סימן נ
ח סיון התשעה |
נ. טַעַם לָמָּה אוֹמְרִים מִשְׁנַת "אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן" וּבוֹ ג' סְעִיפִים:
א קָבְעוּ לִשְׁנוֹת אַחַר פָּרָשַׁת הַתָּמִיד[1] פֶּרֶק "אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן"[2] וּבְרַיְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל[3], כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה כָּל אָדָם לִלְמֹד בְּכָל יוֹם מִקְרָא מִשְׁנָה וְתַלְמוּד[4], דִּבְרַיְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא בִּמְקוֹם תַּלְמוּד, שֶׁהַמִּדְרָשׁ כְּתַלְמוּד[5]. וּמִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּחִלַּת "תּוֹרַת כֹּהֲנִים", שֶׁהוּא רֹאשׁ לְכָל פָּרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת – קְבָעוּהָ אֵצֶל הַקָּרְבָּנוֹת[6].
וְכֵן מִשְׁנַת "אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן"[7] קְבָעוּהָ אַחַר הַתָּמִיד, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר[8] "וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי", וְכִי בְּכָל מָקוֹם מַקְטִירִין וּמַגִּישִׁין[9]? אֶלָּא אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִין בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדָה בְּכָל יוֹם "בְּכָל מָקוֹם" שֶׁהֵם – מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ מַקְטִירִים וּמַגִּישִׁים לִשְׁמִי[10]. וְעוֹד, מִפְּנֵי שֶׁבְּפֶרֶק זֶה אֵין בּוֹ מַחֲלֹקֶת, וְהוּא מִשְׁנָה בְּרוּרָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.
ב אֵין קְרִיאַת פֶּרֶק זֶה וּבְרַיְתָא זוֹ עוֹלָה לְלִמּוּד מִשְׁנָה וְתַלְמוּד אֶלָּא לְמִי שֶׁמֵּבִין[11], אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין – צָרִיךְ לִלְמֹד וּלְהָבִין, שֶׁאִם לֹא כֵן אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְלִמּוּד, שֶׁאַף בִּתְפִלָּה מוּטָב לְהִתְפַּלֵּל בְּלָשׁוֹן שֶׁמֵּבִין[12], אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁאַף שֶׁהוּא אֵינוֹ מֵבִין – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ כַּוָּנָתוֹ וּמֵבִין[13], אֲבָל אִם אוֹמֵר הַמִּשְׁנָה וְאֵינוֹ מֵבִין – אֵינוֹ נִקְרָא לִמּוּד כְּלָל[14].
ג יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין אוֹמְרִים "אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן" בְּבֵית הָאָבֵל, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר בְּתַלְמוּד תּוֹרָה[15]. וְאֵין זֶה נָכוֹן, שֶׁכָּל שֶׁהוּא סֵדֶר הַיּוֹם[16] – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם תַּלְמוּד תּוֹרָה לָאָבֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקנ"ד[17] וּבְיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן שפ"ד[18].
[1] סדר רב עמרם. תוס' קידושין ל, א ד"ה לא צריכא. רא"ש קידושין פ"א סי' מג.
[2] זבחים פרק ה.
[3] תורת כהנים ריש פרשת ויקרא.
[4] ראה קידושין ל, א שצריך לשלש אדם לימודו שליש במקרא ושליש במשנה ושליש בתלמוד, ובתוס' שם כתב שהכוונה ש"בכל יום ויום עצמו ישלש", והוסיף: "על כן תיקן בסדר רב עמרם גאון .. קודם פסוקי דזמרה לומר מקרא ומשנה וגמרא". ובהל' ת"ת פ"א קו"א סוף סק"א מבאר רבנו שכוונתו ד"שליש לאו דוקא, אלא אפילו במעט יוצאים ידי חובה".
[5] ראה הל' ת"ת פ"א ה"ד שהתלמוד הוא "פירוש טעמי ההלכות ומקורם בדרשות הפסוקים שבתורה".
[6] אף שתוכן הברייתא אינו קשור לקרבנות.
[7] ולא משניות אחרות.
[8] מלאכי א, יא.
[9] והרי אין מקטירים קטורת ומגישים מנחה אלא בבית המקדש.
[10] מנחות קי, א.
[11] ראה גם הל' ת"ת פ"ב הי"ג.
[12] ולא בלשון הקודש כשאינו מבין, והטעם "כדי שיכוין לבו" (לקמן סי' קא ס"ה).
[13] ולכן אם התפלל בלשון הקודש יצא י"ח אף שלא הבין (ראה לקמן סי' קפה סוס"ב).
[14] ראה גם הל' ת"ת ספ"ב: "בתורה שבע"פ אם אינו מבין הפירוש, אינו נחשב לימוד כלל". אלא שמסיים שם: "ואעפ"כ יש לאדם לעסוק בכל התורה גם בדברים שלא יוכל להבין, ולעתיד לבא יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעולם הזה ולא השיגה מקוצר דעתו".
[15] כתובות ו, ב.
[16] סדר התפלה שבכל יום.
[17] סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו. וראה שו"ע שם ס"ד: "מותר לקרות כל סדר היום, ופרשת הקרבנות, ומשנת איזהו מקומן, ומדרש רבי ישמעאל .. בתשעה באב".
[18] ראה שם ס"ג שהאבל יכול להתפלל כשליח צבור כדי להוציא אחרים. ומזה מובן שיש לו לומר את כל סדר התפלה. וראה שם ב"פתחי תשובה". ואפשר שרבנו מציין כאן לחיבורו שלו ליורה דעה שכוונתו היתה לכתוב בענין זה, אלא שסי' זה (כמו רוב סימני יורה דעה) לא הגיע לידינו.