[1] משא"כ פסח דורות, כלקמן בהערה הבאה.

[2] י' בניסן. אומר זה לשם פסח (רש"י פסחים צו, א). והוצרכו ארבעה לביקור מומים, ואילו בפסח דורות יוכל לבקר שנים ושלשה טלאים מבעשור, ובשעת שחיטה יקח אחד מהן (רש"י שם), או שבכלל לא צריך ביקור מומין, כיון שהוא קרבן יחיד (רשב"א מנחות מט, ב. ויש מפרשים כן גם בדעת הרמב"ם שלא הזכיר ביקור מומין גבי פסח דורות).

[3] שמות יב, ג.

[4] ברייתא שבת פז, ב.

[5] סעיף א.

[6] שמות יב, כז.

[7] ואת בכורי ישראל יציל (ע"פ שמות שם).

[8] הבכורים הרגו הרבה מהמצרים. במדרש: "ששים רבוא הרגו הבכורות באבותיהם".

[9] תהלים קלו, י. מדרש שוחר טוב פקל"ו. תוס' פ"ט דשבת דף פז ע"ב ד"ה ואותו.

[10] "למכה בכורי מצרים" אין כתיב כאן, אלא "למכה מצרים בבכוריהם" (מדרש שם).

[11] כי אז היה הנס בפעם הראשונה.

[12] בעל הלכות גדולות סי' יח. ומזה מובן שקביעת התענית קדמה לקביעת זכר לנס הגדול שקרה בי' בניסן (אף שהנס קרה שלושים ותשע שנה לפני פטירת מרים).

[13] סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"ב.

[14]  בסידור רבנו לא הובא לומר ברכי נפשי [ושיר המעלות – ראה לקמן סי' רצב ס"ו] בשבתות החורף.

וראה טעם אמירתו בלבוש סי' תרסט ס"ב: בשבת בראשית במנחה "נוהגין להתחיל לומר ברכי נפשי, והטעם שמתחילין אותו בשבת זה, משום שכל אותו המזמור מדבר בענין מעשה בראשית, לכך מתחילין אותו בשבת של פרשת בראשית, וקורין אותו משם ואילך בכל השבתות במנחה, כדי לזכור עניין מעשה בראשית באפוקי יומא דשבת שהוא זכר למעשה בראשית. ונראה לי שמה שקורין הט"ו שיר המעלות עמו, הוא גם כן מהאי טעמא, שהרי אמרם דוד כשכרה השיתין וקפו תהומות ובעי למשטפי עלמא לחזור אותו לתוהו ובוהו ח"ו כדאיתא במדרש [ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב], וע"י אלו הט"ו שיר המעלות חזר התהום לאחוריו ונעשה קיום למעשה בראשית, לכך אומרים אותו גם כן עם מזמור של ברכי נפשי .. עד שבת הגדול".

[15] הרמ"א כתב "ההגדה" ואדה"ז דייק לכתוב "עבדים היינו" (כלומר, חלק מההגדה), לומר שאין זו בגדר מצות הגדה ממש, אלא לזכרון הנס בלבד. ובזה מתורצת קושיית הגר"א שכתב שאין לומר ההגדה בשבת הגדול, משום שנאמר (מכילתא פרשת בא): "יכול מר"ח כו'", אלא בליל פסח בלבד "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".

[16] עד "לכפר על כל עוונותינו" (רמ"א).

[17] של יציאת מצרים.

[18] כי היה ניתן לומר שהרי אומרים אותו עוד מעט בלילה, ומה ענין לאמרו במנחה סמוך לליל הסדר, ולכן הוצרך לומר שאומרים אותו בכל זאת, ודייק לכתוב שוב "עבדים היינו", לומר שאין זה אמירת ההגדה ממש אלא חלק ממנה "עבדים היינו", וכל זה לזכרון הנס בלבד, וכדלעיל.

[19] ג, ד.

[20] שם ג, י.

[21] בפסוק: "את כל המעשר".

[22] למקום שאוצרים בו תרומות ומעשרות, ומשם מחלקים לכהנים וללויים העובדים במקדש, כאמור בנחמיה י, לט: "אל הלשכות לבית האוצר".

[23] "ויהי טרף בביתי", כלומר למאכל הכהנים והלויים העובדים בבית ה'.

[24] רש"י סנהדין יא, ב ד"ה דזמן. תוס' ר"ה ד, א ד"ה ומעשרות.

[25] ראה דברים כו, יב. מעשר שני פ"ה מ"ו.

[26] מה שנקט רק "בית הלוי", אף שהלויים קבלו רק המעשרות, אבל התרומות קבלו הכהנים, ומעשר עני קבלו העניים (ראה רמב"ם הל' מע"ש פי"א ה"ח), אולי יש לומר משום שבפסוק מפורש "הביאו .. המעשרות", והכוונה בעיקר למעשר ראשון שנוהגת כל השלוש שנים (משא"כ מעשר עני). או משום שבפרשת "כי תכלה לעשר" (דברים כו, יב) מפורש תחילה "ונתתה ללוי". גם יש לומר שמדבר בזמן הזה שאי אפשר לתת לכהן תרומה גדולה, מפני שכולנו טמאי מתים (ראה לקמן סי' תנז ס"כ). 

[27] רמב"ם הל' מעשר שני פי"א ה"ב.

[28] סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם סעיף קמד שהביא את דעת הרמב"ם בסתם.

[29] לקרוא ההפטרה "וערבה" בבשבת שחל בע"פ.

[30] הסוברת שזמן הביעור הוא בערב יו"ט הראשון.