלַּת צַדִּיק בֶּן צַדִּיק כוּ'[51]. וְיֵשׁ אוֹמְרִים[52] שֶׁצַּדִּיק בֶּן רָשָׁע תְּפִלָּתוֹ עַל הַצִּבּוּר יוֹתֵר נִשְׁמַעַת מִתְּפִלַּת בֶּן צַדִּיק, לְפִי שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁאֵין לוֹ זְכוּת אָבוֹת הוּא שְׁפַל רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁאֵין בּוֹטֵחַ בִּתְפִלָּתוֹ עַל מַעֲשֵׂה אֲבוֹתָיו כְּמוֹ בֶּן צַדִּיק[53], כִּי אִם עַל חַסְדּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא[54] (וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה – הַכֹּל לְפִי עִנְיַן שִׁפְלוּת רוּחַ שֶׁל זֶה וְצִדְקַת אֲבוֹתָיו שֶׁל זֶה[55]).

ח אֵין מוּמִין פּוֹסְלִין אֶלָּא בְּכֹהֲנִים[56] אֲבָל לֹא בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר. וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לִזָּהֵר[57] בְּמוּמִין הַגְּלוּיִם, מִשּׁוּם "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ וְגוֹ'"[58].

ט אֵין מְמַנִּין אֶלָּא מִי שֶׁנִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ[59], מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר[60]. וַאֲפִלּוּ הַצִּבּוּר מוֹחֲלִין עַל כְּבוֹדָם – אָסוּר[61].

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ, אֲבָל בְּאַקְרַאי יָכוֹל לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה מִשֶּׁהֵבִיא ב' שְׂעָרוֹת[62]. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְמַנֶּה מִפִּי הַצִּבּוּר אוֹ מִפִּי שְׁלִיחַ צִבּוּר הַמְמַנֶּה אוֹתוֹ לְהָקֵל מֵעָלָיו לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ לְעִתִּים, שֶׁזֶּהוּ גַּם כֵּן קְבִיעוּת לְאוֹתָם הָעִתִּים.

אֲבָל אִם מִנּוּהוּ הַצִּבּוּר אוֹ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיִּהְיֶה הוּא מוּכָן לְהִתְפַּלֵּל לִפְעָמִים כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת – אֵין זֶה נִקְרָא קְבִיעוּת, כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי כָּךְ, וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לְעִתִּים יְדוּעִים, שֶׁלְּאוֹתוֹ עֵת הוּא קָבוּעַ בְּוַדַּאי.

וְכָל זֶה בְּכָל הַשָּׁנָה, אֲבָל בְּתַעֲנִית[63] צָרִיךְ לִהְיוֹת זָקֵן מַמָּשׁ[64] שְׁלִיחַ צִבּוּר לְכַתְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקע"ט[65], אוֹ הַמֻּפְלָג שֶׁבַּצִּבּוּר[66]. וְהוּא הַדִּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם כִּפּוּר, טוֹב שֶׁיִּהְיֶה אָדָם מֻפְלָג שְׁלִיחַ צִבּוּר אִם אֶפְשָׁר[67].

י אִם אֵין שָׁם מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר[68] כִּי אִם בֶּן י"ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד – מוּטָב שֶׁיִּהְיֶה הוּא שְׁלִיחַ צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ זָקָן מִשֶּׁיִּתְבַּטְּלוּ מִלִּשְׁמֹעַ קְדֻשָּׁה וְקַדִּישׁ[69].

יא מִי שֶׁאֵינוֹ בַּעַל זָקָן[70], כָּל שֶׁנִּכָּר בּוֹ שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל שָׁנִים שֶׁרָאוּי לְהִתְמַלְּאוֹת זְקָנוֹ – הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ[71]. לְפִיכָךְ, בֶּן כ' שָׁנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ זָקָן – מְמַנִּין אוֹתוֹ. וְכֵן אִם הָיָה לוֹ זָקָן אֲפִלּוּ מְעַט – הֲרֵי זֶה כְּנִתְמַלֵּא זְקָנוֹ אִם הוּא מִבֶּן י"ח שָׁנָה וָמַעְלָה[72].

יב סָרִיס, יֵשׁ אוֹמְרִים[73] שֶׁמֻּתָּר לְמַנּוֹתוֹ אִם הוּא בֶּן עֶשְׂרִים, שֶׁאָז נַעֲשָׂה גָּדוֹל. וְהוּא שֶׁנִּרְאוּ בּוֹ סִימָנֵי סָרִיס[74], וְאִם לֹא נִרְאָה בּוֹ – אֵינוֹ נִקְרָא גָּדוֹל עַד שֶׁיַּעַבְרוּ רֹב שְׁנוֹתָיו[75], כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּאֶבֶן הָעֶזֶר סִימָן קע"ב[76]. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר[77] שֶׁאַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה כְּבוֹד הַצִּבּוּר לְמַנּוֹת סָרִיס.

יג יֵשׁ לְלַמֵּד זְכוּת עַל מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁהַקְּטַנִּים[78] יוֹרְדִים לִפְנֵי הַתֵּבָה לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת[79], לְפִי שֶׁאֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן[80], שֶׁהֲרֵי אֵינָן מַחֲזִירִין אֶת הַתְּפִלָּה רַק שֶׁאוֹמְרִים "בָּרְכוּ" וְקַדִּישׁ[81].

וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כֵן – אֵין לַקָּטָן לַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה אֲפִלּוּ בִּתְפִלַּת עַרְבִית (מִשּׁוּם "בָּרְכוּ" שֶׁבָּהּ. וְהוּא הַדִּין שֶׁלֹּא יִפְרֹס עַל "שְׁמַע"[82] לְמִי שֶׁלֹּא שָׁמַע "בָּרְכוּ" בְּשַׁחֲרִית. וְאֵין "בָּרְכוּ" שֶׁל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית וְעַרְבִית דּוֹמֶה לְ"בָרְכוּ" שֶׁל קְרִיאַת הַתּוֹרָה שֶׁקָּטָן יָכוֹל לְאָמְרָהּ[83], לְפִי שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה כָּל כָּךְ אֶלָּא עַל הָעוֹלֶה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה[84], אֲבָל אֵלּוּ הֵן חוֹבָה עַל כָּל צִבּוּר[85] לְשָׁמְעָן שַׁחֲרִית וְעַרְבִית[86]), וְקָטָן שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֵינוֹ מוֹצִיאָם יְדֵי חוֹבָתָן[87].

וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁמַּגִּיעַ לִכְלַל י"ג שָׁנָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת – אֵין לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְהִתְפַּלֵּל שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם מִשּׁוּם תּוֹסֶפֶת שַׁבָּת[88], שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן לֹא נִשְׁלְמוּ לוֹ י"ג שָׁנָה עַד לֵיל שַׁבָּת, שֶׁתּוֹסֶפֶת שַׁבָּת אֵינָהּ מוֹעִילָ[ה] לְעִנְיַן שְׁנוֹת יְמֵי הַנַּעַר[89].

אֲבָל אִם מִתְפַּלֵּל בַּלַּיְלָה עַרְבִית – מֻתָּר לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה. וּמַה שֶּׁאָמְרוּ[90]: "י"ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד", לֹא שֶׁצָּרִיךְ יוֹם אֶחָד יוֹתֵר עַל י"ג שָׁנָה, אֶלָּא לוֹמַר שֶׁצָּרִיךְ י"ג שָׁנָה שְׁלֵמוֹת מִיּוֹם אֶל יוֹם, וְלֹא שֶׁיּוֹם אֶחָד בִּשְׁנַת י"ג נֶחְשָׁב שָׁנָה[91]. אֲבָל מִיָּד שֶׁהִגִּיעַ תְּחִלַּת כְּנִיסַת הַיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וְכָלוּ בּוֹ י"ג שָׁנָה שְׁלֵמוֹת – הֲרֵי מִקְצָת כְּנִיסַת הַיּוֹם זֶה נֶחְשָׁב כְּיוֹם שָׁלֵם, וַהֲרֵי הוּא בֶּן י"ג וְיוֹם אֶחָד[92], וְאֵין צָרִיךְ י"ג שָׁנָה מֵעֵת לְעֵת[93].

וְאִם צָרִיךְ לִבְדֹּק אִם הֵבִיא ב' שְׂעָרוֹת – יִתְבָּאֵר בְּסִימָן נ"ה[94].

יד שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ קוֹלוֹ הֶעָרֵב, אִם הוּא מֵחֲמַת שֶׁשָּׂמֵחַ בְּלִבּוֹ עַל שֶׁנּוֹתֵן הוֹדָאָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּנְעִימָה – תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה[95]. וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּכֹבֶד רֹאשׁ[96] וְעוֹמֵד בְּאֵימָה וְיִרְאָה[97], אֲבָל אִם מְכַוֵּן לְהַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ וְשָׂמֵחַ בְּקוֹלוֹ – הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה[98], וְעָלָיו נֶאֱמַר[99]: "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ".

וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל שֶׁמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ – לֹא טוֹב הוּא עוֹשֶׂה, מִפְּנֵי טֹרַח הַצִּבּוּר[100].

טו מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קוֹל נָעִים – יְרַנֵּן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא[101] וְלֹא שְׁאָר רְנָנוֹת[102].

וְאִם רָק[103] – יְקַנֵּח[104] וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל[105].

טז אֵין מְמַנִּין לַעֲגֵי שָׂפָה שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לְחַתֵּךְ הָאוֹתִיּוֹת, כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁקּוֹרִין לְאַלְפִי"ן עַיְנִי"ן וּלְעַיְנִי"ן אַלְפִי"ן, וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁקּוֹרֵא לְחֵתִי"ן הֵהִי"ן.

וְאִם כֻּלָּם[106] מְדַבְּרִים כָּךְ – מֻתָּר לִהְיוֹת שָׁם שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא לָהֶם שְׁלִיחַ צִבּוּר מִמָּקוֹם אַחֵר.

יז פּוֹחֵחַ, וְהוּא מִי שֶׁבִּגְדוֹ קָרוּעַ וּזְרוֹעוֹתָיו מְגֻלִּין – לֹא יֵרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. וְרָאוּי לִשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בְּגָדִים אֲרֻכִּים, שֶׁלֹּא יֵרָאוּ רַגְלָיו (אִם הוֹלֵךְ בְּלֹא אַנְפְּלָאוֹת[107]).

יח סוּמָא יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה[108], מִפְּנֵי שֶׁחַיָּב בְּכָל הַמִּצְווֹת[109] וְיָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן[110]. וְאִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וְלִקְרוֹת בַּתּוֹרָה – יִתְבָּאֵר בְּסִימָן קמ"א[111].

יט שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה מֵעַצְמוֹ, וְלֹא יַמְתִּין עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה שֶׁאֵינוֹ סוֹמֵךְ עַל דִּבּוּר הַצִּבּוּר שֶׁמִּנּוּהוּ לְכָךְ.

אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ – צָרִיךְ לְסָרֵב מְעַט קֹדֶם שֶׁיּוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְלֹא יְסָרֵב יוֹתֵר מִדַּאי, אֶלָּא פַּעַם רִאשׁוֹנָה מְסָרֵב וּמְמָאֵן לְגַמְרֵי, כְּלוֹמַר אֵינִי כְּדַאי לְכָךְ, וּכְשֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ פַּעַם שֵׁנִית מֵכִין עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁרוֹצֶה לַעֲמֹד, וּבְפַעַם שְׁלִישִׁי יַעֲמֹד.

וְאִם הָאוֹמֵר לוֹ שֶׁיֵּרֵד הוּא אָדָם גָּדוֹל – אֵינוֹ מְסָרֵב לוֹ כְּלָל, שֶׁאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל[112] אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת וּשְׂרָרָה[113], כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק"ע[114].

כ אִם טָעָה הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וּצְרִיכִין לְהַעֲמִיד אַחֵר תַּחְתָּיו[115] - אוֹתוֹ שֶׁמַּעֲמִידִין תַּחְתָּיו לֹא יְסָרֵב כְּלָל[116], מִפְּנֵי שֶׁגְּנַאי הוּא שֶׁתְּהֵא הַתְּפִלָּה מֻפְסֶקֶת כָּל כָּךְ[117].

כא הָאוֹמֵר: "אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה מִפְּנֵי שֶׁבְּגָדַי צְבוּעִים[118], אוֹ מִפְּנֵי הַסַּנְדָּל שֶׁבְּרַגְלַי"[119] – לֹא יֵרֵד בְּאוֹתוֹ הַתְּפִלָּה כְּלָל[120], לֹא בִּצְבוּעִים[121] וְלֹא בִּלְבָנִים, וְלֹא בְּסַנְדָּל וְלֹא יָחֵף, מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ הָאֶפִּיקוֹרְסִין לְהַקְפִּיד בְּכָךְ[122], וְחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא אֶפִּיקוֹרְסוּת נִזְרְקָה בּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו וּמַרְאֶה פָּנִים שֶׁלִּכְבוֹד הַמָּקוֹם עוֹשֶׂה כֵן וְדֶרֶךְ עֲנָוָה הוּא אוֹחֵז לִלְבֹּשׁ לְבָנִים[123], מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהַצִּבּוּר מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ לְהִתְפַּלֵּל לָהֶם כָּךְ – אֵין רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת סַרְבָן מִפְּנֵי דְּבָרִים אֵלּוּ[124], אִם לֹא שֶׁאֶפִּיקוֹרְסוּת נִזְרְקָה בּוֹ.

כב יֵשׁ מוֹנְעִים גֵּר מִלִּהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר[125] מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר "אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ"[126], וְנִדְּחוּ דִּבְרֵיהֶם, שֶׁאַף הַגֵּרִים יְכוֹלִים לוֹמַר "אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ"[127], שֶׁנֶּאֱמַר[128] "כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ", כְּלוֹמַר מִכָּאן וָאֵילָךְ אַתָּה אָב לְכָל הַגּוֹיִם שֶׁיִּתְגַּיְּרוּ[129].

כג אֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר: אֵינִי רוֹצֶה שֶׁפְּלוֹנִי יִהְיֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר[130], אִם לֹא שֶׁהִסְכִּים עָלָיו מִתְּחִלָּה[131]. וְרַבִּים יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁהִסְכִּימוּ. וְגַם בְּכָל הַמִּנּוּיִים יָכוֹל יָחִיד לְעַכֵּב[132], וַאֲפִלּוּ בְּמַרְבִּיץ תּוֹרָה[133]. וְהוּא[134] שֶׁרוֹצֶה לְקַבֵּל שְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹ רַב אַחֵר[135] וְיֵשׁ אַחֵר לִשְׂכֹּר בְּדָמָיו שֶׁל זֶה שֶׁרֹב הַצִּבּוּר חֲפֵצִים בּוֹ[136].

וְכָל מִי שֶׁהֶעֱבִירוּהוּ וְעָמַד כָּךְ יָמִים בְּהַסְכָּמַת הַקָּהָל וְאַחַר כָּךְ רוֹצִים לַחֲזֹר וּלְמַנּוֹתוֹ – הֲרֵי זוֹ כִּתְחִלַּת קַבָּלָה, וַאֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב. וְהוּא הַדִּין אִם מִנּוּהוּ תְּחִלָּה לִזְמַן וְאַחַר כָּךְ נִשְׁלַם הַזְּמַן.

וְאֵין הַיָּחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ טַעַם הָגוּן, וְיַצִּיעַ טַעְמוֹ לִפְנֵי "טוֹבֵי הָעִיר"[137], וְאִם יִרְאוּ שֶׁדְּבָרָיו נְכוֹנִים שֶׁרָאוּי לוֹ לְעַכֵּב מִטַּעַם זֶה – יָחֹשׁוּ לִדְבָרָיו וְלֹא יְמַנּוּהוּ.

וְאִם הוּא שׂוֹנֵא לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר – יָכוֹל לִמְחוֹת שֶׁלֹּא יְמַנּוּהוּ לִשְׁלִיחַ צִבּוּר[138]. אֲבָל אִם כְּבָר הִסְכִּימוּ עָלָיו וְאַחַר כָּךְ נַעֲשָׂה שׂוֹנְאוֹ – אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת, אֶלָּא הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מְחֻיָּב לוֹמַר בְּפִיו שֶׁיָּסִיר הַקִּנְאָה מִלִּבּוֹ[139] וְיוֹצִיאֶנּוּ בִּתְפִלָּתוֹ.

וְכָל זֶה בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיוּ הַכֹּל מִתְכַּוְּנִים לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֲבָל עַכְשָׁו אִם הָיוּ חוֹשְׁשִׁין לְדִבְרֵי יָחִיד – לְעוֹלָם לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהַשְׁווֹת לְמַנּוֹת שׁוּם מִנּוּי, כִּי כָּל אֶחָד הָיָה "מֵטִיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים"[140], וְזֶה מוֹחֶה בְּשֶׁל זֶה, וְזֶה מוֹחֶה בְּשֶׁל זֶה, לְפִיכָךְ נוֹהֲגִין לֵילֵךְ אַחַר רֹב דֵּעוֹת שֶׁל פּוֹרְעֵי שְׂכַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אֲפִלּוּ יֵשׁ פְּסוּלֵי קֻרְבָה בֵּינֵיהֶם.

וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת מְמַנִּין י"א אוֹ י"ג[141] אֲנָשִׁים עַל זֶה, וְהַכֹּל שֶׁלֹּא יַרְבּוּ מַחֲלֹקֶת, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַמִּעוּטִים.

כד שְׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לִהְיוֹת אָהוּב לַקָּהָל, שֶׁאִם לֹא כֵן כְּשֶׁקּוֹרֵא הַתּוֹכֵחָה[142] – סַכָּנָה הִיא לְמִי שֶׁאֵינוֹ אוֹהֲבוֹ[143]. וְאִם הוּא שׂוֹנְאוֹ[144] – לֹא יַעֲלֶה[145].

כה יִרְאוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר טִפֵּשׁ[146], שֶׁיּוּכַל לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי צִבּוּר כָּרָאוּי[147].

וְאֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לְהַחֲנִיף לַצִּבּוּר בְּמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא[148], וְצָרִיךְ[149] לְהוֹכִיחָן.

כו אִם אֶחָד אָבֵל עַל אָבִיו וְרוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל כְּדֶרֶךְ הָאֲבֵלִים[150], וְאֶחָד רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל בִּשְׁבִיל אַחֵר – מִי שֶׁיִּרְצֶה הַקָּהָל שֶׁיִּתְפַּלֵּל הוּא יִתְפַּלֵּל, שֶׁקַּדִּישׁ בִּלְבַד הוּא יָכוֹל לוֹמַר בִּשְׁבִיל אָבִיו שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַקָּהָל, אֲבָל לֹא יוּכַל לִהְיוֹת שְׁלִיחַ הַקָּהָל לְהִתְפַּלֵּל עַל כָּרְחָם[151].

וְלָכֵן, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁהַמּוֹהֵל דּוֹחֶה הָאָבֵל מִלְּהִתְפַּלֵּל[152], מִכָּל מָקוֹם אִם הַקָּהָל רוֹצִים שֶׁיִּתְפַּלֵּל הָאָבֵל – זָכָה הָאָבֵל. וְיוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ[153], שֶׁקּוֹרִין יָארְצַיי"ט[154], קוֹדֵם לַמּוֹהֵל, אִם אֵין הַקָּהָל מַקְפִּידִים בְּכָךְ.

כז אֵין לְמַנּוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר עַל פִּי הַשַּׂר אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הַצִּבּוּר חֲפֵצִים בּוֹ, כִּי חָלִילָה לְקַבֵּל עֲבוֹדַת בּוֹרְאֵנוּ עַל יְדֵי הַנָּכְרִים, "כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ וְגוֹ'"[155].

כח שְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹתֵר רָאוּי לִהְיוֹת בְּשָׂכָר מִבִּנְדָבָה, לְפִי שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁהוּא לוֹקֵחַ שָׂכָר בָּרוּר מִן הַקָּהָל – אֵין פֶּרֶץ וְאֵין צְוָחָה[156], שֶׁאֵין אַחֵר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן רַשַּׁאי לִפְשֹׁט רַגְלוֹ לְהִתְפַּלֵּל[157], וְאִם הָיָה בִּנְדָבָה – הָרְשׁוּת נְתוּנָה לַכֹּל, וּבִפְרֹץ הַדָּבָר יַעֲלֶה[158] מִי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן[159], וְגַם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר נִזְהָר בִּתְפִלָּתוֹ וְתִקּוּנָיו[160] כְּשֶׁהוּא שָׂכוּר.

כט אֵין לָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּלֹא רְצוֹן הַקָּהָל[161]. וְכָל מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת מֵחֲמַת אַלָּמוּת וְגֵאוּת[162] – אֵין עוֹנִין "אָמֵן" אַחַר בִּרְכוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר[163] "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'"[164].

וְאֵין לְהִתְקוֹטֵט בַּעֲבוּר שׁוּם מִצְוָה, כְּגוֹן גְּלִילַת סֵפֶר תּוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁהֲרֵי הַצְּנוּעִין מוֹשְׁכִין יְדֵיהֶם מִ"לֶּחֶם הַפָּנִים" וְהַגַּרְגְּרָ[נִ]ין" חוֹטְפִין[165], וַאֲכִילַת "לֶחֶם הַפָּנִים" הוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה[166].

ל שְׂכַר שְׁלִיחַ צִבּוּר – יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁפּוֹרְעִים מִקֻּפַּת הַקָּהָל, שֶׁגּוֹבִין לְפִי מָמוֹן כָּל אִישׁ כְּעֶרְכּוֹ[167]. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הַדַּל כְּעָשִׁיר, מִכָּל מָקוֹם אֵין יַד הֶעָנִי מַשֶּׂגֶת כְּעָשִׁיר. וְכֵן כָּל מַה שֶּׁהִיא תַּקָּנַת הַצִּבּוּר וְנַעֲשָׂה עַל יְדֵי מָמוֹן – נוֹתְנִים לְפִי מָמוֹן[168].

וְיֵשׁ אוֹמְרִים[169] שֶׁגּוֹבִין חֲצִי לְפִי מָמוֹן וַחֲצִי לְפִי נְפָשׁוֹת, כִּי יֵשׁ סְבָרָא לוֹמַר שֶׁהֶעָנִי צָרִיךְ לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּמוֹ הֶעָשִׁיר, וְיֵשׁ לִפְעָמִים שֶׁהָעֲשִׁירִים מוֹסִיפִים בַּשָׂכָר[170] לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב יוֹתֵר וְאֵין הָעֲנִיִּים חֲפֵצִים בְּכָךְ, עַל כֵּן עָשׂוּ פְּשָׁרָה זֹאת. וְכֵן הוּא מִנְהַג קְהִלּוֹת בִּמְדִינוֹת הַרְבֵּה.

וּבִקְצָת מְקוֹמוֹת דַּל וְעָשִׁיר נוֹתְנִים בְּשָׁוֶה, אַךְ יֵשׁ לוֹ קִצְבָּה מִכָּל נִשּׂוּאִין[171], וְזֶה לְפִי מָמוֹן[172].

וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג – יֵשׁ לִגְבּוֹת לְפִי מָמוֹן, שֶׁבְּרֹב הַפְּעָמִים הָעֲשִׁירִים מוֹסִיפִים בַּשָׂכָר לְפִי נְעִימַת הַקּוֹל, וְאֵין יַד הָעֲנִיִּים מַשֶּׂגֶת לָתֵת עִמָּהֶם.

לא צִבּוּר שֶׁצְּרִיכִים לִשְׂכֹּר רַב וּשְׁלִיחַ צִבּוּר וְאֵין בְּיָדָם כְּדֵי סִפּוּק שְׁנֵיהֶם, אִם הוּא רַב מֻבְהָק[173] וּבָקִי בְּהוֹרָאָה – הוּא קוֹדֵם לִשְׁלִיחַ צִבּוּר, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה קוֹדֵם לַכֹּל[174]. וְאִם לָאו – שְׁלִיחַ צִבּוּר קוֹדֵם, כְּדֵי לְהוֹצִיא הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.

וְאֵין מְסַלְּקִין שְׁלִיחַ צִבּוּר מֵאֻמָּנוּתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִמְצָא בּוֹ פְּסוּל בְּעֵדִים, אֲבָל לֹא מִשּׁוּם רִנּוּן בְּעָלְמָא[175], כְּגוֹן שֶׁיָּצָא עָלָיו שֵׁם שֶׁנִּתְפַּס עִם הַנָּכְרִית אוֹ שֶׁמָּסַר מָמוֹן יִשְׂרָאֵל בְּיַד נָכְרִי.

וּמִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ לְהוֹשִׁיב בֵּית דִּין עַל כָּכָה, וְאִם יָבוֹאוּ עָלָיו עֵדִים בָּזֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה – מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וְאֵין חוֹזְרִין וּמְקַבְּלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בְּלִי עָרְמָה[176]. וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵלֵךְ עוֹד בִּדְרָכִים אֵלּוּ[177] – אֵין זֶה כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי כְּבָר מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא מֵהַר סִינַי[178].

לב שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁהוּא שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק – לֹא יִתְפַּלֵּל בִּבְגָדִים הַצּוֹאִין וּמַסְרִיחִין[179]. וְטוֹב שֶׁיַּחְלִ[י]ף בְּגָדָיו כָּל הַיּוֹם כְּשֶׁמְּהַלֵּךְ בֵּין הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּכְלַל "מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת"[180]. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַחְלִיף בְּגָדָיו בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וּלְהִתְפַּלֵּל [בִּנְקִיּוּת[181]] – מַעֲבִירִין אוֹתוֹ.

וּשְׁלִיחַ צִבּוּר הַמְּנַבֵּל פִּיו[182] אוֹ שֶׁמְּרַנֵּן בַּתְּפִלָּה בְּשִׁירֵי הַנָּכְרִים שֶׁמְּנַגְּנִים בָּהֶם לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים[183] - מוֹחִין בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְאִם אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ – מַעֲבִירִים אוֹתוֹ.

לג שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁהִזְקִין וְרוֹצֶה לְמַנּוֹת בְּנוֹ לְסַיְּעוֹ לִפְרָקִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קוֹל בְּנוֹ עָרֵב[184] כְּקוֹלוֹ, אִם מְמַלֵּא מְקוֹמוֹ בִּשְׁאָר דְּבָרִים וְאֵין קוֹלוֹ מְשֻׁנֶּה – אֵין הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁכָּל הַמִּתְמַנֶּה לִשְׁלִיחַ צִבּוּר מִן הַסְּתָם עַל דַּעַת כֵּן נִתְמַנָּה, שֶׁאִם לִפְעָמִים לֹא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל שֶׁיְּמַנֶּה אַחֵר לְסַיְּעוֹ, וְאִם כֵּן בְּנוֹ קוֹדֵם בְּסִיּוּעַ לְכָל אָדָם.

וַאֲפִלּוּ אַחַר מוֹתוֹ בְּנוֹ קוֹדֵם לְכָל אָדָם, כִּי כֵן הוּא בְּכָל הַמִּנּוּיִם, שֶׁהַבֵּן שֶׁרָאוּי לְכָךְ קוֹדֵם אֲפִלּוּ לַאֲחֵרִים שֶׁגְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ, חוּץ מִמִּנּוּיִם שֶׁל כֶּתֶר תּוֹרָה, כְּגוֹן חָכָם הַמְמֻנֶּה לְהַרְבִּיץ תּוֹרָה אוֹ לַדִּין[185], שֶׁהַתּוֹרָה אֵינָהּ יְרֻשָּׁה[186].

לד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מִנְהָג, אֲבָל אִם הַמִּנְהָג הוּא שֶׁאֵין בְּנוֹ קוֹדֵם לְאַחֵר – יַעֲשׂוּ כְּמִנְהָגָם[187].

וַאֲפִלּוּ אִם נָהֲגוּ לְמַנּוֹת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עַצְמוֹ עַל זְמַן יָדוּעַ וּבִכְלוֹת הַזְּמַן מַעֲבִירִין אוֹתוֹ וּמְמַנִּין אַחֵר תַּחְתָּיו – יַעֲשׂוּ כְּמִנְהָגָם, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן לוֹ, כֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ כָּךְ.

וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר מִנּוּיִים הַצְּרִיכִים לַצִּבּוּר, כְּגוֹן קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מִשְּׁאָר צָרְכֵי צִבּוּר, בֵּין שֶׁנּוֹטְלִין עֲלֵיהֶם שָׂכָר בֵּין שֶׁאֵין נוֹטְלִין, אִם נָהֲגוּ לְמַנּוֹת אֲנָשִׁים לִזְמַן וּבְהַגִּיעַ הַזְּמַן יָצְאוּ אֵלּוּ וְנִכְנְסוּ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, אֲפִלּוּ לֹא קָבְעוּ לָהֶם זְמַן בְּפֵרוּשׁ כְּשֶׁמִּנּוּ אוֹתָם – סְתָמָן כְּפֵרוּשָׁן, מֵאַחַר שֶׁנָּהֲגוּ כָּךְ.

לה אֵין נָכוֹן לְהַעֲבִיר שְׁלִיחַ צִבּוּר (תּוֹךְ זְמַנּוֹ[188]) בִּשְׁבִיל אַחֵר שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב יוֹתֵר[189]. וְאִם הָרֹב חֲפֵצִים בָּאַחֵר – יְשַׁמְּשׁוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד[190].

לו יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר[191] שֶׁרָאוּי לִשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁיִּתְפַּלֵּל מִתּוֹךְ הַסִּדּוּר הַמְיֻחָד לַצִּבּוּר, שֶׁבְּוַדַּאי נִכְתַּב לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא לְשֵׁם הִתְפָּאֲרוּת[192]. אֲבָל בְּהַנִּדְפָּסִין[193] אֵין חִלּוּק בֵּין שֶׁל צִבּוּר לְאַחֵר.

 

[1] אף שמן הדין ב"ישתבח" עצמו אין צריך לעמוד.

[2] שיש בו קדושת ה' ונאמרת בעשרה (ראה לקמן סי' נה ס"ב), וכל דבר שבקדושה צריך לאמרו מעומד.

[3] שגם הוא "דבר שבקדושה" (ראה לקמן שם), וצריך לאמרו מעומד.

[4] בעניית הקדיש ו"ברכו". וכל שכן שאינם צריכים לעמוד בשעת אמירת "ישתבח".

[5] סעיף ה. וראה שם שיש חולקים, ומסיים "וטוב לחוש לדבריהם".

[6] וממילא ממשיכים לעמוד עד לאחר קדיש ו"ברכו".

[7] בטעם הדבר יש לומר, שכיון שאת "ברוך שאמר" (שזהו הברכה שלפני פסוקי דזמרה) "קבלו לאמרו מעומד" (כדלעיל סי' נא ס"ב) – התקבל המנהג שגם "ישתבח" (שהוא הברכה שלאחרי פסוקי דזמרה) אומרים מעומד. והלבוש (סי' נא בסופו) כתב הטעם (הן ב"ברוך שאמר" והן ב"ישתבח"): "מפני שהם עיקר השבחים".

[8] סעיף א.

[9] סעיף א.

[10] כדלעיל שם ס"ב לענין מצא צבור שהתחילו "יוצר".

[11] כלומר, לא יברך ברכה בשעת עטיפת הציצית.

[12] כלומר, באמצע המזמורים, שאז ודאי שאסור לברך, אבל גם בין מזמור למזמור אסור לברך, כיון שדינו שוה כלפני "ישתבח" (בדי השלחן סי' יח סקכ"ג).

[13] אפילו בין מזמור למזמור (בדה"ש שם).

[14] סעיף ד.

[15] משמע שאת העטיפה יעשה בפסוקי דזמרה, ורק ידחה את הברכה.

[16] סעיף ג.

[17] שאז יתעטף ויברך לפני הקדיש.

[18] סעיף ג.

[19] בשביל לומר קדיש ו"ברכו".

[20] נראה דחצי שעה כשיעור כדי לגמור את כולה, הוא לפי המנהג שאומרים "הודו" אחרי "ברוך שאמר", אבל לפי נוסח רבנו בסידורו, יש להוריד משיעור זה לפחות חמש דקות. ובימינו שמתפללים מהר יותר, נראה שגם השיעור משתנה בהתאם. וראה לקמן סי' סה ס"א שמשערים לפי הקורא ולא לפי רוב בני אדם, אך כאן שמדובר בחזן נראה שמשערים לפי רוב בני אדם, ולכן נקט השיעור בזה.

[21] ומשערים מתחילת הענין עד סופו, ולא מהיכן שהפסיק (לקמן סי' סה ס"א).

[22] סעיף א.

[23] ראה לקמן סי' סה ס"א שהביא שתי דעות מה נקרא אונס, ולהלכה כתב כדעה שהאיש או המקום אינו ראוי, ולא אונס חיצוני.

[24] תוספות ברכות כב, ב ד"ה אלא. רא"ש שם פ"ג סי' כג.

[25] ס"א. ראה שם שהביא ב' דעות אם צריך לחזור בק"ש כששהה באונס, ולהלכה פסק שחוזרים.

[26] דעה הראשונה שם.

[27] ירמיה יב, ח.

[28] וראה גם לקמן סי"ד.

[29] תענית טז, ב.

[30] כדלקמן בהמשך הסימן.

[31] ראה לקמן ס"ו.

[32] בבחרותו, דהיינו כשהגיע לפרקו (תוס' שם), וזהו שנת הארבע עשרה [ואילך] (ראה רש"י יומא פב, א).

[33] שהצבור יסכים שהוא ישמש כשליח צבור.

[34] וראה לקמן סל"ג וסל"ה.

[35] וכיום שמתפללים מתוך הסידור, לכאורה אין צריך לתנאי זה (בדי השלחן סי' יז סק"א).

[36] כדי שיוכל להתעסק בצרכי צבור כראוי (לקמן סכ"ה).

[37] ראה לקמן ס"י.

[38] ראה לעיל ס"ד.

[39] משמע שאם עשה פעם או פעמיים ושב – ממנים אותו, וכדלקמן סל"א. וראה גם תהלה לדוד סוסק"ו.

[40] ולענין נשיאת כפים – ראה לקמן סי' קכח ס"נ וסנ"א. וראה תהלה לדוד סק"ו.

[41] אולי צ"ל: ואפילו.

[42] מאדם קרוב וידוע. כלומר, אין זה סתם שם רע שיצא עליו ע"י רינונים, אלא שם שיצא מאדם הקרוב אליו, המוכר וידוע לקהל. 

[43] וראה לקמן סל"א במי שיצא עליו שם ע"י "רנון בעלמא".

[44] כדלקמן סכ"ג.

[45] שהוא גם שוחט ובודק (כדלקמן סל"ב). שליח צבור בעבר שימש לא רק כחזן, אלא בכל צרכי הקהילה, כולל שחיטה ובדיקה.

[46] משא"כ פעם או פעמיים, וכדלעיל בחצע"ג.

[47] לאו דוקא במזיד, אלא שלא נזהר לבדוק סכינו יפה, ופעמים רבות מצאו את סכינו פגומה, ואם כן הוציא טריפה מתחת ידו.

[48] ראה סנהדרין כה, א: "החשוד על הטריפות – אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו". וראה אריכות בזה בשוע"ר הל' שחיטה סי' ב קו"א ס"ק ה. ואכ"מ.

[49] כלומר, אף שממנים אותו בחזרה כשוחט ובודק – אין ממנים אותו לשליח צבור, כיון שהוא בגדר "יצא עליו שם רע" הפוסלו מלהתמנות לשליח צבור, כדלעיל בפנים.

[50] נראה שהטעם הוא מפני כבוד הצבור. וראה לקמן סי' צ סט"ו.

[51] לתפלת צדיק בן רשע – יבמות סד, א.

[52] ט"ז ס"ק ג. מטה משה ח"א סי' ס. אליה זוטא ס"ק יא.

[53] בן של צדיק.

[54] ראה לקמן סי' צח ס"ה: "אל יחשוב ראוי אני שיעשה הקב"ה בקשתי כיון שכוונתי בתפלה .. אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בחסדו, ויאמר בלבו: מי אני דל ונבזה בא לבקש .. אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו".

[55] אם הצדקות של אביו של זה גדולה יותר מהשפלות של זה, יעמידו צדיק בן צדיק, וכן להיפך.

[56] כדלקמן סי' קכח סמ"ד.

[57] [אין זה איסור גמור, כמבואר משו"ע סי"ד (לקמן סי"ח)].

[58] מלאכי א, ח. כשם שאין להקריב על המזבח קרבן שיש בו מום, משום שאף למושל בשר ודם ("פחתך") לא נותנים מתנה כזו, עד"ז לענין שליח צבור שיש בו מום גלוי, יש להמנע למנותו לכתחילה, משום שגם למושל בשר ודם לא ישלחו שליח כזה. אלא שבקרבן המום פוסל ממש, ואילו גבי שליח צבור זהו רק זהירות בעלמא מצד הכבוד.

[59] הטעם לכך, ראה ב"י שזהו משום שעד אז נקרא נער, ומילוי הזקן זהו סימן לגדלות. וראה לקמן סי"א.

[60] שאין זה כבוד הצבור שיעשו שלוחים שלא נתמלאו זקנם למקום יתברך (מחה"ש סק"ט. וראה גם לקמן סי' קכח סמ"ט).

[61] משום שכבוד הצבור כאן הוא ביחס לכבוד שמים, וכדלעיל.

[62] היינו בן י"ג שהביא ב' שערות (בשער הערוה). וראה לקמן סי' נה ס"ו שאין צריך לבדוק, אלא סומכים על החזקה שכיון שהוא בן י"ג מן הסתם הביא ב' שערות.

[63] שגוזרים על הצבור על כל צרה הבאה עליהם.

[64] ולא רק מי שנתמלא זקנו.

[65] סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם סוס"א: "ואם היה זקן עם כל המדות האלו – הרי זה מפואר".

[66] מופלג בחכמה ובזקנה (רש"י ברכות מה, ב).

[67] ראה רמ"א סי' תקפא ס"א: "וידקדקו לחזור אחר שליח צבור היותר הגון והיותר גדול בתורה ומעשים שאפשר למצוא, שיתפלל סליחות וימים נוראים".

[68] ובכלל זה מי שאינו מבין מה שהוא אומר אף שיש לו קול נעים (לעיל ס"ה).

[69] צ"ע למה השמיט "ברכו".

[70] משמע אף שהיה לו זקן וגילחו.

[71] כלומר, מילוי הזקן אינו מצד הזקן עצמו, אלא מצד שזהו סימן לגדלות. וראה גם לקמן סי' קכח סמ"ט.

[72] כלומר, מי שאין לו זקן כלל, צריך שיהיה בן עשרים, ומי שיש לו זקן מועט, דיו שיהיה בן ח"י. והוסיף "ומעלה", כדי לומר ולא פחות.

[73] מסכת סופרים פי"ד ה"ו. שו"ע ס"ז. וראה לקמן סי' נה ס"ו.

[74] ואלו הן סימני סריס: כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, ובשרו מחליק, ואין מימי רגליו מעלים רתיחה וכו' (רמב"ם הל' אישות פ"ב הי"ג).

[75] דהיינו ל"ו שנה, שאז נתברר שהוא סריס ולא יביא שערות לעולם (לקמן סי' נה ס"ו).

[76] סעיף ז.

[77] רש"ל ביש"ש חולין פ"א סי' מח.

[78] יתומים שצריכים לומר קדיש.

[79] לאו דוקא במוצאי שבתות, אלא שהמנהג היה במוצאי שבתות (מפני שאז נפתחים שערי גיהנם), ומדובר בקטן יתום בשנת האבל.

[80] וממילא אין בעיה במה שיורדים לפני העמוד.

[81] הקדים "ברכו" לקדיש, כי מדובר בנוסח אשכנז שלא אומרים קדיש לפני "ברכו" של ערבית, אלא "ברכו" בלבד, ואח"כ קדיש לפני תפלת י"ח וגם לאחריה. אבל לפי נוסח רבנו בסידורו, אומרים קדיש גם לפני "ברכו" (תהלה לדוד סי' נד).

[82] ענין פורס על שמע – ראה לקמן סי' סט סעי' א-ב.

[83] כדלקמן סי' רפב ס"ה.

[84] כדלקמן סי' קכד סי"א.

[85] משמע שהחובה היא על הצבור ולא על היחיד.

[86] כדלקמן סי' נז ס"א.

[87] וראה לקמן סי' קפו ס"ב-ג.

[88] כדלקמן סי' רסז ס"ב.

[89] כי תוספת שבת אינה משנה את המציאות (שהיום יהפך ללילה, אלא מוסיפה קדושת השבת בזמן התוספת). וראה עד"ז לקמן סי' רסז ס"ג (לענין סעודות שבת). סי' תעב ס"ב (לענין אכילת מצה ושתיית ד' כוסות).

[90] נדה מה, ב.

[91] שלא נטעה לחשוב שי"ג שנה היינו י"ב שנה ויום אחד. וראה הל' ת"ת פ"א קו"א סוסק"א.

[92] ראה גם לקמן סי' תרטז ס"ח: "ואפילו נשלמו לו הי"ג שנים ביום הכיפורים עצמו .. חייב להשלים .. לפי שבתחלת כניסת ליל יום הכיפורים כבר נשלמו לו י"ג שנים".

[93] [ב"ח בסוף הסימן ובתשובות סי' קמה. מ"א סקי"ג. (עיין במשנה רפ"ח דנדרים ס, א דקתני מיום ליום דלא שייך גבי יום, ולא קתני מעת לעת משום דלא שייך גבי חדש שנה שבוע כו', וכן משמע בהדיא בפירוש הרמב"ם שם, אבל בטור ושו"ע יו"ד סי' רכ סעי' ג, ז, י איתא מעת לעת, ומשמע שם דדוקא הוא, עיין שם בש"ך סקי"א וסקי"ד. וצ"ע)].

[94] סעיף ו.

[95] וראה לקמן סי' רפא ס"ד: "וכל זה בניגון שיש בו נעימה כעין שעושין בפסוקי דזמרה, אבל לא כמו המשוררים המאריכים בשיר ומפרידים תיבה מחברתה, וכבר הפליגו הקדמונים בגנותם".

[96] כדלקמן סי' צג ס"ב.

[97] כדלקמן סי' צה ס"ד.

[98] ראה גם לקמן סי' קא ס"ג: "ש"ץ המגביה קולו כדי לעורר הכוונה ולהשמיע יפה לבריות – יפה הוא עושה .. אבל אותם שעושים כן להראות קולם – עושים שלא כהוגן".

[99] ירמיה יב, ח. וראה לעיל ריש ס"ד.

[100] וראה תניא קו"א בסופו שהחזנים צריכים לתפלל "מלה במלה בדרך המיצוע .. ולא מאריכים יותר מדאי, ולא מקצרים וחוטפים ח"ו". ולענין אריכות התפלה בשבת ויו"ט – ראה לקמן סי' רפא ס"ג. סי' תקכט ס"ח. סי' תקפד ס"ו. סי' תרכ ס"א.

[101] שנאמר (תהלים לג, א) "רננו צדיקים בה'" (ספר חסידים סי' רנא).

[102] של חולין.

[103] בפשטות מוסב על החזן שעליו מדובר לעיל מיניה, וכן הוא בספר חסידים. אבל לכאורה כן הוא הדין גם בשאר כל אדם.

[104] שפתיו משארית רוקו.

[105] וראה לקמן סי' צב ס"ט: "הרוקק לא יתפלל עד שישהה כדי הילוך ד' אמות".

[106] ולקמן סי' קכח סמ"ח גבי ברכת כהנים כתב "רובם ככולם".

[107] במקומות שהולכים בלא אנפילאות (לקמן סי' עה ס"א בחצע"ג. וראה גם שוע"ר מהדו"ת סי' ב ס"ב), שאז מותר להתפלל כן כשאינו שליח צבור, כדלקמן סי' צא ס"ה.

[108] משמע באופן עראי, אבל באופן קבוע – ראה לעיל ס"ח. 

[109] ראה לקמן סי' תקפח ס"ח שכן העיקר להלכה.

[110] ראה גם לקמן סי' תעג סנ"ב גבי קריאת ההגדה.

[111] סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו. וראה ט"ז סי' קמא סק"ג ומ"א סי' קלט סק"ד, שכיום שהעולה אינו קורא בתורה, מותר לסומא לעלות לתורה ולברך, כיון שיוצא מהקורא.

[112] בבא מציעא פז, א.

[113] שאז יכול לסרב לו, משא"כ לעמוד כשליח צבור באופן זמני אין בזה גסות ושררה.

[114] סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו. וראה מ"א שם סק"י.

[115] היינו כשטעה או דלג אחת הברכות וגם אחרי שהזכירו לו שטעה אינו יודע לחזור למקומו, כדלקמן סי' קכו סעי' א-ב.

[116] אף אם המבקש ממנו אינו גדול.

[117] וצריך לחזור לתחילת הברכה שטעה הראשון, כדלקמן שם ס"ב.

[118] ואינו רוצה להתפלל בבגדים צבעוניים אלא בבגדים לבנים.

[119] ורצונו להתפלל יחף דוקא. וצריך לומר שמדובר במקומות שעומדים בפני הגדולים כשהם יחפים, או אף במדינות אלו כשהוא לבוש גרביים (ראה לקמן סי' צא ס"ב).

[120] אבל בשאר תפילות יכול להתפלל כשליח צבור, כי אנו אומרים שרק באותה תפלה נזרקה בו מינות (מחצה"ש).

[121] אם חזר בו ומוכן להתפלל בבגדים צבעוניים.

[122] ברש"י שם: "כומרין תלמידי ישו הנוצרי מקפידין בכך".

[123] שבגדי לבן מביאים לידי ענוה, וכן יש לומר לגבי תפלה יחף, ועל דרך הכהנים בבית המקדש.

[124] אף כי יכול להיות סרבן מפני סיבות אחרות (בפעם הראשונה), כדלעיל סי"ט, אם אינו שליח צבור קבוע.

[125] ר"ת בתוס' ב"ב פא, א ד"ה למעוטי, ממשנה פרק קמא דבכורים משנה ד.

[126] שאינם בני אברהם יצחק ויעקב.

[127] וראה גם לעיל סי' מז ס"ד (לענין "אשר בחר בנו"). לקמן סי' קפו ס"ב (לענין ברכת המזון). סי' קצט ס"ד (לענין לומר "שהנחלת לאבותינו").

[128] בראשית יז, ה. וראה לקמן סי' קפו ס"א. סי' קצט ס"ד.

[129] ראה גם רמב"ם הל' ביכורים פ"ד ה"ג: "הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה".

[130] וראה גם לעיל ס"ו (לענין להעביר שליח צבור ממשרתו). נראה שהכוונה למינוי שליח צבור קבוע, ולא לשליח צבור עראי (כן משמע מהמשך לשון הסעיף). והטעם שהיחיד יכול לעכב, מפני שהוא גם שליח צבור של היחיד.

וראה תניא קו"א בסופו לענין אופן בחירת חזנים: "לבחור אנשים קבועים הראוים לזה, על פי הגורל או בריצוי רוב המנין".

[131] שאז אינו יכול לחזור בו.

[132] והטעם מבאר הרשד"ם שהתורה לא נתנה לרבים יכולת להחליט בכל דבר, כיון שהתורה "דרכיה דרכי נועם" והיא מתחשבת גם בדעת המיעוט ואפילו הוא יחיד. וראה עוד שזהו בפרט אם הרבים הם המון העם והמיעוט הם חשובים, שאין להמון העם להחליט עבור המיעוט החשובים.

[133] היינו מלמד תורה לצבור. ופירוש "מרביץ" מלשון משקה (ראה רש"י ב"מ פה, ב).

[134] היחיד יכול לעכב רק בתנאי.

[135] במקום מי שאינו רוצה.

[136] אבל אם שכירות האחר שהיחיד חפץ בו היא יקרה יותר ממי שהרוב חפצים בו, אין הצבור צריכים לשמוע לו (אפילו אם הוא אכן שוה יותר), אלא אם כן היחיד ישלים מכיסו (רש"ל חולין פ"א סי' נא).

[137] אנשים שנבחרו ע"י הצבור לנהל את כל עניני הצבור. וראה שוע"ר חו"מ הל' נזקי גו"נ סט"ז.

[138] והטעם בפשטות הוא, כיון שהשליח צבור צריך להוציא את כל הצבור י"ח, ויש חשש שמא שליח הצבור יתכוין שלא להוציאו מפני שנאתו. וראה לקמן סכ"ד.

[139] כ"ה הלשון במ"א סקכ"ב. אך במהר"ם פדאווה (סי' סד) שהוא מקור הדין הלשון "להסיר השנאה מלבו". ואפשר שהמ"א שינה בכוונה, מפני שהשנאה היא מאחד מהצבור אל הש"צ, ולא להיפך, ואילו השליח צבור יש בו קנאה בלבו על אותו השונא, ולכן יש לו להסיר את הקנאה מלבו. 

[140] הביטוי: ע"פ גיטין נו, א.

[141] ולא י' או י"ב כדי שלא שיוויון בדעות.

[142] בפשטות הכוונה הן בפרשת בחוקותי והן בפרשת כי תבוא. אך אפשר שהכוונה בעיקר לפרשת כי תבוא ששם נאמרה התוכחה בלשון יחיד ובלשון נוכח.

[143] משמע קצת אף אם אינו שונאו.

[144] משמע שאם רק אינו אוהבו – יעלה לתורה. וצ"ע.

[145] השונא את הש"צ [הקורא בתורה] לא יעלה לתורה. וכתב המ"א סקכ"ב: "ועיין במהרי"ל סי' ק"ב שכתב אף כשקורין אותו לא יעלה, ולי נראה  שיותר טוב לעלות .. [ש]כשקוראים אותו ואינו עולה – מקצר ימיו, כדאיתא בברכות [נה, א]". וכיום נוהגים שהבעל קורא בעצמו עולה לתורה בקריאת התוכחה (ראה משנ"ב סי' תכח סקי"ז ובביאור הלכה שם). וכן מנהג חב"ד.

[146] כלומר, בשעה שבוחרים שליח צבור יבדקו שאינו טפש.

[147] שכן בימיהם השליח צבור היה מתעסק גם בשאר צרכי צבור הנוגעים לבית הכנסת.

[148] כלומר אינו רשאי להחניף בדברי שמים. ונקט לשון "צריך", כדי להשמיענו שבמילי דעלמא צריך להעביר על מדותיו.

[149] כלומר, אלא צריך.

[150] כמבואר ברמ"א יו"ד סי' שעו ס"ה.

[151] וראה גם לקמן סכ"ט.

[152] נהגו המוהלים להתפלל ביום המילה, שנאמר (תהלים קמט, ו) "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם" (רמ"א סי' רסה סי"א). ואין זה אלא דרש בעלמא, ועיקר הטעם, לפי שהמוהל עוסק במצוה לכך ראוי לו להתפלל (הגהות לס' המנהגים (טירנא) מנהגי חודש טבת אות מ).

[153] יש לו עדיפות על אבל בתוך י"ב חודש, כיון שאינו אלא יום אחד (ראה רמ"א סי' שעו ס"ד ובש"ך שם סק"י).

[154] יום השנה.

[155] "צורם" – דברים לב, לא. ואין לנו לקבל מינויים לעבודת "צורנו" מעובדי אלילים ("צורם").

[156] ע"פ תהלים קמד, יד. כלומר, לא תהיה פירצה (שיעלה מי שלא הגון), וממילא לא תהיה צעקה ומריבה.

[157] ששליח צבור אחר, ובפרט מי שאינו ראוי להיות שליח צבור, לא יוכל לקפוץ כדי לגשת לעמוד התפלה.

[158] לבימת התפלה. בדרך כלל משתמשים בלשון לרדת לפני העמוד, כיון שמקום שהחזן היה המקום הכי נמוך בבית הכנסת, כדלקמן סי' צ סוס"א. אבל מנהג הספרדים שהחזן עומד בבימת בית הכנסת, כדי שישמעו קולו, כדלקמן שם, ולזה מתאים לשון "עליה". 

[159] וראה תניא קו"א בסופו: "ועיקר הסיבה וגרמא בנזקין, הוא מהיורדים לפני התיבה, שהוא הפקר לכל הרוצה לפשוט רגליו, החוטף אפרתי, או מחמת שאין גם אחד רוצה וכו', ואי לזאת זאת העצה היעוצה ותקנה קבועה חוק ולא יעבור עוד ח"ו, דהיינו לבחור אנשים קבועים הראוים לזה ע"פ הגורל או בריצוי רוב המנין".

[160] תקוני התפלה (כלומר, בכל עניני וצרכי התפלה).

[161] ראה גם לעיל ס"ד וסכ"ו.

[162] שניגש לעמוד התפלה בכח ובגסות.

[163] תהלים י, ג.

[164] מי שגוזל ומברך הרי הוא מנאץ. ראה גם לעיל סי' כה סל"ה. לקמן סי' קצו ס"א. ועוד.

[165] יומא לט, סע"א. ופירש רש"י בקידושין נג, א: "ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק נשתלחה ברכה בלחם הפנים, וכל כהן המגיעו כזית יש אוכל ושבע יש אוכל ומותיר, מכאן ואילך נשתלחה מארה בלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפול [פחות מכזית], הצנועין מושכין ידיהם ממנו, דלא מהני להו מידי, והגרגרנין [חוטפין] .. דכשאינו שוה לו חוטף חלק חבירו ואוכלו". ומסיימת הגמרא (יומא שם) שהיו קוראים לחוטפין "בן חמצן", כלומר בן גזלן. 

[166] ספר המצות להרמב"ם מ"ע פט. צריך לומר שהכוונה לאכילה של כזית, כי פחות מכזית לא נקראת אכילה (ראה לקמן סי' קפד ס"א), והצנועין אילו רצו לקיים מצות עשה של אכילת לחם הפנים היו צריכים להתקוטט כדי לקחת כזית, ולא עשו כן מפני שלא רצו להתקוטט. ומכאן יש ללמוד קל וחומר למצות שאינן מן התורה.

[167] כלומר, לפי ממון שיש לו. 

[168] ראה הל' ת"ת פ"א ה"ג (ובקו"א שם). פ"ד הי"ג (ובקו"א שם).

[169] וראה גם לקמן סי' נה סכ"ג.

[170] כלומר, מעלים לו את שכרו הקבוע.

[171] השליח צבור היה מקבל קצבה מהנדוניה מכל נישואין שנעשה בעיר.

[172] לפי גובה הממון של הנדוניה.

[173] גדול בתורה.

[174] ראה גם לקמן סי' צ סי"ז: "תלמוד תורה גדול מכולם (שהרי מנו עיון תפלה עם הרבה דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואעפ"כ אמרו: ותלמוד תורה כנגד כולם)".

[175] וראה לעיל ס"ז גבי מי שיצא עליו "קול שאינו פוסק".

[176] כלומר, שבודקים אחריו תחילה שבאמת שב בתשובה, ולא שעושה כן כלפי חוץ בשביל לחזור למשרתו. וצריך לומר שזהו דוקא כשעבר פעם אחת, אבל לא אם עבר פעמים רבות, וכדלעיל ס"ו: "אם עשה במזיד פעמים רבות – אע"פ שאח"כ עשה תשובה גמורה, אין ממנין אותו ש"ץ" (ע"פ תהלה לדוד).

[177] כלומר, אינו שב בלבו באמת בתשובה שלמה, אלא רק נשבע על כך שלא יעשה עוד.

[178] ראה נדרים ח, א. ואם כן כשם שעבר על מה שהושבע בהר סיני, כך יכול לעבור על שבועתו.

[179] וראה לקמן סי' צח ס"ד שגם מי שאינו שליח צבור "ראוי שיהיה לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כמו בגדי כהונה .. ומכל מקום טוב שיהיו לו מכנסיים מיוחדים לתפלה משום נקיות".

[180] משלי ח, לו. אל תקרי משנאי אלא משניאי (שבת קיד, א), שהבריות אומרים: אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים, נמצא זה משניא את התורה (רש"י שם). וראה גם לעיל סי' ב ס"ב. וטעם זה שייך גם בש"ץ שאינו ת"ח, כיון שהוא שליח הקהל למקום יתברך (מחצה"ש).

[181] תיבה זו חסרה בכל דפוסי שוע"ר, ונראה שהיא השמטת המעתיק, והוספנוה בפנים שכן בלעדיה חסרה הבנה, וכ"ה להדיא בלשון הכלבו מקור דין זה.

[182] בדברי זנות. חומרת איסור ניבול פה – ראה שבת לג, א.

[183] כלומר בניגון שמנגנים בו לעבודה זרה, משא"כ בסתם ניגון שירי הנכרים.

[184] ראה לעיל ס"ד שצריך שיהיה קולו ערב.

[185] שאז אין זכות קדימה לבן, אלא ממנים מי שראוי וגדול יותר.

[186]  ראה הל' ת"ת פ"ד ה"א שהיא ירושה לכל ישראל.

[187] [זהו כוונת הרשב"א שכתב: ואם מנהג כו', לכאורה צ"ל: "שכתב ממנהג כו'". פירוש הדברים: הרשב"א (ח"א סי' ש) כתב "אם הבן ראוי לכך, אע"פ שיש אחר טוב ממנו – שורת הדין שיהא הוא קודם לכל אדם, כי לפי מה שאני רואה ממנהג אותן המקומות, הבנים מתמנים מדעת הצבור חזנים תחת האבות". ומבאר רבנו שאין כוונת הרשב"א לומר שזהו רק במקום שנוהגים כן, שהרי כתב לפני כן "שורת הדין שיהא הוא קודם לכל אדם", שמזה מובן שהדין כן גם במקום שאין מנהג, אלא כוונתו לומר שאם יש מקום שהמנהג שם הוא להיפך, דהיינו שאין הבן קודם לאחר – אזי הולכים לפי המנהג (ע"פ שו"ת צ"צ או"ח סי' כא)]. 

[188] כדלעיל סל"ד.

[189] שכן גם הש"צ הראשון ודאי קולו ערב, כדלעיל ס"ד, אלא שהשני קולו ערב יותר.

[190] כלומר, בשבוע אחד יאמר האחד כל הזמירות עד יוצר, והאחר יאמר יוצר וק"ש וברכותיה וי"ח, ובשבוע הבא ישנו את תפקידם, ותהיה אהבה ואחוה ביניהם ולבם לשמים, ובזה תקובל תפלתם (רלב"ח שם).

[191] מהרי"ל הלכות תפלת שחרית דיום כפור בשם רוקח.

[192] שאם נכתב לשם התפארות, יש לחוש שמא לא תתקבל התפלה מתוכם (מהרי"ל שם).

[193] שלא נכתבו בידי אדם.




הוסף תגובה