הלכות נטילת ידים

סימן ד

ח סיון התשעה |

^{הִלְכוֹת נְטִילַת יָדַיִם}

^{ד. דִּינֵי נְטִילַת יָדַיִם וּבוֹ כ"א סְעִיפִים:}

^{א כָּל אָדָם הַקָּם מִמִּטָּתוֹ שַׁחֲרִית[1], בֵּין עָשָׂה צְרָכָיו בֵּין לֹא עָשָׂה צְרָכָיו[2] – צָרִיךְ לִרְחֹץ יָדָיו בִּרְבִיעִית הַלֹּג[3] מַיִם מִן הַכְּלִי, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל עַד לְאַחַר כַּמָּה שָׁעוֹת[4], לְפִי שֶׁכָּל אָדָם כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִיר לוֹ נִשְׁמָתוֹ נַעֲשֶׂה כִּבְרִיָּה חֲדָשָׁה[5], כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב[6] "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים כוּ'", שֶׁהָאָדָם מַפְקִיד נִשְׁמָתוֹ עֲיֵפָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִיר לוֹ חֲדָשָׁה וּרְגוּעָה[7], כְּדֵי לַעֲבֹד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ בְּכָל יְכָלְתּוֹ וּלְשָׁרְתוֹ כָּל הַיּוֹם, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם[8], לְפִיכָךְ צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לְהִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁתוֹ וְלִטֹּל יָדֵינוּ מִן הַכְּלִי[9] כְּדֵי לַעֲבֹד עֲבוֹדָתוֹ וּלְשָׁרְתוֹ, כְּמוֹ כֹּהֵן שֶׁהָיָה מְקַדֵּשׁ יָדָיו מִן הַכִּיּוֹר[10] בְּכָל יוֹם[11] קֹדֶם עֲבוֹדָתוֹ[12].}

^{וְכֵיוָן שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל יָדָיו מִן הַכְּלִי דַּוְקָא, לָכֵן יְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם" וְלֹא "עַל רְחִיצַת יָדָיִם"[13], מִפְּנֵי שֶׁהַכְּלִי שֶׁמִּמֶּנּוּ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם נִקְרָא "נַטְלָא" בְּלָשׁוֹן חֲזַ"ל[14], לָכֵן תִּקְּנוּ בִּבְרָכָה זוֹ לְשׁוֹן נְטִילָה, לְהוֹרוֹת דְּצָרִיךְ כְּלִי[15].}

^{ב בִּנְטִילָה זוֹ – אֵין צָרִיךְ שֶׁיָּבוֹאוּ הַמַּיִם עַל יָדָיו מִכֹּחַ אָדָם דַּוְקָא[16], אֶלָּא אֲפִלּוּ שִׁפְשֵׁף יָדָיו בְּתוֹךְ כְּלִי שֶׁל מַיִם – עָלְתָה לוֹ נְטִילָה[17].}

^{ג אִם אֵין לוֹ כְּלִי כְּלָל, אֶלָּא רוֹחֵץ יָדָיו בְּמַיִם שְׁאוּבִים[18] שֶׁלֹּא מִן הַכְּלִי[19], אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מַיִם[20] כְּדֵי שִׁעוּר רְבִיעִית הַלֹּג[21] – לֹא יִמָּנַע בִּשְׁבִיל זֶה מִלְּבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם"[22], מִשּׁוּם דְּלֹא פְּלוּג רַבָּנָן[23], כֵּיוָן שֶׁרוֹחֵץ יָדָיו בְּמַיִם הַכְּשֵׁרִים לִנְטִילָה[24].}

^{אֲבָל אִם אֵין לוֹ כְּלָל מַיִם הַכְּשֵׁרִים לִנְטִילָה[25] עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בְּסִימָן ק"ס[26], אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל עַד לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה[27], בְּאֹפֶן שֶׁיַּסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִשְּׁמִירַת יָדָיו וְיִצְטָרֵךְ לִטֹּל יָדָיו פַּעַם אַחֶרֶת כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל[28] - אֲזַי לֹא יְבָרֵךְ כְּלָל עַל נְטִילָה זוֹ[29].}

^{וְאִם אֵין לוֹ מַיִם כְּלָל[30], אִם רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד – צָרִיךְ לְנַקּוֹת יָדָיו קֹדֶם הַתְּפִלָּה בִּצְרוֹר[31] אוֹ בְּעָפָר אוֹ בְּקוֹרָה אוֹ בְּכָל מִידֵי דִּמְנַקֵּי[32], וִיבָרֵךְ "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְקִיּוּת יָדָיִם"[33].}

^{וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד – אֵין צָרִיךְ אֲפִלּוּ לְנַקּוֹת אֶת יָדָיו אִם שָׁכַב בְּמַלְבּוּשָׁיו[34], וְיָכוֹל לְבָרֵךְ כֵּן בְּלִי נְטִילַת יָדַיִם כָּל בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר[35], דִּסְתָם יָדַיִם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶם שׁוּם טֻמְאָה[36] אֵינָן פְּסוּלוֹת לִבְרָכָה[37], שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ רְחִיצַת יָדַיִם[38] אֶלָּא לִקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה בִּלְבַד[39].}

^{אֲבָל אִם הָיָה יָשֵׁן עַל מִטָּתוֹ עָרֹם – אָסוּר לְהַזְכִּיר [שׁוּם] שֵׁם מִז' שֵׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין אוֹ לְהוֹצִיא דִּבְרֵי תּוֹרָה מִפִּיו[40] עַד שֶׁיְּנַקֶּה אֶת יָדָיו בְּכָל מִידֵי דִּמְנַקֵּי[41], מִשּׁוּם דְּמִסְּתָמָא נָגַע בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻסִּים שֶׁבָּאָדָם, כְּגוֹן שׁוֹק וְיָרֵךְ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִלְמוּלֵי זֵעָה[42], שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן[43].}

^{ד אָמְרוּ חֲכָמִים[44]: כָּל הַיָּשֵׁן בַּלַּיְלָה שִׁשִּׁים נְשִׁימוֹת[45], [כֵּיוָן] שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ נִשְׁמָתוֹ – בָּאָה רוּחַ הַטֻּמְאָה וְשׁוֹרָה עַל גּוּפוֹ, וּמִיָּד שֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ – נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַטֻּמְאָה מִן כָּל גּוּפוֹ חוּץ מִן יָדָיו[46], שֶׁאֵין רוּחַ הַטֻּמְאָה מִסְתַּלֵּק מֵעֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּשְׁפֹּךְ מַיִם עַל יָדָיו ג' פְּעָמִים עַל כָּל יָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ[47].}

^{וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עַל יָד אַחַת ג' פְּעָמִים רְצוּפִים, אֶלָּא פַּעַם אַחַת עַל יָמִין וּפַעַם אַחַת עַל שְׂמֹאל, וְכֵן יַעֲשֶׂה ג' פְּעָמִים[48].}

^{ה וְקֹדֶם שֶׁיִּטְּלֵם עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר[49] – לֹא יִגַּע בְּיָדָיו לַפֶּה, שֶׁלֹּא יִתְאַלֵּם[50], וְלֹא לָאָזְנַיִם, שֶׁלֹּא יִתְחָרֵשׁ, וְלֹא לָעֵינַיִם, שֶׁלֹּא יִסְתַּמֵּא, וְלֹא לַחֹטֶם, וְלֹא לַפֶּה[51], שֶׁלֹּא יְהֵא בַּעַל פּוֹלִיפּוֹס, דְּהַיְנוּ רֵיחַ הַחֹטֶם וְהַפֶּה[52].}

^{ו וְכֵן לֹא יִגַּע בְּיָדָיו קֹדֶם נְטִילָה בִּמְקוֹם הַקָּזָה[53]. וְכֵן לֹא יִגַּע לְשׁוּם מַאֲכָל אוֹ מַשְׁקֶה[54], שֶׁלֹּא יְטַמְּאֵם[55].}

^{ז אֵין צָרִיךְ לְנַגֵּב הַיָּדַיִם אַחַר הַנְּטִילָה שֶׁל שַׁחֲרִית[56]. וּמֻתָּר לְבָרֵךְ בִּרְכַּת "עַל נְטִילַת יָדָיִם" בְּלִי נִגּוּב[57], וְהוּא הַדִּין שְׁאָר כָּל הַבְּרָכוֹת[58].}

^{וְאֵין צָרִיךְ לִטֹּל אֶלָּא הָאֶצְבָּעוֹת[59], וּמִיהוּ טוֹב שֶׁיִּטְּלֵם עַד פֶּרֶק הַזְּרוֹעַ[60].}

^{ח נְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית אֵין נוֹטְלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע[61] אֶלָּא לְתוֹךְ כְּלִי[62]. וְטוֹב שֶׁיְּהֵא כְּלִי הַתַּחְתּוֹן[63] מָאוּס[64].}

^{ט מַיִם שֶׁל נְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם שׁוּם תַּשְׁמִישׁ, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מֵהֶם, מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה שֶׁשּׁוֹרָה עֲלֵיהֶן, וְלָכֵן לֹא יְלִינֵם בַּבַּיִת[65].}

^{וְכֵן יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִשְׁפְּכֵם[66] בַּבַּיִת וְלֹא בְּשׁוּם מָקוֹם שֶׁעוֹבְרִים שָׁם בְּנֵי אָדָם, שֶׁמָּא יִגַּע בָּהֶם אָדָם וְיֻזַּק.}

^{י כְּשֶׁהוּא נוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ לִטֹּל יַד יְמִינוֹ תְּחִלָּה, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ב'[67]. וּלְפִי שֶׁטּוֹב הוּא שֶׁמִּן יַד יָמִין יָבוֹאוּ הַמַּיִם עַל יָדָיו לְטַהֲרָם מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּזֹּהַר[68], לְפִיכָךְ יִטֹּל כְּלִי שֶׁל מַיִם בְּיַד יְמִינוֹ[69], וְנוֹתְנוֹ לִשְׂמֹאלוֹ[70], כְּדֵי שֶׁיִּשְׁפֹּךְ מַיִם עַל יְמִינוֹ תְּחִלָּה[71].}

^{יא וְלֹא יִשְׁפֹּךְ לוֹ עַל יָדָיו מִי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָטַל יָדָיו שַׁחֲרִית[72], שֶׁנֶּאֱמַר[73] "וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא"[74].}

^{יב אִם שִׁכְשֵׁךְ יָדָיו לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁל מַיִם ג' פְּעָמִים בִּכְלִי אֶחָד – לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה מֵעֲלֵיהֶן, שֶׁמִּיָּד שֶׁשִּׁכְשֵׁךְ יָדָיו פַּעַם רִאשׁוֹנָה בְּתוֹךְ הַכְּלִי – נִטְמְאוּ כָּל הַמַּיִם[75] שֶׁבַּכְּלִי[76], וְהַוְיָן כְּמֵי שׁוֹפְכִין[77].}

^{וְאִם שִׁכְשֵׁךְ יָדָיו ג' פְּעָמִים בְּג' מֵימוֹת מְחֻלָּפִים, אוֹ בַּנָּהָר דְּקַמָּאִי קַמָּאִי אַזְלֵי לְהוּ וְהָנֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ[78] – יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם עָלְתָה לוֹ נְטִילָה לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה שֶׁעֲלֵיהֶן[79]. וְטוֹב שֶׁיַּחֲזֹר וְיִטְּלֵם כְּדִינָם[80], מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁאֵין רוּחַ רָעָה מִסְתַּלֶּקֶת מֵהַיָּדַיִם אֶלָּא עַל יְדֵי עֵרוּי ג' פְּעָמִים מֵהַכְּלִי[81].}

^{יג אִם הָיָה נֵעוֹר כָּל הַלַּיְלָה – צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו מִיָּד כְּשֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם[82]. אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל הַלַּיְלָה לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִשְּׁמִירַת יָדָיו[83], כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחָן בְּבָתֵּי יָדַיִם[84] – אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו מִן הַכְּלִי בְּלֹא בְּרָכָה[85] כְּשֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר דִּכְשֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים נְטִילַת יָדַיִם בְּכָל שַׁחַר מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָעִיף א'[86] – לֹא רָצוּ לְחַלֵּק בֵּין יָשַׁן דְּנַעֲשָׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה לְלֹא יָשַׁן כְּלָל[87].}

^{יד הַמַּשְׁכִּים קֹדֶם עַמּוּד הַשַּׁחַר וְנָטַל יָדָיו[88] – טוֹב שֶׁיַּחֲזֹר וִיעָרֶה עַל יָדָיו ג' פְּעָמִים כְּדִינָם[89] כְּשֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם[90], מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁלַּיְלָה הִיא גּוֹרֶמֶת שֶׁיִּשְׁרֶה רוּחַ רָעָה עַל הַיָּדַיִם אֲפִלּוּ בְּלֹא שֵׁנָה[91].}

^{וּמִכָּל מָקוֹם, אֲפִלּוּ הִשְׁכִּיב עַצְמוֹ אַחַר כָּךְ לִישֹׁן פַּעַם ב' שְׁנַת קֶבַע[92], דְּוַדַּאי שׁוֹרָה רוּחַ רָעָה עַל יָדָיו וְצָרִיךְ לְעָרוֹת עֲלֵיהֶן ג' פְּעָמִים[93] כְּשֶׁיָּקוּם מִמִּטָּתוֹ – אַף עַל פִּי כֵן לֹא יְבָרֵךְ עַל נְטִילָה זוֹ, דְּלֹא תִּקְּנוּ בִּרְכַּת "עַל נְטִילַת יָדָיִם" אֶלָּא כְּשֶׁנַּעֲשָׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָעִיף א', וּבְשֵׁנָה זוֹ הַשֵּׁנִית לֹא נַעֲשָׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, דְּפַעַם אַחַת נַעֲשֶׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה וְלֹא ב' פְּעָמִים[94].}

^{טו אִם יָשַׁן בַּיּוֹם שִׁעוּר שִׁשִּׁים נְשִׁימוֹת – טוֹב שֶׁיְּעָרֶה עַל יָדָיו מַיִם ג' פְּעָמִים, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהַשֵּׁנָה גּוֹרֶמֶת שֶׁתִּשְׁרֶה רוּחַ רָעָה עַל הַיָּדַיִם אֲפִלּוּ בַּיּוֹם[95].}

^{טז דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיָה נִזְהָר שֶׁלֹּא לִישֹׁן כָּל הַלַּיְלָה שִׁשִּׁים נְשִׁימוֹת רְצוּפִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעֹם טַעַם מִיתָה[96], רַק הָיָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס[97] עַד חֲצוֹת לַיְלָה, וּבַחֲצוֹת לַיְלָה הָיָה מִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי[98].}

^{יז יֵשׁ נוֹהֲגִין לִרְחֹץ פִּיהֶם שַׁחֲרִית מִפְּנֵי הָרִירִים שֶׁבְּתוֹךְ הַפֶּה[99], כְּדֵי לְבָרֵךְ אֶת שֵׁם הַגָּדוֹל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה.}

^{יח אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁהֵן צְרִיכִין נְטִילָה בְּמַיִם דַּוְקָא[100] וְלֹא בְּכָל מִידֵי דִּמְנַקֵּי[101], אֲבָל אֵין צָרִיךְ לְעָרוֹת[102] עַל יָדָיו ג' פְּעָמִים[103].}

^{אֵלּוּ הֵן[104]: הַקָּם מֵהַמִּטָּה[105], וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא וּמִבֵּית הַמֶּרְחָץ[106], וְהַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו[107], וְהַחוֹלֵץ[108] מִנְעָלָיו[109] בְּיָדָיו[110], וְהַנּוֹגֵעַ בְּרַגְלָיו[111], וְהַנּוֹגֵעַ בְּגוּפוֹ[112] בְּיָדוֹ, וְהַחוֹפֵף רֹאשׁוֹ[113], וְהַנּוֹגֵעַ בְּכִנָּה[114], וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ[115], וּמִי שֶׁמְּפַלֶּה כֵּלָיו[116] אֲפִלּוּ לֹא נָגַע בְּכִנָּה, שֶׁלֹּא מָצָא[117], וְהַהוֹלֵךְ בֵּין הַקְּבָרוֹת, וּמִי שֶׁנָּגַע בְּמֵת. אֲבָל אִם הָלַךְ אֵצֶל מֵת[118] – אֵין צָרִיךְ נְטִילָה. וּמִיהוּ נָהֲגוּ לִטֹּל אֲפִלּוּ נִכְנַס לְמֵת[119] אֶחָד[120], וְהוּא הַדִּין הַמְלַוִּין אוֹתוֹ[121].}

^{וּמִי שֶׁעָשָׂה אַחַת מִכָּל אֵלּוּ וְלֹא נָטַל יָדָיו, אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא – תַּלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ, וְאִם אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם – יוֹצֵא מִדַּעְתּוֹ[122].}

^{יט הַמַּקִּיז דָּם מֵהַכְּתֵפַיִם וְלֹא נָטַל יָדָיו אַחַר כָּךְ – מְפַחֵד ז' יָמִים וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמַּה מְּפַחֵד. הַמְגַלֵּחַ שְׂעָרוֹ וְלֹא נָטַל יָדָיו – מְפַחֵד ג' יָמִים. הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו וְלֹא נָטַל יָדָיו – מְפַחֵד יוֹם אֶחָד[123].}

^{כ הָרוֹחֵץ פָּנָיו וְלֹא נִגְּבָם יָפֶה – פָּנָיו מִתְבַּקְעוֹת אוֹ עוֹלֶה בָּהֶם שְׁחִין, וּרְפוּאָתוֹ לִרְחֹץ הַרְבֵּה בְּמֵי תַּרְדִין[124].}

^{כא רוֹחֵץ אָדָם פָּנָיו וְרַגְלָיו[125] בְּכָל יוֹם בִּשְׁבִיל כְּבוֹד קוֹנוֹ[126], שֶׁנֶּאֱמַר[127] "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם"[128].}

[1] ראה לעיל סי' א ס"ז "שמדין התלמוד אין צריך ליטול תיכף ומיד כשניעור משנתו, אלא רשאי להלך בינתיים". אבל מובן שצריך ליטול ידיו סמוך לקימה. וכן משמע מהמבואר לקמן סי' ו ס"ב. וראה גם לקמן סי"ג.

[2] כלומר, בין אם ידיו מטונפות ובין אם נקיות.

[3] וכ"ה השיעור לענין נט"י לסעודה, כדלקמן סי' קס סט"ז.

[4] כי אין הנטילה בשביל נקיון ידים לתפלה (מהדו"ת ס"א דעה הב'). וראה לקמן סי' ו ס"ב ובביאור שם.

[5] לקמן סי"ג הלשון "דנעשה בריה חדשה" (בלא כ"ף הדמיון).

[6] איכה ג, כג.

[7] טור סי' מו ע"פ מדרש תהלים כה, א. וראה גם לקמן סי' מו ס"ו.

[8] קהלת יב, יג.

[9] בכל יום ויום, כי בכל יום הוא "נעשה כבריה חדשה".

[10] ולכן אף אנחנו צריכים "ליטול ידינו מן הכלי".

[11] אפשר שרומז שהטעם לכך הוא משום שהכהן נעשה בכל יום "כבריה חדשה", ואולי זהו הטעם הפנימי לטעם "שהידים נפסלות בלינה" (ראה רמב"ם הל' ביאת מקדש פ"ה ה"ח).

[12] ולכן אף אנחנו צריכים ליטול ידינו בכל בקר, כיון שעבודת ה' שלנו היא "כל היום", מבוקר עד ערב.

וראה גם לקמן סי' ו ס"ב: "שעיקר תקנת נטילת ידים בשחר הוא כדי להתקדש ולטהר ידינו קודם עבודתינו, כמו כהן שהיה מקדש ידיו קודם עבודתו".

ובמהדו"ת סי' ד ס"א כתב: "תקנת חכמים ליטול ידיו במים בכל שחר .. כדי להעביר רוח הטומאה השורה על הידים מפני הסתלקות קדושת הנשמה בלילה מגוף האדם כשישן, ולהתקדש בקדושתו של מקום ב"ה ע"י זריקת מים טהורים מן הכלי, ככהן המקדש ידיו מן הכיור, ולכך תקנו לברך אשר קדשנו כו'". כלומר טעם הנטילה הוא: א) בצירוף שני הטעמים יחד (של רוח הטומאה וככהן המקדש ידיו). ב) אינו מזכיר הטעם "שנעשה כבריה חדשה"

ובפסקי הסידור כתב: "הברכה לא נתקנה בשביל העברת הטומאה מעל ידיו בלבד, אלא לפי שצריך להתקדש בקדושתו של הקב"ה ולהעביר הטומאה מעל ידיו על ידי זריקת מים טהורים מן הכלי, ככהן שמקדש ידיו מן הכיור, ולכך מברכים אשר קדשנו כו'". כלומר: א) די בטעם השני בלבד בשביל להצריך נטילת ידים עם ברכה. ב) הטעם השני אינו זקוק לטעם של "נעשה כבריה חדשה".

נמצא שרבנו מביא בפסקיו (שו"ע מהדו"ק, מהדו"ת ופסקי הסידור) שלושה טעמים לנטילת ידים בשחר, ובנוסף לכך ישנו הטעם של נטילת ידים לפני התפלה, כדלקמן.

[13] על שם "ורחצו ממנו" (שמות מ, לא), האמור גבי רחיצה מן הכיור.

[14] ראה חולין קז, א: "נטלא בת רביעית". כלומר, כלי שמחזיק שיעור רביעית.

[15] ראה גם לקמן סי' קנט סכ"ד: "שלשון נטילה נתקן על שם הכלי שנקרא נטלא".

[16] מסיום הדברים נראה שעיקר ההדגשה כאן הוא שאין צריך לערות המים על ידיו מהכלי. ומה שנקט "מכח אדם", זהו משום שאם היה צריך לערות דוקא, הדבר היה צריך להעשות ע"י אדם דוקא [ולא מאליו, ואף לא מכח נותן סתם, שאז זה יכול להיות אפילו ע"י קוף] (ראה שוע"ר סי' קנט ס"כ בדעה הב').

[17] לקמן סי' קנט סי"ז גבי נטילת ידים לסעודה הביא בזה ב' דעות, לדעה הא': "בין שנוטל ידיו מתוך הכלי ובין מכניס ידיו לתוך הכלי הכל נקרא נטילה בכלי", ורק "מי שאוחז ידיו חוץ לכלי צריך שיבואו המים על ידיו מכח נותן מהכלי, אבל כשמשים ידיו בתוך הכלי א"צ לנותן, רק שיהא במים כשיעור נטילה שהיא רביעית". לדעה הב': "לעולם אינה חשובה נטילה אלא א"כ באו המים על ידיו מכח נותן, כמו שמצינו בקידוש ידים ורגלים במקדש, דכתיב ורחצו ממנו ולא בתוכו, שבתוכו אינו רוחץ מכח נותן, אבל חוצה לו רוחץ ע"י הסרת הברזא מהדד היוצא ממנו, וזה נקרא כח נותן". ולמעשה פוסק שם אדה"ז שיש לחשוש לדעה השניה. ואילו כאן לענין נטילת ידים שחרית מקיל לגמרי כדעה הראשונה שם.

אבל במהדו"ת פוסק רבנו בפירוש שצריכה להיות "זריקת מים טהורים מן הכלי". ויותר מפורש בפסקי הסידור ש"צריך ליזהר אפילו לעכב .. שיבואו על ידיו מכח כלי ומכח אדם". וראה לקמן סי"ב.

[18] שהם פסולים לטבילת ידים, ומותרים לנטילה על ידי כלי – ראה לקמן סי' קנט סכ"ג.

[19] כלומר, מים שנשאבו על ידי כלי אל תוך בור בקרקע, ואין לו כעת כלי לערות על ידיו מהמים שבבור.

[20] בכלי.

[21] כדלעיל ס"א.

[22] במקום "על נקיות ידים", אף שנוסח ברכת "על נטילת ידים" נתקנה על שם ה"נטלא" (שהוא כלי המחזיק שיעור רביעית), כדלעיל סוס"א.

[23] לא חילקו חכמים בנוסח הברכה, ולכן יש לו לברך "על נטילת ידים" גם כשנוטל שלא על ידי כלי, או כשנוטל ע"י כלי בפחות מרביעית מים. [אבל לגבי נטילת ידים לסעודה – אין יוצא בזה י"ח כלל, ובודאי שאינו מברך, כי צריך דוקא כלי, כדלקמן סי' קנט ס"א, וצריך דוקא שיעור רביעית, כדלקמן סי' קס סט"ז].

[24] דהיינו שהמים עצמם כשרים לנטילת ידים לסעודה (אף שחסר כלי או שיעור במים).

אך בפסקי הסידור כתב רבנו: "שכל נטילה הפסולה לסעודה – אין לברך עליה בשחר". ולכן מצריך שם: "שיבואו על ידיו מכח כלי ומכח אדם .. וכן צריך ליזהר מדברים החוצצים וכל דבר הפוסל בנטילת ידים לסעודה". ובשעת הדחק מתיר לברך על נט"י כשמטביל במי גשמים (אע"פ שאין בהם מ' סאה), אך לא כשמטביל "במים שאובים".

[25] אבל הם כשרים לתפלה.

[26] ראה שם כל פרטי הדינים של מים הפסולים לנטילה, כגון מים שנשתנו מראיהם או שנעשתה בהם מלאכה. ועוד.

[27] אבל אם רוצה להתפלל מיד – יברך "על נקיות ידים" (כדלקמן בסוף הסעיף), ולא "על נטילת ידים", כיון שהמים אינם כשרים לנטילה.

[28] כדלקמן סי' צב ס"ה.

[29] כי נטילה זו אינה כשרה לנטילת השחר, וגם אינה מועילה לנטילה עבור התפלה, ולכן אין לו לברך אפילו "על נקיות ידים", וזו כוונתו במה שכתב "לא יברך כלל". ויתרה מזו, אין שום חיוב בנטילה זו, וכמו שכותב בהמשך הסעיף.

והנה מזה שכתב "לא יברך על נטילה זו", משמע שעל הנטילה השניה שלפני התפלה כן יברך. ונוסח הברכה בנטילה ההיא תלוי באלו מים הוא נוטל: אם נוטל במים הכשרים לנטילה – יברך "על נטילת ידים", ואם נוטל במים הפסולים לנטילה – יברך "על נקיות ידים".

אך אין כן דעת רבנו במהדו"ת ובסידורו, כי סובר שמחמת "ספק ברכות להקל" לא ניתן לברך על נטילת ידים הכשרה לתפלה בלבד, כי שמא אין הלכה כאותה דעה הסוברת שתקנו חכמים רחיצה לתפלה בנפרד. אבל במהדו"ק אפשר שסובר רבנו שאין כאן מחלוקת, אלא ישנן שתי תקנות שונות: נטילת ידים בשחר בלי קשר לתפלה, ונטילת ידים לתפלה.

[30] דהיינו שאין לו מים במרחק מיל ממקומו, או שמתיירא שמא יעבור זמן ק"ש ותפלה עד שיגיע למקום המים (ראה לקמן סי' צב ס"ד).

[31] באבן קטנה.

[32] וכ"כ סי' צב ס"ה. וסמך לזה, שנאמר (תהלים כו, ו) "ארחץ בנקיון כפי וגו'", ולא נאמר "ארחץ במים" אלא "בנקיון" (מהדו"ת ס"א).

[33] על שם הפסוק "ארחץ בנקיון כפי". והנה במהדו"ת כתב רבנו שלפי דעה זו שמברכים על נטילת ידים לתפלה, צריך גם לברך לפני תפלת מנחה וערבית "אם אין ידיו נקיות וצריך ליטול", אך רבנו במהדו"ק לא הביא כלל סברא זו.

[34] כי יכול להיות שלא נגעו ידיו במקומות המכוסים שבגופו (פסקי הסידור ומהדו"ת סי' א ס"ז).

[35] אך לא ברכת על נט"י, שהרי לא נטל ידיו וגם לא ניקה ידיו לתפלה.

[36] כלומר שאין ידוע לו שנגע במקומות המכוסים שבגופו או במקום טינופת, אך גם אינו בטוח שלא נגע, כיון שהסיח דעתו משמירתן.

[37] ראה גם לקמן סי' צב ס"ה. וכ"כ במהדו"ת שם ובפסקי הסידור.

[38] וכתב במהדו"ת סוס"א שאף שברחיצת ידים לתפלה ולק"ש צריך ליטול עד חיבור האצבעות לכף היד, ואח"כ "יקח עוד מעט מים בכפו וישפשף כפות הידים זו בזו לנקות, לקיים ארחץ בנקיון כפי".

[39] כאמור "ארחץ בנקיון כפי וגו'", וכמבואר במהדו"ת סי' ד ס"א בדעה הא'. וראה גם לקמן סי' צב ס"ה שהעיקר כדעה שסתם ידים פסולות לתפלה. ואם כן הוא הדין לק"ש, וצ"ע שלא הזכירו שם.

[40] מפני שבתיבות עצמן יש קדושה, אבל מותר להרהר בדברי תורה בידים מטונפות (לעיל סי' א ס"ה).

[41] וכ"כ לקמן סי' מז ס"ט.

[42] חוטים של זיעה. כלומר, זוהמה הנוצרת כתוצאה מן הזיעה. וראה גם לקמן סי' קסד ס"ב.

[43] שבת יד, א.

[44] זהר ח"א קפד, ב (הובא בב"י).

[45] שיעורו – ראה בדי השלחן סי' ב ס"ק א שמביא בזה כמה דעות, והדעה הממוצעת שם היא חצי שעה. אך בספר המאמרים תקס"ח ע' תקמג משמע שזהו שעה, ע"ש.

ואפילו ישן שינת עראי – צריך ליטול ידיו ג' פעמים, ומכל מקום, ימשמש במקומות המכוסים שבגופו קודם הנטילה, כדי שיברך "על נטילת ידים" לדברי הכל (פסקי הסידור).

[46] טעם הדבר מבואר במהדו"ת ס"ב: "כי רוח טומאה זו .. מתאוה לשרות .. בכלי של קדש, במקום קדושה שנסתלקה משם, שהם גופות ישראל כשהם ישנים ונשמתם הקדושה מסתלקת מגופם, ואזי רוח הטומאה שורה על גופם, וכשהנשמה חוזרת לגוף – מסתלקת רוח הטומאה מכל הגוף, ונשארת על הידים בלבד".

[47] ולא על שתי הידים בבת אחת.

[48] וכ"כ במהדו"ת ס"ב בשם התלמוד: "שאינה עוברת לגמרי עד שיטול ג' פעמים בסרוגין". ובפסקי הסידור כתב: "ויזהר מאד אפילו לעכב ליטול בסירוגין, כי כן קבלו חכמי הקבלה שאין רוח הטומאה עוברת לגמרי מכל וכל עד שיטול ג' פעמים בסירוגין". ובשער הכוונות א, ד כתב הטעם לנטילת ידים בסירוגין דוקא, כי הרוח רעה מדלגת וקופצת מיד ליד עד שמסתלקת לגמרי.

[49] ג' פעמים לסירוגין. וכן משמעות לשון פסקי הסידור. ובמהדו"ת כתב רק "קודם נטילה".

[50] בגמרא שבת קט, רע"א לא הזכיר החשש "שלא יתאלם", רק שלא יהא "בעל פוליפוס", כדלקמן. ולכאורה "שלא יתאלם" זהו חידושו של אדה"ז. ויש לומר שלמד כן מסדר הדברים שהובא ברי"ף (שבת לט, א): "יד מחרשת, יד מסמאה, יד מעלה פוליפוס", שלא כפי הסדר בגמרא: "יד מסמאה, יד מחרשת וכו'". וסובר רבנו ש"יד מחרשת" הכוונה לאילמות וחירשות (כמו סתם לשון חירש האמור בגמרא), ולכן הביא הרי"ף תחילה "מחרשת" ורק אח"כ מסמאה". ולהעיר שבמהדו"ת ובפסקי הסידור לא ציין רבנו כלל הסכנה שבדבר, רק הזהיר על הנגיעה.

[51] כלומר בנגיעה בפה ישנו חשש נוסף (מלבד אילמות) והוא "בעל פוליפוס", לכן הזכיר שוב שלא יגע לפה ביחד עם אזהרת הנגיעה בחוטם. ולהעיר שבמהדו"ת ובפסקי הסידור הסדר הוא: עין, אוזן, חוטם, פה, והוא כסדר האמור בגמרא. ואילו הסדר כאן הוא ע"פ המובא ברי"ף כאמור לעיל.

[52] במהדו"ת ובפסקי הסידור הזהיר גם שלא לנגוע ב"אמה, כגון מעטרה ולמטה, או לצורך זיווג", ובמהדו"ת הוסיף גם "פי הטבעת". וצ"ע למה לא הזכירם כאן.

[53] וכ"כ במהדו"ת ס"ב. אך בפסקי הסידור השמיטו.

[54] וראה לקמן סי"ב לענין מים של נטילה.

[55] במהדו"ת ובפסקי הסידור הוסיף רבנו: "וצריך להזהיר הנשים על זה ביותר, כי רוב תיקון המאכלים הוא על ידן".

[56] דלא כנט"י לסעודה, כדלקמן סי' קנח סי"ז.

[57] והמנהג לברך אחר הניגוב – ספר המנהגים חב"ד ע' 2.

[58] ברכות השחר. שהיה ניתן לומר שרק ברכת ענט"י יש לברך בלי ניגוב, כדי להסמיך הברכה לנטילה, משא"כ בשביל שאר ברכות צריך לנגב תחילה, לכן משמיענו שאין צריך ניגוב כלל, כי הטהרה נשלמה גם בלי ניגוב.

[59] עד סוף קשרי אצבעותיו (לקמן סי' תריג ס"ב).

[60] וראה לקמן סי' קסא ס"ח (לענין נט"י לסעודה). ובמהדו"ת סי' ד ס"א (לענין נט"י לתפלה). ובפסקי הסידור כתב: "ליטול כל פרק כף היד עד חבורו לקנה הזרוע, כי עד שם הטומאה מתפשטת על הידים". אך ביום הכפורים [וכן בתשעה באב] יש ליטול רק עד קשרי האצבעות – ראה לקמן סי' תריג ס"ב. וראה אגרות קודש ח"ג ע' קמח.

[61] משום שרוח רעה שורה עליהם (ט"ז סק"ה), כשהם על הקרקע, ושמא יוזקו בהם העוברים והשבים, כדלקמן ס"ט. וראה גם לקמן סי' קפא ס"ב לענין מים אחרונים.

[62] אמנם גם במים שבכלי הרוח רעה שורה (שלכן אסור להנות מהם, כדלקמן ס"ט), אך לא באותו עוצמה כמו שהיא על הקרקע (שאז היא מזיקה).

[63] שהמים הטמאים נשפכים לתוכו.

[64] כיאה למים טמאים.

[65] שאם השכים לקום בעוד לילה, לא ילין את המים בבית בתוך הכלי, כלומר, לא ימתין לבוקר (כדי שלא יבאו להשתמש בהם), אלא ישפוך המים מהכלי מיד לאחר שנטל ידיו למקום שלא עוברים שם בני אדם. והוא הדין אם השכים בבקר, יש לו לשפוך מיד, ולא יניחם בבית. ומה שנקט "ילינם" (וכ"ה בזהר ח"א קפד, א), זהו משום שבדרך כלל מי שקם ונוטל ידיו בלילה קשה לו לשפוך המים בעוד המקום חשוך, ולכן הוצרך להזהיר על כך במיוחד.

[66] המים שבכלי לאחר הנטילה.

[67] ס"ד: "לפי שמצינו שהימין חשובה בכל התורה כולה .. לכן צריך ליתן חשיבות לימין". וראה שם ס"ו גם לענין רחיצה.

[68] ח"ב קנד, ב (כיון שהמים הם מימין).

[69] ויש לעיין אם גם מילוי המים בכלי צריך להעשות ביד ימין.

[70] כלומר מעביר הכלי ליד שמאל.

[71] להקדים ימין לשמאל, כדלעיל. וכ"כ בפסקי הסידור: "לכתחילה יטול כלי מלא מים בימינו, ויתננו מימינו לשמאלו, ואח"כ ישפוך משמאלו על ימינו". וכ"כ בסדר נט"י לסעודה סעיף ה.

[72] וראה עד"ז לקמן סי' קכח ס"י גבי לוי המקדש ידי הכהנים, שצריך ליטול ידיו תחילה קודם שיצוק על ידי הכהנים, "שאיך יוסיף קדושה והוא אינו קדוש", אלא ששם מדבר על קדושה, ואילו כאן מדובר על טהרה, ולכן הוזקק להביא פסוק.

[73] במדבר יט, יט (גבי מי חטאת). וראה לקמן סי' קנט סי"ד.

[74] ומה שהאדם הנוטל ידיו, שופך מיד השמאלית הלא הנטולה על היד הימנית, זהו מפני שכוונתו לטהר בנטילה זו גם ידו השמאלית, אלא שמקדים יד ימין תחילה, והרי היא כנטולה לענין לטהר ידו הימנית, משא"כ אדם אחר הטמא השופך על ידי חברו, אין כוונתו בנטילה זו לטהר עצמו (ע"פ סדר היום).

[75] ולא רק היכן שנגע בידיו.

[76] ולא עלה לו השכשוך השני והשלישי. אך במהדו"ת ס"ב מבואר שבעצם הנגיעה במים בידים טמאות (אף בלי שכשוך) נטמאו המים, ולכן כתב: "ויזהר מאד בשעת נטילת ידיו מהכלי שלא יגע במים תוך הכלי ויטמאם". וכן הזהיר בפסקי הסידור.

[77] מים שעומדים לשפיכה, ואין נוטלין בשופכין (לקמן סי' קס ס"ב). צ"ע למה הוצרך לטעם של "מי שופכין", והרי מצד הטעם שהמים נטמאו, שוב לא ניתן לטהר בהם הידים. וב"תהלה לדוד" כתב שצריכים לשני הטעמים, אך אינו מבאר מדוע. וצריך לומר, שלדעת רבנו במהדו"ק, מים שנטמאו משכשוך ראשון ושני יש בכחם עדיין לטהר הידים מה"רוח רעה" שעליהם, כי המים לא נטמאו לגמרי מ"רוח הטומאה", שהרי היא עדיין אחוזה בידים, ורק מצד היותם "מי שופכין", אין יכולים לטהר.

[78] שהראשונים הלכו להם ואלו אחרים הם. ונמצא שבכל שכשוך הוא משכשכך במים אחרים.

[79] מן הטעם שיכתוב לקמן.

[80] ע"י עירוי מהכלי.

[81] ובמהדו"ת ס"ב כתב בפשטות ש"אין המים מטהרים הידים אלא בשפיכה". וכן כתב בפסקי הסידור שצריך "שיבאו על ידיו מכח כלי".

ועוד כתב בפסקי הסידור: "גם צריך ליזהר אפילו לעכב שיהיו מים הכשרים לנטילת ידים לסעודה .. וגם שלא ליגע בידו הנטולה בלחלוחית המים שעל פי הכלי שנטמאה בנגיעת היד שאינה נטולה, וכן צריך ליזהר מדברים החוצצים וכל דבר הפוסל בנטילת ידים לסעודה, לפי שכל נטילה הפסולה לסעודה – אין לברך עליה בשחר".

[82] כלומר, מיד בעלות השחר. והטעם שצריך ליטול מיד, משום שעבודת ה' שלו מתחילה מיד עם עלות השחר (ראה לקמן סי' מז סוס"ז), והרי טעם הנטילה היא להיות כמו כהן המתקדש בכל יום קודם עבודתו, כמבואר לעיל ס"א.

[83] שבאופן כזה אין צריך ליטול ידיו אפילו לתפלה, כדלקמן סי' צב ס"ה.

[84] כפפות.

[85] וכ"כ לקמן סי' תצד ס"ג ש"לא לברך על נטילת ידים בבקר" למי שהיה נעור כל הלילה. וכ"כ בפסקי הסידור. אך למעשה מנהג חב"ד (ע"פ הוראת הרבי הריי"צ נ"ע) לברך (ראה אג"ק כ"ק אדמו"ר זי"ע ח"ג ע' ד).

[86] שהאדם נעשה בכל בקר כמו בריה חדשה כדי שיוכל לעבוד ה', ולכן צריך לטהר ידיו כמו כהן המקדש ידיו מן הכיור בכל יום קודם עבודתו.

[87] ולכן צריך ליטול ידיו מפני הספק, אך מאידך כיון שזהו ספק (ובלשון רבנו "אפשר"), הרי "ספק ברכות להקל", ואין לברך.

והנה מטעם זה אין צריך ליטול ידיו ג' פעמים לסירוגין, אלא די בנטילה פעם אחת כמו כהן. אך בנוסף לכך יש ליטול מטעם רוח רעה כמו שיבאר בסעיף הבא, ומטעם זה יש ליטול ג' פעמים לסירוגין, אלא שאין זו חובה מן הדין אלא "טוב" בלבד (כלשונו שם. וראה שם בהערות).

[88] צריך לומר שנטל ידיו ג' פעמים כראוי משום רוח רעה, שהרי ישן בלילה. וכן מורה הלשון בהמשך: "טוב שיחזור ויערה על ידיו ג' פעמים", שתיבת "שיחזור" נמשכת גם על התיבות "ג' פעמים". ומה שאדה"ז לא כתבו במפורש, יש לומר משום שפשוט הוא וסמך על המבין.

[89] לסירוגין.

[90] בעלות השחר.

[91] אך לדעת רבנו במהדו"ת ס"ב רק הסתלקות הנשמה מגוף היהודי בעת השינה גורמת לרוח הטומאה לשרות על גופו, ודבר זה לא שייך בעת שאינו ישן, ואין צריך להחמיר ליטול ידיו ג"פ לסירוגין כשיאור היום. ואכן בפסקי הסידור כתב כן במפורש: "אם ניעור כל הלילה או שהיה ישן פחות פחות מס' נשימות – לא שרתה עליו רוח הטומאה כלל, ואינו צריך ליטול ידיו ג' פעמים, כי אם פעם אחת לתפלה".

[92] לפני עלות השחר.

[93] לסירוגין.

[94] ואם כן יש לו לברך כשקם בפעם הראשונה (לקמן סי' ו ס"ח).

אך בפסקי הסידור כתב: "יכול לברך על הנטילה הראשונה, ולא יצטרך לברך על הנטילה השניה, כי לא תקנו לברך על נטילת ידים אלא פעם אחת בשחר בשעה שנעשה בריה חדשה". ומשמע שכל הענין הוא שלא יברך ב' פעמים, אבל אם ירצה יכול לברך אפילו לכתחילה רק על הנטילה השניה.

[95] ובפסקי הסידור לא הזכיר פרט זה. וממה שכתב במהדו"ת ס"א שרוח רעה שורה על הידים "מפני הסתלקות קדושת הנשמה בלילה מגוף האדם כשישן", לכאורה אין להוכיח שזהו רק בלילה, כי אפשר שנקט הדבר הפשוט, שבלילה ודאי כן הוא, או משום שרגילות הוא לישון בלילה.

וראה לקמן סי' נה ס"ח: "שהישן נשמתו מסתלקת ואין קדושה שורה עליו, ואפשר שרוח הטומאה שורה עליו אפילו כשישן ביום".

[96] ומתוך כך אנו למדים שמי שישן ששים נשימות בלילה, שורה עליו רוח הטומאה, וצריך ליטול ידיו. וכ"כ בפסקי הסידור שהובא לעיל.

[97] עוסק בתורה כשהוא מתנמנם, כסוס הזה שאינו נרדם לעולם, אלא מתנמנם ונעור תמיד (רש"י ברכות ג, ב).

[98] ברכות שם. ומתוך כך אנו למדים שיש ענין לקום בחצות לילה. ומה שרבנו לא הזכיר פרט זה לעיל סי' א, יש לומר שסובר שאין זה שייך אלא לאנשי מעלה, ולכן כתבו כאן בתור הוראה אלא בתור סיפור דברים בלבד. אך במהדו"ת סי' א ובפסקי הסידור כתב רבנו, שענין הקימה בחצות שייך לכל מי שיש לו יראת ה'. והמעלה של דוד היתה שלא ישן ששים נשימות ברציפות.

[99] מלבד בימי תענית (שו"ע או"ח סי' תקסז ס"ג).

[100] מפני רוח רעה (לקמן סי' צז ס"ג. סי' קכח סכ"ז). ומשמע שלא צריך כלי אלא מים בלבד.

[101] שדבר זה מועיל לנוגע במקומות המכוסים לענין תלמוד תורה וברכות, כדלעיל ס"ג.

[102] מהכלי.

[103] שדבר זה נאמר רק על רוח רעה השורה על הידים למי שישן בלילה (או אפילו ביום), משא"כ רוח רעה האמור כאן מסתלקת ע"י סתם רחיצה במים.

אך נהגו העולם ליטול ידים ג"פ אחרי נטילת צפרניים ותספורת שערות הראש, ואחרי יציאה מבית המרחץ, ואחרי הלויית המת, ואחרי יציאה מבית הקברות. ויש שנהגו גם אחרי יציאה מבית הכסא. וכבר האריכו בזה בספרי האחרונים – ראה שלחן הזהב סי' ד סי"ח ליקוט דעות האחרונים בכל הנ"ל.

[104] לקמן סי"ט הוסיף גם מקיז דם ומגלח שערו. ומה שלא הזכירם כאן, אולי מפני שהסכנה שלהם שונה משל כל המנויים כאן, כמבואר שם. ועצ"ע.

[105] דהיינו ששכב במיטה אף שלא ישן בפועל. וכ"כ בקצוה"ש ח"א ע' פב. כי אם ישן, אפילו ביום, הרי כבר כתב לעיל שיש לערות על ידיו ג' פעמים.

[106] במשנ"ב סק"מ כתב: "אפילו לא עשה צרכיו, וכן מבית המרחץ אפילו לא רחץ שם, ומשום רוח רעה ששורה באלו המקומות". וצ"ע דעת אדה"ז בזה.

[107] משמע בין של ידיו בין של רגליו.

[108] וכן הנועל, וכן הנוגע סתם בנעליו כדלקמן, וצ"ע למה נקט (וכן שאר הפוסקים) "החולץ" דוקא.

[109] אף אם אינם מטונפים (לקמן סי' קכח סכ"ז).

[110] וכן כתב לקמן שם: "צריכים ליטול ידיהם, אם נגעו בהן, מפני סכנת רוח רעה". ולפי זה מובן שעצם הנגיעה בנעל מצריכה נטילת ידים (ולא החליצה או הלבישה). ומשמע שאם לא נגע בידיו ממש אלא ע"י דבר אחר שבידיו – אין חשש כלל.

[111] אפילו במקומות שהולכים ברגליים מגולות (תהלה לדוד).

[112] במקומות המכוסים. הטעם כאן אינו משום מלמולי זיעה (שלזה מועיל נקיון ידיו בכל דבר, בשביל ללמוד או לברך), אלא משום רוח רעה, ולא משום לימוד או ברכה, שאין זה מעכב את הלימוד והברכה, כדלקמן סי' צב ס"ו. אבל ראה לקמן סי' צז ס"ג בסופו לענין הנוגע בכינה. וצ"ע.

[113] חופף שערות ראשו.

[114] שמשום רוח רעה ששורה על הידים הנוגעות בכינה – אין נקיון מועיל, אלא נטילה במים (לקמן סי' צז ס"ג). ואם נגע ע"י בגד לא צריך ליטול (שם).

[115] ובסידור (סדר ק"ש שעל המטה) כתב: "צריך ליזהר בנטילת ידים קודם הזיווג ולאחר הזיווג".

[116] בודק בגדיו אם יש עליהם כינים.

[117] נראה שהטעם הוא, מפני שיתכן שנגע בכינה אלא שלא מצאה.

[118] כלומר נכנס לחדר שהמת שוכב שם.

[119] אפילו לא נגע בו.

[120] ולאו דוקא בבית קברות.

[121] משמע אפילו לא בתוך ד' אמות של מת. אך הפמ"ג בא"א סקכ"א כתב שזהו דוקא בתוך ד' אמות.

[122] שנכנסת בו רוח שטות (אליה רבה).

[123] אורך זמן הפחד הוא כנראה בהתאם לדרגת הרוח רעה השורה על האדם אחרי שעושה אחד מדברים אלו.

[124] מי סלק.