הלכות הנהגת אדם בבוקר

סימן ג

ח סיון התשעה |

^{ג. הַנְהָגַת בֵּית הַכִּסֵּא וּבוֹ כ"ה סְעִיפִים:}

^{א בְּכָל פַּעַם שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא – יֹאמַר לְהַמַּלְאָכִים הַמְלַוִּים אוֹתוֹ[1]: "הִתְכַּבְּדוּ מְכֻבָּדִים כוּ'"[2]. וְעַכְשָׁו לֹא נָהֲגוּ לְאָמְרוֹ[3], מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין אֶת עַצְמֵנוּ לְיִרְאֵי שָׁמַיִם שֶׁהַמַּלְאָכִים מְלַוִּים אוֹתָנוּ[4].}

^{ב יְהֵא צָנוּעַ בְּבֵית הַכִּסֵּא[5], וְלֹא יְגַלֶּה אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב[6].}

^{וְלֹא יֵלְכוּ ב' אֲנָשִׁים בְּיַחַד[7], כִּי אֵינוֹ מִדֶּרֶךְ הַצְּנִיעוּת. וְאִם מִתְפַּחֵד לֵישֵׁב יְחִידִי – יוּכַל אַחֵר לְהַנִּיחַ יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ דֶּרֶךְ חַלּוֹן, וְלֹא יְדַבֵּר שָׁם[8], וְיִסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדוֹ[9], מִשּׁוּם צְנִיעוּת[10].}

^{ג אִם רוֹצֶה לְמַשְׁמֵשׁ בְּפִי הַטַּבַּעַת בִּצְרוֹר אוֹ בְּקֵיסָם כְּדֵי לִפְתֹּחַ נְקָבָיו – יְמַשְׁמֵשׁ קֹדֶם שֶׁיֵּשֵׁב, וְלֹא יְמַשְׁמֵשׁ אַחַר שֶׁיֵּשֵׁב, מִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לִכְשָׁפִים[11].}

^{ד אִם הֻצְרַךְ לִפָּנוֹת וְאֵינוֹ יָכוֹל[12] – יֵלֵךְ ד' אַמּוֹת וְיֵשֵׁב, וְיַעֲמֹד וְיֵשֵׁב, וְיַעֲמֹד וְיֵשֵׁב, עַד שֶׁיִּפָּנֶה, אוֹ יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִדְּבָרִים אֲחֵרִים[13].}

^{ה לֹא יִפָּנֶה בַּעֲמִידָה[14].}

^{ו לֹא יְגַלֶּה עַצְמוֹ כִּי אִם מִלְּאַחֲרָיו טֶפַח וְלֹא יוֹתֵר מִשּׁוּם צְנִיעוּת, וּמִלְּפָנָיו טְפָחַיִם[15], דְּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא דּוֹחֵק אֶת עַצְמוֹ לִגְדוֹלִים הוּא בָּא לִידֵי קְטַנִּים, וְצָרִיךְ טְפָחַיִם מִשּׁוּם קִלּוּחַ מֵי רַגְלַיִם הַנִּתָּזִים לְמֵרָחוֹק.}

^{וְאִשָּׁה לֹא תְגַלֶּה עַצְמָהּ כִּי אִם מִלְּאַחֲרֶיהָ טֶפַח[16], וּמִלְּפָנֶיהָ וְלֹא כְלוּם[17].}

^{ז וּכְשֶׁיֵּשֵׁב[18] יְכַוֵּן שֶׁיִּהְיוּ פָּנָיו לְדָרוֹם וַאֲחוֹרָיו לְצָפוֹן, אוֹ אִפְּכָא[19]. אֲבָל לֹא יֵשֵׁב בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב, בֵּין שֶׁפָּנָיו לְמִזְרָח בֵּין שֶׁפָּנָיו לְמַעֲרָב[20], מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה בְּמַעֲרָב[21], לְפִיכָךְ לֹא יַעֲשֶׂה צְרָכָיו לְמַעֲרָב, וְלֹא לְמִזְרָח, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַמַּעֲרָב[22].}

^{בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמֵסֵךְ אֶת רַגְלָיו[23], אֲבָל לְהָטִיל מַיִם מֻתָּר אֲפִלּוּ פָּנָיו לְמַעֲרָב[24], אַף עַל פִּי שֶׁמְּגַלֶּה אֶת עַצְמוֹ [מִ]לְּפָנָיו[25].}

^{ח וַאֲפִלּוּ לְהָסֵךְ רַגְלָיו, אִם יֵשׁ מְחִצָּה לְצַד מַעֲרָב – מֻתָּר לִפָּנוֹת סָמוּךְ לַמְּחִצָּה אִם מַחֲזִיר אֲחוֹרָיו לְמַעֲרָב, וְאִם הַמְּחִצָּה לְצַד מִזְרָח – מַחֲזִיר אֲחוֹרָיו לְמִזְרָח[26].}

^{ט כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִפָּנוֹת בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב – כָּךְ אָסוּר לִישֹׁן בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב אִם אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ בַּמִּטָּה וְדַעְתּוֹ לְשַׁמֵּשׁ, אֶלָּא יְכַוֵּן שֶׁתְּהֵא רֹאשׁ הַמִּטָּה וּמַרְגְּלוֹתֶיהָ זֶה לְצָפוֹן וְזֶה לְדָרוֹם[27]. וְנָכוֹן לְהִזָּהֵר אֲפִלּוּ אֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ[28].}

^{י מִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַלּוּת לְהָסֵב מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם – אֵין עָלָיו אִסּוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב, וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סֵפֶר הַזֹּהַר[29] שֶׁמַּצְרִיךְ שֶׁיְּהֵא דַּוְקָא רֹאשׁ הַמִּטָּה וּמַרְגְּלוֹתֶיהָ זֶה לְמִזְרָח וְזֶה לְמַעֲרָב.}

^{יא הַמֵּטִיל מַיִם מִן הַ"צּוֹפִים" (פֵּרוּשׁ: כָּל מָקוֹם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁיְּכוֹלִין לִרְאוֹת אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִשָּׁם, וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ אֵין יְכוֹלִים לִרְאוֹת, נִקְרָא אוֹתוֹ מָקוֹם "צוֹפִים") וּלְפָנִים – לֹא יָטִיל וּפָנָיו מַמָּשׁ כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ, אֶלָּא יַחֲזִיר פָּנָיו לְצַד אַחֵר מְעַט[30].}

^{יב כְּשֶׁנִּפְנֶה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מְחִצָּה מַפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְבֵין אָדָם כְּגוֹן בְּבִקְעָה[31] – צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק עַד מָקוֹם שֶׁלֹּא יוּכַל חֲבֵרוֹ[32] לִרְאוֹת אֶת מַה שֶּׁמְּגַלֶּה מִבְּשָׂרוֹ[33] בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְנֶה[34]. וְאַף עַל פִּי שֶׁחֲבֵרוֹ שׁוֹמֵעַ קוֹל עִטּוּשׁוֹ שֶׁלְּמַטָּה – אֲפִלּוּ הָכֵי אֵין צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק יוֹתֵר[35].}

^{וְאִם יֵשׁ מְחִצָּה מַפְסֶקֶת בֵּינוֹ לִבְנֵי אָדָם, בֵּין שֶׁנִּפְנֶה אֲחוֹרֵי כֹּתֶל בַּיִת, בֵּין שֶׁנִּפְנֶה בְּבִקְעָה אֲחוֹרֵי גָּדֵר – יָכוֹל לִפָּנוֹת מִיָּד סָמוּךְ לַמְּחִצָּה[36], אַף עַל פִּי שֶׁחֲבֵרוֹ שׁוֹמֵעַ קוֹל עִטּוּשׁוֹ שֶׁלְּמַטָּה – אַף עַל פִּי כֵן אֵין צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק כְּלָל[37].}

^{יג לֹא יֵשֵׁב וְיִפָּנֶה בִּמְהֵרָה וּבְחֹזֶק, לְפִי שֶׁנִּפְתָּח הַנֶּקֶב בְּחָזְקָה וְנִתָּקִים שִׁנֵּי הַכַּרְכַּשְׁתָּא. וְכֵן מִטַּעַם זֶה לֹא יֶאֱנֹס לִדְחֹק אֶת עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּאי[38].}

^{יד לֹא יְקַנֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּיַד יָמִין[39], מִפְּנֵי שֶׁבְּיָמִין[40] קוֹשֵׁר אֶת הַתְּפִלִּין עַל הַשְּׂמֹאל[41], לָכֵן אֵין רָאוּי לְקַנֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בָּהּ.}

^{וְאִטֵּר יָד[42] מְקַנֵּחַ בִּשְׂמֹאלוֹ[43] שֶׁהוּא יָמִין שֶׁל כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁעוֹשֶׂה כָּל מַעֲשָׂיו בְּיָמִין אֶלָּא שֶׁכּוֹתֵב בִּשְׂמֹאל – לֹא יְקַנֵּחַ בִּשְׂמֹאל שֶׁכּוֹתֵב בָּהּ[44], מִפְּנֵי שֶׁבָּהּ קוֹשֵׁר תְּפִלִּין עַל הַיָּמִין[45], כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כ"ז סָעִיף ט'[46].}

^{טו טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְקַנֵּחַ בָּאֶצְבַּע הָאֶמְצָעִי[47], שֶׁעָלָיו הוּא כּוֹרֵךְ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין[48], כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כ"ז סְעִיף י"א[49].}

^{טז לֹא יְקַנֵּחַ בַּחֲתִיכַת חֶרֶס שֶׁאֵינָהּ חֲלָקָה וְיֵשׁ בָּהּ חִדּוּדִים קְטַנִּים, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, שֶׁלֹּא יְנַתֵּק בָּהּ שִׁנֵּי הַכַּרְכַּשְׁתָּא[50].}

^{וַאֲפִלּוּ בְּאָגְנֵי כְּלֵי חֶרֶשׂ[51] שֶׁהֵם חֲלָקִים וְאֵינָם מְקָרְעִים אֶת הַבָּשָׂר – לֹא יְקַנֵּחַ בָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לִכְשָׁפִים[52].}

^{וְלֹא יְקַנֵּחַ בָּעֲשָׂבִים יְבֵשִׁים[53], שֶׁהֵם חַדִּים וּמְחַתְּכִים אֶת הַבָּשָׂר[54]. וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַמְקַנֵּחַ בַּדָּבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ[55] – שִׁנֵּי הַכַּרְכַּשְׁתָּא[56] נוֹשְׁרוֹת.}

^{וְעַכְשָׁו שֶׁבָּתֵּי כִּסְאוֹת שֶׁלָּנוּ אֵינָן בַּשָּׂדֶה – נָהֲגוּ לְקַנֵּחַ בַּחֲתִיכַת חֶרֶס חֲלָקָה, דְּעִקַּר הַחֲשָׁשׁ הוּא כֵּיוָן שֶׁהַחֶרֶס מֻנָּח בַּשָּׂדֶה בִּמְקוֹם הֶפְקֵר – שֶׁמָּא יִטְּלוּהוּ הַמְּכַשְּׁפִים וְיַּעֲשׂוּ בּוֹ כִּשּׁוּף, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁבָּתֵּי הַכִּסְאוֹת שֶׁלָּנוּ אֵינָן בִּמְקוֹם הֶפְקֵר – לֹא חַיְשִׁינָן שֶׁיָּבֹא הַחֶרֶס לִידֵי הַמְּכַשְּׁפִים[57].}

^{וְכֵן נָהֲגוּ עַכְשָׁו לְקַנֵּחַ בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ[58], וְאֵינוֹ מַזִּיק, וּפוֹק חֲזִי מַאי עַמָּא דְבַר[59].}

^{יז לֹא יְקַנֵּחַ בִּצְרוֹר[60] שֶׁקִנֵּחַ בּוֹ חֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמֵּבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי תַּחְתּוֹנִיּוּת[61]. וְאִם נִתְיַבֵּשׁ הַקִּנּוּחַ, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקַנֵּחַ בְּאוֹתוֹ הַצַּד שֶׁקִנֵּחַ חֲבֵרוֹ אֶלָּא מִצַּד אַחֵר בְּאוֹתוֹ הַצְּרוֹר – לֵית לָן בָּהּ[62]. וְאִם הוּא עַצְמוֹ קִנֵּחַ בּוֹ – בְּכָל גַּוְנֵי[63] לֵית לָן בָּהּ[64].}

^{יח כָּל הַצְּנִיעוּת שֶׁנִּתְבָּאֵר[65] שֶׁצָּרִיךְ לִנְהֹג בַּיּוֹם צָרִיךְ לִנְהֹג גַּם כֵּן בַּלַּיְלָה, אֶלָּא שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק[66].}

^{וְאִם אֵין שָׁם אָדָם – יָכוֹל לִפָּנוֹת אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים[67], אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם אָדָם[68] אֲפִלּוּ נָכְרִי – אָסוּר לִפָּנוֹת בְּפָנָיו[69].}

^{וְכָל זֶה לִפָּנוֹת[70], אֲבָל לְהַשְׁתִּין – מֻתָּר אֲפִלּוּ בַּיּוֹם בִּפְנֵי רַבִּים[71] אִם צָרִיךְ לְכָךְ[72], מִשּׁוּם דְּאִכָּא סַכָּנָה אִם יַעֲמִיד אֶת עַצְמוֹ[73].}

^{יט אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשָּׁה מְגַלָּה אֶת עַצְמָהּ כְּלוּם בַּהֲטָלַת מֵי רַגְלַיִם[74], מִכָּל מָקוֹם לֹא תַּעֲמֹד לְהַשְׁתִּין כְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁל אִישׁ, אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁל תִּינוֹק[75], מִשּׁוּם דְּאִכָּא חֲצִיפוּתָא אִם תַּשְׁתִּין בְּפָנָיו מַמָּשׁ. אֲבָל לִצְדָדִין[76], שֶׁאֵינָהּ מַשְׁתֶּנֶת מַמָּשׁ בְּפָנָיו[77] – לֵית לָן בָּהּ[78].}

^{כ צָרִיךְ לְשַׁפְשֵׁף בְּיָדוֹ[79] הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁל מֵי רַגְלַיִם הַנִּתָּזִים עַל גַּבֵּי רַגְלָיו, שֶׁלֹּא יֵצֵא בָּהֶן לַחוּץ[80] וְיֵרָאֶה כִּ"כְרוּת שָׁפְכָה"[81] שֶׁאֵין מֵימֵי רַגְלָיו מְקַלְּחִין[82] אֶלָּא שׁוֹתְתִין[83], וּ"כְרוּת שָׁפְכָה" אֵינוֹ מוֹלִיד[84], וְיֹאמְרוּ עַל בָּנָיו שֶׁאֵינָם שֶׁלּוֹ.}

^{בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דְּסַגִּי לֵיהּ בְּשִׁפְשׁוּף? כְּשֶׁאוֹחֵז בָּאַמָּה וּמַשְׁתִּין, וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן[85], אֲבָל אִם אֵינוֹ אוֹחֵז בָּאַמָּה, מִתּוֹךְ שֶׁהַרְבֵּה נִיצוֹצוֹת נִתָּזִין עַל רַגְלָיו, לָכֵן אַף אִם מְשַׁפְשֵׁף בְּיָדוֹ עֲדַיִן יִהְיֶה רִשּׁוּמָן נִכָּר, וְיֹאמְרוּ עָלָיו שֶׁהוּא "כְּרוּת שָׁפְכָה", לָכֵן יַשְׁתִּין לְתוֹךְ עֲפַר תִּחוּחַ[86], אוֹ יַעֲמֹד בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיַשְׁתִּין לְמָקוֹם נָמוּךְ, אוֹ יַשְׁתִּין מְיֻשָּׁב[87], דִּבְכָל הָנֵי גַּוְנֵי – לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְנִיצוֹצוֹת[88].}

^{כא יִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא יֶאֱחֹז בָּאַמָּה וְיַשְׁתִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹרֵם שֶׁיּוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה[89], אִם לֹא שֶׁאוֹחֵז מֵעֲטָרָה וּלְמַטָּה לְצַד הָאָרֶץ, דִּכְשֶׁאוֹחֵז שָׁם – אֵינוֹ בָּא לִידֵי חִמּוּם כְּלָל[90]. וַאֲפִלּוּ אִם הָאֵבֶר כְּבָר בְּקִשּׁוּי – מֻתָּר לֶאֱחֹז מֵעֲטָרָה וּלְמַטָּה[91].}

^{וְדַוְקָא בָּאַמָּה אָסוּר לֶאֱחֹז, אֲבָל מְסַיֵּעַ הוּא בַּבֵּצִים[92], מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ מִתְחַמֵּם עַל יְדֵי כָּךְ.}

^{כב וְכָל זֶה בְּשֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי, אוֹ שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, אוֹ שֶׁהִיא נִדָּה, אֲבָל אִם אִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה עִמּוֹ בָּעִיר, כֵּיוָן דְּיֵשׁ לוֹ "פַּת בְּסַלּוֹ"[93] – אֵין יִצְרוֹ תּוֹקְפוֹ כָּל כָּךְ[94], וּמֻתָּר לֶאֱחֹז בָּאַמָּה אֲפִלּוּ מֵעֲטָרָה וּלְמַעְלָה לְצַד הַגּוּף.}

^{וּמִכָּל מָקוֹם, מִדַּת חֲסִידוּת לְהִזָּהֵר אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ[95], כִּי מֵאַחַר שֶׁהֶעָוֹן גָּדוֹל כָּל כָּךְ שֶׁהוּא כְּמֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם[96] – רָאוּי לָאָדָם לְהִתְרַחֵק וּלְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמֻּתָּר לוֹ.}

^{מֻתָּר לֶאֱחֹז בָּאַמָּה עַל יְדֵי מַטְלִית עָבָה שֶׁאֵינוֹ מְחַמֵּם[97] לְהַשְׁתִּין, אוֹ לִבְדֹּק אִם רָאָה קֶרִי[98].}

^{כג לֹא הֻתַּר לְנָשׂוּי לֶאֱחֹז בָּאַמָּה אֶלָּא לְהַשְׁתִּין, שֶׁהוּא צֹרֶךְ הָאָדָם, שֶׁלֹּא יִפְּלוּ נִיצוֹצוֹת עַל רַגְלָיו[99], אֲבָל לְהִתְחַכֵּךְ[100] אוֹ לִבְדֹּק אֶת עַצְמוֹ אִם רָאָה קֶרִי – אָסוּר אֲפִלּוּ לְנָשׂוּי וְאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וַאֲפִלּוּ מֵעֲטָרָה וּלְמַטָּה יֵשׁ לְהַחֲמִיר[101].}

^{כד כָּל הַמַּשְׁהֶה אֶת עַצְמוֹ מִלִּפָּנוֹת[102] כְּשֶׁהוּא צָרִיךְ לִנְקָבָיו[103] – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר[104] עַל "בַּל תְּשַׁקְּצוּ"[105]. וְאִם נִצְרָךְ לִקְטַנִּים וּמַשְׁהֶה אֶת עַצְמוֹ – עוֹבֵר עַל "בַּל תְּשַׁקְּצוּ" וְעַל "לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר"[106].}

^{כה יִזָּהֵר מְאֹד לְקַנֵּחַ הֵיטֵב[107], כִּי צוֹאָה בִּמְקוֹמָהּ בְּמַשֶּׁהוּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ע"ו סָעִיף ו'[108] עַיֵּן שָׁם. וְאִם אֶפְשָׁר לוֹ – טוֹב שֶׁיִּרְחַץ[109] בַּמַּיִם[110].}

[1] שנאמר (תהלים צא, יא) "כי מלאכיו יצוה לך" (רש"י).

[2] התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לאלהי ישראל .. שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, סמכוני סמכוני, המתינו לי המתינו לי, עד שאכנס ואצא, שכן דרכן של בני אדם (ברכות ס, ב).

[3] ואכן במהדו"ת השמיט כל הדין הזה.

[4] והאומרו מיחזי כיהורא (לבוש).

[5] כלומר, אפילו בבית הכסא, "וכל שכן שלא בבית הכסא" (פסקי הסידור, וכדלעיל סי' ב).

[6] ובמהדו"ת ס"א וכן בפסקי הסידור ביאר יותר: "ולא יגלה בשרו אלא כמה שצריך, ובעת הצורך, ולא קודם לכן אפילו רגע, ולכן לא יגלה עצמו עד שישב". וראה לקמן ס"ו פרטים נוספים בזה.

[7] ובמהדו"ת ס"ב: "ולא יכנסו שנים ביחד, אלא ישב יחידי".

[8] במהדו"ת שם: "אך לא יספר עמו, שאין מספרים בבית הכסא, משום צניעות".

[9] שלא יכנס אחר לשם. ואם אי אפשר לסגור הדלת ואיש אחר רוצה ליכנס – ינחרו זה לזה, ולא ידברו (מהדו"ת שם).

[10] במהדו"ת שם הוסיף: "רק הנשים כשהולכות לבית הכסא הקבוע לרבים .. תיקנו חכמים להיות נכנסות שתים יחד או אפילו יותר ולהיות מספרות זו עם זו שם, כדי שישמע קולן מבחוץ ולא יכנס איש לשם ויתייחד עמהן". וכיום שישנן בתי כסאות מיוחדות לנשים, נראה שגם לנשים אסור לדבר בבתי הכסא שלהן.

[11] כלומר, שהמכשפים יוכלו לשלוט בו אם ימשמש אחרי שישב. אך במהדו"ת השמיט כל הדין, ואפשר שסובר שכיום לא חוששים לכשפים.

[12] שאין הנקב נפתח (רש"י שבת פב, א).

[13] ויתרכז בהתפנות.

[14] הכוונה לצרכיו הגדולים. ובספרי לומדים כן מהפסוק (דברים כג, יד): "והיה בשבתך חוץ". ועיקרו משום צניעות. ובמהדו"ת השמיט דין זה, וכנראה משום שדין זה נכלל במה שכתב: "לא יגלה עצמו עד שישב".

[15] וכ"כ במהדו"ת ס"א ובפסקי הסידור. אלא שבמהדו"ת כתב אח"כ: "ויש גורסים בהיפך", ומסיים: "ולענין מעשה יש לצמצם כל מה שאפשר". אך בפסקי הסידור לא הביא כלל דעה זו.

[16] ובמהדו"ת כתב: "ומלאחריה טפח או טפחיים לפי חילוף הגרסאות, ולענין מעשה יש לצמצם כל מה שאפשר". ובפסקי הסידור השמיט כלל דין זה. ונראה שבאופן עקרוני אין אדה"ז מביא דינים הנוגעים לנשים בפסקי הסידור.

[17] מפני שהקילוח נוטה בה לאחוריה ולא לפניה (לבוש). וראה לקמן סי"ט.

[18] במקום מגולה (מהדו"ת ס"ו ופסקי הסידור, וכן מובן ממה שכתב לקמן ס"ח).

[19] פניו לצפון ואחוריו לדרום. וכ"כ במהדו"ת ופסקי הסידור. אלא שבפסקי הסידור הוסיף: "לא ישב ואחוריו .. אפילו לדרום, במדינות אלו שהן בצפון מערבית לירושלים, אלא יהיה אחוריו רק צפון". וכן כתב במהדו"ת שם, אלא ששם כתב בלשון: "ובמקום שאפשר טוב ליזהר".

[20] ואחוריו למזרח או למערב, מפני כבוד השכינה (מהדו"ת שם).

[21] ופני השכינה למזרח, ולכך נקרא מזרח קדם ומערב אחור (מהדו"ת שם).

[22] ולפי המובא במהדו"ת ש"פני השכינה במזרח" מובן עוד יותר טעם האיסור. במהדו"ת שם הוסיף: "ואם נפנה ואחוריו לקרן מערבית דרומית או צפונית, או לקרן מזרחית דרומית או צפונית, אם משוכה כלפי צפון או דרום יותר מכלפי מזרח או מערב – מותר, ואם לאו – אסור".

[23] כינוי לעושה צרכיו הגדולים, על שם שדרך היושב להפנות לסכך ולכסות רגליו מחמת צניעות (מצו"צ שופטים ג, כד).

[24] וכ"כ במהדו"ת ס"ז ובפסקי הסידור.

[25] כיון שהאיסור להסך רגליו אינו משום שמגלה עצמו, אלא משום שגנאי הוא, משא"כ בהטלת מים. וראה לקמן סי"א.

[26] וכ"כ במהדו"ת ס"ז ובפסקי הסידור. ובמהדו"ת שם הוסיף: "ועל כן אין להקפיד כלל בבתי כסאות הבנוים בבתים או בחצרות". אלא שבהמשך שם כתב: "ויש אומרים שאין שום מחיצה מועלת לזה, וטוב לחוש לדבריהם לכתחלה במקום שאפשר, שלא לבנות בית הכסא תחילה לפנות שם למערב או למזרח, אלא לצפון". אך בפסקי הסידור לא חשש כלל לדעה זו.

[27] בענין זה חוששים אפילו שיש מחיצות, מפני שבחדר ששוכב שם הוא מקום השראת השכינה, משא"כ בית הכסא שאפילו מלאכים לא נכנסים לשם (מ"א סק"ז). ולהעיר שדין זה לא הובא כלל במהדו"ת ולא בפסקי הסידור. ואולי משום שעל פי הזהר הוא להיפך, כדלקמן ס"י. וממילא איך שיעשו יש על מי לסמוך. ועצ"ע.

[28] מפני כבוד השכינה (לבוש שם).

[29] ח"ג קיח, ב. הובא במ"א סק"ז. והטעם על פי סוד.

[30] במהדו"ת לא הביא דין זה.

[31] במהדו"ת ס"ג: "וכשנפנה במקום מגולה כמו בשדה".

[32] וכן שאר בני אדם, ואפילו נכרי, כדלקמן סי"ח.

[33] מלפניו ומלאחריו (מהדו"ת שם).

[34] ואינו צריך להתרחק יותר עד שלא יראנו, אלא אע"פ שרואהו מרחוק – אין בכך כלום (מהדו"ת שם).

[35] שבהשמעת קול עיטוש שלמטה אין בו איסור כלל משום צניעות, אלא שהיא חרפה ובושה לרוב בני אדם, ומי שאינו מקפיד – אינו מקפיד (מהדו"ת שם).

[36] וכ"כ במהדו"ת שם.

[37] אף שכבר כתב כן לעיל, בא ללמד אפילו כשחברו נמצא סמוך אליו ממש, והוא שומע קול עיטושו מקרוב – מותר.

[38] וכן כתב במהדו"ת ס"ח.

[39] אלא ביד שמאל (מהדו"ת ס"ט ופסקי הסידור). במהדו"ת ס"ט ובפסקי הסידור כתב שמדובר במקנח באצבעותיו ממש, ומשמע שאם מקנח בנייר מותר.

[40] במהדו"ת שם: "באצבעות ימינו".

[41] כלומר, ביד ימין עושה פעולה מעשית, משא"כ יד שמאל רק מקבלת את הפעולה, ולכן מותר לקנח בה. אך במהדו"ת שינה בלשונו וכתב: "מפני שבאצבעות ימינו קושר תפילין על שמאלו". ומשמעות דבריו שבמעשה הקשירה משתתפים האצבעות של יד ימין, ולכן אין לקנח באותן אצבעות, ואילו הנחת התפילין נעשית על היד ולא על האצבעות, ולכן ניתן לקנח בהן.

[42] שעושה כל מעשיו ביד שמאל (לקמן סי' כז ס"ט), ומניח תפילין על ימין וקושרן עליה בשמאל (מהדו"ת ס"ט).

[43] כלומר, בידו החלשה שעליה מניח התפילין, ולא בידו החזקה, מפני שבה קושר התפילין על ידו החלשה.

[44] אע"פ שהיא ידו החלשה.

[45] צ"ע מה משמיענו, שהרי אם מניח תפילין על יד ימין כמו שאר איטר, למה שדינו יהיה שונה לענין קינוח? ודוחק לומר שזה גופא משמיענו שדינו כאיטר, שהרי אין כאן מקומו. ואולי בא ללמדנו, שאף שידו החשובה היא ימין, שכן בה עושה כל מעשיו, אין לחשוש לכבודה, ויקנח בה, כי איסור קינוח בימין אינו מצד חשיבותה, אלא מצד שבאמצעותה כורך התפילין על שמאלו.

[46] שנאמר "וקשרתם .. וכתבתם", מה כתיבה בימין – אף קשירה בימין, ומדקשירה בימין מכלל דהנחת תפילין של יד על שמאל, דביד שהוא כותב בה צריך לקשור את התפילין של יד על היד שכנגדו (לקמן שם).

[47] של יד שמאל.

[48] וכ"כ במהדו"ת שם. ומשמעות לשונו שזו רק זהירות בעלמא ("טוב ליזהר"), ואינו מן הדין. אך בפסקי הסידור כתב בלשון יותר מחייבת: "ולא באצבע האמצעי שבה, שכורך עליה הרצועות של התפילין". ומה שכתב שם "הרצועות" בלשון רבים, יש לומר שרומז בזה גם לרצועת התפילין של ר"ת, שלפי פסקי הסידור (בהל' תפילין): "כל אשר נגע יראת אלקים בלבו יניח תפילין דרבנו תם".

[49] שצריך לכרוך ממנה ג' כריכות על אצבעו האמצעית ולקשור.

[50] "כרכשתא" זה החלק התחתון של המעי הגס, והשינים הם השרירים המחזיקים אותו. וראה גם לקמן סי' שיב ס"ח. מהדו"ת ס"ח.

[51] בית אחיזתם (רש"י יומא לז, ב). כלומר, ידיות הכלי.

[52] הרואה אותו יכול לעשות לו כשפים (רש"י חולין קה, ב), וכדלקמן בהמשך הסעיף: "שמא יטלוהו המכשפים ויעשו בו כישוף".

[53] אלא בעשבים לחים, אף לטעם השני (ראה לקמן סי' שיב ס"ט).

[54] וכ"כ לקמן סי' שיב ס"ט.

[55] שהאש נאחזת בו ושורפו.

[56] לקמן שם: "שיני התחתונות".

[57] וראה גם לקמן סי' שיב ס"ח: "וכבר נתבאר בסי' ג' שבזמן הזה אין חוששים לכשפים". ומטעם זה במהדו"ת לא הביא כלל דין זה.

[58] וכ"כ לקמן שם ס"ט: "שאין נזהרין מלקנח בדבר שהאור שולט בו".

[59] ביטוי לשון הגמרא ברכות מה, א. ועוד. ופירושו: צא וראה מה העם נוהג. כלומר, שכך נוהגים ולא חוששים. [וכן נוהגים כיום שמקנחים בנייר טואלט, אף שהאש שולטת בו].

[60] אבן קטנה וחלקה (מהדו"ת ס"ח. פסקי הסידור).

[61] טחורים (רש"י שבת פא, א).

[62] אין לנו בה. כלומר, אין חשש.

[63] בכל אופן. כלומר, אף אם לא נתייבש הקינוח, ואף אם חוזר ומקנח באותו הצד.

[64] כל הסעיף הזה לא הובא במהדו"ת.

[65] לעיל סעי' ב-ח.

[66] שבלילה אין צריך להתרחק כלל אם הוא נפנה בבקעה, משא"כ ביום כדלעיל סי"ב. וכ"כ במהדו"ת ס"ד: "לבד מריחוק מקום בשדה וכיוצא בה, שבלילה אין צריך להתרחק כלל".

[67] ובמהדו"ת שם הוסיף: "ואם יש שם איזו קרן זוית – יפנה שם".

[68] אפילו בבקעה.

[69] ומשמע שבזה דינו כביום, וצריך להתרחק עד שלא יראה חברו את מה שמגלה מבשרו, כדלעיל סי"ב. אך במהדו"ת כתב: "כל שהוא בסמוך לו עד שיוכל לראותו, אפילו אינו יכול לראות את פירועו, כי מאחר שרואהו מקרוב – אין זו צניעות". היינו שלא די בכך שאינו יכול לראות מה שמגלה מבשרו, וצריך להרחיק עוד כדי שלא יוכל לראותו "מקרוב". אך אם רואהו מרחוק מותר (אם כי מסתמא בלילה לא יוכל לראותו מרחוק), שהרי אף ביום התיר להתפנות כשרואהו מרחוק, כדלעיל בהערה לסי"ב.

[70] לגדולים.

[71] במהדו"ת ס"ה ובפסקי הסידור כתב: "ומכל מקום, יש לו להסתלק לצדדים".

[72] במהדו"ת ס"ה כתב ש"אסור לו לנהוג צניעות ולהמתין".

[73] שתהא כרסו צבה [-נפוחה] (בכורות מד, ב). ובמהדו"ת ס"ה כתב: "משום חשש סכנה [ו]שלא יהא עקר". וכן כתב לקמן סכ"ד.

[74] כדלעיל ס"ו.

[75] במהדו"ת ס"ה: "ואפילו אשה מבנה הקטן".

[76] וכ"כ במהדו"ת שם.

[77] של התינוק.

[78] אין אנו חוששים לכך.

[79] אפילו ביד ימין (מהדו"ת סוס"ט).

[80] בין הבריות (מהדו"ת שם).

[81] שנכרת הגיד (רש"י דברים כג, ב).

[82] למרחק.

[83] נשפכים סמוך לרגליו.

[84] כיון שאינו יורה הזרע כחץ (רש"י שם).

[85] סעי' כא-כב.

[86] שמי הרגליים נספגים לתוכו ולא ניתזים.

[87] במהדו"ת ס"י לא הצריך כלל אופנים אלו, אלא כתב שיכול לסייע בביצים להגביה האמה, כדלקמן סוסכ"א.

[88] שבכל אופנים אלו אין חשש שניצוצות מי רגליים ינתזו על רגליו.

[89] במהדו"ת ס"י: "שכל האוחז באמה כאלו מביא מבול לעולם, פן יתחמם ויוציא זרע לבטלה".

[90] וכ"כ במהדו"ת שם.

[91] במהדו"ת השמיט פרט זה.

[92] וכ"כ במהדו"ת שם.

[93] שאשתו מצויה לו כמו הפת הנמצאת בסל.

[94] במהדו"ת ס"י: "אינו בא לידי הרהור וחימום". וראה הל' ת"ת פ"א הי"ג: "כשאשתו עמו בעיר יש לו פת בסלו, אם יבא לו הרהור ויתקפנו יצרו שלא יוכל להסיח דעתו – יוכל לבא אל אשתו".

[95] וכ"כ במהדו"ת שם ש"מדת חסידות להחמיר".

[96] נדה יג, א. וברש"י שם: "שעבירה זו היתה בידם".

[97] במהדו"ת שם: "שאינה מחממת כלל".

[98] במהדו"ת השמיט פרט זה, ובמקום זה התיר "להתחכך" [-להתגרד] במטלית זו.

[99] וכ"כ במהדו"ת שם.

[100] כלומר, להתגרד. ובמהדו"ת מתיר להתחכך "במטלית עבה", וכדלעיל.

[101] במהדו"ת לא הזכיר פרט זה.

[102] אבל להעמיד עצמו מפני הפחה – אין בה משום בל תשקצו בכל ענין, ואף אם מרגיש בנקביו (פסקי הסידור. וראה גם לקמן סי' קג סוס"ב)..

[103] היינו כשנצרך ממש, ולא בהתעוררות בלבד (מעדני מלך ברכות פ"ג אות פ).

[104] מדברי סופרים (לקמן סי' צב ס"ב. מהדו"ת סי"א. פסקי הסידור). במהדו"ת ובפסקי הסידור הוסיף: "אך לא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות, כגון עד שימצא מקום צנוע, וכן במקום הפסק בתפלה". וראה גם לקמן סי' צב ס"ב לענין שלא להפסיק בתפלה מפני "שהם אמרו והם אמרו". וראה שם שמתיר להפסיק בברכות ק"ש, אך במהדו"ת כאן אוסר, ובפסקי הסידור אוסר להפסיק גם בפסוקי דזמרה אם יכול להעמיד עצמו עד סוף התפלה.

[105] ויקרא יא, מג: "אל תשקצו את נפשותיכם". וכ"ה במהדו"ת שם. והיינו כשמשהה נקביו בגופו הרי זה משקץ גופו (ראה לקמן סי' צב ס"א. וראה רמב"ם הל' מאכ"א יז, לא: "המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו").

ולענין שיעור האיסור של בל תשקצו – ראה פסקי הסידור: "והוא שהרגיש כבר בנקביו ומעמיד עצמו", אלא שאח"כ כתב: "ויש אומרים שכל שיוכל להעמיד עצמו עד כדי הילוך פרסה – אין בו משום בל תשקצו ולא משום סכנה בין בקטנים בין בגדולים". משמע שהדעה השניה באה להקל ולומר שגם אם הרגיש כבר בנקביו, אם יכול להעמיד עצמו כשיעור ד' מיל, אינו עובר, משא"כ לדעה הא' עובר גם במקרה זה.

אך במהדו"ת שם כתב: "כל שיכול להעמיד עצמו עד כדי שיעור הילוך פרסה – אין בו משום בל תשקצו .. לדברי הכל". דהיינו שאם יכול להעמיד עצמו ד' מיל מותר לדברי הכל.

ואח"כ הביא דעה המקילה יותר: "שאפילו אינו יכול להעמיד עצמו פחות הרבה מכשיעור הילוך פרסה – אין בו משום בל תשקצו כל זמן שאינו נצרך ומתאוה הרבה (בענין שאילו לא היה מעמיד עצמו בכח ומגביר כח המחזיק על כח הדוחה היה כח הדוחה גובר מאליו על כח המחזיק ועושה צרכיו בלי שום סיוע דוחק שידחוק האדם עצמו כלל, אפילו מעט מזעיר, אבל אם כח הדוחה לא היה גובר כל כך על כח המחזיק בלי סיוע דוחק שידחוק האדם עצמו מעט, נמצא כשמעמיד על עצמו ומונע מלדחוק – אינו נקרא משהה נקביו, כי אינו אלא שב ואל תעשה, ואין בו משום בל תשקצו)". דהיינו שאפילו בפחות מד' מיל אינו עובר כל זמן שאינו מצריך להפעיל כלל את הכח המחזיק.

וכן משמע מדברי רבנו לקמן סי' צב ס"ב שבד' מיל אין איסור בל תשקצו, ובפחות מזה תלוי הדבר אם הוא מתאוה כ"כ עד שנצרך להעמיד עצמו .

[106] דברים ז, יד. ראה בכורות מד, ב: "שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך, אם נקבו זה לתוך זה – נמצא עקר". ובמהדו"ת שם ובפסקי הסידור מביא דעה "שבקטנים אין בהם משום בל תשקצו, אלא שאסרו משום סכנה וגם שלא יהא עקר".

[107] ובמהדו"ת כתב שהמקנח באבנים קטנות, יקנח בהן בזה אחר זה "עד שיצא האחרון נקי .. ואין צריך לקנח יותר, כי זהו סימן שאין עוד ממשות צואה בפי הטבעת במקום שיכולה להיות נראית כשהוא יושב, מאחר שהוא מקנח עצמו ג"כ בעודו יושב, והקינוח יצא נקי".

[108] וז"ל: "צואה במקומה, היינו בנקב פי הטבעת, אפילו היא מכוסה – אסור לקרות לדברי הכל .. מפני שזוהמתה מרובה .. ואפילו לא היתה נראית כשהוא עומד אלא כשהוא יושב [שאז פי הטבעת פתוח]. אבל אם לא היתה נראית כלל – מותר, מפני שלא נתנה תורה למלאכי השרת". וכ"כ בפסקי הסידור ש"צואה הנשארת בעומק פי הטבעת – אינה אוסרת לקרות ולהתפלל כשאינה נראית לחוץ כשהוא יושב". וכן מובן מדברי המהדו"ת המובאים לעיל.

[109] פי הטבעת (מהדו"ת).

[110] במהדו"ת ובפסקי הסידור כתב שזו "מדת חסידות".