הלכות נטילת ידים

סימן ז

ח סיון התשעה |

ז. דִּין בִּרְכַּת "אֲשֶׁר יָצַר" כָּל הַיּוֹם אַחַר הֲטָלַת מַיִם וּבוֹ ז' סְעִיפִים:

א כָּל הַיּוֹם כְּשֶׁעוֹשֶׂה צְרָכָיו, בֵּין קְטַנִּים בֵּין גְּדוֹלִים, מְבָרֵךְ "אֲשֶׁר יָצַר". אֲבָל אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם"[1], אֲפִלּוּ הָיוּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת, שֶׁשִּׁפְשֵׁף בָּהֶם[2] אוֹ קִנֵּחַ בָּהֶם[3], וַאֲפִלּוּ רוֹצֶה לִלְמֹד אוֹ לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד.

וְאַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל יָדָיו בְּמַיִם אִם יֵשׁ לוֹ מַיִם[4], מִכָּל מָקוֹם לֹא תִּקְּנוּ חֲכָמִים לְבָרֵךְ עַל הַנְּטִילָה אֶלָּא בַּשַּׁחַר, מִשּׁוּם דְּנַעֲשָׂה כִּבְרִיָּה חֲדָשָׁה, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ד'[5], וּבִנְטִילַת יָדַיִם לַאֲכִילָה, מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמָה[6].

ב הַמֵּטִיל מַיִם[7] וְלֹא שִׁפְשֵׁף[8], אִם נִזְהַר שֶׁלֹּא לִגַּע בְּעֶרְוָתוֹ – אֵין צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו כְּלָל[9], אֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד[10]. מִכָּל מָקוֹם, נָכוֹן הַדָּבָר שֶׁיִּרְחֹץ יָדָיו קֹדֶם שֶׁיִּלְמֹד אוֹ שֶׁיִּזְכֹּר אֶת הַשֵּׁם[11], מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר[12]: "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל"[13].

ג מִי שֶׁהֵטִיל מַיִם וְשָׁכַח לְבָרֵךְ "אֲשֶׁר יָצַר", אַף עַל פִּי שֶׁהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִלְּהָטִיל עוֹד מַיִם וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ וְהֵטִיל עוֹד מַיִם – אֲפִלּוּ הָכֵי אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ ב' פְּעָמִים "אֲשֶׁר יָצַר", אֶלָּא מְבָרֵךְ פַּעַם אַחַת, וְעוֹלֶה לוֹ אַף לְמַה שֶּׁהֵטִיל בַּתְּחִלָּה. הָא לְמַה זֶּה דּוֹמֶה? לְמִי שֶׁאָכַל וְהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִלֶּאֱכֹל עוֹד וְשָׁכַח וְלֹא בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ וְחָזַר וְאָכַל[14], שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן ב' פְּעָמִים אֶלָּא פַּעַם אַחַת[15], וְעוֹלֶה לוֹ אַף לְמַה שֶּׁאָכַל בַּתְּחִלָּה[16].

ד אֵין שִׁעוּר לַהֲטָלַת מַיִם, כִּי אֲפִלּוּ לְטִפָּה אַחַת חַיָּב לְבָרֵךְ, שֶׁאִם יִסָּתֵם הַנֶּקֶב מִלְּהוֹצִיא הַטִּפָּה הַהִיא – הָיָה קָשֶׁה לוֹ, וְחַיָּב לְהוֹדוֹת[17]. וְלָכֵן כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל[18] אוֹ הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל[19] וּבוֹדֵק אֶת עַצְמוֹ שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לִנְקָבָיו וּמְטַפְטֵף מְעַט – צָרִיךְ לְבָרֵךְ "אֲשֶׁר יָצַר", כֵּיוָן שֶׁנִּפְתְּחוּ נְקָבָיו.

ה לֹא יֹאמַר "רוֹפֵא חֹלִי כָל בָּשָׂר"[20], אֶלָּא "רוֹפֵא כָל בָּשָׂר"[21].

ו מִי שֶׁשּׁוֹתֶה סַם הַמְשַׁלְשֵׁל וּבְדַעְתּוֹ לְפַנּוֹת הַבְּנֵי מֵעַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה הַזֻּהֲמָא מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵעֲשִׂיַּת צְרָכָיו, לְפִיכָךְ לֹא יְבָרֵךְ "אֲשֶׁר יָצַר" עַד אַחַר גְּמַר הַהוֹצָאָה.

ז מִי שֶׁאָכַל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה[22] וְשָׁכַח וְלֹא בֵּרַךְ וְהֵטִיל מַיִם, וְנִזְכַּר[23] קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ "אֲשֶׁר יָצַר" – יְבָרֵךְ תְּחִלָּה "אֲשֶׁר יָצַר" וְאַחַר כָּךְ הַבְּרָכָה הָאַחֲרוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁתָּדִיר קוֹדֵם לְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר[24].

 

[1] אם כבר בירך על נטילת שחרית (לקמן סי' צב ס"ג).

[2] ניצוצות מי רגליו שניתזו על רגליו.

[3] צואתו.

[4] כדלקמן שם.

[5] סעיף א.

[6] כדלקמן סי' קנח ס"א.

[7] אפילו בבית הכסא. ואף שלעיל סי' ד סי"ח כתב שהיוצא מבית הכסא צריך ליטול ידיו, זהו מדין רוח רעה, אבל אין היא מונעת מלברך "אשר יצר" (ע"פ תהלה לדוד).

[8] ובסי' תריג סעי' ד-ה כתב רבנו שהוא הדין אם עשה צרכיו ולא קינח בידו. וצ"ע שהשמיטו כאן.

[9] שמותר לברך "אשר יצר" בלא נטילת ידים, כיון שלא נתלכלכו ידיו (לקמן סי' תריג ס"ד).

[10] והיינו כשלא הסיח דעתו מידיו אחר נטילת שחרית עד לאחר שהטיל מימיו, שאם לא כן צריך ליטול ידיו לתפלה, משום שסתם ידים פסולות לתפלה, כדלקמן סי' צב ס"ה.

[11] בברכת "אשר יצר".

[12] עמוס ד, יב.

[13] ובסי' תריג ס"ה לענין יום הכפורים כתב רבנו, שזהו רק לענין תפלה, משום "שמצוה להתפלל בידים טהורות ברחיצה, שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל". ונראה שמשום איסור הרחיצה ביום הכיפורים, לא הקילו לרחוץ משום "הכון" גם לענין לימוד והזכרת ה' בברכות.

[14] ולענין אם צריך לברך ברכת "המוציא" על אכילתו השניה – ראה לקמן סי' קעט ס"א.

[15] וראה לקמן סי' קפד ס"א שכשנמלך לחזור ולאכול – "נפקע ממנו החיוב לברך עד שיגמור".

 [16] וראה לקמן סי' קפד ס"א שאף לכתחילה יכול לאכול בהמשכים בכמה מקומות "ולפטור כולן בברכה שיברך לבסוף כולן", אלא שהוסיף תנאי: "כל שלא יתעכל המזון בין אכילה לאכילה", ומשמע שאז גם בדיעבד לא יוכל לפטור את אכילתו הראשונה. ועצ"ע.

[17] לה'.

[18] כדלקמן סי' צב ס"ג.

[19] ראה רמב"ם הלכות דעות פ"ד ה"ב: "לא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה שמא יהיה צריך לנקביו".

[20] שאז משמעו שכל העולם חולים (ברכות ס, ב).

[21] וברש"י שם: "כנגד היציאה, שהיא רפואת כל הגוף". כלומר "כל בשר" פירושו: כל הגוף, שהיציאה מרפאה את כל גוף האדם.

[22] משמע אפילו ברכת מעין ג'. אבל לקמן סי' קסה ס"ב כתב: "אכל דבר שחייב לברך בורא נפשות". וראה בדה"ש סי' ס סקכ"א שלמעשה אין הבדל ביניהם. 

[23] שלא ברך ברכה אחרונה.

[24] לקמן שם: "מפני שברכת אשר יצר תדירה יותר, וכל התדיר מחברו קודם את חברו". טעם הדבר מבואר בשו"ת רש"ל סי' צז: "ברכת אשר יצר הוא תדיר, מה שאין כן בברכה אחרונה שיכול להיות כמה ימים זולתו, וכגון שלא אכל או שתה כי אם בתוך הסעודה". ולהעיר שבשו"ת רש"ל שם הובא טעם נוסף: "ברכת אשר יצר אין לה שיעור .. דכל פעם שנפתחו נקביו צריך לברך, וברכה אחרונה יש לה שיעור .. וא"כ ברכה שאין לה שיעור קודמת במעלה וראויה להקדים". אך אדה"ז השמיטו, ואולי מפני שסובר שברכה שיש לה שיעור היא חשובה יותר מברכה שאין לה שיעור.




הוסף תגובה