הלכות פסח

סימן תכט

תכט. מִנְהַג יְמֵי נִיסָן וּבוֹ י"ט סְעִיפִים

א חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים תִּקְּנוּ[1] בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, שֶׁיַּתְחִילוּ הַדַּרְשָׁנִים לִדְרֹשׁ[2] בָּרַבִּים הִלְכוֹת הָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי הָרֶגֶל[3], דְּהַיְנוּ שֶׁמִּפּוּרִים וָאֵילָךְ[4] יִדְרְשׁוּ הִלְכוֹת פֶּסַח[5], וּמֵחֲמִשָּׁה בְּאִיָּר וָאֵילָךְ יִדְרְשׁוּ הִלְכוֹת עֲצֶרֶת[6], וּמִי"ד בֶּאֱלוּל וָאֵילָךְ יִדְרְשׁוּ הִלְכוֹת הֶחָג[7], לְפִי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל[8] חַיָּב לְהָבִיא בָּרֶגֶל ג' קָרְבָּנוֹת[9], עוֹלַת רְאִיָּה[10] וְשַׁלְמֵי חֲגִיגָה[11] וְשַׁלְמֵי שִׂמְחָה[12], וְכָל קָרְבָּן צָרִיךְ לִהְיוֹת נָקִי מִכָּל מוּם וּמִשְּׁאָר דְּבָרִים הַפּוֹסְלִים אֶת הַקָּרְבָּן, לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ חֲכָמִים לִדְרֹשׁ הִלְכוֹת הָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם לְפָנָיו, כְּדֵי לְהַזְכִּיר הָעָם אֶת הָרֶגֶל, שֶׁלֹּא יִשְׁכְּחוּ לְהָכִין בְּהֵמוֹת הַכְּשֵׁרִים לְקָרְבָּן, וְיִהְיֶה לָהֶם שָׁהוּת כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם[13].

ב וְתַקָּנָה זוֹ לֹא נִתְבַּטְּלָה מִיִּשְׂרָאֵל אַף לְאַחַר שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ[14], שֶׁכָּל חָכָם הָיָה שׁוֹנֶה לְתַלְמִידָיו הִלְכוֹת הָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם לְפָנָיו, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ בְּקִיאִים בְּהִלְכוֹתָיו[15] וְיֵדְעוּ הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן, וְלַהֲמוֹן עַם[16] הָיוּ דּוֹרְשִׁים הִלְכוֹת הָרֶגֶל בְּשַׁבַּת שֶׁלְּפָנָיו, שֶׁבְּשַׁבָּת זוֹ הָיוּ מִתְקַבְּצִין כָּל הָעָם מִכָּל הַכְּפָרִים לִשְׁמֹעַ הִלְכוֹת הָרֶגֶל מִפִּי הֶחָכָם[17].

לְפִיכָךְ, נָהֲגוּ בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהֶחָכָם דּוֹרֵשׁ הִלְכוֹת פֶּסַח בַּשַּׁבָּת שֶׁלְּפָנָיו אִם אֵינוֹ עֶרֶב פֶּסַח[18], וְהִלְכוֹת הֶחָג דּוֹרֵשׁ בְּשַׁבַּת שׁוּבָה[19] (אֲבָל עֲצֶרֶת אֵין בּוֹ הֲלָכוֹת מְיֻחָדוֹת, שֶׁכָּל אִסּוּר וְהֶתֵּר הַנּוֹהֲגִין בּוֹ[20] נוֹהֲגִין גַּם כֵּן בְּפֶסַח וְסֻכּוֹת[21]).

וְהָעִקָּר לִדְרֹשׁ וּלְהוֹרוֹת לָהֶם דַּרְכֵי ה'[22] וּלְלַמֵּד לָהֶם הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן, וְלֹא כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִין עַכְשָׁו[23].

ג וּבַדּוֹרוֹת הַלָּלוּ שֶׁאֵין הֶחָכָם שׁוֹנֶה לְתַלְמִידָיו הֲלָכוֹת (לְפִי שֶׁהַכֹּל כָּתוּב בַּסֵּפֶר[24]) – מִצְוָה עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁיִּלְמֹד הִלְכוֹת הָרֶגֶל קֹדֶם הָרֶגֶל עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בָּהֶם וְיֵדַע הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה[25].

ד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל[26] שֶׁיִּהְיֶה כָּל חֲכַם הָעִיר דּוֹרֵשׁ לִבְנֵי עִירוֹ בְּכָל רֶגֶל בְּעִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם נֵס הַנַּעֲשָׂה בּוֹ בַּיּוֹם, כְּגוֹן בְּפֶסַח בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, וּבַעֲצֶרֶת בְּמַתַּן תּוֹרָה[27], וּבֶחָג בְּהֶקֵּף עַנְנֵי כָּבוֹד[28].

וְגַם כֵּן יִדְרֹשׁ לָעָם בְּכָל רֶגֶל הֲלָכוֹת הַצְּרִיכוֹת לְבוֹ בַּיּוֹם[29], שֶׁיּוֹדִיעַ לָהֶם הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר בּוֹ בַּיּוֹם[30], הִלְכוֹת פֶּסַח בְּפֶסַח, וְהִלְכוֹת עֲצֶרֶת בַּעֲצֶרֶת, וְהִלְכוֹת חַג בֶּחָג, אַף עַל פִּי שֶׁדָּרַשׁ לָהֶם הִלְכוֹת הָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם לְפָנָיו[31].

וְעַכְשָׁו אֵין נוֹהֲגִין לִדְרֹשׁ הֲלָכוֹת בַּחַג עַצְמוֹ[32] (לְפִי שֶׁהַכֹּל כָּתוּב בַּסֵּפֶר[33]), אֶלָּא דּוֹרְשִׁין בְּאַגָּדָה מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקכ"ט[34].

ה מִנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל קָהָל וְקָהָל מְשִׂימִים מַס עַל בְּנֵי עִירָן לְצֹרֶךְ חִטִּים לְפֶסַח לִקְנוֹתָם וּלְחַלְּקָם לַעֲנִיֵּי עִירָן.

וְכָל מִי שֶׁדָּר בָּעִיר י"ב חֹדֶשׁ – נַעֲשָׂה כִּבְנֵי הָעִיר, וְחַיָּב לִתֵּן מַס עִמָּהֶם לָזֶה. וַאֲפִלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַפְּטוּרִין מִמַּס נוֹתְנִין חֶלְקָם, לְפִי שֶׁצְּדָקָה הִיא זוֹ[35]. וְכָל עָנִי הַדָּר בָּעִיר י"ב חֹדֶשׁ – נַעֲשָׂה כַּעֲנִיֵּי הָעִיר, וְחַיָּבִין בְּנֵי הָעִיר לִתֵּן לוֹ חִטִּים לְפֶסַח.

וְעַכְשָׁו מֵרֹב הַגָּלוּת נָהֲגוּ הָעָם דִּין שְׁלֹשִׁים יוֹם, שֶׁכָּל מִי שֶׁדָּר בָּעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם – נַעֲשָׂה כִּבְנֵי הָעִיר, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן עִמָּהֶם לְצֹרֶךְ חִטִּים לְפֶסַח. וְכֵן כָּל עָנִי הַדָּר בָּעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם – נַעֲשָׂה כַּעֲנִיֵּי הָעִיר, וְחַיָּבִים בְּנֵי הָעִיר לִתֵּן לוֹ חִטִּים לְפֶסַח.

ו וְכָל זֶה שֶׁבָּא לָעִיר לָגוּר שָׁם וְאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּקֵּעַ שָׁם[36], אֲבָל מִי שֶׁבָּא לָעִיר לְהִשְׁתַּקֵּעַ שָׁם – נַעֲשָׂה כִּבְנֵי הָעִיר מִיָּד, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן עִמָּהֶם לְצֹרֶךְ חִטִּים לְפֶסַח. וְכֵן עָנִי שֶׁבָּא לָעִיר כְּדֵי לְהִשְׁתַּקֵּעַ שָׁם – נַעֲשָׂה כַּעֲנִיֵּי הָעִיר, וְחַיָּבִים לִתֵּן לוֹ חִטִּים לְפֶסַח.

ז וְעָנִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְהִשְׁתַּקֵּעַ בָּעִיר וְלֹא שָׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּנֵי הָעִיר חַיָּבִים לִתֵּן לוֹ חִטִּים, מִכָּל מָקוֹם חַיָּבִים לִתֵּן לוֹ מַצָּה בְּפֶסַח כְּדֶרֶךְ שֶׁחַיָּבִים לִתֵּן לוֹ פַּת בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה[37], מָזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכָל יוֹם וְיוֹם מִימוֹת הַחֹל שֶׁהוּא שׁוֹהֶה בָּעִיר, וּבְשַׁבָּת מָזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רנ"ו[38] עַיֵּן שָׁם.

ח נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁבְּכָל חֹדֶשׁ נִיסָן אֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן, וְלֹא "וְהוּא רַחוּם" בְּב' וְה', וְלֹא "יְהִי רָצוֹן" שֶׁאַחַר קְרִיאַת הַתּוֹרָה[39], וְלֹא צו"צ[40] שֶׁבְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת[41]. וְאֵין מַזְכִּירִין נְשָׁמוֹת כְּלָל[42] (וְהוּא הַדִּין שֶׁאֵין אוֹמְרִים "אָב הָרַחֲמִים"[43]), חוּץ מִבַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל פֶּסַח[44].

וְאֵין אוֹמְרִים צִדּוּק הַדִּין[45] וְקַדִּישׁ שֶׁלְּאַחֲרָיו, אֲפִלּוּ הָיָה הַמֵּת תַּלְמִיד חָכָם מֻפְלָג וּגְדוֹל הַדּוֹר, אֶלָּא דּוֹרְשִׁין עָלָיו וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ אַחַר הַדְּרָשָׁה[46] אִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם אֲפִלּוּ אֵינוֹ מֻפְלָג. אֲבָל אִם אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם – אֵין דּוֹרְשִׁין עָלָיו וְאֵין מַסְפִּידִין עָלָיו, שֶׁאֵין מַסְפִּידִין בְּכָל הַחֹדֶשׁ אֶלָּא לְחָכָם בְּפָנָיו, דְּהַיְנוּ בְּעוֹד שֶׁלֹּא נִקְבַּר[47].

ט וְאֵין מִתְעַנִּין בְּכָל חֹדֶשׁ נִיסָן אֲפִלּוּ תַּעֲנִית יָחִיד. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בְּכָל הַחֹדֶשׁ[48].

וְכָל דְּבָרִים אֵלּוּ אֵינָם מֵעִקַּר הַדִּין, אֶלָּא הֵם מִנְהָג שֶׁנָּהֲגוּ בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים, וְסָמְכוּ עַל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים[49] שֶׁבְּא' בְּנִיסָן הִתְחִילוּ הַנְּשִׂיאִים לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ[50], "נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם"[51] עַד י"ג בְּנִיסָן, וְכָל נָשִׂיא בְּיוֹם שֶׁהִקְרִיב קָרְבָּנוֹ הָיָה יוֹם טוֹב שֶׁלּוֹ, וְעֶרֶב פֶּסַח הוּא יוֹם טוֹב לְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִין הַפֶּסַח[52], וְאֵין כָּאן פָּנוּי אֶלָּא יוֹם י"ג שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ יוֹם טוֹב[53], וְאַחַר כָּךְ ח' יְמֵי הַפֶּסַח הֵן יָמִים טוֹבִים, אִם כֵּן יָצָא רֹב הַחֹדֶשׁ בִּקְדֻשָּׁה, לְפִיכָךְ נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ כְּעֵין יוֹם טוֹב.

וְאֵין מִתְעַנִּין אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר[54]. וַאֲפִלּוּ תַּעֲנִית יוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ[55] (שֶׁקּוֹרִין יָארְ-צַייט[56]) – אֵין מִתְעַנִּין בְּכָל הַחֹדֶשׁ.

אֲבָל הֶחָתָן וְהַכַּלָּה בְּיוֹם חֻפָּתָם נוֹהֲגִין לְהִתְעַנּוֹת אֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן[57], מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקע"ג[58].

י וּלְפִי שֶׁאִסּוּר הַתַּעֲנִית בְּכָל חֹדֶשׁ זֶה, חוּץ מִשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, אֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג, לְפִיכָךְ הַמִּתְעַנֶּה בּוֹ תַּעֲנִית חֲלוֹם (שֶׁאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב מֻתָּר לְהִתְעַנּוֹת תַּעֲנִית חֲלוֹם[59], כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רפ"ח[60]) – אֵין צָרִיךְ לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית בְּחֹדֶשׁ אִיָּר כְּדֵי שֶׁיְּכֻפַּר לוֹ עַל מַה שֶּׁחָטָא שֶׁהִתְעַנָּה בְּחֹדֶשׁ נִיסָן עַל חֲלוֹמוֹ[61], כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת מִי שֶׁמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִית חֲלוֹם בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב[62] וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁהוּא צָרִיךְ לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית עַל תַּעֲנִיתוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תי"ח[63].

יא מִי שֶׁהִתְעַנָּה תַּעֲנִית חֲלוֹם בְּשַׁבָּת שֶׁבְּחֹדֶשׁ נִיסָן – מֻתָּר לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר בְּיוֹם רִאשׁוֹן[64] עַל מַה שֶּׁהִתְעַנָּה בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁאִסּוּר הַתַּעֲנִית זֶה אֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג.

וַאֲפִלּוּ אִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת וּבְשַׁבָּת שֶׁלְּפָנָיו הִתְעַנָּה תַּעֲנִית חֲלוֹם – מֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן עַל מַה שֶּׁהִתְעַנָּה בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רפ"ח[65], עַיֵּן שָׁם הַטַּעַם[66].

יב בְּכָל הַחֹדֶשׁ, אַף שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן – אוֹמְרִים: "לַמְנַצֵּחַ יַעַנְךָ וְגוֹ'"[67], וּבְשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי אוֹמְרִים[68]: "אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם"[69].

אֲבָל בְּעֶרֶב פֶּסַח אֵין אוֹמְרִים "לַמְנַצֵּחַ" וְ"אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם"[70], וְאֵין עֶרֶב פֶּסַח דּוֹמֶה לִשְׁאָר עֶרֶב יוֹם טוֹב, כִּי הוּא עַצְמוֹ יוֹם טוֹב, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תס"ח[71].

יג בְּעֶרֶב פֶּסַח וְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אֵין אוֹמְרִים "מִזְמוֹר לְתוֹדָה"[72], מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ"א[73], עַיֵּן שָׁם.

יד לִתֵּן חֵרֶם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לְאֵיזֶה צֹרֶךְ גָּדוֹל מֻתָּר בְּכָל חֹדֶשׁ נִיסָן, אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר בְּתִשְׁרֵי, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תר"ב[74].

טו נוֹהֲגִין מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ לִקְרוֹת פָּרָשַׁת הַנָּשִׂיא שֶׁהִקְרִיב בּוֹ בַּיּוֹם, וּבְיוֹם י"ג פָּרָשַׁת "בְּהַעֲלֹתְךָ" עַד "כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה"[75], שֶׁהוּא נֶגֶד שֵׁבֶט לֵוִי[76].

טז בְּעֶרֶב פֶּסַח שַׁחֲרִית מַשְׁכִּימִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת[77], כְּדֵי שֶׁיִּגְמֹר סְעוּדָתוֹ קֹדֶם שָׁעָה ד'[78], עַיֵּן סִימָן תמ"ג[79].

יז כָּל הָעוֹשֶׂה אִסּוּר (פֵּרוּשׁ אֲגֻדָּה[80]) לֶחָג בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּרְבֶּה קְצָת בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחַר הֶחָג וְעוֹשֵׂהוּ טָפֵל[81] לֶחָג – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר[82] "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים (וּפֵרוּשׁוֹ: בְּהֵמוֹת עָבוֹת וּשְׁמֵנוֹת[83]) עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ"[84]. לְפִיכָךְ, נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְהַרְבּוֹת קְצָת בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחַר הֶחָג בְּכָל שָׁלֹשׁ רְגָלִים.

וְאֵין מִתְעַנִּין אֲפִלּוּ חָתָן וְכַלָּה בְּיוֹם חֻפָּתָם, וְלֹא תַּעֲנִית יוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ[85], כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקס"ח[86] ותקע"ג[87]. וְאִסּוּר זֶה אֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג, אֲבָל מֵעִקַּר הַדִּין אֵין אִסּוּר כְּלָל לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ, אֶלָּא שֶׁהַמּוֹנֵעַ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר[88].

יח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחַר הַפֶּסַח וְשֶׁלְּאַחַר הַסֻּכּוֹת, אֲבָל בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחַר חַג הַשָּׁבוּעוֹת – מִן הַדִּין אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תצ"ד[89].

יט יֵשׁ מִגְּדוֹלֵי הַמּוֹרִים[90] שֶׁהָיָה מַנְהִיג לִבְנֵי דּוֹרוֹ שֶׁיִּהְיוּ מַפְרִישִׁין מְעַט קֶמַח מִן הַקֶּמַח שֶׁנִּטְחַן לְפֶסַח וְיַעֲשׂוּ מִמֶּנּוּ פַּת אוֹ תַּבְשִׁיל וְיֹאכְלוּהוּ קֹדֶם הַפֶּסַח. וְטוֹב לִתֵּן לַעֲנִיִּים שֶׁיֹּאכְלוּהוּ קֹדֶם הַפֶּסַח[91]. וְטַעַם מִנְהָג זֶה הוּא, כְּדֵי שֶׁאַף אִם יֵשׁ חֲשַׁשׁ חָמֵץ מַשֶּׁהוּ בְּתוֹךְ הַקֶּמַח הַזֶּה – נוּכַל לִתְלוֹת וְלוֹמַר שֶׁאוֹתוֹ הַחֲשַׁשׁ חָמֵץ הָיָה כֻּלּוֹ בְּתוֹךְ הַמִּקְצָת שֶׁנֶּאֱכַל כְּבָר קֹדֶם הַפֶּסַח (כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תנ"ג[92] וְתס"ו[93]).

וּמִכָּל מָקוֹם, מִנְהָג זֶה אֵינוֹ אֶלָּא חֻמְרָא בְּעָלְמָא, שֶׁמֵּעִקַּר הַדִּין אֵין אָנוּ מַחֲזִיקִין רֵעוּתָא[94] לָחֹשׁ שֶׁמָּא יֵשׁ בַּקֶּמַח חֲשַׁשׁ חִמּוּץ מַשֶּׁהוּ.

 

[1] ברייתא פסחים דף ו, סע"א. ראה בגמרא שם ע"ב שלומדים זאת מזה שמשה דרש בפסח ראשון על פסח שני, אבל אין זו תקנת משה, כי אז היה לו לרבנו לכתוב "משה רבנו תיקן להם לישראל", על דרך שכתב לקמן סעיף ה. אלא הכוונה לחכמים שבזמן בית שני שהם תקנו כך לכלל הצבור על סמך זה שמשה רבנו נהג כן.

[2] בגמרא ובפוסקים הלשון הוא "שואלין ודורשין", וכן כתב רבנו עצמו לקמן סי' תלו ס"א, וכאן השמיט "שואלין", כיון שרצה להבהיר שהחיוב על הדרשנים לדרוש גם אם לא שאלו אותם.

[3] ראה לקמן סי' תלו ששלושי

[4] כולל יום הפורים עצמו.

[5] כיון שחודש אדר הוא כ"ט יום, הקדימו לדרוש מי"ד אדר. וראה לקמן סי' תלו ס"א שמטעם זה חלה עליו חובת בדיקת חמץ אם הוא יוצא מביתו שלושים לפני הפסח.

[6] שבועות נקרא עצרת בלשון חכמים (לקמן סי' תצד ס"א). כיון שחודש אייר הוא כ"ט יום, הקדימו לדרוש מה' באייר.

[7] סוכות. כיון שחודש אלול הוא כ"ט יום, הקדימו לדרוש מי"ד באלול.

[8] פירוש שיש לו שם קרקע, כמ"ש בפ"ק דפסחים דף ח' ע"ב (הגהת מהרי"ל). כלומר לא די לגור בארץ, צריך שיהיה גם הקרקע שלו. וצ"ע שרבנו לא כתב זאת להדיא, ואדרבא מהלשון "שכל אחד ואחד הדר בארץ ישראל", משמע כל מי שדר בה, ולאו דוקא מי שיש לו קרקע. וצ"ע.

[9] וראה לקמן סימן תסח ס"א שכן הוא גם לענין קרבן פסח.

[10] מי שהיה מראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של החג – היה צריך להביא עמו קרבן עולה, בין מן העוף בין מן הבהמה (רמב"ם הל' חגיגה רפ"א). וראה לקמן סי' תצט סי"ט.

[11] בנוסף לעולת ראיה היה עליו להביא קרבן שלמים, ואין השלמים באים אלא מן הבהמה (רמב"ם שם). וראה לקמן סי' תעג סמ"ט.

[12] השמחה האמורה ברגלים היא, שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, והם שלמי שמחת חגיגה (רמב"ם שם). וראה לקמן שם. סי' תקכט ס"ז.

[13] כלומר, הדרשנים היו דורשים ברבים בהלכות החג עצמו, ולאו דוקא בהלכות הקרבנות של החג, אלא שזה שהקדימו לדרוש זמן רב לפני החג, הוא משום שמטרת הדרשה היתה גם כדי להזכיר לעם שיכינו בהמות כשרות לקרבן, והכנת הבהמות שתהיינה כשרות להקרבה דורשת זמן רב.

[14] ולא היה צריך להזכיר העם להכין הקרבנות שלושים יום לפני החג.

[15] ולשם כך זקוקים גם כיום שלושים יום.

[16] שדי להם בלימוד כללי של הלכות החג.

[17] וחוזרים לבתיהם ליו"ט (כת"י).

[18] שאז דורשים בשבת שלפני ערב פסח.

[19] כי לפעמים אין שבת מפסיקה בין יוה"כ לסוכות, וגם כשמפסיק אין די זמן בין שבת לחג. ונראה שזהו גם מצד שבת שובה עצמה כדי להרבות זכויות לקראת יוה"כ.

[20] מצד הלכות יו"ט.

[21] והרי כבר דרש להם הלכות יו"ט בפסח וסוכות.

[22] הלכות התורה.

[23] שהדורש מתכוין להראות עצמו שהוא חכם ויודע לדרוש פסוק או מאמר בכמה פנים (ב"ח סי' רצ). וראה גם לעיל סי' רצ ס"ג. הל' ת"ת פ"ד ה"ד.

[24]  ויכולים ללמוד כל אחד לעצמו.

[25] כאן לא נקט "שלושים יום קודם הרגל", ונראה משום שהדבר תלוי בכל תלמיד ותלמיד לפי כישוריו והבנתו, יש שדי להם פחות משלושים יום, ויש שזקוקים יותר משלושים יום.

[26] סוף מגילה לב, א.

[27] וכן כתב לקמן בסי' תקכט קו"א סק"א. אבל ראה לקמן סי' תצד ס"א ששבועות ויום מתן תורה חלים באותו יום (ו' בסיון) רק לפי הקביעות שלנו שניסן תמיד מלא ואייר תמיד חסר, משא"כ כשקדשו ע"פ הראיה חג השבועות היה חל לפעמים בה' בסיון ולפעמים בז' בסיון, ואם כן כשמשה תיקן להם לישראל לדרוש מענינו של יום, עדיין לא הוקבע יום מתן תורה כענינו של חג השבועות. יש לומר שכיון שבפועל בו' בסיון ניתנה תורה, ובזמנינו תמיד חל חג השבועות בו' בסיון, הרי זהו ענינו של אותו יום.

[ויש להוסיף: אמנם על פי הלכה מתן תורה אינה מענינו של חג השבועות, אבל על פי אגדה יש קשר בין מתן תורה לחג השבועות, והוא ענינו הפנימי של החג, והרי מהות התקנה היתה שידרשו מענינו של יום על פי אגדה]. 

[28] שהקיפם בהם לצל לבל יכה בהם שרב ושמש (לקמן סי' תרכה).

[29] גם זו מתקמת משה רבנו.

[30] ראה לקמן סימן תקכט קו"א סק"א, שקודם סעודה היו דורשין בהלכות החג ואחר הסעודה באגדה מעניינו של יום.

[31] כדלעיל ס"א. שאז דרש להם כל הלכות הרגל, ואילו עתה דורש להם רק האסור והמותר בו ביום.

[32] כשם שלא נוהגים לדרוש לתלמידים שלושים יום לפני החג.

[33] הערת מהרי"ל: "אין טעם זה מספיק להמון עם שאין יודעים ספר, וצ"ע". ויש לומר שטעם זה הוא אכן רק לבני תורה, והיינו לתלמידים שלומדים ע"י רבם, אבל לפי הנהוג עכשיו שהרב דורש להמון העם בשבת שלפני הרגל כאמור לעיל ס"ג, הרי כשם שיוצא בזה י"ח הדרשה שלושים יום לפני החג, כך יוצא בזה י"ח הדרשה בחג עצמו.

[34] סעיף י שאחר סעודת הבוקר "הולכים לבתי מדרשות וקורין בנביאים, ודורשין באגדה עד אחר חצות היום, כדי לקיים חציו לה'".

[35] שחייבים בה גם ת"ח, ראה הל' ת"ת פ"א ה"ג.

[36] לגור שם בקביעות.

[37] ההבדל בין חיטים למצה הוא, שבחיטים הוא יכול לאפות מצות הרבה, ואילו מצה נותנים לו בהגבלה לפי שיעור הסעודות.

[38] סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"א: "מעמידים גבאים שלוקחים בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל .. ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים, ונותנים ממנו לכל עני פרנסת יומו, וזהו הנקרא תמחוי". ובכת"י: "סימן רנ", ראה שם ס"ד: "אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום, מככר בפונדייון .. ואם שבת, נותנין לו מזון ג' סעודות". וראה גם לעיל סימן רמב סעי' ד-ה.

[39] מובא בסידורי נוסח אשכנז, אבל בסידורו השמיטו רבנו.

[40] ר"ת של שלושת הפסוקים: "צדקתך", "וצדקתך", "צדקתך".

[41] וראה גם לעיל סימן רצב ס"ז.

[42] לנוהגים להזכיר אחר קריאת התורה נשמת המתים (לעיל סימן רפד סי"ד).

[43] וראה לעיל שם: "כשמברכין ראש חודש אייר וסיון אומרים אב הרחמים, מפני הגזרות שאירעו בימים ההם". אך בסידורו כתב רבנו שרק כשמברכים חודש סיון אין אומרים אותו.

[44] שמזכירים בו נשמות, וגם אומרים "אב הרחמים". ומה שמזכירים נשמות ביום אחרון של פסח, משום שרוצים לפסוק צדקה מפני שקורין בו פרשת "כל הבכור" שכתובה בה "איש כמתנת ידו וגו'", וכיון שפסקו צדקה נהגו ליתן בעבור הזכרת הנשמות שיזכור אותם אלקים, ואגבן יזכור אותנו עמהם לטובה בזכותם, לכך מזכירים נשמות בכל הרגלים ביום שקורין בו "כל הבכור" (לבוש סי' תצ ס"ט). ובארץ ישראל שאין יו"ט אחרון ולא קוראים בו "כל הבכור", נהגו בכל זאת להזכיר נשמות בשביעי של פסח, בשבועות ובשמיני עצרת. 

[45] פסוקים המדברים על קבלת הדין וצידוקו.

[46] ראה לעיל סימן נד סוף ס"ד.

[47] וראה לקמן סי' תרד ס"ד שביום שבאה שמועה שמת הוא כמו בפניו.

[48] וראה לקמן סימן תל סוף ס"א. סי' תע. סימן תצב ס"ב.

[49] מסכת סופרים.

[50] וראה גם לקמן סט"ו.

[51] במדבר ז, יא. בכת"י: נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום.

[52] כדלקמן סימן תסח ס"א.

[53] וראה לקמן סט"ו שביום י"ג אומרים פרשת המנורה שהוא כנגד שבט לוי. אך אין זה עושה אותו ליו"ט, כיון שבפועל לא היתה שום הקרבה מיוחדת באותו יום . וראה שו"ת צמח צדק סימן קטז שהביא מהמהרי"ל שהוא יום אסרו חג להקרבת הנשיאים, ומשום כך הוא יו"ט, וכתב על כך שזהו "טעם נכון".

[54] שיש הנוהגים להתענות בכל ערב ר"ח, וכיון שזמנו קבוע היה ניתן לומר שצריך להתענות גם בער"ח אייר.

[55] שיש אומרים שמצוה להתענות בו, ויש לכך אסמכתא מהגמרא נדרים יב, א (ראה אנצ"ת ערך יום שמת בו אביו או אמו. וש"נ).

[56] יום השנה.

[57] אף שבר"ח אסור להתענות מן הדין (מג"א סי' תקעג סק"ב). וכל שכן בשאר ימי החודש שהתענית בו אינו אלא מנהג, אבל לא באסרו חג, כדלקמן סי"ז.

[58] סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה רמ"א שם ס"א: "אם יש לו נשואין בניסן מתענה ביום חופתו, אפילו בר"ח ניסן, מפני שהוא אחד מן הימים שמתענים בהם". וראה גם לעיל סימן רפח ס"ג: "הואיל ויש מתענים בהם בכל שנה תענית צדיקים [=מיתת נדב ואביהוא], כמ"ש בסימן תק"פ".

[59] ואם כל שכן שמותר להתענות בימי החולין של חודש ניסן.

[60] סעיף ג.

[61] כדלעיל שם.

[62] אפילו יו"ט ב' של גלויות (לעיל שם סוס"ג).

[63] סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו. וראה שו"ע שם ס"ה. וראה גם סי' רפח שם.

[64] אפילו הוא אסרו חג (לעיל שם).

[65] סעיף ג.

[66] הואיל ויש מתענים בהם בכל שנה תענית צדיקים.

[67] אבל בסידורו (לפני למנצח יענך) כתב רבנו: "מנהג ספרד שבכל יום שאין בו תחנון ונפילת אפים אין אומרים למנצח יענך".

[68] לפני הוצאת ספר תורה.

[69] ולכאורה כן משמע מסידור רבנו שכתב שלא אומרים אותו ב"ערב פסח" ומשמע שבשאר החודש אומרים. אבל נראה לומר שלאחר מכן כשכתב את מנהג ספרד בנוגע ל"למנצח יענך" שלא אומרים אותו כל חודש ניסן, הרי הוא הדין ל"אל ארך אפים". וראה שיחות קודש תשל"ה ע' 84.

[70] וכן כתב רבנו בסידורו.

[71] סעיף א.

[72] וכ"ה בסידור רבנו.

[73] סעיף א: "שאין תודה קריבה בהן .. משום חמץ שבה".

[74] סעיף ה: "שלא לעורר כחות הדין בזמן ההוא".

[75] בסידורי חב"ד (בדורות האחרונים) כתוב לומר ביום י"ג מ"זאת חנוכת המזבח" עד "כן עשה את המנורה".

[76] כדאיתא במדרש (במדבר רבה פט"ו, ו), שהיה אהרן מצטער שלא היה לו חלק בנשיאים, אמר ליה הקב"ה, לגדולה יותר אתה מוכן, היינו הדלקת הנרות (של"ה שם). וראה לעיל ס"ט שעם כל זה יום י"ג אינו יו"ט, ודלא כשל"ה שם.

[77] כלומר מתפללים תפלת שחרית מוקדם.

[78] שאז מתחיל איסור אכילת חמץ מדרבנן. וראה לקמן סימן תמד ס"ז שאם חל בשבת "יש להזהיר השליח צבור שלא להאריך בתפלה".

[79] סעיף ד (שמשערים ד' שעות אלו מנץ החמה, והשעות הן שעות זמניות בהתאם לאורך היום מהזריחה עד השקיעה).

[80] רש"י סוכה מה, ב. כלומר, מלשון איגוד וחיבור.

[81] מלשון חיבור.

 [82] תהלים קיח, כז.

[83] רש"י סוכה שם.

[84] סוכה מה, ב.

[85] וראה לעיל ס"ט שתענית זו אין מתענין בכל חודש ניסן. ואם צ"ע למה הוצרך לכתוב שוב כאן.

[86] סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה רמ"א שם ס"ט שאין מתענין תענית יום שמת בו אביו ואמו "בימים שאין בהם תחנון".

[87] סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה מ"א שם סק"א שהחתן והכלה לא מתענין באסרו חג, כיון שאסרו חג מוזכר בגמרא.

[88] בתחילת הסעיף. וראה גם לעיל ס"ט גבי חודש ניסן בכלל.

[89] סעיף יט: "במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין, לפי שהיה יום טבוח בזמן שבית המקדש קיים, דהיינו שבו ביום היו מקריבין עולות ראיה שלא היו יכולין להקריב ביום טוב עצמו .. ונעשה להם יום זה שהוא מוצאי יום טוב כמו יום טוב עצמו להאסר בו בהספד ותענית, א"כ אף עתה משחרב בית המקדש לא הותרה ההספד והתענית בו ביום, אבל במוצאי יום טוב האחרון של פסח ושל סוכות לא היה יום טבוח .. שכל עולות ראייה היו נקרבות במוצאי יום טוב הראשון שהוא חולו של מועד, לפיכך אין בהם איסור להתענות מעיקר הדין אלא מחמת מנהג בעלמא".

[90] רש"ל. הובא בשל"ה ריש מסכת פסחים.

[91] בשל"ה שם: "וראוי לאדם לקדש בקדושה זו ליתן מקמחו לעניים, שיאכלו קודם פסח, ואז הקמח של פסח יהיה ביותר מקודש".

[92] סעיף יב: "חטה אחת שנפלו עליה מים ונתבקעה ואח"כ נתייבשה ונפלה לתוך כרי גדול של חטים, אם אינו רוצה לטחנם קודם הפסח .. כיצד יעשה אם יש הפסד מרובה או שעת הדחק – יסיר חטה אחת מהכרי ויאכלנה או ישליכנה לאיבוד קודם הפסח, והשאר מותר לו אפילו לטחנם בתוך הפסח ולאכול", ע"ש.

[93] ס"י: אם נפל מים על חלק קטן מהקמח ורוצה לאפות מצות מקמח זה לפני פסח, הרי שבשעת הדחק שאינו מצוי לקנות קמח אחר או לטחון חטים אחרים, ניתן לסמוך על המקילים לעשות כן, אך "יש להחמיר ליטול מהקמח ולאכול קודם הפסח, כדי לתלות הפרורין במה שאכל", ע"ש באריכות.

[94] פגם. וראה גם לקמן סימן תלג סכ"ה (בהג"ה). סימן תנא סמ"ו וסע"ו. סימן תנג סוף סט"ו. סימן תסב ס"ט. סימן תסה ס"ו. סימן תסו ס"ו. סימן תסז סי"א וסל"ה וסמ"ח. 




הוסף תגובה