X

קיום הבטחות, לשקר מפני השלום, איסור גניבת דעת וחנופה.

1. א. אסור מן התורה לדבר אחד בלב ואחד בפה, לפיכך, בשעה שמבטיח דבר לחבירו - צריך להבטיח לו בדעת גמורה ולא שיהיה בדעתו לשנותו, שנאמר[1]: "הין צדק יהיה לך", שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק[2].
2. ב. וכן לא יחליף אדם את דבורו, אלא יש לו לקיים בפועל מה שהבטיח, שנאמר: "הין צדק יהיה לך", כלומר כשאתה מדבר הן או לאו - קיים דבריך והצדק אותם[3].
3. ג. מי שהבטיח לחברו שיתן לו מתנה – צריך לקיים הבטחתו אם היא מתנה קטנה, כיון שחברו סמכה דעתו שיתן לו. אבל אם הבטיח ליתן מתנה גדולה, עד שהמקבל מתנה לא האמין שבאמת יתן לו מתנה כזו גדולה – אינו חייב לקיים הבטחתו[4].
4. ד. אפילו מפני השלום אסור להבטיח שקר לחבירו, כי לא אמרו[5] שמותר לשנות מפני השלום, אלא בסיפור דברים שכבר עברו, ולא בדברים שלהבא[6].
5. ה. ירא שמים יש לו לקיים אפילו מחשבות לבו, כגון אם גמר בלבו[7] לעשות איזו טובה לחבירו ויש בידו לעשותה – יש לו לקיימה, שנאמר[8]: "ודובר אמת בלבבו"[9].
6. ו. וכל זה בדברים שבינו לחבירו, אבל צרכי עצמו – אין צריך לקיים אפילו מוצא שפתיו[10], אלא אם כן זהו דבר שיש בו מצוה, שאז יש לו לקיים אפילו אם גמר בלבו בלבד[11].
7. ז. האומר ליתן לעני מתנה (אפילו מתנה מרובה) – אינו יכול לחזור בו מן הדין, כיון שנעשה כנדר. ואפילו רק גמר בלבו ליתן - צריך לקיים מחשבתו[12].
8. ח. אסור לגנוב דעת הבריות, הן בדיבור, שלא ידבר עם הבריות בשפת חלקות, והן במעשה, שלא יראה עצמו שעושה בשבילם ובאמת אינו עושה, מפני שמחזיקים לו טובה בחינם[13].
9. ט. לא יפציר בחברו שיסעד עמו והוא יודע שאינו סועד, ואילו היה סועד לא היה מפציר בו. וכן לא ירבה לו בתקרובת כשיודע שאינו מקבל, ואילו היה יודע שיקבל לא היה מגיש לו[14].
10. י. אבל מותר לומר לו פעם ושתים "בא ואכול עמי" אע"פ שאין דעתו שיאכל עמו, כי זה כבודו שמכבדו לאכול עמו. וכן כל דבר שיש בו משום כבוד הבריות – אין בו משום גניבת דעת[15].
11. יא. אסור לאדם למכור שום נכס או רכוש שיש עליו עסק ודין, אע"פ שיש עליו אחריות, כיון שאין הקונה רוצה ליתן מעות על נכס או רכוש ואח"כ יהיה נתבע מאחרים. ואם הודיע מראש על כך לקונה  – מותר[16].
12. יב. אסור להחניף לבעל עברה, וכל המחניף בדבר עברה, מחמת יראתו מבעל העברה, ואומר לו "יפה עשית", ואינו חושש על יראת הקב"ה – עונשו גדול[17].
13. יג. אורח אינו רשאי לשבח את בעל הבית שהוא טוב עין, שמא ירבו עליו אורחים, ועל זה נאמר[18]: "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם – קללה תחשב לו"[19].
14. יד. כל האומר דבר לחברו - אסור לו לומר לאחרים, עד שיאמר לו חבירו "לך אמור"[20].