סימן מט
ח סיון התשעה |
מט. שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר קְרִיאַת שְׁמַע בְּעַל פֶּה וּבוֹ סְעִיף אֶחָד:
א נָהֲגוּ לִקְרוֹת פָּרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת, וְכֵן שְׁאָר פְּסוּקִים, כְּגוֹן זְמִירוֹת[1] וְשִׁירַת הַיָּם וּקְרִיאַת שְׁמַע וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, הַכֹּל בְּעַל פֶּה[2]. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל[3]: "דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב[4] אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאָמְרָם בְּעַל פֶּה", מִכָּל מָקוֹם כָּל דָּבָר שֶׁהוּא שָׁגוּר וְרָגִיל בְּפִי הַכֹּל כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ – מֻתָּר. אֲבָל אִם לֹא שָׁגוּר בְּפִי הַכֹּל אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁגוּר בְּפִיו – אָסוּר.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים[5] שֶׁטַּעַם הַמִּנְהָג[6] הוּא שֶׁלֹּא אָסְרוּ לוֹמַר דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב בְּעַל פֶּה אֶלָּא שֶׁאוֹמֵר כְּדֵי לְהוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָם[7] (אֲבָל כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ מֻתָּר[8].
וְיֵשׁ לִזָּהֵר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה[9]. אֲבָל הַמֵּקֵל כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה[10] – אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ).
וְסוּמָא מֻתָּר לִקְרוֹת בְּעַל פֶּה לְדִבְרֵי הַכֹּל, מִשּׁוּם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ"[11].
[1] פסוקי דזמרה.
[2] כי בזמניהם לא היו הסידורים מצויים, והיו מתפללים בעל פה.
[3] גיטין ס, ב. הל' ת"ת פ"ב ה"ג. וראה גם לקמן סי' רפד ס"ד.
[4] פסוקים מתורה שבכתב.
[5] רא"ש הובא בטור. תוס' תמורה יד, ב ד"ה דברים.
[6] לומר בעל פה.
[7] אפילו אם שגור בפיו (מחצה"ש). כיון שהקורא צריך לדקדק מאד בקריאתו (לבוש). ואם הם שגורים גם בפי אחרים (כמו ק"ש, וכדלקמן סי' ס סכ"ה) – הפרי מגדים מתיר. אך מסתימת לשון רבנו משמע לכאורה שגם אז אסור.
[8] אם שגור בפיו, ואפילו לא שגור בפי אחרים.
[9] שלא יקרא בעל פה דברים שאינם שגורים בפי כל.
[10] לקרוא לעצמו בעל פה דברים שבכתב השגורים בפיו אף שאינם שגורים בפי כל.
[11] תהלים קיט, קכו. שלפעמים מותר להפר דין תורה כדי לעשות לה' (ראה רש"י ברכות נד, א. וראה גם לקמן סי' רפד שם. סי' שלד סי"ב). ואף כאן הסומא לא יוכל לקרוא תורה שבכתב אם לא נתיר לו לקרוא בעל פה.