הלכות קצרות

הלכות שבין אדם לחבירו - פרק ב

דיני רכילות, לשון הרע, אבק לשון הרע, והוצאת שם רע

  1. א. ההולך רכיל – עובר בלא תעשה שנאמר[1] "לא תלך רכיל בעמך"[2].
  2. ב. איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר: "כך וכך אמר פלוני", "כך וכך שמעתי על פלוני", אע"פ שהוא אמת ואינן דברים של גנאי כלל[3].
  3. ג. וכן האומר "פלוני אמר עליך כך וכך", או "עשה לך כך וכך", וכן המגלה לחברו דברים שדבר ממנו אדם בסתר – זהו בכלל הולך רכיל[4].
  4. ד. המקבלו נענש יותר מן האומרו, אלא אם כן הוא רואה דברים הניכרים, שאז מותר לו לקבלם[5].
  5. ה. בכלל לאו זה של "לא תלך רכיל" הוא איסור לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו, אפילו הוא אומר אמת[6].
  6.  ו. איסור לשון הרע הוא אפילו כשמדבר בגנות חבירו ברמז[7], ואפילו הוא גנאי קטן וקל מאד, ואפילו אם אומר זאת כדי לנקות עצמו[8].
  7. ז. וכן המספר דברים שגורמים להזיק לחבירו בגופו, או בממונו, או לצערו, או להפחידו, אע"פ שאינן דברים של גנאי -  הרי זה לשון הרע[9].
  8. ח. המכנה שם רע לחבירו אפילו שלא בפניו – אסור משום לשון הרע אם מתכוין לגנותו ולבזותו[10].
  9. ט. איסור לשון הרע הוא, בין אם אומר זאת בפני חבירו[11] ובין שלא בפניו[12].
  10. י. אין לאדם לדבר לשון הרע אפילו על עצמו[13].
  11. יא. אם הדברים נאמרו כבר בפני שלשה אנשים, כבר נשמע הדבר ונודע, ולכן אם סיפר אחד מהשלושה פעם אחרת – אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר[14].  
  12. יב. אפילו כשנאמרו הדברים בפני רבים, אם האומר מזהיר שלא לאמרו – יש בו משום לשון הרע[15].
  13. יג. האומר "שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה" (או בלשון ימינו "עדיף שלא לדבר") – הרי זה אבק לשון הרע[16].
  14. יד. כל המספר בטובתו של חבירו בפני שונאיו, או בפני רבים מהעם שיש לחוש שיש בהם אחד משונאיו – הרי זה אבק לשון הרע, שהוא גורם ששונאו יספר בגנות חברו[17].
  15. טו. אפילו בפני אוהביו שמותר לספר בשבחיו - לא ירבה בהם יותר מדאי, כי מתוך שמספר ומונה מדותיו - אי אפשר שלא יבא לידי גנות[18].
  16. טז. האומר שקר על חבירו – נקרא מוציא שם רע[19].
  17. יז. תקנת וחרם הקדמונים, שלא להוציא שם רע על המתים[20].
  18. יח. זכירת מעשה מרים היא אחת משש זכירות, שמצות עשה של תורה לזכרן בכל יום, וטוב לזכרן בתפלה סמוך לקריאת שמע, וכשיאמר "להודות לך" - יזכור שהפה לא נברא אלא להודות (לה'), ולא לדבר לשון הרע, וזהו זכירת מעשה מרים[21].
 

[1] ויקרא יט, טז.

[2] שוע"ר סי' קנח ס"י.

[3] שוע"ר שם.

[4] שוע"ר שם (בהגהה).

[5] שוע"ר שם. אבל ראה שו"ת שארית יהודה בהוספות סי' יט בסופו ששמע מאדה"ז, שאין ללמוד מזה קולא לכל אדם לקבל לשון הרע ע"פ דברים הניכרים, ורק דוד המלך משום שהיה מלך ישראל יכל לקבל זאת (כמבואר בשמואל ב, טז שדוד קיבל לשון הרע מציבא על מפיבושת ע"פ דברים ניכרים שראה דוד במפיבושת), כי מלך יכול לדון  ע"פ אומדנא.

[6] שוע"ר שם.

[7] שוע"ר הל' אונאה סכ"ח.

[8] תניא פרק ל. 

[9] שוע"ר סי' קנו סי"א. ומלבד זה יש בזה איסור לצער חבירו באונאת דברים (שוע"ר הל' אונאה סכ"ח. אג"ק חי"ח ע' תנא). ואם הוא אדם

[10] שוע"ר הל' אונאה סכ"ט.

[11] אלא שאם אומר זאת בפניו, עובר גם על איסור של מלבין פני חבירו (שוע"ר הל' אונאה סכ"ט), וכמבואר במאמר הקודם.

[12] שוע"ר סי' קנו סי"א.

[13] מובא באג"ק אדמו"ר זי"ע בהרבה מקומות בשם הרבי הריי"צ.

[14] שוע"ר שם.

[15] שוע"ר שם.

[16] שוע"ר שם סי"ב.

[17] שוע"ר שם.

[18] שוע"ר שם.

[19] שוע"ר שם סוף ס"י. ואפילו אם יבקש ממנו מחילה אין צריך למחול לו, משום שאפשר שיש בני אדם ששמעו הוצאת הלעז עליו ולא שמעו הפיוס ולא יצא אדם זה נקי מחשד. וומדת ענוה למחול אפילו בהוצאת שם רע (שוע"ר סי' תרו ס"ד).

[20] שוע"ר סי' תרו ס"ט.

[21] שוע"ר סי' ס ס"ד.




הוסף תגובה