X

דיני אהבת ישראל

1. א. מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר[1] "ואהבת לרעך כמוך". לפיכך, צריך לחוס על כבודו ועל ממונו כמו שחס על כבוד וממון שלו[2].
2. ב. כל הדברים שאדם רוצה שיעשו לו אותם אחרים – מצוה עליו לעשות לאחיו מישראל[3].
3. ג. מכלל מצות אהבת ישראל[4] הוא ביקור חולים, הלויית המת, ניחום אבלים, הכנסת אורחים, הכנסת כלה, ושמחת חתן וכלה[5].
4. ד. כל השונא אחד מישראל - עובר בלא תעשה, שנאמר[6] "לא תשנא את אחיך בלבבך", הזהירה תורה על שנאה שבלב[7].
5. ה. האיסור לשנוא את החבר הוא גם אם חבירו חטא כנגדו, במידה והפגיעה היתה רק בדבר שבממון. אבל אם ציערו צער הגוף או שפגע בכבודו - אין צריך להסיר השנאה מלבו עד שיבקש ממנו מחילה[8].
6. ו. אבל מידת חסידות, לא זו בלבד שלא יעלה שנאת חבירו בלבו ושלא לשלם לו כגמולו ח"ו, אלא עוד זאת יגמול לחייבים טובות, כמו שמצינו בהנהגת יוסף עם אחיו[9].
7. ז. כשיחטא אדם לחברו לא ישטמנו וישתוק, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו "למה עשית לי כך וכך", שנאמר[10] "הוכח תוכיח את עמיתך". ואם רוצה למחול לו ולא להוכיחו - הרי זה מדת חסידות, כי לא הקפידה תורה אלא על המשטמה[11].
8. ח. הרואה את חבירו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר בו – מצוה לשנאותו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעתו[12], אבל גם אז מצוה לאהבו. ושתיהן אמת, שנאה מצד הרע שבו, ואהבה מצד טוב הגנוז שבו[13].
9. ט. וכל זה בחביריו וקרוביו, אבל סתם אנשים הרחוקים משמירת תורה ומצות – צריך לתת להם יחס של אהבה, כי אולי ע"י זה יוכל לקרבם לתורה ומצות[14], ועל זה אמר הלל[15] "הוי מתלמידיו של אהרן .. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"[16].
10. י. מאד מאד צריך להזהר שלא לבייש שום אדם מישראל, בין בדבור בין במעשה[17], אפילו בינו לבין עצמו, ואין צריך לומר ברבים[18].
11. יא. לא יקראנו בשם שהוא בוש ממנו[19], ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. וכל המלבין פני חבירו ברבים - אין לו חלק לעולם הבא[20]. וכן המתכבד בקלון חבירו - אין לו חלק לעולם הבא[21].
12. יב. ואפילו עושה מעשה טוב ועל ידי זה באה הבושת לחבירו – אסור, כמו שמצינו באחד מהחכמים שהיה רגיל להשליך מעות לעני בכל יום בבקר השכם בסתר אחורי הדלת, שכשיפתח הדלת ימצאם, פעם אחת ביקש העני לידע מי הנותנם שם והלך לראות, וברח החכם מפניו עד תוך כבשן האש, כדי שלא יתבייש העני, שנוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים[22].
13. יג. אסור לאדם לצער את חבירו אפילו בדבור בלבד, לפיכך לא יאמר לו דברי קינטור על מנת לצערו, ולא יקללו בפניו[23].    
14. יד. לא יאמר לבעל תשובה "זכור מעשיך הראשונים".
15. טו. אם היו יסורים באים על חבירו - לא יאמר לו מעשיך הרעים גרמו לך[24].
16. טז. אם נשאלה איזו שאלה בדברי חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה - "מה תשיב בדבר זה"? או "מה דעתך בזה"? כי בכך גורם לו צער[25].
17. יז. צריך להזהר מאד באונאת אשתו שלא לצערה בדבור, שמתוך שדמעתה מצויה - פורענותה ממהרת לבוא. ולעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו. וכך אמרו חכמים לבני דורם "כבדו את נשותכם כדי שתתעשרו"[26].