ברכות

א [דף ב ע"א] מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות. רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. פירש"י ואנן שקורין שמע בבית הכנסת קודם צאת הכוכבים אין אנו יוצאים ידי חובתנו אלא בקריאת שמע שעל מטתנו פרק ראשון. ומה שאנו קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. והכי תניא בברכות ירושלמי בריש פירקין הקורא את שמע קודם לכן לא יצא. א"כ למה קורין אותה בבית הכנסת. לא להוציא (את הרבים) ידי חובתן אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וכן כתב הריב"א והרי"ץ גיאת ז"ל וכן כתב רב עמרם ז"ל [נ"א ומחמת זה כתב] שצריך לברך אקב"ו על קריאת שמע כשהוא קורא לפני מטתו. מתוך דבריהם משמע שאדם יוצא ידי חובתו מתוך אותה קריאה ול"נ לר"ת ז"ל שהרי ק"ש שעל מטתו אין אנו קורין כי אם פרשה ראשונה ושלא בברכותיה ובבית הכנסת אנו קורין אותה כולה בברכותיה בלא זמנה ועוד דקאמר בגמרא אם תלמיד חכם הוא אינו צריך לקרות ק"ש על מטתו. ויש לדחות דמיירי היכא דקרא בזמנה בבהכ"נ. ועוד הקשה דאם כן אנו נוהגין כריב"ל דאמר תפלות באמצע תקנום ואנן קי"ל כרבי יוחנן דאמר דק"ש של ערבית תחלה ואח"כ תפלה דתניא לקמן בפירקין כוותיה. ופירש ר"ת ז"ל דק"ש של בית הכנסת עיקר. ומה שאנו קורין אותה בעוד יום. דקי"ל כר' יהודה דאמר לקמן בפרק תפלת השחר (דף כו א) תפלת המנחה עד פלג המנחה והוא שעה ורביע קודם הלילה. מכאן ואילך הוי לילה לענין (תפלת המנחה) והוא הדין לענין ק"ש ואמרי' לקמן (דף כז א) דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואמרינן נמי לקמן (שם) רב צלי של שבת בערב שבת אלמא חשיב לילה לענין תפלת הערב והוא הדין לענין ק"ש. וא"ת הא דפריך לקמן ר' יהודה לר"מ דאמר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן והלא כהנים ביום הם טובלים אדרבה קשה טפי לדידיה שהרי קורין אותה בפלג המנחה דהוא יום גדול וי"ל דהכי קאמר ליה לדידך שאתה סובר כרבנן דפליגי עלי בפ' תפלת השחר ואמרי דתפלת המנחה עד הערב א"כ אותה שעה יום לענין ק"ש ומה שאמר בירושלמי שהיו קורין את שמע כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה לא שהיו קורין אותה בברכותיה אלא שהיו קורין פרשה שמע כמו שאנו רגילים לקרות אשרי קודם תפלת* המנחה ומיהו קצת קשה דלענין תפלת המנחה עבדינן כרבנן ומתפללין פעמים תפלת המנחה אחר פלג המנחה ולענין ק"ש חשבי' ליה לילה כמו ר' יהודה והוי כמו שדרה וגלגולת תרי קולי דסתרי אהדדי (ערובין דף ז א) והא דאמרי' לקמן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ה"פ לא אפסיק הלכתא לא כרבי יהודה ולא כרבנן מי שירצה [לעשות] (יעשה) הכל כרבי יהודה או הכל כרבנן ולא שיתפוס קולא של שניהם וי"ל דלענין תפלה הקלו ולא נהירא לי מה שהביא רבינו תם ז"ל ראיה מתפלת המנחה שהיא עד פלג המנחה. דתפלות כנגד תמידים תקנום ותמיד היה קרב והולך עד פלג המנחה אבל לענין ק"ש לאו זמן שכיבה הוא ומרב דצלי של שבת בערב שבת אינה ראיה דלמא כריב"ל ס"ל דאמר תפלות באמצע תקנום ושמע היה קורא אחר צאת הכוכבים. ונראה לקיים המנהג שאנו סוברים כשאר התנאים שמקדימין שעת הק"ש לצאת הכוכבים. ואף על גב דלית הלכתא כר' אליעזר לגבי ר' יהושע ולא כרבי מאיר לגבי רבי יהודה מכל מקום בתפלה הקלו וגם מתוך הדחק נהגו כך לפי שמתקבצין הצבור לתפלת המנחה ואילו לא היו קורין את שמע ומתפללין תפלת הערב עד צאת הכוכבים היה כל אחד ואחד הולך לביתו והיה טורח להם להתקבץ לאחר מכאן ולא היו מתפללים בצבור. לפיכך נהגו העם לקרות שמע ולהתפלל קודם צאת הכוכבים וסמכו על הני תנאי כדפירשתי אף על גב דלכתחלה אין לקרות ק"ש עד צאת הכוכבים כסתמא דמתני' וכר' יהושע דפליג אדר' אליעזר בברייתא. ושאלו מרב האי ז"ל לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי אינש לעכבינהו. איזהו עדיף לאצלויי בהדייהו ולשבוק קריאת שמע עד צאת הכוכבים. או לעכובי עד צאת הכוכבים ולצלויי ביחיד לסמוך גאולה לתפלה. והשיב בארץ ישראל עושין כן מתפללין של ערבית ואחר כך קורין את שמע בזמנה ולא איכפת להו למיסמך גאולה לתפלת ערבית וחזינן דקריאת שמע בעונתה דהיינו בצאת הכוכבים עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי. ואי צלי ראשונה דבהדי צבורא רשות ושניה חובה שפיר דמי. כך השיב רב האי גאון ז"ל. משום שנראה לו שיותר טוב להתפלל תפלתו עם הצבור מפלג המנחה ולמעלה כר"י ממה שיתפלל ביחיד ויסמוך גאולה לתפלה וכל שכן לדידן שאין אנו סומכין גאולה לתפלה של ערבית שאנו מפסיקין בפסוקים ויראו עינינו וקדיש מיהו נראה דהנוהג כך צריך שיזהר שלא יתפלל תפלת המנחה מפלג המנחה ולמעלה. כיון דחשיב ליה לילה לענין תפלת הערב:

סימן ב
ב [דף ג ע"א] גמ' עד סוף האשמורת הראשונה דברי רבי אליעזר מסקינן דסבר ג' אשמורות הוי הלילה. והאי דלא קאמר שליש הלילה. מילתא אגב אורחיה קמ"ל דאיכא משמרות ברקיע כי היכי דאיכא משמרות בארעא. דתניא ר"א אומר שלש משמרות הוי הלילה. ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי שנאמר ה' ממרום ישאג וממעון קדשו וגו' שאוג ישאג על נוהו ואיתמר נמי אמר רב שמואל בר מרתא משמיה דרב ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר הקדוש ברוך הוא אומר אוי לבני שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם. וראוי לכל ירא שמים שיהא מצר ודואג באותה שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש כמו שנא' קומי רוני בלילה לראש אשמורות:

סימן ג
ג תניא א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. ובא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח והמתין לי עד שסיימתי את תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי. אמרתי לו שלום עליך רבי ומורי. אמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו. אמרתי לו להתפלל. אמר לי היה לך להתפלל בדרך. אמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. אמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו ג' דברים למדתי שמתפללין בדרך. ולמדתי שמתפללין תפלה קצרה. ולמדתי שאין נכנסין לחורבה. והתפלה הקצרה היינו הביננו. אבל הא דאמר לקמן (דף כח ב) מתפלל אדם תפלה קצרה ואומר הושע ה' את עמך וגו' היינו דוקא במקום גדודי חיות וליסטים אבל בדרך שלא במקום סכנה לא:
ת"ר מפני ג' דברים אין נכנסין לחורבה מפני חשד. ומפני מפולת. ומפני מזיקים:

סימן ד
ד *וחכמים אומרים עד חצות. תניא חכמים עשו סייג לדבריהם. שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אלך לביתי ואוכל קמעא ואישן קמעא ואחר כך אקרא ק"ש ואתפלל ואם חטפתו שינה נמצא ישן כל הלילה אלא אדם בא מן השדה בערב ונכנס לב"ה =לבית הכנסת= אם רגיל לקרות קורא לשנות שונה ואח"כ קורא ק"ש ומתפלל. וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה:

סימן ה
ה אמר מר קורא ק"ש ומתפלל מסייע ליה לר' יוחנן דאמר איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית. וריב"ל אומר תפלות באמצע תקנום שבשחרית קורא ק"ש ומתפלל ובשעת המנחה מתפלל תפלת המנחה ולערב מתפלל תפלת הערב ואח"כ קורא את שמע. נמצא ק"ש של שחרית בתחלת היום וק"ש של ערבית בתחלה הלילה והתפלות כולן באמצע וליתא לדריב"ל דקי"ל כר' יוחנן וכן פסק בה"ג. ואף על גב דצ"ל השכיבנו בין גאולה לתפלה. לאו הפסק הוא דכיון דתקנו רבנן השכיבנו בגאולה כגאולה אריכתא דמיא ובתפלת שחרית נמי בעי למיסמך גאולה לתפלה. ואף על גב שבתחלה אומר ה' שפתי תפתח. כיון דתקון רבנן למימר בתפלה כתפלה אריכתא דמיא. ותימא על מנהגינו שאנו מפסיקים בערבית בפסוקים ויראו עינינו וקדיש. ואין לומר דסבירא לן כרב דאמר לקמן בפרק תפלת השחר (דף כז ב) תפלת ערבית רשות ולהכי אין אנו חוששין לסמוך. דאם כן רבי יוחנן דמצריך לסמוך סבירא ליה דהוא חובה. ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ושמא גם ר' יוחנן סובר כמו רב אפי' הכי מחייב לסמוך. ומנהג זה נהגו אותו ההמון לפי שבימיהם הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתעכב שם עד אחר תפלת ערבית ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהן שמונה עשרה אזכרות כנגד י"ח ברכות של שמונה עשרה ותקנו אחרי כן ברכת יראו עינינו וקדיש. והשתא נמי שמתפללין ערבית בבית הכנסת לא נתבטל המנהג הראשון. מכל מקום אין להפסיק בדברים אחרים אלא כמו שנהגו:

סימן ו
ו אמר ר' אלעזר כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מה שאנו פותחין באשרי יושבי משום דמניה נפקא לן לקמן (דף לב ב) צריך אדם שישהה שעה אחת קודם שיתפלל. וגם מסיימין ואנחנו נברך יה כדי שיסיים בהללויה. אמר ריב"ל אף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת מצוה לקרותה על מטתו. ודוקא פרשה ראשונה כדאמר בפרק הרואה (דף ס ב):
[דף ה ע"א] אמר רב נחמן בר יצחק אם ת"ח הוא אין צריך. אביי אמר אף ת"ח בעי למימר חד פסוקא דרחמי כגון בידך אפקיד וגו' אמר רבי אלעזר כל הקורא שמע על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו שנאמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. אמר רבי יצחק כל הקורא קריאת שמע מזיקין בדלין הימנו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו ואין רשף אלא מזיקין שנאמר מזי רעב ולחומי רשף:
גרסי' בפרק ידיעות הטומאה (דף טו ב) שיר של פגעים בכנורות ובנבלים ובתופים ואומר יושב בסתר עליון בצל וגו'. עד כי אתה ה' מחסי. ואומר ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי. עד לה' הישועה ריב"ל מסדר להו להני קראי וגני. היכי עביד הכי והא אמר ריב"ל אסור להתרפאות בדברי תורה. להגן שאני:

סימן ז
ז [דף ה ע"ב] תניא אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על ב' דברים. על תפלתי שתהא סמוכה למטתי פירוש שלא יעשה מלאכה בעמדו ממטתו עד שיתפלל *ורש"י פי' שגם לתלמודו אין לו להפסיק ותימא הוא מנ"ל הא. ואפשר דמיירי באדם שמתפלל בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לבהכ"נ דאיכא למיחש דלמא מיטרד בגירסתיה ויעבור זמן תפלה וקריאת שמע. ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום דאמר רבי חמא בר חנינא ואיתימא רבי יצחק **כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הוויין ליה בנים זכרים שנאמר ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים:
תניא אבא בנימין אומר ב' שנכנסו לבית הכנסת להתפלל וקדם אחד מהם והתפלל ולא המתין לחבירו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו שנאמר טורף נפשו באפו וגו' ואם המתין לו מה שכרו. אר"י בר חנינא זוכה לברכות הללו שנאמר לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר וגו':
[דף ו ע"א] אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. במקום רנה שם תהא תפלה:
[שם ע"ב] אמר רבי חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו. וכשמת אומרים עליו אי חסיד אי עניו. תלמידו של אברהם. ואברהם מנלן דקבע דוכתא שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'. ואין עמידה אלא תפלה שנא' ויעמוד פינחס ויפלל לא בעי למימר שיהא רגיל להתפלל בבית הכנסת אחת אבל אם הוא מתפלל באחת בשני מקומות שפיר דמי דאמרינן בירושלמי פרק תפלת השחר אמר רבי תנחום ברבי חייא צריך אדם ליחד לו מקום בבית הכנסת שנאמר ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים השתחוה לא נאמר אלא ישתחוה:
אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי לא אמרן אלא בדנפיק. אבל בדעייל מצוה למירהט שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה'. א"ר זירא מריש כי הוה חזינא לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחללי רבנן שבתא. כיון דשמענא להא דא"ר תנחום אריב"ל לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפי' בשבת וכו' אנא נמי רהיטנא. ואמר רבי חלבו אמר רב הונא כל המתפלל ***אחורי בהכ"נ נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון. אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא אבל מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה. ההוא גברא דהוה מצלי אחורי בית הכנסת ולא הוה מהדר אפיה לבי כנישתא חלף ההוא טייעא חזייה. א"ל כדו בר קיימת קמי מרך שלף ספסריה ופסקיה לרישיה:
[דף ח ע"ב] אריב"ל אסור לאדם שיעבור אחורי בהכ"נ בשעה שהצבור מתפללין. ואמר אביי לא אמרן אלא דלא דרי טונא. ודלא רהיט. ודלא מנח תפלין. ודליכא שני פתחים. ודליכא בי כנישתא אחריתי אבל איכא חדא מנייהו לית לן בה:
[דף ז ע"ב] אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחאי כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלין תחתיו שנאמר ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו וגו':
[דף ח ע"א] ואמר ר"י משום רבי יוסי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת [בשעה שהצבור מתפללין] שנאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. רב נחמן בר יצחק אומר מהכא הן אל כביר ולא ימאס רבי יוסי ב"ח =בר חנינא= אומר מהכא בעת רצון עניתיך תניא נמי הכי מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר ולא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. מאי פדה בשלום נפשי אמר רשב"י אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור שחרית וערבית מעלה אני עליו כאלו פדה לי ולבני מבין אומות העולם:
אמר ר"ל כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס לתוכו להתפלל נקרא שכן רע שנאמר כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה וגו' ולא עוד אלא שגורם לו ולבניו גלות שנא' הנני נותשם מעל אדמתם. אמרו לר' יוחנן איכא סבי בבבל. תמה ואמר [מכדי] כתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה [הוא] דכתיב אבל בחוצה לארץ לא. כיון דאמרו ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו כדאמר להו ריב"ל לבניה קדמו וחשכו לבי כנישתא כי היכי דתאריכו חייכו. א"ר אחא בר חנינא מאי קראה אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי וכתיב בתריה כי מוצאי מצא ****חיים:
גרסי' בפרק שלשה שאכלו (דף מז ב) אריב"ל לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה מעשרה ראשונים. שאפי' מאה באין אחריו נוטל שכר כולם שכר כולם ס"ד אלא נוטל שכר כנגד כולם:
אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל שנאמר לשמור מזוזות פתחי. י"מ שלא ימהר ויתפלל מיד כשנכנס אלא ישהה שיעור שני פתחים. אבל אם יושב סמוך לפתח שפיר דמי. ומיהו בירושלמי בפרק אין עומדין גרסי' רב חסדא אמר זה שנכנס לבית הכנסת צריך ליכנס לפנים משני דלתות. מ"ט אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום ואם עשה כן מה כתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים:
אמר רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא. אמר ליה הכי אמר רב חסדא מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. אמר הקדוש ברוך הוא אוהב אני שערים המצויינין בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות. והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא משעה שחרב (הקדוש ברוך הוא) בית המקדש אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד ר' אמי ור' אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי אמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתאי ומצלינא בבי כנישתא. כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא. לא מצלינא אלא ביני עמודי היכא דגריסנא. ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו זה המניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא. רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מאי תיקו. רב ששת מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו. ואם תאמר הא אמרי' בסוטה בפ' אלו נאמרין (דף לט א) כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר ואפילו בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם. ואין לומר שאני הכא דמהדר אפיה דאם כן הוה ליה לאתויי מילתא דרב ששת התם לאשמועינן דבכי האי גוונא שרי. ונראה לי לפרש הא דקאמר התם אסור לדבר היינו דוקא בקול רם לפי שמעכב את אחרים מלשמוע. אבל בלחש שפיר דמי. והא דמהדר אפיה. ה"ה לא מהדר אפיה מצי למיגרס בלחש אלא רבותא נקט דאפילו במהדר אפיה שנראה כמניח ספר תורה *****שרי. והוא היה מהפך פניו. כדי שיכוין לבו בגירסתו. רב אלפס פירש דווקא רב ששת שתורתו אומנתו. אבל להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר אסור (ס"א איסור והיתר לא):

סימן ח
ח אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רבי מנחם א"ר אמי אר"י לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום. [דף ח ע"ב] ואפי' עטרות ודיבון. וכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. אפילו עטרות ודיבון פרש"י שאין בו תרגום. וקשה דהוה מצי למימר אפילו ראובן ושמעון וכיוצא בהן ונראה דנקט עטרות ודיבון לפי שיש ספרים שכתוב בהן תרגום וגם בירושלמי הוא מתורגם. להך פירושא הא דנקט עטרות ודיבון אף על פי שאין צורך כל כך בתרגום. אבל ראובן ושמעון וכיוצא בהם אין צריך לקרות שלש פעמים. מכל מקום נהגו להחמיר כפירש"י. י"מ דה"ה לכל הלועזות לעז שלהן הוי כמו התרגום. כי התרגום הוא בשביל עמי הארץ שאינם יודעים לשון הקודש ואם כן ה"ה לעז למכירין בו. ולא נהירא לפי שהתרגום מפרש כמה דברים שאין להבין מתוך המקרא כדאמר רב יוסף (מגילה דף ג) אלמלא תרגומא דהאי קרא. ונראה שהקורא בפי' התורה יוצא בו ידי תרגום כיון שמפורש בו כל מלה ומלה:
ישלים פרשיותיו עם הצבור נראה דכל השבוע מיקרי עם הצבור *הואיל ובמנחתא דשבתא מתחילין לקרות את הפרשה אף על גב דלא מיקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואילך (פסחים דף קו א) במדרש יש צוה רבי את בניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו את כל הפרשה. ומיהו אם לא השלים קודם משלים לאחר אכילה:

סימן ט
ט ר"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר [אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"ג] ואין צריך להחמיר ולהרחיק עד חצות לגבי ק"ש כמו לשאר דברים דהא חכמים לא פליגי עליה דר"ג אלא בסייג כדי להרחיק את האדם מן העבירה ור"ג לא מצריך להרחיק מ"מ אין לו לאכול ולא לשנות [ס"א לשתות] עד שיקרא ויתפלל שלא יחטפנו שינה. תניא ר"ש בן יוחי אומר פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה. אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. הא גופא קשיא אמרת פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת אחר שיעלה עמוד השחר אלמא אחר שיעלה עמוד השחר לילה הוא. והדר אמרת ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה אלמא יום הוא. לעולם לילה הוא. והא דנפיק ביה בדיממא. משום דאיכא אינשי דקיימי בההוא שעתא. לעולם לילה הוא פירוש בלשון העולם נקרא לילה לפי שעדיין לא האיר היום. ואף על פי שהוא חשוב יום לכל אותן שמצותן ביום כדאיתא במגילה (דף כ א) וכולן שעשאן משעלה עמוד השחר יצא. מ"מ לכתחלה אין לעשותה משום דנראה כלילה. וכן לענין ק"ש נמי לילה הוא למי שמרוב אונס לא היה יכול לקרות בלילה יכול לקרות אחר שיעלה עמוד השחר. מיהו כיון דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא מיקרי זמן קימה לקרות בו למי שצריך להחזיק בדרך או כיוצא בו דברים אחרים שאינו יכול לקרות בזמנו. וכי תימא כיון דיוצא ידי חובתו בקריאה של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר אמאי תני ר"ש בן יוחי פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה אחת קודם עמוד השחר לאשמעינן רבותא טפי דיוצא בק"ש של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר. ונראה לפי שרוצה להשמיענו שקורא אדם ק"ש שתי פעמים סמוכין זה לזה ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. ולהכי הוצרך לומר באותו של ערבית קודם שיעלה עמוד השחר דאם אירעו אונס שלא היה יכול לקרות בלילה וגם צריך להחזיק בדרך ואינו יכול לקרות בזמנו לא מסתברא שיקרא של ערבית ושל שחרית אחר שיעלה עמוד השחר אף על פי שיכול לקרות של ערבית לבדה אחר שיעלה עמוד השחר ולהכי תני אחת קודם שיעלה עמוד השחר. א"ר אחא ב"ח =בר חנינא= אריב"ל הלכה כר"ש בן יוחי:
איכא דמתני לה להא דר' אחא בר חנינא אהא דתניא ר"ש בן יוחי אומר משום ר"ע פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ויוצא בו ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. הא גופא קשיא אמרת פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה אלמא קודם הנץ החמה יממא. והדר אמרת ויוצא בהן ידי חובתו אחת של לילה. אלמא ליליא הוא. לעולם יממא הוא והא דנפיק בה בדליליא. משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא. לעולם יממא פירוש בלשון העולם נקרא יום קודם הנץ החמה לפי שכבר האיר היום קצת וגם חשיב יום בדיעבד לכל אותן שמצותן ביום. והא דנפיק בה בדליליא משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא הילכך מי שנאנס ולא היה יכול לקרות בלילה יכול לקרות עד הנץ החמה. ועתה לא פליגי הני תרי ברייתות אהדדי. הא דתני ר"ש אליבא דנפשיה והא דתני אליבא דר"ע. וכן דר"ג דמתני' דק"ש של ערבית דווקא עד שיעלה עמוד השחר היכא דלא אניס. אבל אם אניס יכול לקרות עד הנץ החמה. ובניו של ר"ג לא היו אנוסים אלא נמשך לבם אחר המשתה והאי דקאמר אליבא דר"ע דק"ש של שחרית לאחר הנץ החמה דווקא היכא דלא אניס ואי תיקשי לך הא לקמן (דף ט ב) קאמר ר"ע משיכיר בין חמור לערוד. וצ"ל דתרי תנאי אליבא דר"ע אי נמי הא דקאמר אחר הנץ החמה לאו דווקא דה"ה נמי קודם הנץ החמה אלא נקט אחר הנץ החמה לאשמעינן דלאחר הנץ החמה אינו יכול לקרות ק"ש של ערבית [אפילו] אחר שנאנס. [דף ט ע"א] אמר רבי אחא בר חנינא אריב"ל הלכה כדברי ר"ש שאמר משום ר"ע. וכסוגיא הזו פירש גם רב אלפס ז"ל. א"ר זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו פירש"י הקורא ק"ש של לילה שחרית סמוך לעמוד השחר לא יאמר השכיבנו. שאין עתה זמן תחלת שכיבה אלא זמן סוף השכיבה. ויש מפרשים דלא קאי אלא אהיכא שקרא אחר שעלה עמוד השחר. אבל קודם שיעלה עמוד השחר יכול לומר השכיבנו. וכן משמע מדקבע מילתיה דר' זירא בתר ברייתא דר"ש בן יוחי. וה"ר יצחק גיאת ז"ל כתב לא שלא יאמר כל הברכה דהא בעי למימר שתים לאחריה. אלא שלא יאמר אלו המלות השכיבנו ה' אלהינו לשלום אלא מתחיל ותקננו בעצה טובה מלפניך. ואין משמע כפירושו דאם כן הוה ליה לגמרא לפרושי כדלקמן בפרק שני (דף יד ב) דקאמר לא אמר אני ה' אלהיכם אינו צריך לומר אמת ומפרש גמרא היאך יאמר הברכה:
מתני' מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע. אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות. ולא זו בלבד אמרו אלא כל מקום שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר וכל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר. א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה:
גמ' ואילו אכילת פסחים והלל שבלילי פסחים לא קתני ורמינהו הלל שבלילי פסחים ואכילת פסחים וק"ש ערבית מצותן עד שיעלה עמוד השחר אמר רב יוסף לא קשיא הא ראב"ע הא ר"ע. דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה אמר ראב"ע נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. א"ל ר"ע והלא כבר נאמר בחפזון עד שעת חפזון א"כ מה ת"ל בלילה שיכול שיהא נאכל כקדשים הנאכלים ביום. ת"ל בלילה. בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום ואתא סתמא דמתני' דהכא כראב"ע וכן סתמא דמתני' דשלהי פסחים (דף קכ ב) וכן סתמא דמתני' דאיזהו מקומן (דף נו ב) ואין לדקדק מהני סתמי דהלכה כראב"ע דהאיכא נמי במגילה (ד"כ ב) סתמא כר"ע. ואמרי' בפרק מצות חליצה (דף קא ב) מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי. ואין לדקדק דהלכה כר"ע מהא דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דמגילה. דלא דמי לההיא דהשוכר את האומנים (דף עו א) כל החוזר בו ידו על התחתונה דהתם שונה יחד דברים (שהן) דומין זה לזה (אף על פי) שכל המשנה ידו על התחתונה אין מקומה לשנות שם אבל אגב כל החוזר נקטיה. אבל התם שונה יחד כל שזמנו בלילה. אדרבה ההיא דאיזהו מקומן נראה יותר הלכתא פסיקתא שהרי שנה באותה משנה זמן של קדשים ולספרים דגרסי' לקמן והני תנאי כי הני תנאי ומוקים ר' יהושע כר"ע משמע קצת הלכה כר"ע. ומשום דמספקא לן כמאן הלכתא צריך להחמיר לאכול מצה של אפיקומן קודם חצות כדאי' בפסחים (דף קכ ב) לר"א בן עזריה צריך לאכול מצה של חובה קודם חצות:

סימן י
י מתני' [דף ט ע"ב] מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן ר"א אומר בין תכלת לכרתי וגומרה עד הנץ החמה. רבי יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה:
גמ' תנא בין תכלת שבה ללבן שבה. פירוש משיכיר בציצית בין חוליא של לבן שבה לחוליא של תכלת שבה דאמרינן במנחות פרק התכלת (דף מג ב) וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש כדתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן גרסינן בירושל' דפרקין תני מתני' בין תכלת שבו ללבן שבו. מ"ט דרבנן וראיתם אותו וזכרתם מן הסמוך לו. מ"ט דר"א וראיתם אותו כדי שיהא ניכר בין הצבעים פי' בין שני צבעים הדומים זה לזה כגון תכלת וכרתי. תניא ר"מ אומר כדי שיכיר בין זאב לכלב. רבי עקיבא אומר כדי שיכיר בין חמור לערוד. אחרים אומרים כדי שיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירהו. ירושלמי במה אנן קיימין. אי רגיל הוא אפילו רחיק כמה חכים ליה. וכשאינו רגיל. אפילו קרוב גביה לא חכים ליה אלא כך אנן קיימין ברגיל ואינו רגיל כהך דאזיל לאכסניא ואתי לקיצין. אמר רב הונא הלכה כאחרים. אמר אביי לתפלין *כאחרים לק"ש כוותיקין דאמר רבי יוחנן וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. תניא נמי הכי וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום א"ר זירא מאי קרא ייראוך עם שמש. לקריאת שמע כוותיקין פי' מצוה מן המובחר להתחיל לקרות שמע כדי שיגמור עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה מיד בהנץ החמה. ומודה אביי דתחלת זמן קריאה הוא משיכיר בין תכלת ללבן כסתמא דמתניתין ונמשך הזמן בשלש שעות כדמוכח לקמן בסוף מי שמתו (דף כב ב) דקתני מתני' ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא יהא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא. ואמרינן עלה בגמ' (דף כה ב) לימא תנן סתמא כר"א דאמר עד הנץ החמה. אפי' תימא כר' יהושע וכוותיקין דאמר רבי יוחנן וותיקין כו'. אלמא משמע בהדיא דוותיקין סברי כרבי יהושע אלא דממהרים לקרותה עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה בהנץ החמה. וכן משמע בירושלמי דפירקין. דגרס בירושלמי מ"ד כדי שיהא רחוק מחבירו ד' אמות ומכירו כמ"ד בין תכלת ללבן אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. אמר ר' זירא אנא אמריתא טעמא ייראוך עם שמש. אמר מר עוקבא וותיקין היו משכימין וקורין אותו כדי שיסמוך תפלתו עם הנץ החמה והא דאמר ביומא בפרק אמר להם הממונה (דף לז ב) אף היא עשתה נברשת של זהב בשעה שחמה זורחת עליה ניצוצות יוצאות הימנה וידעו הכל שהגיע זמן ק"ש ואמר אביי לשאר עמא דבירושלים אלמא משמע שתחילת זמן קריאתה אחר הנץ החמה. י"ל דהך זימנא נקבע להמון העם שאינם יכולין להקדים ולמהר כוותיקין ואם תאמר והא לעיל אמר ר"ש בן יוחי משום ר"ע פעמים שאדם קורא קריאה אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ופסיק ריב"ל הלכתא כוותיה אלמא תחלת זמן קריאה של יום הוי אחר הנץ החמה כמתני' דיומא. וי"ל דאפילו פליג ריב"ל אאביי הלכה כאביי דפסיק כוותיקין דהוא בתראה. אי נמי לא פסיק ריב"ל כר' שמעון אלא במה שסובר שקודם הנץ החמה יוצא בשל לילה כדאמר לעיל דלאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא זוגא דרבנן דאישתכור וכו'. אבל במאי דקאמר דתחלת זמן ק"ש של יום אחר הנץ החמה לא פסיק כוותיה. אי נמי י"ל דר"ש גופיה מודה דזמן קריאת שמע של יום קודם הנץ החמה. והא דלא נקט פעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ קודם הנץ החמה ויוצא בשל יום ובשל לילה דהוי רבותא טפי. איכא למימר דאתא לאשמעינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ החמה. אי נמי כדפי' לעיל שאם היה אנוס בפעם אחת על של ערבית ועל של שחרית אינו יכול לקרות שניהם. ור"ח ז"ל פירש דהאי גומרין ר"ל קורין ופסק דזמן ק"ש מהנץ החמה עד שלש שעות כריב"ל דפסיק הלכתא כר"ש שאמר משום ר"ע כמתני' דיומא. ופי' ייראוך עם שמש היינו ק"ש כלומר יקבלו עליהם עול מלכות שמים. ולא נהירא מדקאמר כדי שיהא סומך גאולה לתפלה ומייתי עליה קרא דייראוך עם שמש משמע דקרא בתפלה איירי. וכן לקמן בפרק תפלת השחר (דף כט ב) מייתי לה אתפלה דדריש מיניה דתפלת המנחה עם דמדומי חמה מדכתיב ולפני ירח דור דורים ועם משמע או לפניו או לאחריו. עם הנץ החמה איירי קודם הנץ החמה. ועם שמש משמע אחר זריחת השמש. וגם לישנא דגומרין אותו לא משמע כפירושו. וגם רב אלפס ז"ל פסק כדפרישית. שכ' עלה דאביי וכן הלכתא. אלא מיהו לית כל איניש יכול לכווני ולמעבד כי האי מילתא אפילו הכי מצוה למקרי קודם הנץ החמה מעט כדי שלא יתפלל אלא אחר הנץ החמה [שנמצא שמתפלל עם היום ואף על פי שאינו מתפלל עם הנץ החמה] דוקא. העיד רבי יוסי בן אליקים משום קהלא קדישתא שבירושלים כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל אותו היום פי' כעין וותיקין. וכן משמע לקמן זימנא חדא סמך גאולה **לתפלה אמר רבי יוחנן בתחלה אומר ה' שפתי תפתח ולבסוף אומר יהיו לרצון אמרי פי***:
[דף י ע"ב] אמר רבי יוסי בר חנינא משום רבי אלעזר בן יעקב מנין למתפלל שלא יעמוד על מקום גבוה ויתפלל שנאמר ממעמקים קראתיך ה' תניא נמי הכי המתפלל לא יעמוד ע"ג כסא ולא על גבי מקום גבוה לפי שאין גבהות לפני המקום ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ממעמקים קראתיך ה'. ואומר תפלה לעני כי יעטוף וגו'. ואמר ר"י בר חנינא משום ראב"י המתפלל צריך שיכוין את רגליו זו אצל זו שנאמר ורגליהם רגל ישרה. ואמר ר"י בר חנינא משום ראב"י מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם א"ר יצחק א"ר יוחנן משום ר"א בן יעקב כל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תיקרי גויך אלא גיאך אמר הקדוש ברוך הוא אחר שאכל ושתה ונתגאה זה קבל עליו עול מלכות שמים. ומצאתי כתוב בשם ר"י ז"ל דאם התחיל לאכול קודם שעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר פוסק. אף על גב דאמרינן (שבת דף ט ב) בתפלת המנחה אם התחילו אין מפסיקין. שאני הכא דאסמכוה אקרא ואיכא לאו דלא תאכלו על הדם. ואבי העזרי ז"ל כתב דמותר לשתות מים בבקר קודם תפלה דלא שייך במים גאוה:
ר' יהושע אומר עד שלש שעות. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהושע:
הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות. תניא נמי הכי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אבל מברך לפניה ולאחריה יש להסתפק אם ר"ל עד חצות כשיעור תפלה אליבא דרבנן. או עד ד' שעות אליבא דר' יהודה. או אפי' כל היום כולו לא הפסיד ורב האי גאון ז"ל כתב אף כל שעה רביעית אף על פי שאינה עונתה מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. משמע דוקא שעה רביעית שהוא זמן תפלה לרבי יהודה. אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות. ואם בירך עובר על לא תשא (לקמן דף לג):

סימן יא
יא *מתני' ב"ש אומרים בערב יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר ובשכבך ובקומך ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך. בשעה שדרך בני אדם שוכבים ובשעה שדרך בני אדם עומדים:
[דף יא ע"א] גמ' תנו רבנן בית הלל אומרים עומדין וקורין. יושבין וקורין מטין וקורין. הולכין בדרך וקורין עוסקין במלאכה וקורין. והני מילי בפרשה שניה. אבל בפרשה ראשונה אין עוסק במלאכה **כדבעינן למימר קמן (בפרק שני סי' ג'):
תני רב יחזקאל עשה כדברי בית שמאי עשה. כדברי בית הלל עשה. רב יוסף אמר עשה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום. רב נחמן בר יצחק אמר העושה כדברי בית שמאי חייב מיתה. דתנן אמר רבי טרפון פעם אחת הייתי מהלך בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל:

סימן יב
יב מתני' בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה אחת ארוכה *ואחת קצרה. מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך. לחתום אינו רשאי שלא לחתום. שלא לחתום אינו רשאי לחתום:
גמ' מאי מברך. א"ר יעקב בר אידי א"ר הושעיא [דף יא ע"ב] יוצר אור ובורא חשך. ונימא יוצר אור ובורא נוגה. אמר רבא בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום. מדת לילה ביום יוצר אור ובורא חשך. ומדת יום בלילה גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור. ברכה שניה מאי היא. אמר רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה אהבתנו. ורבנן אמרי אהבת עולם תניא נמי הכי אין אומרין אהבה רבה אלא אהבת עולם וכן הוא אומר ואהבת עולם אהבתיך. וקי"ל כרבנן. והא דאמר לקמן אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לקרות קודם שקרא קריאת שמע צריך לברך. לאחר שקרא קריאת שמע אין צריך לברך מאי טעמא שכבר נפטר באהבה רבה. ההיא מימרא דשמואל דהוא מרא דשמעתא קמייתא ורבנן פליגי עליה וכבר אדחי לה הא דשמואל דתניא כוותייהו דרבנן וכל מאי דמשכחת בתר הכי אהבה רבה אעיקרא דשמואל גריר. והגאונים כתבו שיש לקיים דברי שניהם. ועוד [נ"א וכן] באשכנז ובצרפת נהגו לומר בשחרית אהבה רבה ולומר בערבית אהבת עולם. וכן סתמא דגמ' לקמן בשמעתין הזכיר אהבה רבה בשל שחרית:

סימן יג
יג אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך משקרא ק"ש אין צריך לברך. מאי טעמא שכבר נפטר באהבה רבה. בירושלמי מסיק עלה א"ר אבא והוא ששנה על אתר ונראה דהיינו דוקא בברכה של אהבה רבה דלא מיתחזי לשם ברכת התורה אלא בשונה על אתר. ואם שנה לאלתר אז נראית ברכה לשם עסק התורה כמו לשם ק"ש. ואז לא יצטרך לברך כל אותו היום אפילו יפסוק ללמוד ויחזור וילמוד. וכן המברך על התורה ולמד אין צריך לחזור ולברך אם הפסיק באמצע לכך הוצרך לומר והוא ששונה על אתר על הנפטר באהבה רבה. ולא על המברך ברכת התורה דאי לא תימא הכי היה לו להשמיענו בעלמא דהפסק שבאמצע עסק דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך כל שכן הנפטר באהבה רבה. ואף את"ל דאין חילוק בין הנפטר בברכת התורה לנפטר באהבה רבה. מכל מקום מסתבר שבני אדם שרגילין תמיד לעסוק בתורה ואפילו כשיוצאין לעסקיהן ממהרים לעשות צרכיהם כדי לחזור וללמוד ותמיד דעתם על לימודם לא חשיב הפסק לענין הברכה וכן אם למד בלילה הלילה הולך אחר היום ואין צריך לברך כל זמן שלא יישן. ולכך מי שרגיל לישן ביום שינת קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך כיוצא בזה שאל ר"י את ר"ת אם צריך לברך על השינה בסוכה דיותר חמירה שינה מאכילה דמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ושינת עראי אסורה חוץ לסוכה. והיה ר"י רוצה לומר דהא דאין מברכין על השינה היינו משום דשמא לא יוכל לישן כשנרדם בשינה אינו יכול לברך. אבל רבינו תם השיב לו שכל מצות סוכה שחייב (ס"א שמקיים) אדם מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ושנון. ברכת לישב בסוכה שבירך על הסעודה פוטרתו מלברך עליהן. ולדבריו אפילו הסיח דעתו מלישן כגון שיצא למלאכתו ושוב נמלך אין צריך לברך. כל שכן מי שדעתו טרוד על לימודו אם יצא למלאכתו ולעסקיו לא הוי הפסק:
ומי שהשכים ללמוד קודם שילך לבית הכנסת ובירך על התורה. כשקורא פרשת קרבנות בבית הכנסת אינו צריך לחזור ולברך. ואף על פי שאותו שקורא בתורה חוזר ומברך אשר בחר בנו אף על פי שכבר בירך כל הברכות קודם פרשת קרבנות לא דמי. דאותה ברכה נתקנה על קריאתו בצבור כמו שנתקנה ברכה לאחריה וכמו שתקנו אשר בחר בנביאים למפטיר:
אמר רב הונא למקרא צריך לברך. למדרש אינו צריך לברך ר' אלעזר אומר אף למדרש צריך לברך. למשנה אין צריך לברך. רבי יוחנן אומר אפילו למשנה צריך לברך. לגמרא אין צריך לברך. ורבא אמר אף לגמרא צריך לברך דאמר רבי חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב לתנויי בפירקין בסיפרא דבי רב וקדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן פירקא. וכתב רב האי דהלכתא כוותיה. מאי מברך. אמר רב יהודה אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה. ויש מקומות שאומר לעסוק בדברי תורה. רבי יוחנן אמר הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ולומדי תורתך ברוך אתה ה' נותן התורה ויש מקומות שחותמין בא"י המלמד תורה לעמו ישראל. ולפי מה שרגיל ר"ת לפרש דכל היכא שהברכות קצרות אפילו ברכה הסמוכה לחברתה פותחת בברוך כמו ברכות של הבדלה וברכות של חופה. א"כ היה צריך לברכה אחרונה שתהא פותחת בברוך. שאותה שלפניה קצרה. לכך היה אומר רבינו תם שאין זה כ"א סיום ברכה ראשונה ואינו כי אם שתי ברכות והיה אומר והערב נא. רב המנונא אמר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה' נותן התורה. וזו היא המעולה שבברכות. אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו. ולר"ת גרסי' נימרינהו לתרווייהו*:

סימן יד
יד [דף יב ע"א] לחתום אינו רשאי שלא לחתום. פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידיה וקסבר שיכרא הוא ופתח אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא יצא דא"נ סיים בדשיכרא יצא דתנן ועל כולם אם אמר שנ"ב יצא. אלא נקט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא ובריך אדעתא דחמרא וסיים בשיכרא מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה אזלינן. זו היא גירסת רש"י ופי' פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא תחלת הברכה אומר ע"מ שנ"ב וכיון שהגיע למ"ה נזכר שהוא יין ואמר בפה"ג פשיטא לן דיצא דהא אפילו סיים כל הברכה כדעת פתיחתה ואומר שנ"ב יצא על היין דתנן וכו'. ואלא הא דקמיבעיא לן פתח אדעתא דחמרא כדי לסיים בפה"ג וכשהגיע למ"ה נזכר שהוא שכר וסיים שנ"ב מהו בתר עיקר ברכה אזלינן ועיקר הברכה אדעתא דיין נאמר והוי כמו שסיים ביין ואין ברכת היין מוציאה ידי ברכת שכר. תא שמע דתניא שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא. כלומר אדעתא דלימא יוצר אור וטעה וסיים אשר בדברו מעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא וכו'. והקשה הראב"ד ז"ל על גירסא זו ועל פירוש זה שלא מצינו בשום מקום שתהא הברכה נפסדת בשביל חסרון כוונה. אפי' בלא שום כוונת הברכה עולה לו כ"ש שהוא מתכוין לשום ברכה בעולם. ונראה דלאו קושיא היא דטפי עדיף בלא כוונה ממה שעוקר הכוונה לברכה אחרת מיהו קשיא לפירושו דהא תנן בברייתא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים דלא משמע אדעתא דיוצר אור אלא שאמר יוצר אור דומיא דסיים במעריב ערבים. הילכך נראה כגירסת רב אלפס ז"ל פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא פתח ובירך בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא דאפי' סיים בדשיכרא יצא דתנן ועל כולם אם אמר שנ"ב יצא. אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא מאי. בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה אזלינן. ולא איפשיטא ולקולא עבדינן ולא מהדרינן ליה. וזו פירושה פתח ובירך בדשיכרא שאמר שהכל נהיה בדברו וניכר (ס"א ונזכר) שהיה יין ואמר גם בפה"ג וכך היה אמירתו בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו בפה"ג יצא דאפי' סיים בדשיכרא שאמר שנ"ב ולא אמר בפה"ג יצא דתנן ועל כולם וכו'. אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא ואמר בפה"ג וסיים בדשיכרא שאמר גם שהכל נהיה בדברו מאי בתר פתיחה אזלינן ולא הוי ברכה או בתר חתימה אזלינן והוי ברכה. וכיון דלא איפשיטא אזלינן לקולא ולא מהדרינן ליה. תניא בשחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא. פי' בא"י אמ"ה יוצר אור ובורא חשך אשר בדברו מעריב ערבים וגם מסיים ברוך אתה ה' (אלהינו מלך העולם) המעריב ערבים. פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא בערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא. פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא. כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום:
והיכא דאכל תמרי וסבר דנהמא אכל פתח ובירך בדנהמא וסיים בדתמרי יצא. דאי נמי סיים בדנהמא יצא מאי טעמא תמרי נמי מיזן זייני אי נמי סיים בדנהמא כלומר שבמקום ברכת על העץ ועל פרי העץ אמר ברכת המזון יצא דתמרי נמי מיזן זייני לפיכך יוצא בברכת המזון על התמרים מה שאין כן בשאר שבעת (ס"א חמשת) המינים ומצאתי כתוב בנימוקי תלמידי ה"ר יונה ז"ל שאמרו בשם רבני צרפת ז"ל שהיו אומרים שגם אם שתה יין וכסבור שאכל לחם ובירך ברכת המזון במקום על הגפן ועל פרי הגפן יצא והביא ראיה מהא דאמר לקמן בפרק כיצד מברכין (דף לה ב) דחמרא סעיד ומשמח והוינן בה א"ה נברך עליה שלש ברכות ומשני דלא קבעי אינשי עילויה. אלמא משמע דמן הדין היה לברך עליה לכתחלה שלש ברכות כמו על הפת אלא משום דלא קבעי עילויה. ומדחזינן שהקשו גבי יין שנברך עליו שלש ברכות ולא הקשו כן בתמרים משמע דיותר פשוט הוא דיין מיזן זיין מן התמרים וכמו שפוטרת בתמרים בדיעבד הכי נמי פוטרת גבי יין בדיעבד. שהרי אפילו לכתחלה ראוי שיברך עליו זה אלא משום דלא קבעי עילויה:
עוד אמרו בשם רבני צרפת שאפי' לא אמר אלא ברכת הזן בלבד בין על היין בין על התמרים יצא [ואף על פי שאין בה אלא מעין הזן בלבד] ובברכת על העץ יש בה מעין שלש אפי' הכי יצא כיון דמטעם שהן מזון אנו אומרים שיצא אפילו לא אמר אלא ברכת הזן בלבד יצא וכן נראה דדוקא אם סיים הברכה בא"י (אלהינו מלך העולם) הזן את הכל. דאי אפשר לברך אחריו אלא ברכה אחת. אבל אם אמר כל נוסח הברכה עד ברוך אתה ה' הזן ולא חתם יתחיל ועל שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ויסיים ברכה מעין שלש. דמה שאמר נוסח ברכת הזן הוא במקום על העץ ועל פרי העץ:

סימן טו
טו אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך. וכשהוא זוקף זוקף בשם. אמר שמואל מאי טעמא דרב משום דכתיב ה' זוקף כפופים:
[דף יב ע"ב] רב ששת כי הוה כרע כרע כחיזרא. כי זקיף זקיף כחויא. פירש בערוך בשם רב האי גאון ז"ל חיזרא הוא אחד ממיני קוצים שמצוים בבבל וקורים אותו אלכס"ר וכשכורע לא יכרע מאמצע מתניו וראשו זקוף ועומד אלא יכוף את ראשו כאגמון ויכרע. ירושלמי תני דבי חלפתא בן שאול הכל שוחין עם ש"צ בהודאה. ור' זירא אמר ובלבד במודים ר"ש בר נתן משום ר' אבא בר חיננא מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו ר' יוחנן אמר ר' חייא לא הוה מעבר אלא גער. א"ר ירמיה ובלבד דלא נעביד כהדא חזרנא אלא כל עצמותי תאמרנה. ופי' בערוך בערך חזר הצב למינהו תרגום ירושלמי חזרנא. וכשהוא שוחה שוחה ממתניו וראשו עומד כברייתו*:

סימן טז
טז ואמר רבה בר חנינא משמיה דרב כל השנה כולה מתפלל אדם האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשרה ימים שבין ר"ה ויום הכפורים שהוא מתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט. ר"א אומר אפילו עשרה ימים שבין ר"ה ליום הכפורים אם אמר האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט יצא שנאמר ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה אימתי ויגבה ה' צבאות במשפט בי' ימים שמר"ה ליוה"כ וקאמר האל הקדוש. מאי הוי עלה. רב יוסף אמר האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט פירוש אם אמר כך בדיעבד יצא רבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט. והלכתא כרבה ובלאו האי פיסקא קיימא לן כרבה דרבה ורב יוסף הלכה כרבה. ואם לא אמר מחזירין אותו מדקאמר רבי אלעזר אפי' אמר האל הקדוש יצא מכלל דלרב אפילו בדיעבד לא יצא ורבה סבירא ליה כרב:
וכן זכרנו ומי כמוך וכתוב לחיים ובספר החיים שמוסיפין בעשרת ימי התשובה אם לא אמר מחזירין אותו בין ביחיד בין בצבור דמשנה הוא ממטבע ברכות. ואם מסופק הוא אם הזכיר אם לא יחזור ויתפלל דאמרינן בירושלמי דתענית פרק קמא תניא המתפלל ואינו יודע אם הזכיר הגשם אם לאו. כל שלשים יום חזקה מה שהוא למוד מזכיר מכאן ואילך מה שצריך מזכיר. כך כתוב בתוספות בשם ר"י ז"ל. ותמיהני למה מחזירין אותו מאחר שאינו מוזכר בגמרא. דבהמלך הקדוש והמלך המשפט איכא פלוגתא ופסיק גמרא דלא יצא. אבל בזכרנו ומי כמוך אם תקנת גאונים היא לאמרו מנ"ל דמחזירין אותו אין זה נקרא משנה ממטבע ברכות מאחר שלא הוזכר בגמרא:
הדרן עלך מאימתי