[1] שבת קיח, ב.

[2] תפלת י"ח. וגם תפלת י"ח עצמה מחולקת כך: בג' ברכות ראשונות מסדר שבחו של מקום תחלה, ורק בי"ג אמצעיות שואל צרכיו, כעבד שמסדר שבחו של רבו תחלה ואח"כ מבקש פרס מרבו, כדלקמן סי' קיב וסי' קיד ס"ח. וראה לקמן סי' קפה סוס"ב שעיקר מצות התפלה הוא סידור שבחו של מקום בברכה הראשונה, עיין שם.

[3] כשביקש להכנס לארץ.

[4] "ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך" (דברים ג, כד).

[5] שם ג, כה. כלומר, תחילה סיפר בשבחו של הקב"ה, ואח"כ התפלל שיכניסו לארץ. וראה לקמן סי' נב ס"א: "שפסוקי דזמרה .. לא נתקנו אלא בשביל התפלה שתהיה רצויה ומקובלת, על ידי שמסדר שבחו של מקום תחלה". ויש לומר שזה עצמו הטעם שמשה עשה כן בתפלתו. 

[6] הביא את זה רק כטעם נוסף ולא כטעם העיקרי, משום שעיקר העמידה מתוך שמחה של מצוה הוא בהזכרת גאולת מצרים סמוך לתפלה ממש, וכמו שכותב לקמן סי' צג ס"ב: "ולא יעמוד .. אלא מתוך שמחה של מצוה, כגון דברי תנחומים של תורה, כגון סמוך לגאולת מצרים".

[7] רבי אבינא ברכות ד, ב. הובא גם לקמן סי' נה ס"א.

[8] בגלל שהוא בנוי ע"פ סדר א"ב, וגם נאמר בו "פותח את ידך" (גמרא שם). ועיקר הטעם הוא בגלל הפסוק "פותח את ידיך" (לקמן ס"ח).

[9] כנגד שלש תפלות (רש"י שם). ואומרים אותו: פעם אחת בפסוקי דזמרה, ופעם שניה לפני "ובא לציון", ובפעם שלישית לפני מנחה (שו"ת הריב"ש סי' קמ). ולא אומרים אותה בערבית בגלל שאין זמן תהלה בלילה (לבוש סי' קלב ס"א).

[10] במזמורים שמוסיפים אחרי "אשרי". ומה שב"אשרי" מוסיפים פסוק המסתיים ב"הללויה" אינו מן המנין, כי מוסיפים אותו מטעם אחר, כדלקמן.

[11] שספר תהלים נאמר בעשר לשונות של הלול.

[12] משכיל, מזמור, אשרי, תהלה, תפלה, הודאה, הללויה (פסחים קיז, א. וראה ירושלמי פ"ג ה"י במנין שונה. ואכ"מ).

[13] רי"ף ברכות (כג, א). רא"ש ברכות פ"ה סי' ה.

[14] בתחילת פסוקי דזמרה.

[15] א. טז, ח ואילך. ולא כפי שהוא כתוב בתהלים פרק קה. כי בדברי הימים שם מפורש שדוד אמר אותו לפני ארון הברית.

[16] תהלים פרק ק.

[17] לעתיד לבוא.

[18] ויק"ר ט, ז. כי חסדיו וטובותיו לא יפסקו לעולם (לבוש).

[19] לומר אותו במתינות ובניגון מפני חשיבותו. וראה לעיל סי' א סי"ד שיש לאמרו מעומד דוגמת הקרבת קרבן תודה שהיתה מעומד. ואף לפי דעת אדה"ז במהדו"ת שלו שאין לעמוד באמירת הקרבנות – יש לעמוד באמירת "מזמור לתודה", כיון שטעם העמידה בו אינו משום שבאמירתו הוא כאילו מקריב קרבן, אלא כיון שבמזמור זה הוא מזכיר קרבן תודה, וקרבן תודה היה קרב מעומד (שולחן המלך ח"א ע' לח-לט).

[20] וכ"כ רבנו בסידורו. וראה גם לעיל סי' א סי"ז לגבי פרשת תודה.

[21] כיון שאינה קריבה בשבת, משום שהיא קרבן יחיד (תמורה יד, א), וגם לא ביו"ט, מפני שאין זמנה קבוע באותו יום (ביצה יט, א וברש"י שם). וראה גם לקמן סי' קז ס"א.

[22] ביצה שם. פסחים יג, ב.

[23] בגלל החמץ שבה לא יכלו לאוכלה אחרי שעה רביעית, ומשום כך נמנעו מלהקריבה.

[24] סעיף י"ג: "בערב פסח וחולו של מועד אין אומרים מזמור לתודה, מטעם שנתבאר בסי' נא".

[25] לא אומרים "מזמור לתודה", בגלל שלא היתה תודה קריבה בו, מפני שאכילת תודה היא ליום ולילה עד חצות, וכיון שלא היו יכולים לאכלו בליל כיפור לא הקריבוהו כלל, כדי שלא למעט זמן אכילתו (לבוש סי' תרד).

[26] סעיף ו: "ואין אומרים בו מזמור לתודה, מטעם שנתבאר בסי' נא".

[27] אפילו בבית שני.

[28] וגם בבית שלישי יקריבו קרבן תודה בת"ב (רש"ל).

[29] סדר רב עמרם (בתפלת שבת).

[30] וראה גם לקמן ס"ה. ובסי' נב ס"א. ובנוסח סידור רבנו: "הודו", "מזמור שיר חנוכת הבית", "ה' מלך וכו'", "הושיענו", "למנצח בנגינות מזמור שיר", כל זה אומרים לפני "ברוך שאמר", ו"מזמור לתודה" ו"יהי כבוד" אחרי "ברוך שאמר".

[31] א כט, י-יג.

[32] נחמיה ט, ה-יא. בסידור נוסח אשכנז אינו, אך כ"ה בסידור רבנו. וראה לקמן ס"ה.

[33] שתחילתו ב"ויושע ה'" (שמות יד, ל-לא).

[34] ט, ה-יא.

[35] שהן: "שיר ושבחה, הלל וזמרה, עוז וממשלה, נצח, גדולה וגבורה, תהלה ותפארת, קדושה ומלכות, ברכות והודאות".

[36] במכילתא פרשת שירה (אך במכילתא שלפנינו אינו).

[37] וכך נדרש: "כי גאה גאה" – גדולה וגבורה, ולו התפארת והנצח וההוד, שכן בדוד הוא אומר: "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד". כי לך נאה שיר ושבחה הלל וזמרה –  כדכתיב "עזי וזמרת י-ה". קדושה – דכתיב "נאדר בקדש". ומלכות – דכתיב "ה' ימלוך לעולם ועד". עוז וממשלה – שנאמר "ואתה מושל בכל". ברכות – שנאמר "ויברך דוד את ה'". והודאות – שנאמר "ועתה אלקינו מודים אנחנו לך" (ע"פ סידור רבנו שלמה מגרמייזא ע' עב בשם רבנו אפרים).

[38] וראה לקמן סוס"ה בהערה.

[39] הלשון בפוסקים הוא: "פתקא", ואדה"ז כתב "אגרת", לומר שאין זה סתם פתק שנפל משמים, אלא זו "אגרת" שנשלחה משמים במיוחד עבורנו, כדי שנאמר תפלה זו.

[40] נוסח "ברוך שאמר".

[41] שיר השירים ה, יא. כלומר, תחילה התפלה תהיה ע"י שבח של פ"ז תיבות.

[42] בגלל חשיבותו.

[43] מ"א סק"א בשם האר"י (ס' הכוונות (כב, א). שער הכוונות ענין נוסח התפלה). וכ"ה נוסח רבנו בסידורו.

[44] כי תיבת "בפה" בגימטריא פ"ז (שער הכוונות שם).

[45] אף שכן נכון ע"פ הדקדוק, מפני שהוא סמוך לתיבת "עמו". וראה גם לקמן סי' קפז ס"ט.

[46] ולא בקובו"ץ. משמע שגם זה על פי הסוד. ולכאורה גם על פי הדקדוק כן צריך לאמרו.

[47] כי שתי הציציות שלפניו ו"ברוך שאמר" הן בעולם היצירה (שער הכוונות שם).

[48] אחרי שיסיים השליח צבור.

[49] משמע שאינו צריך להזדרז לסיים כדי לענות אמן. אך לקמן סי' נט ס"ד (לענין ברכות ק"ש) כתב "ויזהר למהר לסיים הברכ קודם שיסיים הש"צ, כדי שיענה אמן אחריו". וכן כתב בסי' קפג ס"י (לענין ברכת המזון), ובסי' תריט ס"ח (לענין ברכת שהחיינו ביוה"כ).

ויש לומר שהזהירות לענות אמן היא דווקא בברכות שהיה צריך לצאת בהן י"ח מהש"ץ, אלא שמחמת חיסרון כוונה כל אחד מברך לעצמו (ראה בכ"ז בספר הפסק בתפילה ע' 148).

[50] כדלקמן סי' קכד ס"ט. וראה לקמן ס"ה בסוגריים שמטעם זה מותר לענות "אמן" גם באמצע פסוקי דזמרה.

[51] וכל שכן שלא מפסיקים לעניית "ברוך הוא וברוך שמו", כדלקמן סי' קכד ס"ב.

[52] סוף ס"ה: "שיש להן דין דבר שבקדושה".

[53] מ"א ס"ק ג (ואם טעמו משום שאינו חובה כ"כ – תפלה ערבית תוכיח. ואי משום שכל "אמן" לגבה כקדושה לגבי ברכות ק"ש – ב"אמן" דידה ליכא למימר הכי. והמ"א לשיטתו בסי' סו סקי"א אזל. וצ"ע).

[54] רא"ש כלל ד סי' יט. טור סי' נט וב"י שם ד"ה כתב א"א.

[55] ברכות מה, ב. וראה גם לקמן סי' נד ס"א. סי' רטו ס"א.

[56] כדלקמן שם ושם.

[57] כדלקמן שם ושם. וראה גם סי' סו ס"ט. סי' קפח ס"א.

[58] כי כוונתו לברכה אחרת, ורק שזהו בזמן שמסיים ברכת עצמו, ולכן אין לחוש כלל. משא"כ כשהשליח צבור מסיים עימו את אותה ברכה, וכוונתו בענייתו לברכה זו עצמה, הרי נראה (קצת עכ"פ) שהוא עונה גם על ברכת עצמו.  

[59] ולאחר תפלת י"ח – ראה להלן סי' קלא ס"א.

[60] כדלעיל ס"א.

[61] כגון לברך על הטלית (לקמן סי' נג ס"ג). וראה סי' תצד סי"ז שאין לברך ברכת הריח בפסוקי דזמרה. וראה לקמן סי' סו ס"ד לגבי ברכת הרעם.

[62] כדלקמן סי' סו. וראה לקמן ס"ה.

[63] כדלקמן סי' נד ס"ג.

[64] ירושלמי הובא במנהיג סי' ד והגה"מ הלכות תפלה פ"ז אות ע. וראה גם לקמן סי' נד ס"ג. כלומר, הדיבור בין "ישתבח" ל"יוצר" נחשב לעבירה, ולפיכך אותם שהיו יראים לצאת למלחמה משום עבירות שבידם, היו חוזרים מהמערכה בגללו.

[65] כדלעיל ס"א.

[66] כלומר האיסור להפסיק בדבור לפני ברכת יוצר, הוא כדי שלא יהיה הפסק בין פסוקי דזמרה לתפלת י"ח.

[67] סעיף ג.

[68] כדלקמן סי' סו ס"ט. סי' קיא ס"א. וזה יותר חמור מהאיסור להפסיק בין סידור השבח לתפלה.

[69] שואל בשלום אדם נכבד מפני כבודו (לקמן סי' סו ס"א).

[70] מפני דרכי שלום (שם).

[71] שואל בשלום אדם שהוא ירא ממנו, כגון אביו או רבו (שם).

[72] משיב שלום לכל אדם נכבד (שם).

[73] סעיף א.

[74] ראה לקמן סי' נב ס"א.

[75] אליה זוטא ס"ק ב.

[76] שאומרים "הודו" אחרי "ברוך שאמר", כדלעיל ס"א. משא"כ לנוסח סידור רבינו שאומרים אותו לפני "ברוך שאמר", מותר להפסיק בכל ענין.

[77] א. טז, ח ואילך.

[78] תהלים סח, לה-לו.

[79] שם צד, א-ב.

[80] תהלים לג, כ-כב.

[81] שאומרים ב"יהי כבוד" (שלדברי הכל אומרים אותו אחרי "ברוך שאמר").

[82] תהלים קיג, ב-ד.

[83] שאומרים לפני "ויברך דוד".

[84] תהלים עב, יח-יט.

[85] דברי הימים א כט, י-יג.

[86] צ"ע שכאן נקט בפשיטות כנוסח אשכנז שמתחילים מ"אתה הוא", אף שלעיל סוס"א כתב בפשיטות שנוהגים לומר מ"ויברכו שם כבודך" (שהוא אמצע פסוק שלפניו). ואולי משום שהוא חצי פסוק לא חש לכותבו. אך אין לומר משום שדינו כאמצע פסוק, שכן מדובר בחצי השני של הפסוק.

[87] נחמיה ט, ה-יא.

[88] שמות יד, ל-לא. שם טו, א-יט.

[89] הן ב"הודו" והן ב"יהי כבוד". וכן בין הפסוק "אשרי יושבי ביתך" לפסוק שלאחריו. וכן בין הפסוק "תהלת ה'" ובין הפסוק "ואנחנו נברך י-ה". ואפילו בין פסוק "אשרי העם" לבין "תהלה לדוד", אף שהם סמוכים זה לזה, הם נקראים נפרדים, כיון שהם בשני מזמורים, וכדלעיל בתחילת הסעיף. וג' הפסוקים שמוסיפים בסוף שירת הים (מתהלים, עובדיה וזכריה), בודאי שדינם כבין הפרקים, כיון שהם בספרים שונים.

[90] סעיף ב.

[91] דלקמן סי' סו סעי' ד-ה.

[92] אבל "ברוך הוא וברך שמו", כיון שאינו אלא מנהג ולא מתיקון חכמים – אין מפסיקין לאמרו בפסוקי דזמרה (לקמן סי' קכד ס"ח. וראה גם סי' סו ס"ה).

[93] וכן כתב בסידורו (בסוף הל' תפילין): "בפסוקי דזמרה, מברוך שאמר עד ישתבח, מותר לענות אמן אפילו באמצע פרק". ולענין לענות באמצע פסוק, נראה שדינו כאמצע פסוק של קריאת שמע, כדלקמן סי' סו ס"ב, שאסור לענות אמן רגיל, אלא רק "דברים שבקדושה", וגם אז יש ליזהר לכתחילה להפסיק בסיום ענין ולא באמצע ענין.

[94] ראה גם לעיל ס"ג.

[95] מ"א שם. הובא גם לעיל ס"ג. וראה שם בהערה.

[96] אבל לא בברכה שלאחריהם (בדה"ש סי' יח סק"ה).

[97] [צריך עיון, הא עכ"פ היה מנהג פשוט גם בימיהם, כמבואר בספר הזהר פ' תרומה [ויקהל רטו, סע"ב], וכן בטור בשם ספר היכלות דרבי ישמעאל כהן גדול, וכן בתולעת יעקב [סוד פסוקי דזמרה] בשם אור זרוע [לר' משה די ליאון] שתיקנוה אנשי כנסת הגדולה, והם תיקנו ג"כ כל הברכות. מתוך הערה זו ניתן להסיק שרבנו מסתייג מדעת המ"א, וממילא אין לסמוך עליה למעשה].

[98] בדיבור (ולא בהפסק של שתיקה).

[99] כלומר, ברכה אחרי המזמורים שאמר עד שהוצרך לדבר, וברכה לפני המזמורים שיאמר אחרי שיסיים לדבר (ע"פ מ"א סק"ד).

[100] תהלים קו, ב.

[101] לפי נוסח אשכנז שאומרים "הודו" אחר "ברוך שאמר".

[102] וראה לקמן סי' קיג ס"ח.

[103] כלומר, שלא יהיה נשמע שתיבת "וה'" נמשכת חלילה לתיבת "אלילים".

[104] בתהלים צו, ה אכן יש פסיק, אך בדברי הימים (שהוא מקור הפסוקים הללו) אין פסיק, אבל יש טעם מפסיק בצורת תלישא גדולה. וכתב השל"ה שם שטעם הפסיק שבין "כי" ל"כל" יש בו סוד.

[105] כי אחרי אותיות אהו"י התי"ו (בראש מילה) רפויה, מלבד כשיש הפסק בין התיבות (מחה"ש).

[106] כלומר שהמ"ם של "העמים" נבלע בתוך התיבה של "אלילים", וכאילו אומר: "העמי מלילים". כן צריך לומר לכאורה ע"פ המבואר לקמן סי' סא.

[107] לכאורה לאלו שמבטאים עי"ן גרונית אין חשש כזה. וצ"ע.

[108] סעי' כ-כא. אלא ששם: א) כותב "שלא תבלע האל"ף" (וצ"ל שזו גם הכוונה כאן, וכדלעיל). ב) שם אינו מזכיר עי"ן. וצ"ע.

[109] ופירוש המילות – ראה רש"י תהלים שם: "ומשביע לכל חי רצון – כדי פרנסתו, הוא משביע את טובו ואת רצונו ואת ברכתו". משמע שמפרש "רצון" על רצונו וטובו של הקב"ה. אך במדרש שמו"ר (בשלח כה, ג) מפרש: "לכל חי רצון, שהוא נותן לכל אחד ואחד רצונו מה שהוא מבקש".

[110] ראה לעיל ס"א.

[111] כלומר, בגמרא (ברכות ד, ב) מובא טעם נוסף לתקנת אמירת "תהלה לדוד" בכל יום, בגלל שהוא על סדר הא"ב, אבל עיקר הטעם הוא כבפנים.

[112] סעיף א (לגבי ברכת אבות).

[113] וראה גם לקמן שם.

[114] תהלים קטו, יח.

[115] כדלעיל ס"א.

[116] וזהו פירוש "ועד עולם".

[117] ויש לומר שזהו גם הטעם שאומרים כן בסיום "אשרי" שאחרי תפלת י"ח (לפני "ובא לציון", ובשבת ויו"ט לפני מוסף). וצ"ע שלא הזכירו במפורש.

[118] בסידור רבנו מובא גם תרגום של פסוק זה, והוא ע"פ נוסח האר"י ז"ל.

[119] אחרי "ה' ימלוך לעולם ועד".

[120] האר"י (שער הכונות נוסח תפלת שחרית). מ"א סק"ט. בסידורים, וכן בסידור רבנו, מוסיפים כאן עוד ג' פסוקים של מלוכה: "כי לה' המלוכה וגו'", "ועלו מושיעים וגו'", והיה ה' למלך וגו'" (ומקורו בסדר רב עמרם גאון, הובא בב"י). אך רבנו לא הזכירם בשלחנו.

[121] אלא שהפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד" הוא סיום עיקר השירה, ולכן כופלים אותו.

[122] ראה רמ"א שם ס"ו. נראה שהכוונה בציון זה לומר, שצורת הכתיבה של שירת הים בס"ת מסתיימת בפסוק "כי בא סוס פרעה", ומכאן שגם פסוק זה הוא מהשירה.

[123] ב"ויברך דוד".

[124] בתפלת "נשמת" בשבת ויו"ט. וראה עוד לקמן סי' רפא ס"ה: "כשמגיע בנשמת לולך אנחנו מודים – לא ישחה שם כמו במודים, שאין לשחות אלא במקומות שאמרו חכמים".

[125] בראשו.

[126] בגופו.

[127] סעיף ג: "שאין לכרוע .. בהודאה, אלא במקומות שתקנו חכמים .. מפני שלשון הודאה אינו מלשון השתחואה כלל, אלא מלשון החזקת טובה והילול, והכורע מחמת לשון הודאה שמזכיר – הרי זה מגונה וסכל הוא, וכריעתו סכלות". וראה גם לקמן סי' רפא ס"ה.

[128] מפני שזהו עיקר השבח (לבוש). וראה גם לקמן סי' ס"א שאף אם הוצרך לדלג חלקים מפסוקי דזמרה, אם יש לו שהות לא ידלג על פסוקים אלו.

[129] שהוא אחד משבעה שמות הקדושים. האר"י בספר הכונות. שער הכונות סוף ענין תפלת השחר.

[130] עד "ישתבח", כדלקמן סי' נג ס"א.

[131] משום ש"בכל" גמיטריא שם ב"ן (שם הוי' במילוי ה"א) הוא במלכות, ועני המקבל צדקה הוא בחי' מלכות (ע"פ שער הכוונות שם). וראה לקמן סי' צב ס"י: "טוב ליתן צדקה קודם התפלה, שנאמר אני בצדק אחזה פניך". ומשמע שהן שתי נתינות שונות (שלחן המלך).

[132] כי הצדקה היא מ"ע מן התורה, וראוי שתהיה בעמידה. טעם נוסף, מפני שהעני המקבל צדקה מורה על השכינה והמלכות, שנפלה לארץ (בזמן הגלות), וע"י שנותן צדקה מעומד הרי הוא מקימה ומעמידה מנפילתה (ע"פ שער הכוונות שם). כלומר, לא רק אמירת "ואתה מושל בכל" היא מעומד כנ"ל, אלא גם נתינת הצדקה צריכה להיות מעומד.

[133] שמות טו, יא (שירת הים).

[134] ביאור: בפסוק נאמר "מי כמוך באלים ה', מי כמוך נאדר בקדש וגו'", מי כמוכה באלים" היא בכ"ף רפויה, כיון שבאה אחרי אותיות אהו"י, ואילו "מי כמוך נאדר", היא בכ"ף דגושה אף שגם היא באה אחרי אותיות אהו"י, משום שאם לא כן נמצא מחרף, שהוא כאומר: "ה' מיכה", ומיכה יצא ממצרים עם שם ה' המפורש ועשה מזה אח"כ העגל (ע"פ ארחות חיים שם).

[135] תהלים לה, י (ואומרים בתפלת "נשמת" בשבת ויו"ט). כאן אין לחשוש שישתמע "ה' מיכה", כיון שזה לא נאמר על הים, ואין לו שייכות למיכה (שם).

[136] שלא יהא נראה כאומר: "ידמוך אבן" (שם).

[137] שאם תהיה רפויה נראה כאומר לשון "מְגֹאָל" (מלאכי א, יב) [מלשון תיעוב], ונמצא מחרף (שם ושם).

[138] מסורות המקרא.

[139] סעיף כב.

[140] וראה לקמן סי' סא סכ"א שצריך לדקדק בפסוקי דזמרה בכל דקדוקי הקריאה שהצריכו לדקדק בקריאת שמע.

[141] וראה תניא בסופו: "והיא חובה של תורה ממש למביני מדע תועלת ההתבוננות ועומק הדעת קצת, כל חד לפום שיעורא דיליה, בסדור שבחו של מקום ב"ה בפסוקי דזמרה וכו'", ע"ש.

[142] כלומר, כדי להספיק להתפלל י"ח עם המנין אומרים הזמירות במרוצה, ובכל זאת אין זה רצוי. אך אדה"ז הכניס קטע זה בסוגריים (אף שכן מפורש בארחות חיים שם ובב"י, אם כי לא בשו"ע), מפני שהסתפק בדין זה, כמו שמציין כאן: "עיין סי' נ"ב, וצ"ע".

וכוונתו, שבסי' נב ס"א כתב רבנו: "מי שבא לבית הכנסת ומצא צבור בסוף פסוקי דזמרה, יש לו לדלג פסוקי דזמרה כדי להתפלל עם הצבור, שפסוקי דזמרה גם כן לא נתקנו אלא בשביל התפלה, שתהיה רצויה ומקובלת, על ידי שמסדר שבחו של מקום תחלה ואחר כך יתפלל, ואם כן מוטב להתפלל עם הצבור שאז תפלתו מקובלת ודאי". ואם מותר לדלג על פסוקי דזמרה לגמרי בשביל להתפלל במנין, מדוע אי אפשר לאומרם במהירות בשביל כך? ומדוע לא "יתרצה בכך"? והרי מעלת התפלה בצבור שהיא "מקובלת ודאי" בכל מצב!

[143] בתפלת י"ח.

[144] דהיינו בי"ג ברכות אמצעיות.

[145] שהן ג' ברכות ראשונות וג' ואחרונות. ובפרט ברכת אבות שהיא עיקר התפלה, כדלקמן סי' קא ס"א. וראה גם סי' קפה ס"ב בסוגריים בסופו.