[1] שמות יב, יט. יג, ז.

[2] כן דעת הרמב"ם, וכן פסק רבינו להלכה (ולא כדעת הרא"ש שעובר ב"בל יראה" ו"בל ימצא" כבר מחצות ארבעה עשר, ומדרבנן משעה שישית, הביאו רבינו לקמן סי' תלב בקו"א סק"א).

וראה לשון רבנו לקמן סי' תמה ס"ג: "משהגיע שעה ששית כבר נאסר בהנאה ואינו שלו כלל, ואף על פי כן התורה עשאה אותו כאלו הוא שלו, שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ולפיכך אף כשמוציאו מרשותו – הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, שעשאתו התורה כאלו הוא מונח ברשותו". וצריך לומר שכוונתו שיעבור עליו מליל יו"ט ואילך, ולא שמשעה שישית או מיד אחרי חצות יעבור עליו.

[3] כדלקמן ס"ב.

[4] ראה גם לקמן סימן תמה ס"א: "וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו – הוא עובר על מצות עשה של תורה". וראה עוד לקמן סי' תמד סט"ז: "אין שום מצות עשה דוחה מצות עשה דהשבתת חמץ, שהרי כל רגע ורגע שאינו מבער החמץ הוא עובר על מצות עשה של תשביתו שאור מבתיכם, מה שאין כן בשאר כל מצות עשה".

[5] שמות יב, טו.

[6] פסחים דף ה, א.

[7] שמצינו קודם קרוי ראשון, כמו (איוב טו, ז) "הראשון אדם תולד", הלפני אדם נולדת (רש"י שמות יב, טו מפסחים שם).

[8] כלומר זהו רק ראיה לאיסור ולא האיסור עצמו, כי האיסור עצמו מדבר על שחיטת הפסח בזמן שהחמץ קיים, ולא על איסור קיום החמץ מצד עצמו.

[9] שמות לד, כה.

[10] בנוסף לראיה מפסוק זה שיש לבער החמץ ביום י"ד, כמו שקבלו חכמים בפירוש "ביום הראשון", אנו למדים מכאן דבר נוסף, והוא זמן השבתת החמץ ביום י"ד עצמו, שזהו בחצות היום, ולא בבקר.

[11] ולא צותה תורה לבער החמץ בערב פסח מחצות היום ולמעלה, אלא כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בתוך הפסח (לקמן סי' תמו ס"ב). וראה עוד שם שלפי זה "אפשר" שלא נשלמה מצות "תשביתו" אלא בליל פסח, שרק אז התברר שאינו עובר על בל יראה, ונמצא שרק אז נשלמה המצוה למפרע.

ולפי זה צריך לומר מה שציותה תורה לבער החמץ בחצות היום דוקא ולא סמוך לערב, זו גזירת הכתוב. ועצ"ע.

[12] כלומר השבתה ע"י ביעור.

[13] וכן כתב לעיל במנין המצות "לבער החמץ מן העולם". אמנם גדר המצוה הוא "שלא ימצא חמץ ברשותו" (לשון רבנו לקמן סי' תמה ס"א), כלשון הכתוב "תשביתו שאור מבתיכם", אך למעשה כדי שאכן "לא ימצא חמץ ברשותו" הוא צריך לבערו מן העולם, כי אחרי שעה שישית בכל מקום שנמצא החמץ – הרי זה ברשותו, כדלקמן בהמשך הסעיף.

[14] ורק אז זה נקרא שהוא ביער את החמץ, כי כל עוד שניתן במצב או במקום שאיזה שהוא אדם יוכל להנות ממנו, הרי זה אומר שהחמץ נמצא בעולם, ואם כן הרי זה עדיין נמצא ברשותו. וראה גם לקמן שם ס"ג: "דהיינו שישליכנו לאיבוד בענין ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו, ואף על פי שבריות אחרות יכולות ליהנות ממנו, מכל מקום כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו – הרי זה נקרא ביעור מן העולם".

[15] סעיף ד ואילך.

[16] כדלקמן בהמשך הסעיף.

[17] ולענין שעה ששית מד"ס – ראה לקמן סימן תלג ס"ל.

[18] כפי שיבאר לקמן.

[19] דברים טז, ג.

[20] הנזכר בפסוק שלפניו: "וזבחת פסח".

[21] שמות יג, ג (על יום יציאת מצרים).

 [22]ראה תוס' פסחים כח, ב ד"ה וחד.

[23] כיון שבשניהם נאסרה אכילת החמץ.

[24] שם כא, ב כחזקיה. הלימוד מזה שאנו קוראים: "לא יֵאָכֵל", שלא יגיע לשום אפשרות של אכילה.

[25] שאין בו איסור אכילה.

[26] כגון למכור החמץ ולהנות מדמי המכירה, גם זה אסור.

[27] ומשום כך גם הנאה שאינה באה לידי אכילה אסורה.

[28] כיון שבדמים שהרויח ממכירת החמץ הוא יכול לקנות מאכל, הרי שהנאה מביאה לידי אכילה. וראה לקמן סי' תלה קו"א סק"ב "שאם עבר ומכר [חמץ] – מותר להנות מדמיו מן התורה". ע"ש.

[29] אלא שהכתוב עשאו כשלו שיהא שמו נקרא עליו, שיעבור עליו ב"בל יראה" וב"בל ימצא" (לקמן סי' תלד ס"ז), אם לא הוציאו מרשותו קודם שהגיע זמן הביעור, ולא ביערו מן העולם  לאחר שהגיע זמן הביעור (לקמן סי' תמח ס"ח).

וראה לקמן סי' תלה קו"א סק"ב שאין הכוונה שכל דבר האסור בהנאה הוא הפקר גמור, שאם היה הפקר גמור לא היה הכתוב עושהו כאילו הוא שלו, אלא כיון "שאינו הפקר, אלא שאין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו להנות ממנו, ולכך אינו יכול להפקירו, עשאו הכתוב כאילו הוא שלו לגמרי". סימן תמח ס"ח. שו"ת סוף סימן יד.

[30] וגם אם הפקירו אינו יוצא מרשותו, ועובר עליו בבל יראה כאילו הוא שלו (שו"ת סי' יד בסופו), ואף כשמוציאו מרשותו הרי הוא כאילו מונח ברשותו ממש, ואין לו תקנה אלא שיבערנו מן העולם לגמרי (לקמן סי' תמו ס"ג). וכן אינו יכול למכרו או ליתנו במתנה לגוי, כדלקמן סימן תמג ס"ג.

[31] לפני חצות, ומדרבנן לפני שעה שישית, כדלקמן סי' תמג.

[32] בכפל לשון זה (וכ"ה בכל מקום שמזכיר ביטול) מבהיר אדה"ז שהביטול ענינו הפקר (וכדלקמן סי' תלד ס"ז), משום שזה שביטול מועיל אינו מצד מצות "תשביתו" (כרש"י), אלא מצד הלימוד "ולא יראה לך" (וכתוס'), וכפי שמסיים.

[33] משא"כ מדרבנן, כדלקמן ס"ג.

[34] וכיון שאינו עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא, אינו חייב על חמץ זה במצות "תשביתו", כלומר לבערו מן העולם, שכן תכלית מצות "תשביתו" הוא שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא בפסח, כדלקמן סי' תמו ס"ב. וראה גם לקמן סי' תלג סי"ב: "כבר נתבאר בסימן תל"א שמן התורה כשמבטל החמץ ומפקירו קודם זמן איסורו דיו, ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו – חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו מן התורה כשיגיע זמן איסורו ולבערו מן העולם לגמרי".

[35] שמות יג, ז.

[36] כגון חמצו של נכרי (ראה לקמן סי' תמ סעי' ב-ג).

[37] שהרי ההפקר אינו שלו. וראה לקמן סי' תלד שלענין זה "אין צריך להפקירו בלשון הפקר גמור, אלא כשהוא מסיח דעתו ומבטל בלבו ומחשבו כעפר – דיו בכך להפקיע שמו מעליו שלא יהא נקרא שלו, ולא יעבור עליו כלום".

[38] משנה ריש פסחים.

[39] סעי' יב-יג.

[40] והטעם שלא די בבדיקה וצריך גם ביטול – יתבאר לקמן סימן תלד ס"ו.

[41] כלומר, להוציאו מרשותו.

[42] דהיינו, שימכרנו לגוי או יניחנו ברשות הרבים ויפקירנו (לקמן סי' תמה ס"א), ולמעשה המנהג לשורפו (שם סוס"ז).

[43] כדלקמן סי' תלד ס"ז.

[44] אם הוא נשאר עדיין מונח ברשותו.

[45] סעיף א.

[46] ראה לקמן סימן תלג סעי' יט, שעיקר הטעם הוא טעם זה. ומאידך ראה לקמן סימן תלה ס"ד וסימן תמב סעי' ז, יג, כ שכשיש רק טעם זה – אין צריך לברך על ביעורו (נתבאר לקמן סימן תמו קו"א ס"ק א), וכשעבר עליו הפסח – אין קונסים אותו לאסרו באכילה והנאה (נתבאר לקמן סימן תמב קו"א ס"ק ט), ולקמן סימן תמז ס"א (הטעם שכאן חששו יותר משאר איסורים). וראה לקמן סימן תמב קו"א ס"ק יב אם טעם זה הוא לדברי הכל. וראה לקמן סימן תמ ס"ד, שטעם זה שייך גם כשהחמץ הוא של נכרי, ולקמן שם קו"א ס"ק יא בהגהה כתב שעכ"פ בשל נכרי מועלת מחיצה שיזכור.

[47] כדי שלא ימצא חמץ בפסח ויבוא לאכלו. יש לציין שבטעם הראשון לא כתב פרט זה (של בדיקת החמץ), ונראה משום ששם עיקר החשש הוא שלא יבטל את החמץ שלפניו בלב שלם, משא"כ חמץ שאינו ידוע לו לכאורה יכול הוא לבטל בלב שלם.

[48] מן התורה שזהו בחצות היום, ולא לפני זמן איסור אכילה מדרבנן, דהיינו לפני שעה חמישית, שאז הרי זה גזרה לגזרה.

[49] משמע ששעה אחת די בה לבדיקת חמץ.

[50] סעי' א, ג-ז.

[51] רב נחמן בר יצחק שם.

[52] לפני שקיעת השמש.

[53] ראה גם לקמן סי' תלג סעי' א, יט.

[54] כדלקמן סימן תלג ס"ח.

[55] צפניה א, יב.

[56] שם דף ד, א.

[57] ראה לקמן סי' תלג ס"ו: "שאין הבהקת הנר ביום אפילו בחדר אפל דומה להבהקתו בלילה".

[58] כלומר, יש כאן שילוב של שני טעמים יחד בטעם תקנת בדיקת חמץ בלילה, ומשום כך גם אכסדרה ושאר מקומות שנכנסת בהם אור השמש צריכים לבדוק בלילה, ואם ירצה לבודקם ביום – "אינו רשאי, שמבטל הוא תקנת חכמים שתקנו לבדוק בלילה בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם", כדלקמן סי' תלג ס"ה.

[59] כן הוגה בלוח התיקון שבדפוס זיטאמיר תר"ז ובקונטרס השלחן.

[60] כלומר, זהו שיעור הזמן שעל האדם להתחיל לבדוק בצאת הכוכבים, כל עוד שיש קצת אור יום, ואם איחר זמן זה, הרי הוא עובר על תקנת חכמים.

[61] בכת"י: אפילו סעודה קטנה (אבל טעימה בעלמא שרי, כמ"ש בסימן רל"ב). וכ"כ לקמן סימן תע ס"ז גבי מי שקשה להם לבדוק כשהם בתענית: "יכולים לטעום מעט, שלא אסרו אלא סעודה". 

[62] ההוכחות לזה, דהיינו אפילו לימוד שיש לו קצבה (דלא כח"י ס"ק ח) – ראה קו"א (ד"ה ומהאי טעמא).

[63] כלומר, עד לאחר הזמן שלא יהיה "אור היום קצת", אלא יהיה חושך מוחלט. בכת"י: ויעבור על תקנת חכמים.

[64] סימנים אלו בשוע"ר לא הגיעו לידינו, וראה שו"ע סימן רלב ס"ב.

[65] וראה לקמן סימן תלה ס"ב, שכ"ה גם אם לא בדק עד תוך הפסח.