[1] ברכות ס, ב.

[2] ולקמן סעי' ב-ג יתבאר אם מברכים אותן מיד כשנהנה הנאה זו.

[3] משמע שחיוב ברכות השחר נובע מהחיוב הכללי של חיוב מאה ברכות.

[4] צ"ע מה מרבה בתיבת "כל". ואין לומר שבא לרבות את הנשים, שהרי מנין הברכות שמביא בהמשך מתאים רק לגברים. ואכן לקמן בסי' רטו ס"ד כתב בלי תיבת "כל": "שחייב אדם לברך בכל יום".

ואם נאמר שנשים לא חייבות במאה ברכות, נמצא לכאורה שהן גם לא חייבות בברכות השחר, שהרי חיוב ברכות השחר הוא בשביל "להשלים מנין המאה ברכות". ואין להוכיח ממה שכותב אדה"ז לקמן סי' מו סוס"ד: "והנשים נוהגות לברך שעשני כרצונו", וכן ממה שכותב לקמן סי' מז ס"י: "נשים מברכות ברכות התורה", שכן אין במשמעות לשונות אלו שהן חייבות בכך, אלא רק שהן יכולות לברך ושהן נוהגות לברך (אף שאינן חייבות). ועצ"ע.

[5] והוא הכרח גמור מדינא דגמרא [מנחות מג, ב] (לקמן סי' רמט קו"א סק"ד).

[6] כלומר שהיום מתחיל מהערב ולא מהבקר.

[7] ראה במדבר רבה פי"ח, כא. וראה סידור רש"י בתחילתו: "ונראה הדבר שנשתכחו, ובאו תנאים ואמוראים ויסדום".

[8] שמואל ב כג, א.

[9] דברים י, יב. מנחות שם.

[10] רש"י מנחות שם. כלומר, מאה ברכות ה' שואל ממך.

[11] דברים שם.

[12] ראה תהלים נה, יח: "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה".

[13] ראה תהלים קמה, ז: "בכל יום אברכך".

[14] ראה תהלים לד, ב: "אברכה את ה' בכל עת".

[15] היינו תענית שתחילתה בבקר, ואפשר לאכול סעודה אחת בליל התענית (ולכן מונה כאן רק סעודה אחת ולא שתי סעודות). אבל תענית שמערב עד ערב – ראה לקמן בסוף הסעיף. וכל שכן בימים רגילים שאוכלים שתי סעודות, בודאי יש מאה ברכות ויותר.

[16] ג' פעמים י"ט ברכות (לאחר שהוסיפו את ברכת המינים, כדלקמן סי' פט ס"א).

[17] חכמים תקנו שתים לאחריה "גאל ישאל" ו"השכיבנו" (כדלקמן סי' נט ס"א), וברכת "יראו עינינו" היא הוספה מאוחרת. אך בסידור רבנו השמיט ברכה זו, ומנהגנו שלא לאמרה. וראה שו"ת צ"צ או"ח סי' פה שלמנהגנו אין לאומרה גם במקומות שהצבור אומרים אותה (וכן "ושמרו" בשבת).

[18] בסי' קפב ס"א הביא רבנו דעות שונות אם חובה לברך ברכת המזון על הכוס, ולמעשה כתב שם שביחיד מנהג העולם שלא לברך כלל, ובשלשה ועשרה זהו רק למצוה מן המובחר, ובכל זאת מנה כאן את הברכות של כוס ברכת המזון כחלק ממאה ברכות.

[19] ראה לקמן סי' קצ ס"ז שיש לשתות רביעית בכוס של ברכת המזון, ולא די ברוב רביעית, כדי שלא להכנס לספק ברכה אחרונה.

[20] וברכת "המעביר שנה" היא תחילת ברכה של "הגומל חסדים טובים", כדלקמן ס"ב.

[21] ראה לקמן סי' מז ס"ה שמביא מחלוקת אם ברכת התורה היא ג' ברכות או ב' ברכות, ומסקנתו שהן ג' ברכות, הן מצד המנהג והן על פי סוד.

[22] זהו לפי המנהג שהביא לעיל סי' כה (ראה שם סעי' יג-טו, כג) שמברכים גם על תפילין של ראש, אבל בסידורו פסק רבנו שמברכים רק "להניח תפילין" על של יד ופוטרים בזה גם את של ראש. 

[23] שכן בג' תפילות של שבת יש שבע ברכות בכל תפלה, וביחד הן כ"א ברכות, ואילו בג' תפילות של חול יש נ"ז ברכות.

[24] אך לפי פסקי רבנו בסידורו רק ברכה אחת.

[25] שלא אומרים בשבת ובמקום זה אומרים "ושמרו" בלי ברכה. וכבר הובא לעיל שלפי פסקי הסידור לא אומרים אותם כלל.

[26] סעודה שניה ושלישית של שבת (ח' ברכות בכל סעודה, כדלעיל), מלבד סעודת הלילה שהזכירה לעיל גם בחול.

[27] ברכת היין וברכת הקידוש. משא"כ כשמקדש על הפת, חסרה ברכת היין.

[28] כאן אינו מוסיף "כשמקדש על הכוס", כי אין מקדשים ביום על הפת, כדלקמן סי' ערב סי"א.

[29] ראה גם לקמן סי' רצ ס"א: "צריך להרבות בפירות ומגדים ומיני ריח אם יש לו, כדי להשלים מנין ברכות". וראה לקמן סי' רטו ס"ד שאסור לגרום ברכה שאינה צריכה כדי להשלים מנין מאה ברכות אפילו בשבת. וראה שם ובס"ה פרטי הדינים בזה. וראה גם לקמן סי' רמט סי"א ובקו"א סק"ד. וראה סדר ברה"נ פ"ג הט"ו.

[30] ומניינם עולה כ"א ברכות (ט"ז של ברכות התורה, וחמש של ברכות ההפטרה). אבל אין לו לסמוך על שמיעת הברכות של חזרת הש"צ, מפני שכבר אמר אותן ברכות בתפלת לחש (מ"א סק"ח ומחה"ש שם).

אבל ראה לקמן סי' רטו סוס"ה: "בשבת ויום טוב כדי להשלים ק' ברכות יש לו להניחם [הפירות] לאחר ברכת המזון .. ולא לסמוך על שמיעת חזרת הש"צ וברכת התורה וההפטרה". משמע שאם אין לו – יכול לסמוך על שמיעת חזרת הש"צ באותה מדה שהוא סומך על ברכות התורה וההפטרה. אך מאידך יש לומר, שמשום כך דייק לשלול תחילה "שמיעת חזרת הש"צ", ורק אח"כ "ברכות התורה וההפטרה", לומר לנו, שאם אין לו פירות, עדיף לשמוע ברכות התורה וההפטרה מאשר "חזרת הש"צ", ורק בשעת הדחק ניתן לסמוך על חזרת הש"צ, וכדלקמן גבי יום הכפורים.

[31] סעיף ז: "צריך לכוין לברכות הקוראים בתורה ולברכות המפטיר ויענה אחריהם אמן, ויעלו לו להשלים מנין מאה ברכות שחיסר מנינם בשבת, אם אין לו פירות הרבה להשלים בהם".

[32] כדלקמן סי' קכד סי"א.

[33] כי הברכות עולות לו למנין מאה ברכות מצד "שומע כעונה", ואם לא שמע – אין כאן "שומע כעונה".

[34] משמע אף בדיעבד ששמע אותם וכיון לצאת בהם י"ח. וכן מפורש לקמן סי' רצ ס"א: "אף ששמע הברכות של קריאת התורה וההפטרה".

[35] שחסרות בו ל"ב ברכות, כי יש בו חמש תפילות שהן ל"ה ברכות, וברכת "שהחיינו", וז' ברכות ק"ש (של לילה ויום), וברכת "המפיל", וכ"א ברכות השחר (ולפי סידור רבנו כ' ברכות, שהרי לא מברכים "שעשה לי כל צרכי"), וברכת ציצית, ו"ברוך שאמר" ו"ישתבח", הרי ל"ג – בסך הכל ס"ח.

[36] ראה גם לקמן סי' תריב ס"ז: "מותר להריח כל מיני ריח ביום הכיפורים, לפי שהריח הוא דבר שאין הגוף נהנה ממנו כלל אלא הנשמה בלבד נהנית ממנו, לפיכך לא נאסר ביום הכיפורים, ואדרבא טוב להריח, כדי למלאות מנין מאה ברכות".

[37] שהסיח דעתו שלא יריח עוד, ואח"כ נמלך בדעתו להריח שוב, אזי יברך שוב.

[38] סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו. דיני ברכת הריח בכלל – ראה סדר ברה"נ פרק יא.

[39] צ"ע שהרי ניתן להשלימם בברכות קריאת התורה וההפטרה של שחרית ומנחה, שביחד עולות לכ"ט ברכות. וחסרות לו רק ג' ברכות, שיכול בקלות להשלימן בברכת הריח במשך כל יום הכפורים. ואילו ברכות חזרת הש"ץ של ד' תפלות עולות לכ"ח ברכות בלבד. ובדוחק יש לומר שהכוונה שאם גם לאחר ברכות הריח וברכות התורה וההפטרה לא השלים למאה, אזי יכול לשמוע כמה ברכות של חזרת הש"ץ להשלימן למאה ברכות.

[40] לא הזכיר תשעה באב, כיון שבתשעה באב די בברכות קריאת התורה וההפטרה, ואין צריך לברכת הבשמים וחזרת הש"ץ.

[41] ברכות ס, ב.

[42] ראה גם לעיל סי' ו ס"ז: "מיד שניעור משנתו צריך לברך אלהי נשמה מדינא דגמרא". אבל במהדו"ת (סי' א ס"ז) ובפסקי הסידור (סדר השכמת הבקר) הביא רבנו את חומרת הזוהר, שלא לברך שום ברכה "בעוד רוח הטומאה שורה על הידים קודם נטילת ידים שחרית".

[43] תרנגול, כיון שיש מקום שקוראים לתרנגול "שכוי" (ראה ר"ה כו, א).

[44] הברכה היא על בינת התרנגול, מפני שהוא דבר פלא, שאין בעולם מי שיודע להבחין בין יום ללילה, ואפילו האדם, אלא התרנגול, והוא מצרכי בני אדם, שהם עומדים ממטתם לקולו (אבודרהם סדר תפלות חול).

[45] מצד מדת הצניעות, כדלעיל סי' ב ס"א: "מי שישן ערום בלא חלוק, כשיקום טוב ליזהר שלא ישב ואח"כ ילבש חלוקו, שמיד כשישב הוא מגולה, אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודנו שוכב, ונמצא כשיקום הוא כבר מכוסה".

[46] לפותחן היטב (לבוש).

[47] זהו מדין התלמוד, אבל חכמי הזהר הזהירו שלא ליגע במלבושיו קודם נטילת ידים, וכל ירא שמים יחמיר לעצמו כדברי הזהר (לעיל סי' א ס"ז).

[48] ס"ה: "שלא יסתמא".

[49] סעיף ה.

[50] הגוף.

[51] השטיח הארץ על המים, כדי שיוכלו הבריות ללכת עליה, וזהו היפך הטבע, שכן טבע המים להיות מעל הארץ ולא מתחת לארץ (ע"פ לבוש).

[52] צ"ע מה נשתנה ברכה זו משאר הברכות שמברכים עליה בלשון עבר (פמ"ג). בסידורו כתב רבנו: "בתשעה באב וביום הכיפורים אין אומרים ברכה זו".

[53] מה שאומר "כל צרכי" יש לומר משום שזהו צורך הכי חשוב של האדם, וכדלעיל סי' ב בסופו: "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגלו". והלבוש ס"ב כתב הטעם: "שכיון שיש לו לאדם מנעלים ברגליו, הרי הוא מוכן ללכת לכל אשר ירצה".

[54] וכ"ה הנוסח בסידור. אלא שבסידור ברכה זו היא לפני "שעשה לי כל צרכי".

[55] מ"א סק"ג.

[56] בלשון עבר כמו "שעשה לי כל צרכי".

[57] החוגרת את המעיל.

[58] האבנט הוא במכנסיים (ראה לקמן סי' צא ס"ב), ולכן נקט בלשון לבישה, כי הכוונה שלובש המכנסיים עם האבנט.

[59] החגורה והאבנט אצל ישראל הוא בשביל להפסיק בין הלב לערוה, כמו שיבאר לקמן. וצ"ע הלשון "בינו לערוה", ולא כלשון הרגיל (וכ"ה לקמן) "בין לבו לערוה". ואפשר שרצה להדגיש בזה התועלת שיש מזה לאדם המברך עצמו, שהחגורה בעצם מפסיקה בינו לערוה, ומשום כך יכל לברך וללמוד ולהתפלל. 

[60] שהחגורה מזרזת ומחזקת את האדם, וכמו שכתוב (איוב לח, ג) "אזור נא כגבר חלציך" (לבוש). כלומר, הברכה אינה על הפסקת החגורה בין הלב לערוה, אלא על הגבורה שבדבר, שכ"ה בפשטות אצל כל אדם, אלא שבישראל החגורה היא גם ענין של קדושה, וכדלקמן.

[61] כיפה.

[62] מקיף את ישראל בפאר, היינו הכובע והכיפה. וראה לעיל סי' כה ס"ט: "הרא"ש ז"ל היה מברך ברכות השחר עד עוטר ישראל בתפארה, והיה מניח תפילין, ואח"כ מברך עוטר ישראל בתפארה, כדי ליתן שבח והודיה בברכה זו גם על התפילין, שהם נקראים פאר, שנאמר פארך חבוש עליך".

[63] או שלא יזכיר גם בשתי ברכות אלו.

[64] שהחגורה היא כדי להאזר ולהתחזק בגבורה, והכובע להגן על הראש מפני הקור והחום (לבוש).

[65] דייק לכתוב "גם כן", שכן גם בישראל יש בחגורה משום גבורה, שהרי כן הוא נוסח הברכה, וכן הוא בפועל שהחגורה מחזקת, אלא שיש בה גם משום צניעות וקדושה.

[66] שהלב לא יהיה עם הערוה תחת מכסה אחד בלי הפסק וחציצה ביניהם, כדלקמן סי' עד ס"א, שחכמים תקנו שראשו ולבו של אדם (שה' שוכן בהם) – לא יהיו רואים את הערוה בשעת קריאה או תפלה. וראה לקמן סי' צא ס"ב.

[67] להיות בגילוי הראש.

[68] ראה לעיל סי' ב ס"ז: "ולא ילך ד' אמות בגילוי הראש, ומדת חסידות שלא ילך אפילו פחות מד' אמות, ושלא לישב כלל בגילוי הראש". משמע שללכת ד' אמות אסור מן הדין. אך לקמן סי' צא ס"ג כתב: "ומדת חסידות הוא שלא לילך ד' אמות בגילוי הראש .. כמו שנתבאר בסי' ב'". וראה גם מהדו"ת סי' ב ס"ו: "ומדת חסידות שלא לילך ד' אמות בגילוי הראש גם בימיהם, שרוב העם היו רגילים לילך לפעמים הרבה בגילוי הראש מפני החום בימים ההם".

[69] וראה מהדו"ת שם שמטעם זה עצמו כיום הוא מן הדין, כיון ש"בזמן הזה כולם דרכם לכסות ראשם לעולם", ולכן "אסור לילך או אפילו לישב בגילוי הראש משום צניעות, שהרי זה כמגלה בשרו המכוסה". ובהמשך הוא כותב יתרה מזו, ש"במדינות אלו שהנכרים נהגו לגלות ראשם, וישראלים קדושים נזהרים בזה משום צניעות, א"כ ההולך או אפילו היושב בגילוי הראש כמו הנכרי – הרי זה עובר בלאו דובחוקותיהם לא תלכו".

[70] שהשכינה היא מעל ראשו של האדם (ראה קידושין לא, א). ומטעם זה יש בכיסוי ראש ענין של קדושה.

[71] כדלעיל סי' ד ס"א.

[72] רוחץ. וראה לקמן סי' תריג ס"ג לענין יום הכפורים.

[73] כ"ה גם בהמשך הסעיף ולקמן ס"ח. אבל לעיל ס"א ולקמן סי' קי ס"ז ובנוסח הסידור: "הגומל".

[74] ולכן אומרים "ויהי רצון" בוי"ו החיבור (לבוש).

[75] ראה ברכות מט, א וברש"י שם. כלומר, מאותו ענין של הפתיחה. וראה גם לקמן סי' קפח ס"ד.

[76] משא"כ בזמן התלמוד התנהגו בקדושה ובטהרה, ושמרו על נקיות ידיהם גם בלילה (לבוש).

[77] צריכים גם לטעם שני, כי לפי הטעם הראשון יכולים לברך בבית (ב"ח).

[78] הברכות. אבל ראה לעיל סי' ו ס"ד ש"בזמן הזה כולם בקיאים ויודעים לברך, וכל אחד מברך לעצמו". אלא ששם כתב כן לענין שהש"ץ לא יברך בפעם הב' בשביל הצבור (משום חשש ברכה לבטלה), שכן כיום בדרך כלל הצבור יודעים לברך בעצמם, ואילו כאן כותב לענין שהש"ץ יברך בפעם הא' בקול רם בבית הכנסת, משום החשש שמא יש עמי הארצות שאינם יודעים לברך בעצמן.

[79] כלומר, השליח צבור אומר את ברכות השחר בקול רם. וראה גם לקמן ס"ח.

[80] אחרי הברכות.

[81] וצריכים גם להתכוין לצאת ידי חובתן (ראה לעיל סי' ו ס"ט).

[82] וראה לקמן סי' נט ס"ד שזהו דוקא כשיש תשעה עונים. וצ"ע שלא הזכירו כאן. וראה עוד שם שבאופן כזה גם הבקיאים יכולים לצאת בשמיעה מהשליח צבור.

[83] לפני עשייתן, ולא אחר כך.

[84] ולאחר גמר עשייתן היאך יברך וצונו לעשות מצוה פלונית ואינו עושה כלום, שכבר עשה (שוע"ר סי' תלב ס"ה).

[85] ואם לא בירך לפני תפלה צריך לברך אחר כך (ראה לקמן סי' נב סוס"א). וראה לעיל סי' ו סעי' ד-ה לענין ברכת על נט"י.

[86] זמן מוגבל להתכיף הברכה למעשה.

[87] מנחות מג, ב.

[88] עבד כנעני.

[89] כדלעיל סי' יז ס"א. ומה שהאשה מברכת "שלא עשני עבד", יש לומר משום שלאשה יש מעלה על העבד, שלעבד אין יחוס (כדלקמן ס"ה), משא"כ לאשה יש יחוס (שאם היא נשואה לעבד או לגוי הוולד מתייחס לאם).

[90] רמ"א ס"ד. ט"ז ס"ק ה.

[91] יבמות כב, א.

[92] שכן העבד חייב במצות שהאשה חייבת בהן, ואילו הגוי פטור מכל המצות (פרט לז' מצות בני נח).

[93] ראה גם לקמן ס"ה.

[94] מסכת חולין עמק הברכה, ד"ה אלקי נשמה. ב"ח ד"ה ויש. הובא במ"א סק"י.

[95] ראה מצת שמורים כוונת הברכות.

[96] "שלא עשני גוי".

[97] במקום "שלא עשני אשה". ובסידור רבנו לא הובאה ברכה זו. אך לכאורה אין להוכיח מזה כלום, כיון שסידור רבנו לא נועד עבור הנשים, כדמוכח ממה ששום הוראה או הלכה לא נדפסה בסידור רבנו עבור הנשים.

[98] כשם שעל רעה שבאה לאדם צריך לברך ולהצדיק עליו את הדין (ראה ברכות נד, א), אף האשה בברכה זו מצדיקה עליה את הדין, שה' יצר אותה אשה, ובכך מנע ממנה חיוב הרבה מצוות עשה של תורה.

[99] בקונטרס השולחן הגיה: "שעשה" (כדלעיל ס"ב).

[100] וכ"ה בסידור רבנו.

[101] במקומות שישנים ערומים, ובתחילה לובשים החלוק ורק אח"כ מעביר ידו על עיניו, מברך תחילה "מלביש ערומים" ואח"כ "פוקח עיורים", וכדלעיל ס"ב. אבל במקומות שלא ישנים ערומים (כנהוג כיום), מברכים תחילה "פוקח עיורים" ורק אח"כ "מלביש ערומים".

ובסידור רבנו הסדר הוא: "פוקח עיורים", "מתיר אסורים", "זוקף כפופים", "מלביש ערומים".

[102] שכן העבד חייב במצוות כאשה, כדלעיל ס"ד.

[103] שאין הולד כרוך אחרי האב (רש"י קידושין סט, א).

[104] בראשית כב, ה.

[105] יבמות שם. דורשים עִם במשמעות "עַם". והכוונה לאליעזר עבד אברהם שהיה אחד מ"שני נעריו" (רש"י יבמות סד, א). או שהכוונה גם לישמעאל שהיה עמו, שגם הוא נקרא עבד בהיותו "בן האמה" (פענח רזא).

[106] שאינו יכול להשתחרר מעצמו, כדלעיל.

[107] כלומר, כשאיש ישראל מברך ג' ברכות הללו, הוא מברך שה' לא עשה אותו כמו אף אחד מהם עם מעלותיהם, כיון שהוא מעולה מהם בהכל. ולכן אף שסדר הברכות הוא: גוי, עבד ואשה, מהפחות אל המעולה (כפי שהוא בפשטות), עדיין יש בכל אחד מהם מעלה מסויימת שאין בחברו, ולכן גם כשהפך הסדר – יברך שאר הברכות, כי הכוונה בברכה היא שלא עשה אותו כאחד מהם אפילו עם המעלות המסוימות שבו. 

ליתר פירוט: לכל אחד מהנזכרים בברכה (גוי, עבד ואשה) יש מעלה שאין בשני: גוי, יש לו יחוס (משא"כ עבד), ויכול להתגייר מעצמו ולהתחייב בכל המצות (משא"כ עבד ואשה). עבד, חייב במצות (משא"כ גוי), ויכול להתחייב בכל המצות לכשישתחרר (משא"כ אשה). אשה, חייבת במצות (משא"כ גוי), והיא בת חורין ויש לה יחוס (משא"כ עבד), ואיש הישראלי מעולה מהם בהכל.  

[108] הובא גם בסידור רבנו.

[109] משמע אחרי חתימת התלמוד. וראה גם שוע"ר סי' תרטז סי"א: "בזמן הזה שירדה חולשה לעולם". אבל ראה הוריות יג, ב: "האידנא דחלשא עלמא". היינו בזמן התלמוד. ואפשר שהחולשה התחילה לרדת בסוף זמן חכמי התלמוד ונשלמה לאחר חתימת התלמוד.

[110] לאחר שינה של לילה.

[111] מדרש תהלים כה, א. הובא בטור.

[112] איכה ג, כא.

[113] ראה גם לעיל סי' ד ס"א: "שכל אדם כשהקב"ה מחזיר לו נשמתו נעשה כבריה חדשה, כמ"ש חדשים לבקרים כו', שהאדם מפקיד נשמתו עייפה, והקב"ה מחזיר לו חדשה ורגועה".

[114] מטילים ספק.

[115] ב"י.

[116] ראה גם לקמן סי' נא ס"ג.

[117] ט"ז שם.

[118] צ"ע למה הקדים "שלא הלך" ל"שלא לבש". ואולי משום שרוצה לכלול בזה שגם מי שישן עם בגדיו (שאז ההליכה היא לפני הלבישה), נקרא גם כן "שלא לבש". וראה גם פסקי הסידור (סדר השכמת הבקר בסופו), שאם "לא פשט בגדיו ולא לבש אחרים", זה נקרא ש"לא נתחייב" בברכה.

[119] ולא יוכל לברך "המעביר חבלי שנה".

[120] רמב"ם הלכות תפלה פ"ז ה"ז-ט.

[121] רא"ש ברכות פ"ט סי' כג.

[122] ולא התחייב אפילו בברכת "מלביש ערומים".

[123] רמב"ן פסחים ז, ב.

[124] כגון שניעור כל הלילה, ולא פשט בגדיו ולא לבש אחרים (סידור רבנו).

[125] וכן פסק רבנו בסידורו: "כל הברכות הללו מברך אפילו לא נתחייב בהן". והוסיף: "אלא שאם נעור כל הלילה ולא נתחייב בהן – אינו מברך אלא לאחר שיעלה עמוד השחר". וראה גם לקמן סי' מז סוס"ז.

[126] מ"א ס"ק יד.

[127] צ"ע מה שהקדים הליכה לפני הלבישה. ואולי מפני שרצה לסמוך לבישה לחגורה ועטרה, שענינם לבוש האדם.

[128] לחבוש ראשו.

[129] שהברכות שהן להנאתו אין לברכן אם לא נתחייב בהן.

[130] מפני שרוצים לקרות אח"כ פרשת התמיד, שהיא פרשה מן התורה, ואין לקרוא פסוק מן התורה בלא ברכה (לבוש סוס"ח).

[131] למנהג זה שמברכים אותם סמוך לפרשת התמיד. כמו פרשת העקדה, ועוד.

[132] וראה לעיל סי' א ס"י טעם אמירת פרשת העקדה.

[133] ברכת "אשר יצר" נהגו לברך אחר ברכת "על נטילת ידים" (לעיל סי' ו ס"א, עיין שם הטעם).

[134] מן הדין "אלקי נשמה" אינה פותחת ב"ברוך", לפי שהיא ברכת הודאה, אך טוב לסמכה לברכת "אשר יצר", כדי שתהא ברכה הסמוכה לחברתה, שדי לה ב"ברוך" שבתחלת ברכה ראשונה (לעיל שם ס"ז).

[135] וכ"ה בסידור רבנו.

[136] ראה לקמן סי' מז ס"ז שאומרים פסוקי ברכת כהנים לאחר ברכת התורה.

[137] כי אומרים בסליחות פסוקים.

[138] כשיאמר ברכות השחר.

[139] אחרי הסליחות.

[140] כדלעיל סעיף ג.

[141] שאומרים תהלים לפני התפלה (ראה לעיל סי' ו ס"ד).

[142] אך אין זו חובה מן הדין, כי: א) זה חשש רחוק שהצבור יקראו ק"ש שלא בזמנה, ב) ענין אמירת "ברוך שם" הוא רק מדרבנן, ולא הצריכו לאמרו במקום חשש כזה.

[143] לפני "אתה הוא עד שלא נברא העולם".

[144] שניתקן לאמרו ביחד עם "שמע ישראל", כדלקמן סי' סא סי"ג.

[145] כדלקמן ריש סי' סח.

[146] דעה שלישית לקמן סי' נח ס"א.

[147] ו"ברוך שם" שייך לפסוק ראשון, שכן ענינם אחד, כדלקמן סי' סא שם.

[148] מציין כאן שלוש מעלות: א) אומרה עם הצבור. ב) אומרה בברכותיה. ג) סומך גאולה לתפלה. ולכאורה צ"ע שהרי גם כשקורא ק"ש לפני התפלה, הרי אח"כ קורא שוב פעם ק"ש עם ברכותיה וסומך גאולה לתפלה, כדלקמן סי' סו סי"ג. ובדוחק יש לומר שיש מעלה בסמיכת גאולה לתפלה כשברכות ק"ש היא על ק"ש של תורה, יותר ממי שמברך סתם ברכות ק"ש כחלק מסדר התפלה. או יש לומר כוונתו, כשקורא ק"ש בלא ברכותיה אינו קורא אותה "כדינה", ואם יקרא אותה עם ברכותיה שלא בסדר התפלה, אזי אינו סומך גאולה לתפלה, לכן מוטב לקרותה בברכותיה בתוך סדר התפלה. וראה גם לקמן סי' נח ס"ה.

[149] וכן הוא בנוסח סידור רבנו.

[150] דעה ראשונה לקמן סי' נח ס"א.

[151] דעה שניה לקמן שם.

[152] ראה גם לקמן שם ש"בעל נפש יחמיר לעצמו בשל תורה". וראה לקמן סי' קכח סמ"ב: "כהן שלא התפלל עדיין ומצא ציבור מתפלל .. אם אמרו לו לעלות .. צריך לעלות .. ואם מתיירא שיעבור זמן קריאת שמע – יקראנה בלא ברכותיה, ואם אין פנאי לקרות כולה – יקרא פסוק ראשון להאומרים שפסוק ראשון בלבד הוא מן התורה (או פרשה ראשונה להאומרים שפרשה ראשונה מדאורייתא, כמ"ש בסי' מ"ו)", ומזה שאינו חושש לדעה האומרת שגם "והיה אם שמוע" היא מן התורה, משמע שאינה עיקר להלכה, ולכן לא חוששים לה במקום שיש ביטול מצות עשה של נשיאת כפים.

[153] ואזי יצא ידי חובה בקריאתה עם הצבור בברכותיה.

[154] אלא שלענין מצות קריאת שמע הזמן הוא מן התורה, ולענין זכירת יציאת מצרים הוא רק מדרבנן – ראה לקמן סי' סז ס"א. סי' קו ס"ד.

[155] שאומרים ב"הודו" (מתהלים פא, יא), וקוראהו כאן "פסוקי דזמרה", מפני שבנוסח אשכנז "הודו" הוא חלק מפסוקי דזמרה, כדלקמן סי' נא ס"א. אבל בסידור רבנו "הודו" הוא לפני "ברוך שאמר".

וראה גם לקמן סי' סז סוס"א: "ואם אמר איזה פסוק של יציאת מצרים, או איזה הלכה שנזכר בה יציאת מצרים – יצא ידי חובתו מן התורה".

[156] וכ"ה הנוסח בסידור רבנו.

[157] ומבואר הטעם בט"ז סק"ט: "ומה שהקשה על נוסח שלנו דמשמע שנברא ח"ו ע"י אחר, אני אומר אדרבא על נוסח שבראת קשה, מה חידוש שהוא נמצא קודם ואחר שברא העולם, דאם בא לומר שהוא ית' הבורא, לא היה לו לומר אלא אתה בראת העולם, ובודאי שהיה קודם ואחר הבריאה, דכל פועל פעולה הוא בנמצא קודם הפעולה ואחריה, אלא ברור הוא שלא נתכוון כאן להודיע מי הבורא, אלא להעיד על נצחיות של הקב"ה, שהוא תמיד בנמצא, הן קודם בריאת העולם הן אחריו".

[158] "את שמך ברבים". או: "שמו ברבים".

[159] תלמוד בבלי.

[160] הובא בראבי"ה ח"א ס' קמו. אך בירושלמי שלפנינו אינו.

[161] רמב"ם בסדר התפלה.

[162] כדלעיל ס"ו.

[163] ואכן נוסח רבנו בסידורו הוא: "ברוך המקדש שמו ברבים". 

[164] זהר ח"א יא, א. ח"ג ח, ב. מ"א ריש הסי' בשם כתבי האר"י (שער הכונות ענין בית הכנסת. פע"ח).

[165] תהלים ה, ח.

[166] ראה בזהר שם שבפסוק זה מרומזים ג' האבות שתקנו ג' תפלות: ואני ברוב חסדך – אברהם. אבוא ביתך – יעקב. אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך – יצחק (כ"ה הגירסא שם לפי ס"א).

[167] בסידור רבנו דפוס ראשון הובא: "בבואו לבית הכנסת יאמר: מה טובו וגו', ואני ברוב חסדך וגו', ואני תפלתי וגו'". אך בדפוסים שאח"כ נשמטו התיבות "בבואו לבית הכנסת".

[168] [עיין מ"א שם וצ"ע. פירוש הדברים: מקור החילוק בזמן אמירת שני פסוקים אלו הוא במ"א עצמו, אך בכתבי האר"י (שם ושם) משמע ששני פסוקים אלו יאמר לפני כניסתו לבית הכנסת, כדי שיכנס לבית הכנסת "ברגש", מתוך מורא ופחד. ועל כך כתב רבנו "וצ"ע"].

[169] תהלים נה, טו. פסוק זה לא הובא בסידור רבנו.

[170] ויקרא יט, יח. מ"א שם בשם שער הכוונות (ענין ברכות השחר). בשער הכוונות שם הוסיף: "ויכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו".

[171] לפני פרשת העקדה (שער הכוונות שם). הטעם לקבלה זו מובא שם: "כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי".

וכ"ה בסידור רבנו (לפני "מה טובו"): "נכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך" [ולהעיר שבדפוס ראשון של הסידור זה מופיע לפני "אדון עולם"]. 

[172] תשב"ץ קטן סי' רמח (קבלה מר' יהודה חסיד). מטה משה סי' כז. מ"א סי' ו ס"ק ה.

[173] לכאורה צ"ל: פסוק, שכ"ה במקורות דלעיל [במ"א כתוב "פ'", ובפשטות פיענוחו "פסוק", אך הבאר היטב פיענח: "פרשה". וצ"ע].