[1] נקט לשון גבורה, משום שצריך להתגבר על טבע גופו המושכו לישון, ונקט "כארי", כי הוא סמל הגבורה. ובנוסף לכך צריך להתגבר על יצרו, וכדלקמן.

[2] היינו קודם אור הבוקר (לקמן ס"ד), שיהיה הוא מעורר השחר (המשך הסעיף כאן).

[3] בעולם, בכלל.

[4] בכל בוקר, בפרט. וראה לקמן סי' ד ס"א: "שהאדם מפקיד נשמתו עייפה, והקב"ה מחזיר לו חדשה ורגועה, כדי לעבוד לה' ית' וכו'".

[5] ראה גם מהדו"ת ס"א: "עיקר הגבורה הוא בלב, להתגבר על יצרו לנצחו כגבור המתגבר על שונאו לנצחו ולהפילו לארץ".

[6] כמו שכתוב (תהלים נז, ט): "אעירה שחר" – אני מעורר השחר, ואין השחר מעיר אותי (מהדו"ת ס"א). ונראה שזה מענה לטענת היצר "עדיין לא שבעת משנתך": כיון שיש ענין שהאדם יקום לעבודת הבורא לפני עלות השחר (להראות שלא השחר הוא הסיבה להשכמתם בבקר, כהנהגת שאר העולם, אלא עבודת הבורא היא הסיבה), לכן עליו לקום מיד (לפני השחר).

[7] במהדו"ת ס"ד: "ומיד שניעור משנתו, כדי שיוכל להתגבר על יצרו לקום בזריזות, יחשוב בלבו". בפסקי הסידור: "ומיד שיתעורר משנתו כדי שלא יחזור ויישן, ירגיל את עצמו להתבונן מיד".

[8] לפי פשוטו: "המלכים" הם המלכים שלמטה בעולם הזה, ו"מלכי המלכים" הם השרים העליונים שבצבא מרום (לקו"ת צו יב, ב).

[9] נקט לשון "חופף עליו" (ע"פ דברים לג, יב), משום שכך מתאים לומר על אדם השוכב במיטה, ואילו לקמן ס"ב כתב "עומד עליו", כי מדובר שלא בשעת שכיבה.

[10] ירמיה כג, כד. כן הוא גם בפסקי הסידור, אך במהדו"ת שם הובא הפסוק (ישעיה ו, ג) "מלא כל הארץ כבודו". וכן הובא לקמן ס"ב.

[11] אם כן נמצא הוא בכל מקום, כולל בחדר שהאדם שוכב על מטתו.

[12] אם לא היה קם מיד לכבודו.

[13] בדפוס ראשון: ית' וית'. ובדפוסים הראשונים של הרמ"א: יתעלה ויתרומם.

[14] במהדו"ת סוס"ו כתב שלא יעשה כן "גם אם נטל ידיו".

[15] במהדו"ת שם כתב שאפילו בהרהור אין לו ללמוד.

[16] אמנם גם אם שוכב במטתו עם בגדים (לאחר שינת לילה) – עליו לקום ממטתו בשביל ללמוד, מצד "הכון", אלא שנקט הלשון לפי הרגילות בזמניהם, שהיו שוכבים בלא בגדים. וכן משמע מלשונו במהדו"ת סוס"ו שכתב: "יקום ויעמוד או ישב באימה", ולא הזכיר לבישת בגדים. וראה לקמן סי' ב ס"א שאם היה שוכב ערום, עליו ללבוש קודם בגדיו ורק אח"כ ישב או יעמוד. ומה שכאן כתב להיפך, צריך לומר שכאן לא ירד לכתוב סדר הדברים אלא עיקר הענין, שיש לו לקום ולא לשכב.

[17] עמוס ד, יב.

[18] שכיון שע"י לימוד תורה הוא מקיים מצותו של הקב"ה – עליו לעשות זאת על ידי הכנה מתאימה (שיקום ממטתו וכו', ולא בדרך שכיבה [כהמשך לשינת הלילה]). וראה זהר ח"א נח, א: "דאפילו חד דיתיב ולעי באורייתא שכינתא אתחברת בהדיה, ומה שכינתא הכא ואנא שכיב בערסאי". [=שאפילו אחד שיושב ולומד תורה השכינה מתחברת עמו, ויחשוב האדם: השכינה כאן ואני שוכב במיטתי?].

[19] כלומר, לא רק בשעת הקימה ממטתו בבקר יש לו לחשוב כן, אלא גם במשך כל היום כשהוא עסוק בעניניו. ובמהדו"ת ס"ה הביא על כך את הפסוק: "שויתי ה' לנגדי תמיד".

[20] ועסקיו. וצ"ע למה השמיטו. ואפשר שהוא השמטת המעתיק.

[21] נקט "מלך גדול", כי בנמשל מדובר על מלך גדול, הקב"ה.

[22] אם לפני מלך בשר ודם כן, "כל שכן" לפני הקב"ה.

[23] כלומר, המלך הגדול האמיתי.

[24] ישעיה ו, ג. במהדו"ת שם השמיט פסוק זה.

[25] ירמיה כג, כד.

[26] המביט עליו.

[27] בכל מקום ובכל עת. במהדו"ת שם מסיים: "ואם לא יגיע אליו מיד – יעמיק הרבה בענין זה עד שיגיע אליו, וגם ישוב בתשובה שלימה על כל עונותיו, שהם המונעים מהגיע אליו היראה, כמ"ש עונותיכם היו מבדילים וגו".

[28] ועל זה נאמר (אבות פ"ה מ"ב) "הוי עז כנמר" (מהדו"ת ס"א).

[29] מדייק לכתוב "הבורא" (שלא כבשו"ע הב"י), כדי לבאר למה לא יתבייש מהמלעיגים, שכיון שהקב"ה בראו בשביל לעבדו, וזה תכלית בריאתו – אין לו להתבייש במה שעושה את עבודת בוראו.

[30] במהדו"ת לא הביא דין זה. וצ"ע הטעם.

[31] כלומר, שלא יהפוך לטבע בנפשו.

[32] כהמשך לשון המשנה שם: "עז פנים לגיהנם".

[33] אם ירגיל עצמו להיות "עז פנים" בעבודת ה', יכול לבוא מכך ל"עזות פנים" גם שלא לצורך.

[34] כדלעיל ס"א.

[35] כדי להתפלל עם הצבור, או לפחות להתפלל בביתו בזמן שהצבור מתפללים שהוא עת רצון, כדלקמן סי' צ ס"י. ובשבתות וימים טובים שמאחרים לקום, צריך להזהר מאד שלא לעבור זמן קריאת שמע ותפלה (לקמן סי' רפא ס"א).

[36] במהדו"ת ס"ו ובפסקי הסידור (סדר השכמת הבקר) כתב: "טוב להרגיל עצמו לומר מיד שניעור משנתו".

[37] ע"פ לשון הכתוב (איכה ג, כג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך", וכדלקמן סי' מו ס"ו: "בשר ודם מפקיד פקדון אצל חבירו והוא מחזירו בלוי ומקולקל, וכל אדם מפקיד נשמתו אצל הקב"ה לעת ערב עייפה, והוא מחזירה לו חדשה ורגועה". ובמשנ"ב סק"ח הוסיף: "שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר". ובמדרש איכ"ר שם: "על שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר – אנו יודעים שאמונתך רבה להחיות לנו את המתים".

במהדו"ת וכן בפסקי הסידור הוסיף רבנו: "ועל ידי זה יזכור את ה' העומד [בסידור: הניצב] עליו, ויקום בזריזות". ולפי זה, טעם אמירת "מודה אני" מיד כשניעור משנתו, הוא כדי שיקום מיד. אך כאן השמיט רבנו טעם זה, כנראה משום שסובר שהטעם בפשטות הוא כדי להודות לה' מיד שניעור משנתו. ועצ"ע. 

[38] סעיף ג: "שמות המיוחדין להקב"ה, והן ז' שמות שאינן נמחקין". וש"נ.

[39] ולכן אין איסור לאמרו קודם שנטל ידיו (מהדו"ת שם. פסקי הסידור שם).

וראה בלוח "היום יום" י"א שבט: "סדר היום מתחיל במודה אני, ואומרים זאת קודם נטילת ידים, אפילו בידים טמאות, מפני שכל הטומאות שבעולם אין בכוחם לטמא המודה אני של יהודי, אע"פ שחסר בזה או בזה, אך המודה אני נשאר בשלימתו". 

[40] כשידיו מטונפות. וראה גם לקמן סי' ד ס"ג: "אם היה ישן על מטתו ערום, אסור להזכיר [שום] שם מז' שמות שאינן נמחקין, או להוציא דברי תורה מפיו, עד שינקה את ידיו בכל מידי דמנקי, משום דמסתמא נגע במקומות המכוסים שבאדם, כגון שוק וירך וכיוצא בהם שיש בהם מלמולי זיעה, שהידים עסקניות הן". ושם הוסיף: "אבל אם שכב במלבושיו – יכול לברך .. בלי נטילת ידים כל ברכות השחר, דסתם ידים שאינו יודע להם שום טומאה – אינן פסולות לברכה, שלא תיקנו רחיצת ידים אלא לקריאת שמע ותפלה בלבד".

והנה במהדו"ת ס"ז ובפסקי הסידור כתב רבנו שכל האמור לעיל הוא מדין התלמוד, "אך בזהר החמירו מאד שלא לברך ולא ללמוד .. בעוד שרוח הטומאה שורה על הידים קודם נטילת ידים שחרית" [אלא שמסיים שם (וכן בסידור): "ומכל מקום, אם אירע מקרה שאין לו מים ליטול ידיו ג' פעמים כראוי, חלילה לו לבטל מדברי תורה, אלא יטול מעט, או ינקה בכל דבר שמנקה, ויברך וילמוד, כדין התלמוד והפוסקים"].

אך רבנו כאן במהדו"ק לא הביא את דברי הזהר האלו, אף שהביא את חומרת הזהר בסעיף הבא לענין שלא לילך ד' אמות ושלא ליגע בידיו בבגדיו. ויש לומר שרבנו במהדו"ק הולך לפי הכלל שקבע לקמן סי' כה סכ"ח: "כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקים עם הגמרא או הפוסקים .. הלך אחר הגמרא או הפוסקים .. ומכל מקום אם בעלי הקבלה מחמירים – יש להחמיר גם כן". ולכן בנוגע ללימוד תורה ללא נט"י, פסק רבנו לגמרי כדעת התלמוד, כי בזה החומרא של הזוהר היא קולא נגד התלמוד, ואילו בנוגע להחמיר שלא לילך ד' אמות ושלא ליגע בידיו בבגדיו, שזהו חומרא בלבד, כתב רבנו שירא שמים יחמיר כדעת הזהר. אך במהדו"ת ובסידור פוסק רבנו להחמיר כדעת הזהר בכל דבר וענין (כמו שכתב ב"שער הכולל" בתחילתו), ולכן לכתחילה יש ליטול ידיו לפני שלומד תורה או מברך.

[41] אע"פ שאין שם הזכרת שם ה'.

[42] וכן כתב במהדו"ת ובפסקי הסידור. ונראה שגם לדעת הזהר לא החמיר אלא בלימוד בפה, אך לא בהרהור.

ויש להעיר, שהאמור כאן "בידים מטונפות", זהו בלכלוך של זיעה וכיוצא בה, אך לא בלכלוך של צואה, שאז אסור אפילו להרהר, כדלקמן סי' פה ס"א. וראה לקמן סי' עו ס"ה ובביאור שם.

[43] גיטין דף ע, א.

[44] ראה גם במהדו"ת ס"ו: "לא יקום ויעמוד בפתע פתאום, אלא ישהה מעט עד שיגמור נוסח זה בעודו שוכב או יושב". ובפסקי הסידור השמיט דין זה. ואולי משום שבאמירת "מודה אני" ממילא ממתין כשיעור הזה.

[45] ברכות דף ס, ב.

[46] ראה לקמן סי' ד ס"א.

[47] משמעות הזהר ח"א י, ב. פע"ח שער הברכות פ"ה בשם הזהר. הובא גם במהד"ת ס"ז ובפסקי הסידור.

[48] באשל אברהם (בוטשאטש) סי' ד ס"א הוסיף אף שלא לדרוך רגליו על הארץ. וכן מנהג הרבה חסידים.

[49] במהדו"ת שם הוסיף: "והמהלך ד' אמות חייב מיתה, כי בהשראת טומאה זו על ידיו, חילל קדושת ה' אשר עליו, כעל כל עבדי ה' המתקדשים בקדושתו של מקום ברוך הוא ותורתו הקדושה, בקדושה וטהרה יתרה על טהרת המון עם אשר לא הגיעו למדה זו". ואף שרבנו לא כתב זאת כאן (במהדו"ק), יש לומר שרמז לכך במה שכתב "הזהירו מאד", משא"כ גבי נגיעה במלבושיו כתב רק "הזהירו".

[50] זהר ח"א נג, ב. הובא גם במהדו"ת שם ובפסקי הסידור. וראה בפסקי הסידור הל' ציצית, שזהו טעם נוסף לשינה בטלית קטן בלילה, שלא יצטרך ללובשו בבקר לפני נט"י.

[51] כדי שילך ממנו רוח הטומאה, מאחר שהוחזרה הנשמה הקדושה אליו, לא יתן מקום לטומאה (של"ה מסכת חולין קרוב לסופו). דין זה לא הובא בשוע"ר מהדו"ת ולא בפסקי הסידור. ואולי משום שסובר שאין לאדם להמשיך לשכב לאחר שכבר נעור משנתו.

[52] לעיל ס"א כתב רבנו שיש לו לקום לפני עלות השחר, כדי שיהיה מעורר השחר, וזה יכול להיות זמן קצר מאד לפני עלות השחר, אך כאן מוסיף רבנו ש"טוב להשכים קודם אור הבקר"  זמן מספיק שיוכל "להתחנן לפני בוראו" עד עלות השחר.

והנה במהדו"ת סעי' ב-ג כתב רבנו שעיקר "עת רצון" הוא בחצות הלילה, ואם אינו יכול אזי יקום לפחות בראש האשמורה השלישית. ובפסקי הסידור (סדר תיקון חצות) הוסיף: ש"תחלת זמנה היא מתחילת האשמורה התיכונה .. שהן שתי שעות לפני חצות האמיתי בקיץ ובחורף, ונמשך זמנה עוד אור היום".

אך במהדו"ק לא כתב רבנו על מעלת הקימה בזמן חצות, אבל הזכיר בדרך סיפור לקמן סי' ד סט"ז אודות דוד המלך שהיה קם בחצות.

[53] על חורבן בית המקדש (כדלקמן). ובמהדו"ת ס"ב כתב רבנו: "לקונן מעט במזמור על נהרות בבל וכיוצא בו (כמו שנדפס בסידורים) על חורבן בית המקדש וגלות השכינה".

[54] כלומר, מחשבים המשמרות מצאת הכוכבים עד עלות השחר. ולפי זה החלוקה היא לשעות זמניות, כי מחלקים את הלילה תמיד לשתים עשרה שעות (הן לילות הקיץ הקצרים והן לילות החורף הארוכים), וכל משמרת היא בת ארבע שעות זמניות, וא"כ "אשמורת הבקר" היא תמיד בשליש האחרון של הלילה (עד עלות השחר).

אך במהדו"ת ס"ח, וכן בפסקי הסידור (בסדר תיקון חצות), פוסק אדה"ז שלעולם מחלקים את הלילה לשתים עשרה שעות שוות, ותחילת הלילה לענין המשמרות היא שש שעות לפני חצות הלילה, וסיום הלילה הוא שש שעות לאחר חצות הלילה תמיד. ובלילות הקצרים של הקיץ, משלימים מן היום לתחילת הלילה ולסופו כמה שחסר משתים עשרה השעות. אלא שלענין אמירת תיקון חצות פוסק אדה"ז בסידורו (שם), שניתן לאמרו עד עלות השחר בלבד.

[55] ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין אומות העולם (ברכות ג, א). וראה לשון רבנו במהדו"ת ס"ב: "שהקב"ה מקונן בעת ההיא ואומר אוי לי שהחרבתי את ביתי כו'".

[56] וכל החיל אשר נגע ה' בלבו (מהדו"ת שם. ובסידור: "אשר נגעה יראת ה' בלבם").

[57] איכה ב, יט.

[58] והכוונה לראש של כל אשמורה ואשמורה. אך במהדו"ת ס"ג מפרש רבנו ש"ראש אשמורות" הוא בחצות לילה. אלא שבהמשך כותב שם: "ואם אינו יכול לקום בחצות, יקום בראש האשמורה השלישית".

[59] שלאחר התחינה, כדלקמן.

[60] תפלת שחרית שלאחרי הלימוד.

[61] תהלים ק, ב.

[62] לאחר התחינה. וכן כתב במהדו"ת ס"ב "ואח"כ לעסוק בתורה שבעל פה עד אור היום".  ושם בס"ג כתב: "וכל העוסק בתורה בלילה – חוט של חסד משוך עליו ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי".

[63] כלומר, בתחנונים.

[64] כלומר, יש לו ללמוד ולהתפלל בזמן המעבר מלילה ליום ומיום ללילה. דבר זה רמוז בפסוק "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", שיקשר הערב והבוקר הן בכניסתם הן ביציאתם, ויהיו אחדות אחד ביחודו של עולם (של"ה מסכת חולין).

ויש להעיר, ש"בבקר" לכאורה הכוונה עד עלות השחר, שאז מתחיל היום, ואילו "בערב" הכוונה עד צאת הכוכבים, כיון שעד אז הוא ספק יום ספק לילה.

[65] וכן כתב במהדו"ת סוס"ב. וראה עד"ז לקמן סי' תרכ ס"ב: "טוב לומר מעט סליחות בנחת מהרבה במרוצה".

[66] טוב לאדם שילמד חמשה פרקים במתינות ובנעימה מאשר עשרים פרקים בחפזון (ע"פ אליה רבה).

[67] כלומר, לימוד תורה בהבנה חשוב יותר מאריכות בתפלה ובתחנונים.

[68] שהרי מנו "עיון תפלה" עם הרבה דברים ש"אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא", ואעפ"כ אמרו: "ותלמוד תורה כנגד כולם" (לקמן סי' צ סי"ז).

ויתרה מזו כתב במהדו"ת ס"ט: "מי שיש לו לב ללמוד ולהבין – אין לומר אפילו פרשת הקרבנות בכל יום אלא לפרקים, ודי לו באמירת פרק איזהו מקומן, כי גדול תלמוד המביא לידי מעשה ולידי ידיעת התורה". וראה הל' ת"ת פ"ד ה"ה שהדביקות באהבה ויראה בתפלה גדולה יותר ממצות תלמוד תורה. ובהלכה ו' שם כתב שזהו דוקא לאחר קיום מצות ידיעת התורה. 

[69] עקדת יצחק. בראשית פרק כב.

[70] אברהם ויצחק.

[71] במהדו"ת ס"ט כתב רק: "כדי לזכור זכות אבות".

[72] במהדו"ת שם לא הביא טעם זה.

[73] שמות טז, ד-לו. וכ"כ במהדו"ת שם. אך רבנו לא הביאה בסידורו.

[74] במהדו"ת שם כתב: "לבטוח בה' נותן לחם דבר יום ביומו".

[75] שמות טז, טז.

[76] שם טז, יח.

[77] שם כ, א-יד. וכ"כ במהדו"ת שם. אך רבנו לא כתבו בסידורו.

[78] ראה לקמן סי' ס ס"ה שמצות עשה לזכור מעמד הר סיני בכל יום. ומובא בסידור רבנו בסדר "שש זכירות".

[79] במהדו"ת שם לא הובא טעם זה.

[80] ברכות יב, א. כלומר שיקראו תחילה עשרת הדברות ואחר כך קריאת שמע.

[81] הכופרים בתורה מן השמים.

[82] תיווכחו שכן הוא. כך יאמרו המינים לעמי הארץ.

[83] כלומר, אפילו במקום שאין איסור הפסק בתפלה.

[84] בכת"י ובמג"א: המיוחד.

[85] כל הקטע הזה נשמט במהדו"ת.

[86] מנחות קי, א. הובא גם בהל' ת"ת לרבנו פ"ב הי"א, שמשום כך צריך לעסוק בלימוד הלכות עבודת הקרבנות. וראה גם מהדו"ת ס"ט.

[87] וכיום שאין לנו בית המקדש, העיסוק בפרשת הקרבנות מכפרות על האדם (ראה תענית כז, ב).

[88] במהדו"ת שם: "טוב מאד".

[89] לקיים מה שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו" (מהדו"ת שם). משמעות דברי רבנו שיש לומר אותה לפני התפלה. אך במהדו"ת שם כתב: "טוב מאד לומר פרשת הקרבנות .. ככתוב במעמדות". ולפי זה יש לומר אותה אחרי התפלה, כשקוראים "מעמדות".

[90] במהדו"ת שם לא כתב "בכל יום", וכנראה זהו ע"פ מה שכותב שם בהמשך: "מי שיש לו לב ללמוד ולהבין, אין לומר אפילו פרשת הקרבנות בכל יום, אלא לפרקים, ודי לו באמירת פרק איזהו מקומן, כי גדול תלמוד המביא לידי מעשה ולידי ידיעת התורה".   

[91] ויקרא פרק א. שם ו, ב-ו.

[92] שם פרק ב, א-יג. שם ו, ז-יא. במהדו"ת לא כתב כאן "מנחה", אלא לאחר "ופרשת נסכים" כתב: "ושאר כל המנחות".

[93] שם פרק ג. שם ז, כח-לד.

[94] שם ז, יא-טו.

[95] שם ד, כז – ה, יט.

[96] שם ה, כ-כו. שם ז, א-ז.

[97] שם ה, יז-יט. שם ז, א-ט. שאינו יודע אם חטא, ומביא אשם תלוי ומכפר לו כל זמן שאינו יודע.

[98] קרבן שאינו קבוע: אם היה עשיר מביא חטאת בהמה, ואם היה עני מביא עוף או עשירית האיפה (רמב"ם הל' שגגות פ"א ה"ד).

[99] ויקרא ה, א-יג. יש לעיין מה שנקט סדר פרשיות הקרבנות שלא כפי סדר כתיבתם בתורה. וראה לקמן סי' תרז ס"ו: "סדר הווידוי בעל חטאים שאנו חייבים עליהם עולה, ואח"כ חטאת, ואח"כ קרבן עולה ויורד, ואח"כ אשם ודאי ותלוי, לפי שכך סדורים הקרבנות בפרשת ויקרא".

[100] צריך להביא עם הקרבן יין כדי לנסך על המזבח.

[101] שהם קרבנות הבאים בנדבה.

[102] במדבר טו, ג-י.

[103] שאינם באים בנדבה, אלא חובה.

[104] כי בפרשת נסכים כתוב: "לפלא נדר או בנדבה".

[105] ובמהדו"ת ס"ט כתב רבנו: "ואם יודע שנתחייב באיזה קרבן, כגון עולה על ביטול מצות עשה או על הרהור הלב בלא תעשה, ותודה לארבעה הצריכים להודות – יאמר פרשת הקרבן מיד שנתחייב בו".

[106] שעבר בשגגה על אחת ממצות לא תעשה שחייבים עליה כרת (רמב"ם הל' שגגות רפ"א).

[107] שמביא החוטא בנדבה.

[108] ע"פ זבחים ז, ב. וכל זה כשיודע שנתחייב חטאת, אבל בסתם, יש להקדים עולה לפני חטאת (כמו שכתב בסי"א), משום שהיא כתובה בתורה לפני פרשת חטאת (ראה לקמן סי' תרז ס"ו). או משום שעולה מכפרת על ביטול מצות עשה, ואמרינן בגמרא (זבחים ז, א) : "אין לך אדם שאינו מחויב עשה", א"כ יאמר עולה תחילה שהיא מכפרת (מ"א סק"ח).

[109] שהוא זמן הקרבתם (מהדו"ת ס"ט).

[110] שמות ל, יח-כא. המנהג לאמרו הובא לקמן סי"ט. אך לא הובא בסידור רבנו.

[111] ויקרא ו, א-ו. המנהג לאמרו הובא לקמן שם. ובסידור רבנו כתב: "נכון מאד לומר בכל יום פרשת תרומת הדשן וסידור המערכה" [הנזכר בפרשת תרומת הדשן].

[112] שהכהנים היו רוחצים מן הכיור גם בלילה (ראה רמב"ם הל' ביאת המקדש פ"ה ה"ח). וכל הלילה כשר להרמת הדשן (ראה יומא כ, א-ב). ואף "סידור המערכה" כשר בלילה (ראה פמ"ג א"א סק"י בשם תבו"ש).

[113] וכ"כ רבנו בסידורו (גבי תרומת הדשן): "ויכול לאומרה אפילו קודם אור היום בחורף" [שהלילה ארוך].

[114] וכ"כ לקמן סי' מח ס"א. אבל במהדו"ת ס"ט חזר בו רבנו וכתב ש"אין צריך לומר מעומד כמו הכהן שהיה עובד מעומד, מאחר שהוא איננו כהן העובד, אלא שבקריאתו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב לו הכהן".

[115] שאומרים אחר "ברוך שאמר", כדלקמן סי' נא ס"א. וכן המנהג לעמוד. ואף לפי פסק רבנו במהדו"ת, יש לעמוד ב"מזמור לתודה", כיון שאינו דומה לפרשת הקרבנות, כי כאן העמידה אינה משום שבאמירתו הוא נחשב שמקריב קרבן תודה, אלא מפני שמזכיר את קרבן תודה (בכללות) שהיתה נעשית מעומד (ע"י הכהן), לכן אף האומרו צריך לעמוד (שלחן המלך).

[116] אבל אשם לא צריך ידיעה בתחילה (מ"א סקי"א. וראה פמ"ג שם שכ"ה דעת הטור, אך לא כן דעת הרמב"ם בהל' שגגות פ"ט ה"י).

[117] ויקרא ד, כח.

[118] בשבת ויו"ט אף שלא היו קרבים בהם.

[119] כלומר ילמד בעיון, משא"כ עם הארץ שאינו יכול ללמוד בעיון יקרא פרשת הקרבנות.

[120] מענינה של הפרשה של אותה השבת [או יו"ט] (של"ה מסכת תענית נר מצוה בסופה).

[121] ויקרא ז, יא-טו. וכן לא יאמר אז "מזמור לתודה", כדלקמן סי' נא ס"א. ושם הוסיף שלא אומרים "מזמור לתודה" גם בשבתות וימים טובים. אך כאן לגבי "פרשת תודה", הרי כבר פסק שניתן לאמרה בשבת ויו"ט "כקורא בתורה". ואין שייך לומר כן גבי "מזמור לתודה", שהרי אומרים אותה אחרי "ברוך שאמר", ואם יהיה כקורא בתורה, הוי הפסק באמצע פסוקי דזמרה.

[122] ומה שכאן לא שייך לומר שיקראו "פרשת תודה" כקורא בתורה כמו שאר קרבנות נדבה, יש לומר משום שבימים אלו זהו דין רק בקרבן תודה (ולא בשאר קרבנות יחיד), לכן אין לאומרה אף לא כקורא בתורה. ועצ"ע.

[123] סעיף יג (לענין "מזמור לתודה" בע"פ וחוה"מ פסח).

[124] סעיף ו (לענין "מזמור לתודה" בערב יוה"כ).

[125] ויקרא א, יא. בסידור רבנו מובא פסוק זה לאחר פרשת התמיד.

[126] ויקרא רבה ב, י.

[127] שהיתה במקום הזה (לבוש).

[128] לא הובאה בסידור רבנו.

[129] הובאה בסידור רבנו, וכתב על זה: "נכון מאד לומר".

[130] במדבר כח, א-ח. וכדלקמן סי' מח ס"א. הובאה בסידור רבנו, וכן שיש לומר פרשת תרומת הדשן לפני פרשת התמיד.

[131] שמות ל, א-י. לא הובאה בסידור רבנו, אך הובאו פסוקים ז-ח ("והקטיר עליו וגו'") לאחר "פרשת סמני הקטורת".

[132] שם ל, לד-לו, הובאה בסידור רבנו בתוספת פסוקים ז-ח.

[133] במהדו"ת ס"ט בסופו כתב: "וטוב לומר בשבת פרשת לחם הפנים". והביאה רבנו בסידורו לאחר תפלת מוסף, וכתב שם: "מוספין קודמין לבזיכין, לזאת נכון לומר פרשת בזיכין ולחם הפנים לאחר תפלת מוסף שבת".