סימן שו-שז

 

דיני הילוך, ממצוא חפצך ודבר דבר, מקח וממכר, שכר שבת ואמירה לנכרי

 

"וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך, ודבר דבר"[1].

מעשות דרכיך

א. ["וכבדתו מעשות דרכיך" - דרשו חכמים[2] שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול[3]. לפיכך, אסור לרוץ בשבת, או לקפץ דהיינו לעקור שתי רגליו בבת אחת, או לדלג דהיינו לעקור רגלו השניה קודם שיניח הראשונה, או לפסוע פסיעה גסה[4] דהיינו כל שיש בה יותר מאמה מראש גודל רגל זו עד ראש גודל רגל השניה[5]].

ב. [ואם יש לפניו מעט רפש וטיט ויש לו צער קצת לטנף רגלו - רשאי לפוסעו בפסיעה גסה, שלא להרבות בהילוך[6]. ואם יש לפניו אמת המים - התירו אפילו לדלג עליה, כדי שלא להרבות בהילוך[7]].

לדבר מצוה או תענוג

ג. [במה דברים אמורים לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה[8] - ירוץ[9]].

ד. [וכן משום עונג שבת התירו דברים אלו שאיסורם משום דרך חול, כי כשמתענג בהם יש כאן ענין ענג שבת ולא דרך חול[10].

לפיכך בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם - מותר[11]. וכן מותר לרוץ כדי לראות כל דבר שמתענגים בו[12]. וכן מותר לטייל בשבת[13]].

ממצוא חפציך

במעשה

ה. "ממצוא חפצך" - דרשו חכמים[14]: חפציך אסורים לבקשם בשבת, אפילו בדבר שאינו עושה בו שום מלאכה לא של תורה ולא שבות מדברי סופרים, אלא שעושה איזה מעשה המותר ומעשה זה הוא בשביל לעשות אחר השבת איזה דבר שאסור לעשותו בשבת, שנמצא מזמין עצמו בשבת בפועל ממש לדבר האסור בשבת[15].

בהליכה

ו. ואפילו בהליכה בלבד, כגון שמהלך בשדהו לראות מה היא צריכה אחר השבת מעידור וניכוש וכיוצא בהם מדברים האסורים בשבת - אסור, שנמצא מזמין עצמו בשבת בפועל ממש לדבר האסור בשבת[16].

ז. במה דברים אמורים? כשניכר הדבר הדבר שמתכוין לחפצים האסורים, כגון זה שהולך בשדהו, שמה מבקש שם אם לא לראות מה היא צריכה[17]. אבל אם הוא בענין שאין הדבר ניכר שמתכוין לחפצים האסורים אלא לחפצים המותרים - הרי זה מותר[18].

ח. אסור לילך בשבת עד סוף התחום או אמצעו ולהתעכב שם עד שתחשך כדי למהר דרכו משם והלאה במוצאי שבת, כדי לשכור פועלים או לתלוש פירות מחוברים וכיוצא בזה דברים שאין שום צד היתר בעולם לעשותם בשבת, שכיון שהולך משם ולהלאה במוצאי שבת - ניכר הדבר שעיקר הילכו היה בשביל כך[19].

ט. אבל מותר להחשיך על התחום כדי להביא בהמתו או פירות תלושים שאינם מוקצים מחוץ לתחום במוצאי שבת, שהבאת הבהמה יש בה צד היתר להביאה בשבת, כגון אם היו שם סוכות שומרים שכל אחת מובלעת בתוך שבעים אמה וארבעה טפחים של חבירתה, שעל ידי זה יכול לילך אפילו כמה פרסאות בשבת, מפני שכולם נחשבות כעיר אחת ארוכה, וכן הבאת הפירות יש בה צד היתר להביאה בשבת, כגון אם היו שם מחיצות מקיפות את הדרך ממקום הפירות עד ביתו[20].

י. ומותר להחשיך על התחום כדי לשמור על הפירות, ששמירת פירות אפילו מחוברים הוא דבר המותר בשבת[21].

בדבור

יא. אמירה לחבירו בשבת שיעשה לו מלאכה למחר - אסור משום "ממצוא חפצך"[22], שעל ידי אמירה זו עושה חבירו למחר ונמצא שהוא מוצא חפציו בשבת על ידי אמירה זו שאומר לחבירו[23].

יב. וכן אמירה לנכרי בשבת שיעשה לו מלאכה למחר - אסור משום "ממצוא חפצך"[24].

יג. וכן אסור לומר לחבירו: "לך למקום פלוני למחר ואם לא תמצא במקום פלוני לך למקום פלוני", מפני שלשון זה מוכיח שמשלחו לקנות איזה חפץ שהוא דבר האסור[25] בשבת[26].

יד. מותר לומר לפועל: "הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב", אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו למלאכה, לפי שלא נאסר אלא דבר מפורש שנאמר: "ודבר דבר" - דבור אסור, הרהור דהיינו מה שמבין מתוך דבריו - הרי זה מותר.

אבל לא יאמר לו: "היה נכון עמי לערב", שזהו כמדבר בפירוש שרוצה לשוכרו[27].

טו. לא יאמר בשבת לבני ביתו: "נישן היום כדי לעשות מלאכתינו בערב"[28].

טז. מותר לומר לנכרי [או לישראל חבירו[29]] איזה ציווי שיבין ממנו לעשות מלאכה אחר השבת, או לרמוז לו מלאכה לעשותה אחר השבת, שלא נאסר אלא דיבור בלבד, שנאמר: "ודבר דבר"[30].

יז. לא אסרו לדבר בחפציו בשבת אלא בחפצים האסורים לעשותם בשבת ואי אפשר להמציא צד היתר בעולם לעשותה בשבת, כגון לומר לחבירו בשבת שיביא למחר פירות המוקצים לתוך ביתו, שטלטול מוקצה אין צד היתר בעולם לעשותו בשבת[31].

  אבל אם יוכל להמציא צד היתר לעשות בשבת אותה מלאכה עצמה שרוצה לעשות אחר השבת - מותר לומר בשבת לחבירו שיעשנה אחר השבת אפילו אם עכשיו אין שם אותו צד היתר, כיצד אומר אדם לחבירו: "לכרך פלוני אני הולך למחר, לך עמי", מפני שיוכל להמציא צד היתר בשבת אלו היה שם סוכות שומרים[32]. ואין היתר אלא כשאומר בלשון: הליכה, אבל לא יאמר בלשון שמשמעו הליכה בקרון (- נסיעה), שהרי לזה אין סוכות שומרים מועילים[33].

יח. מותר לומר לחבירו: "שמור לי פירותי שבתחומך ואני אשמור לך פירותיך שבתחומי", ואף על פי שהוא אסור לו לילך ולשמור פירותיו שבתחום חבירו - אין איסור באמירתו לחבירו, כיון שלחבירו מותר הוא, וגם יש היתר על ידי בורגנין[34].

בהרהור 

יט. מותר להרהר בעסקיו אפילו היאך לעשות מלאכות גמורות אחר השבת, שלא אסרו אלא דיבור לבד שנאמר: "ודבר דבר", דיבור - אסור, אבל הרהור - מותר[35]. ומכל מקום אם יש לו מתוך ההרהור טירדת הלב או נדנוד דאגה - אסור[36].

כ. ומצוה שלא להרהר כלל בעסקיו[37], משום עונג שבת, אלא יהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה. וזהו שכתוב[38]: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", ואין אדם יכול לעשות כל מלאכתו בשבוע אחד, אלא יראה אדם בכל שבת כאלו כל מלאכתו עשויה, ואין לך עונג גדול מזה[39].

לצורך מצוה

כא. והתירו איסור זה של "ממצוא חפצך" לצורך מצוה, שנאמר: "חפצך" - חפציך אסורים, חפצי שמים - מותרים[40].

  לפיכך מחשיכין על התחום[41] כדי לעשות חוץ לתחום צרכי כלה או צרכי מת דהיינו ארון ותכריכים ולהביאם לעיר[42].

כב. ויכול לומר לחבירו שיחשיך על התחום לעשות דברים אלו ולהביאם לו. ויכול לומר לו: "לך למקום פלוני למחר ואם לא במקום פלוני לך למקום פלוני". ויכול לומר לו בפירוש "קח במנה ואם לא תמצא במנה קח במאתיים".

  אבל לא יזכיר לו סכום מקח, כלומר שלא יאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו, לפי שאמירה זו אינה אלא הצלת ממונו ואין בה צורך למצוה[43].

  וכן לא יזכיר לו סך דמים, דהיינו שלא יאמר לו: "לך לאיש פלוני שאני חייב לו כך וכך וקח ממנו צרכי המצוה הזאת ואהיה חייב לו סך הכל כך וכך", שצירוף סך זה אין בו צורך למצוה[44].

כג. ומותר לשדך[45] שדיבור של מצוה הוא[46].

כד. וכן מותר לדבר עם המלמד אם רוצה להישכר[47] ללמדו ספר, או אפילו ללמדו אומנות שזהו גם כן מצוה, שאם לא תהא לו אומנות לפרנס עצמו - ילסטם את הבריות[48].

אבל אסור לשכור המלמד בשבת, ואפילו להזכיר לו סכום מעות – אסור, שזהו שבות גמור ולא התירוהו לצורך מצוה[49].

כה. מי שאבדה לו אבידה - מותר שיכריזו בשבת שמי שיודע בה יבוא ויגיד. ואפילו האבידה היא דבר שאסור לטלטלו בשבת - מותר להכריז בשבת, מפני שהשבת אבידה - מצוה, ולומר למי שיודע ממנה שישיבנה - אמירה זו היא מחפצי שמים שמותרים בשבת[50].

לצורך רבים

כו. מותר לפקח על עסקי רבים בשבת, כגון לילך לשלטון לפקח על עסקי רבים[51]. ואין בזה משום "ממצוא חפצך ודבר דבר", שצרכי רבים הם כמו חפצי שמים[52].

כז. ומכל מקום לא התירו אלא לפקח ולהתעסק בדברים בלבד, שאינו אסור בצרכי יחיד אלא משום "ממצוא חפצך ודבר דבר", אבל כל דבר האסור משום שבות גמור - לא התירו לצרכי רבים, כמו שלא התירו לצורך מצוה[53].

קריאת שטרות ושאר דברי כתב

כח. שטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות ומקח וממכר ומשכונות וחשבונות וכל כיוצא בהם מחפצים האסורים לעשות בשבת - אסור לקרותם בשבת משום "ממצוא חפצך"[54].

כט. ואפילו לעיין בהם בלא קריאה - אסור. ולא אמרו שדבור אסור הרהור מותר אלא כשאין הדבר ניכר שמהרהר בחפצים האסורים, אבל כאן שניכר לכל שמהרהר בחפצים האסורים בשטר - הרי זה בכלל איסור "ממצוא חפצך"[55].

ל. וגזרו על כל כתב[56] שלא לקרות בו בשבת אף על פי שאין בו מחפצים האסורים, גזרא שמא יקרא בשטרי הדיוטות[57]. ואפילו לעיין בלא קריאה - אסור, גזרה שמא יעיין בשטרי הדיוטות[58].

לא. אגרות של שאלת שלום - אסור לקרותן. ואפילו לעיין בהם בלא קריאה - אסור, גזירה משום שטרי הדיוטות[59].

ויש מתירין לקרות אגרת השלוחה לו שאינו יודע מה כתוב בה, כי שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו[60]. ויש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים. ומכל מקום לא יקרא בה בפיו אלא יעיין בלא קריאה, כי יש מי שמיקל בעיון בלא קריאה אף בכתבים האסורים לקרותם לדברי הכל[61].

לב. כותל או וילון שיש בו צורות חיות או דיוקנאות של בני אדם ממעשים שהיו כגון מלחמת דוד וגלית וכתוב תחתיהם זו צורת חיה פלונית וזה דיוקן פלוני - אסור לקרות כתב זה בשבת, גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. ואפילו לעיין בהם בלא קריאה - אסור[62].

קריאת ספרים

לג. ספרי מלחמות ודברי הימים של מלכי אומות העולם[63], וכן מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק - אסור לקרותן בשבת, ואפילו לעיין בהם בלא קריאה - אסור, גזירה משום שטרי הדיוטות, אף אם כתובים בלשון הקדש. ואף בחול אסור משום "מושב לצים". ובדברי חשק יש עוד איסור, אפילו כתובים בלשון הקדש, שמגרה יצר הרע בעצמו. ומי שחיברן ומי שהעתיקן, ואין צריך לומר המדפיסן - הם בכלל מחטיאי הרבים[64].

לד. אבל אותן ספרי דברי הימים שיוצא מהם ענייני מוסר ויראת שמים כגון ספר יוסיפון וכיוצא בו - מותר לקרותן אפילו בשבת, אפילו כתובים בלע"ז. ומכל מקום, אין ראוי לבני אדם להרבות בהם[65].

לה. יש אומרים שאסור ללמוד בשבת וביום טוב, רק בדברי תורה ויראת שמים. ואפילו בספרי חכמות אסור, שכל ספר שאין בו סרך קדושה - יש לגזור משום שטרי הדיוטות.

ויש מתירים בכל ספרי חכמות וספרי רפואות, מפני שדבר חכמה אינו מתחלף בשטרי הדיוטות ואין לגזור על זה בשביל זה. וכן נוהגין להקל[66].

לצורך מצוה

לו. לצורך מצוה[67] - אין לגזור משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, שהרי איסור הקריאה בשטרי הדיוטות אינו אלא משום "ממצוא חפצך", ואיסור "ממצוא חפצך" - לא שייך בדבר מצוה[68].

הנוהגים להזכיר נשמות מתוך הכתב הוא כדבר מצוה, שנודרין לצדקה בעד הזכרת נשמתם[69].

וצרכי רבים דינם כדבר מצוה[70].

לענג שבת

לז. [איסור זה של קריאת שטרי הדיוטות - לא דחינן להו משום מצות ענג, שהיא מצוה הבאה בעברה[71]].

ודבר דבר

לח. "ודבר דבר" - דרשו חכמים[72]: שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול[73]. לפיכך, לא יאמר דבר פלוני אעשה למחר, ואפילו דבר שאינו אסור לעשותו בשבת עצמה אלא מדברי סופרים, כגון שכירות ומקח וממכר וכיוצא בהם.

ואף על פי שאין דיבור זה שבשבת מועיל לו כלום לעשיה שיעשה למחר, ואין לאסור משום "ממצוא חפצך" שאינו מוצא חפציו על ידי אמירה זו[74], אף על פי כן אסור משום "ודבר דבר"[75].

לט. לא אסרו לדבר בחפציו בשבת אלא בחפצים האסורים לעשותם בשבת ואי אפשר להמציא צד היתר בעולם לעשותה בשבת, כגון לומר על עצמו בשבת שיביא למחר פירות המוקצים לתוך ביתו, שטלטול מוקצה אין צד היתר בעולם לעשותו בשבת[76].

אבל אם יוכל להמציא צד היתר לעשות בשבת אותה מלאכה עצמה שרוצה לעשות אחר השבת - מותר לומר בשבת על עצמו שיעשנה אחר השבת אפילו אם עכשיו אין שם אותו צד היתר, כיצד אומר אדם לחבירו: "לכרך פלוני אני הולך למחר", מפני שיוכל להמציא צד היתר בשבת לילך לכרך ההוא אלו היה שם סוכות שומרים[77].

מ. ואין היתר אלא כשאומר בלשון: "אני הולך", אבל לא יאמר בלשון שמשמעו הליכה בקרון (- אני נוסע), שהרי לזה אין סוכות שומרים מועילים[78].

מא. אסור להרבות בשבת בשיחת דברים בטלים[79] אפילו שאין בהם זכר עשיית מלאכה כלל, שלא יהא דיבור השבת כדיבור החול[80].

מב. המחייבים עצמם ליתן כך וכך מעות אחר השבת לדבר של רשות - אסור משום "ודבר דבר"[81].

לצורך מצוה

מג. חפצי שמים מותר לדבר בהם בשבת כשיש צורך למצוה בדיבור זה, אבל אסור לומר מצוה פלונית אעשה למחר אם היא מצוה שאסור לעשותה בשבת, כי אין אמירתו מועלת כלום לעשיה שלמחר[82].

מד. מותר לפסוק צדקה לעניים, שדיבור של מצוה הוא[83].

מה. יש אומרים שבמקום שנוהגין לומר לקורא בתורה "מי שברך" והוא נודר לצדקה - אסור לו לפסוק כמה יתן, אלא יאמר לו סתם: "עשה לי 'מי שברך'".

והמנהג להקל בזה, מפני שמותר לפסוק לצדקה בשבת[84].

לענג שבת

מו. [משום עונג שבת התירו דברים אלו שאיסורם משום דרך חול, כי כשמתענג בהם יש כאן ענין ענג שבת ולא דרך חול[85]].

לפיכך, בני אדם שסיפור שמועות וחידושים הוא עונג להם - מותרים לספרם בשבת כמו בחול. אבל גם בחול אין לבני תורה להרבות בשיחה זו, משום מושב לצים[86].

מז. אבל מי שאינו מתענג בריבוי השמועות - אסור לספרם בשבת כדי שיתענג בהם חבירו[87].

דברי צער

מח. אסור לספר איזה דבר שנזכר בו צערו, כגון ממיתת אוהבו וכיוצא בזה[88].

לחשב חשבונות

מט. אסור לאדם לחשוב חשבונותיו בפיו[89] בשבת, גזרה שמא יכתוב[90].

נ. ואפילו חשבון שעבר כבר אלא שצריך לו עדיין לידע אותו, כגון "כך וכך הוצאתי על בנין פלוני לשכר הפועלים", ועדיין נשאר בידו משכר הפועלים שצריך לידע מה שנתן להם כדי שידע מה שמגיע להם עדיין - אסור.

ואפילו אם לפי חשבון זה לא יגיע להם כלום, מכל מקום עכשיו קודם החשבון זה מסתפק לו שמא מגיע להם כלום - הרי זה חשבון הצריך לו, ויש לגזור שמא יכתבנו לזכרון[91].

נא. אבל אם ידוע לו שאין מגיע להם כלום ממנו - הרי זה חשבון שאין צריך לו כלל, ומותר לחשבו בשבת[92]. וכן "כמה סאים תבואה היה לנו בשנה פלונית", "כמה דינרים הוציא בחתונת בנו" וכיוצא באלו - המחשב אותם בשבת כמחשב אותם בחול.

ובלבד שלא ירבה בהם, שאסור להרבות בשיחה בטלה בשבת[93].

מקח וממכר

נב. אסור לקנות או למכור וכן לשכור או להשכיר בשבת[94], בין שמוכר או שמשכיר בפה בלבד, בין שמוסר לו היום את החפץ, גזירה שמא יכתוב[95]. ואפילו אם אינו קוצץ עמו דמי המקח והשכירות - אסור. ואפילו אינו מזכיר לו שם דמים כלל אלא שאומר לו לשון מכירה או שכירות - אסור[96].

לצורך שבת

נג. מותר ליקח מן החנוני מיני מאכל ומשקה בשבת[97] לצורך השבת[98] בהקפה[99]. ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים כלל[100], דהיינו "תן לי בעד כך וכך מעות"[101], וכן לא יזכיר לו שם מדה[102], דהיינו "תן לי כך וכך מדות"[103], וכן לא יאמר "מכור לי", אלא "תן לי"[104].

נד. מותר לומר לחבירו או לחנוני שיתן לו במנין[105], ואין זה דומה למקח וממכר, לפי שאף בעל הבית בתוך ביתו דרכו להיות מונה כמה הוא נוטל, שלא יטול אלא כפי הצורך.

אבל לא יאמר לו סכום מנין, שלא יאמר "הרי יש לך בידי כך וכך תן לי עוד כך וכך ויהיה לך בידי כך וכך", שהרי זה דומה למקח וממכר[106].

נה. מותר להזכיר שם משקל, דהיינו שיאמר לו "תן לי ליטרא", דאינו מכוין למשקל אלא לומר לו כמה הוא צריך[107].

לצורך מצוה

נו. לא התירו לקנות בשבת אפילו לצורך מצוה אלא בדרך המותר לדבר הרשות, דהיינו בהקפה, בלי הזכרת שם דמים, ולא שם מדה, ולא סכום מנין, ולא דמים, ואם חסר אחד מאלו - הרי זה שבות גמור כשאר השבותים, שלא התירום לצורך מצוה[108].

 

נז. ערב פסח שחל בשבת ושכח ולא מכר חמצו לנכרי בערב שבת – לא ימכרנו לנכרי בשבת, אפילו אינו לוקח ממנו מעות כלל אלא קוצץ עמו סכום המקח ומקנה לו החמץ באחד מדרכי הקניה – הרי זה אסור אפילו במקום הפסד מרובה, אף על פי שמכירה זו היא לצורך מצות ביעור חמץ - לא התירוה חכמים בשבת, שמקח וממכר גמור לא התירו אפילו לצורך מצוה[109].

 

נח. הנוהגין להכריז מצות בבית הכנסת מי שיתן יותר הוא יזכה בהן - היה ראוי לאסור משום מקח וממכר שהוא שבות גמור ולא הותר לדבר מצוה, אלא שאפשר ליישב המנהג בדוחק ולומר שאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה כי אם בחפץ הנקנה[110].

והנכון, כמו שנוהגין קצת אנשי מעשה שכל מה שהוציא בפיו ליתן נותן לצדקה, אפילו קנה חבירו המצוה, שאז אינו דומה כלל למקח וממכר אלא לפסיקת צדקה[111]. וכל ירא שמים יזהר בזה[112].

נט. לא התירו שכירות בשבת אפילו לצורך מצוה[113], שזהו שבות גמור ולא התירוהו לצורך מצוה. לפיכך אסור לשכור המלמד בשבת, ואפילו להזכיר לו סכום מעות - אסור[114].

על ידי נכרי

ס. ואפילו על ידי נכרי אסור לקנות בשבת[115]. ואפילו בערב שבת אסור לומר לנכרי שיקנה לו למחר מיני מאכל. ואפילו אומר לנכרי שיקנה לו בעד מעות שלו ואחר השבת יחזיר לו מעותיו – הרי זה אסור, שהרי הנכרי הוא שלוחו לקנות בשבת[116].

סא. אבל מותר ליתן מעות לנכרי מערב שבת שיקנה לו חפץ פלוני, ובלבד שלא יאמר לו "קנה בשבת"[117]. וגם לא יאמר לו שהוא הולך בדרך במוצאי שבת ויצטרך הנכרי לקנותו בשבת, שהרי זה כאומר לו בפירוש לקנות בשבת. וכן הדין בנותן כלים לנכרי למכור[118].

סב. מותר לומר לנכרי בערב שבת: "הילך מעות בהלואה וקנה בהם חפץ פלוני למחר ואני אחזור ואקחנו ממך אחר השבת בפירעון חוב מעות אלו ואתן לך ריוח"[119]. 

מנכרי

סג. מותר ליקח מנכרי בשבת בהקפה בלא פיסוק דמים[120]. אבל אסור לשלם לו המעות בשבת עצמו אף אם הוא דבר ששומתו ידוע, אפילו אם מראה לפני הנכרי את המעות כדי שיטול מעצמו, ואפילו על ידי נכרי אחר אסור לשלם לו, דכל שהמעות מגיעין ליד המוכר – ניכר הדבר שהוא מקח וממכר. ולא התירו אלא כשאינו נותן לו מעות, דאזי אין נראה כמקח וממכר אלא כשאלה[121].

הלואה והשאלה

סד. השואל דבר מחבירו בשבת - לא יאמר לו "הלוני", אלא "השאילני", שהמלוה את חבירו אינו יכול לתבעו בפחות משלשים יום, ויש לחוש שמא יכתוב המלוה על פנקסו כדי שלא ישכח לתבעו בסוף שלשים יום, אבל המשאיל את חבירו יכול לתבעו מיד ואם כן אין לחוש לשכחה ולכך אין חוששים שמא יבוא לכתוב[122].

סה. וכשם שאין לווין בשבת אלא בלשון שאלה - כך אין פורעין אלא בלשון חזרה[123].

סו. ובלשון לע"ז שאין חילוק בין "הלוני" ל"השאילני" - לא יאמר לשון שאלה, אלא יאמר "תן לי". ויכול לסיים גם כן "ואחזיר ואתן לך"[124].

סז. במקום שנוהגין שסתם הלואה יכול לתובעו לאלתר - רשאי לומר "הלוני"[125].

סח. השואל מחברו - אסור לומר לו סכום מדה , דהיינו "תן לי כך וכך מדות וכבר יש לך בידי כך וכך ויהיה לך בידי כך וכך", לפי שדומה למקח וממכר[126].

וכן לא יאמר לו סכום מנין, דהיינו "הרי יש לך בידי כך וכך השאילני עוד כך וכך ויהיה לך בידי כך וכך", שהרי זה דומה למקח וממכר[127].

סט. השואל מחבירו מיני מאכל ומשקה שהם צורך השבת ואין הלה מאמינו – יכול להניח משכון אצלו. ויניחנו בסתם, ולא יאמר לו "הילך משכון", שזהו כמעשה חול[128].

מתנה

ע. אסור ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת[129]. לפיכך, הנוהגים ליתן כלים במתנה לחתן הדורש – לא יפה הם עושים[130]. ומותר ליתן מתנה בשבת כשהיא לצורך השבת[131]. וכן מותר ליתן מתנה בשבת לצורך מצוה[132].

קנין

עא. אין קונין קנין בשבת בשום דרך מדרכי ההקנאה[133], מפני שדומה למקח וממכר. ואין צריך לומר בקנין סודר, שסתמו עומד לכתיבה ושמא יכתוב בשבת[134].

חופה וקידושין

עב. אין מקדשין את האשה, גזרה שמא יכתוב[135]. ואין כונסין אשה לחופה אפילו קידשה מבעוד יום, מפני שעל ידי כן קונה אותה ליורשה, ואסור לקנות קנין בשבת[136].

ואחר החופה יש ליחדן יחוד גמור הראוי לביאה קודם השבת, כדי לחוש לסברא שיחוד גמור הוא הנקרא חופה ולא חופה שלנו, ואסור לעשותו בתחלה בשבת[137].

עג. יש מתירים לקדש ולכנוס למי שאין לו אשה ובנים, משום מצות פריה ורביה. ואף שאין זה עיקר, מכל מקום סומכים על זה בשעת דחק גדול, שלפעמים שלא היו יכולים להשוות עם הנדוניא ביום שישי עד הלילה ועושין החופה והקידושין בליל שבת, כי גדול כבוד הבריות, הואיל וכבר הוכנו לסעודה ולנישואין והיה ביוש לכלה ולחתן אם לא יכנוס אז. ומכל מקום, לכתחילה צריך ליזהר שלא יבא לידי כך, וכמה עבירות באין ממה שמאחרים החופה. וכל ירא שמים יחמיר לעצמו שלא לעשות כלל נישואים בשבת[138].

פדיון הבן

עד. אין פודין את הבן אפילו בכלי ששוה חמשה סלעים, מפני שדומה למקח וממכר. ואין לו ליתן המעות לכהן בערב שבת, לפי שאז לא יוכל לברך, שכיון שעדיין לא חלה עליו המצוה - איך יאמר "וציונו", ובשבת שהוא זמנה גם כן לא יוכל לברך, כיון שאז אינו עושה כלום. לכן ימתין עד יום א' בשבת[139].

ואפילו אם כלו לו חדש שהוא עשרים ותשעה יום שתים עשרה שעות ותשצ"ג חלקים ביום שישי – לא יפדהו ביום שישי, לפי שחדש שבתורה הוא שלשים ימים שלמים, ולכן צריך שיגיע ליום שלשים ואחד בשעת הפדיון[140].

הקדש

עה. אסור להקדיש שום חפץ לגבוה, שכיון שמקדיש חפץ מסויים  - הרי הוא מוציאו באמירה זו מרשותו לרשות גבוה, ודומה למקח וממכר[141]. ואם עבר והקדיש בין בשוגג בין במזיד – מה שעשה עשוי[142].

עו. ולפי זה אסור להקדיש בשבת לבית הכנסת שום חפץ, כגון ספר תורה או עטרה או טס לספר תורה. ולא נהגו כן.

ויש שלימד עליהם זכות, שלא אסרו אלא להקדיש חפץ למזבח או לבדק הבית, שאותו החפץ יוצא לגמרי מרשותו לרשות גבוה שאין לו עוד שום זכות וחלק בו, ודומה למקח וממכר, אבל כשמקדיש חפץ לבית הכנסת - יש לו חלק וזכות בו בתוך כל אנשי העיר, שיש להם זכות בהקדשות של בית הכנסת למכרה כשיצטרכו, ואינו דומה למקח וממכר שיוצא המקח לגמרי מרשות מוכר לרשות לוקח.

ומכל מקום, טוב ליזהר כשמקדיש חפץ לבית הכנסת בשבת, שיקדישנו בפיו מערב שבת אפילו בינו לבין עצמו, ואז אף שמביאו בשבת לבית הכנסת אינו אלא מפרסם ההקדש שהקדיש מערב שבת, וזה מותר לדברי הכל[143].

לדון ולענוש

עז. אין דנין דיני ממונות, גזרה שמא יכתבו[144].

אסור להכריז בשבת על קרקע הנמכרת שכל מי שיש לו זכות עליה יבא ויגיד ואם לאו יאבד זכותו, מפני שמה שאומר ואם לאו יאבד זכותו הוא כדן את הדין[145].

עח. אין עונשין בשבת. ולכן מי שנתחייב איזה עונש - אסור לתופסו ולהכניסו לבית הסהר כדי שלא יברח, ואם יברח - אין עלינו כלום[146].   

שכר שבת

עט. אין משתכרין בשבת אפילו בדבר המותר, גזירה משום מקח וממכר[147]. כיצד, כגון השוכר את הפועל לשמור ומשלם לו בעד כל יום ויום והוא משמרם גם בשבת, שזהו דבר המותר לשמור - לא יתן לו שכר בעד יום השבת בפני עצמו[148]. ואם נתן לו - אסור לו לקבל ממנו[149].

פ. אבל מותר ליטול בהבלעה עם שאר הימים. ולא יאמר לו "תן לי שכר השבת", אלא "תן לי שכר החודש" וכיוצא בזה שהשבת מובלע בחול[150].

פא. לא נקרא הבלעה אלא כשהיה שכר השבת מובלע בשכר שאר הימים בשעת השמירה, דהיינו כשהתנה עמו שישלם לו כך וכך בעד שמירת כל החדש[151]. אבל אם התנה עמו לשלם לו כך וכך בעד כל יום ויום, אף על פי שמשלם לו בסוף החדש שכר השבתות בהבלעה עם שאר הימים - אין זה כלום, כי כל יום ויום ששמר נתחייב לו בעל הבית לשלם בסוף היום השכר של אותו היום, שהרי אם הוא רוצה לא ישמור לו עוד, ואם כן שכר השבת הוא בפני עצמו[152].

פב. ואפילו השכיר חדר לדור בו – לא יטול שכר שבת אלא בהבלעה[153]. וכן הדין במלוי ברבית לנכרים[154].

אבל אם שכרו לשבוע או לחודש או לשנה - לא ינכה לו כנגד השבתות, שלא אסרו אלא ליטול שכר יום השבת בפני עצמו[155].

לצורך מצוה

פג. אסור לשכור חזן להתפלל בשבת או יום טוב אף על פי ששכרוהו מבעוד יום, שאסור לו ליטול שכר שבת או יום טוב. והוא הדין לשכר התוקע בראש השנה[156].

ויש מתירין, מפני שבמקום מצוה לא גזרו על שכר שבת, שאין איסורו אלא משום גזירת שכירות בשבת, שהיא עצמה אינה אסורה אלא משום גזרה שמא יכתוב. וכן המנהג להקל[157].

ומכל מקום, לדברי הכל אינו רואה סימן ברכה משכר זה לעולם[158], הואיל והוא שכר השבת, אף שהתירוהו לצורך מצוה[159].

פד. ואם הוא מושכר לשנה או לחודש או לשבוע, שיתפלל גם בחול ומשלמין לו בעד השבתות והחול בבת אחת - הרי זה שכר שבת בהבלעה ומותר לדברי הכל[160].

ריוח ממשחק

פה. המשחק כדי להרויח – אסור, מפני שדומה למקח וממכר[161].

אמירה לנכרי

פו. כל דבר שאסור לעשות בשבת מן הדין[162] - אסור לומר לנכרי אפילו מבעוד יום לעשותו בשבת[163]. ואפילו אינו צריך לדבר זה עד לאחר השבת, כגון שאומר לו קודם השבת לשכור לו פועלים בשבת שיעשו לו מלאכה אחר השבת - אסור.

אבל דבר שאינו אלא חומרא בעלמא לישראל עצמו[164] - יכול לומר לנכרי בשבת לעשותו[165].

פז. כל פסיק רישיה - אין בו איסור אמירה לנכרי[166], כיון שהאיסור נעשה מאליו בלא מתכוין, והישראל אינו אומר לו כלל לעשותו אלא שולחו לעשות דבר המותר, אם כן אף שמאליו נעשה האיסור – הרי לא נעשה בשליחותו של הישראל, שהישראל לא ציווהו על ככה, והגוי אינו מוזהר כלל על השבת, אלא שאסור לנו לשלחו לעשות איסור[167].

כשיש צד היתר לישראל

פח. אסור לומר לנכרי לעשות בשבת אף אם יוכל להמציא צד היתר לישראל לעשותו, כיון שעכשיו אין שם אותו צד היתר[168].

פט. אבל אם יש שם צד היתר באמת שיוכל הישראל לעשות בהיתר אותו דבר עצמו שהנכרי עושה באיסור - יש מתירין לומר לנכרי סתם בלשון שאין מוזכר בו בפירוש שיעשה איסור והנכרי עושה מעצמו באיסור[169].

ברמז

צ. כל דבר שאסור לומר לנכרי לעשותו בשבת - אסור אפילו לרמוז לו לעשותו[170].

צא. והוא הדין שאסור לומר לו איזה ציווי לעשות דבר המותר בענין שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה בשבת, כגון לומר לנכרי שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר, שהרי זהו כמצווהו להסיר הפחם, אלא שהוא ברמז[171].

חיוב מחאה

צב. ואפילו אם הנכרי בא מעצמו להסיר הפחם בלא רמיזת הישראל - צריך למחות בידו אם עושה בשביל הישראל, כיון שהנר הוא של ישראל[172].

אמירה המותרת

צג. ואם אינו אומר לו שום ציווי אלא שאומר לפניו איזה דבר שמבין ממנו לעשות מלאכה בשבת - הרי זה מותר, כגון נכרי שהביא אגרת חתומה או קשורה שאין הישראל יכול לפותחה ולקוראה[173] - יכול לומר לנכרי "איני יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה", והנכרי פותחה מעצמו, שהרי אינו אומר לו שום ציווי אפילו ברמז אלא שהנכרי מבין מעצמו שצריך לעשות כן.

ואין צריך למחות בידו, כיון שלדעת עצמו הוא עושה להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו[174].

צד. מותר לומר לנכרי אחר השבת: "מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה". ואף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה - אין בכך כלום, כיון שאומר לו כן בחול[175]. ואין באמירתו זו שום רמז ציווי לעשותה בשבת הבאה, אלא שהנכרי מבין כן מעצמו.

והוא שעשיית מלאכה זו היא בענין שאינו צריך למחות כשרואה את הנכרי עושה אותה בשבת, כגון שאין המלאכה נעשית בחפצים של ישראל, והנכרי אינו שכירו של ישראל, אלא רגיל לעשות לו בטובת הנאה[176].

לצורך מצוה

צה. אסור לעשות מלאכה [של תורה[177]] על ידי נכרי אפילו לצורך מצוה אף על פי שאמר לו קודם השבת[178]. אבל דבר שאינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות - מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת לצורך מצוה[179].

צו. הלוקח בית או שדה בארץ ישראל מן הנכרי - מותר לו לומר לנכרי לכתוב לו שטר מכירה בשבת אם הנכרי הולך לדרכו בשבת, ומעלהו בערכאות שלהם לחתום לו, שאמירה לנכרי אינה אסורה אלא מדברי סופרים, ומשום ישוב ארץ ישראל - לא גזרו, אף על פי שגזרו בשאר מצות[180].

צז. אסור לומר לגוי אפילו מערב שבת שילך חוץ לתחום בשבת אחרי קרובי המת שיבואו להספידו, שאין דוחין שום איסור מפני הספדו[181].

צח. אבל חולה שהכביד עליו חליו וירא פן ימות ומבקש שישלח אחר קרוביו – מותר אפילו לשכור גוי בשבת להביא קרוביו במוצאי שבת[182], כדי שלא תיטרף דעתו עליו אם לא יעשו רצונו[183].

במקום הפסד

צט. יש אומרים שבמקום הפסד לא גזרו על שבות, כגון לטלטל על ידי נכרי סחורה מוקצה הנפסדת על ידי גשמים, ואפילו להביאה לבית דרך כרמלית אם אי אפשר בענין אחר. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול[184]. והוא הדין לצורך גדול אף על פי שלא שייך שם הפסד[185].

ק. אם באו מים שוטפים ומפסידים נכסיו - מותר לקרות לנכרי לשם אף על פי שיודע שבודאי יתקן הנכרי מעצמו את ההפסד במלאכה גמורה. רק שיזהר שלא לומר לו שום רמז ציווי לתקן. אבל מותר לומר לפניו: "כל המציל הפסד זה אינו מפסיד שכר טרחו". ויש אומרים שלא התירו אלא בדליקה בלבד[186]. והמיקל כסברא הראשונה בכל הפסד מרובה - לא הפסיד[187].

לצורך נכרי

קא. לא אסרו אמירה לנכרי אלא לעשות בשביל ישראל, אבל מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו או לצורך נכרי אחר.

ומותר לומר לו כן אפילו אם מגיע לישראל הנאה מזה, כגון שאומר לנכרי "כבה דלקתך" וכוונתו שלא תעבור הדלקה מבית הנכרי לבית הישראל, וכל כיוצא בזה[188].

קב. אבל אסור לומר לו: "טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת", ואפילו אם הוא   מקנה לו לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו, כגון שאומר לו: "טול בשר זה ובשל אותו לצרכך בשבת", כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו - הרי זה נראה כשלוחו, אף שהנכרי מתכוין במלאכה להנאת עצמו[189].

קג. ואם הנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים וחפצים של הישראל - אין צריך למחות בו כשרואהו[190].

במקום צער בעלי חיים

קד. לא גזרו על אמירה לנכרי במקום צער בעלי חיים, שהוא מן התורה[191], לפיכך מותר לומר לנכרי לחלוב הבהמה [של ישראל[192]] בשבת, מפני שהיא מצטערת מרוב החלב[193].

קה. לא התירו משום צער בעלי חיים אלא האמירה לנכרי שיעשה בשביל עצמו, אבל לא שיעשה בשביל ישראל, שכשעושה בשביל ישראל הרי הוא שלוחו ממש, לפיכך, צריך שיטול הנכרי את החלב לעצמו, או שיחזור ויקנה החלב מן הנכרי בדבר מועט, כדי שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל[194].

קו. בהמה שנפלה לאמת המים – מותר לומר לנכרי להעלותה, משום צער בעלי חיים[195].

הנאה ממעשה הנכרי

קז. ישראל שאמר לנכרי לעשות לו מלאכה בשבת - מותר ליהנות בה לערב לאחר שהמתין בכדי שיעשה[196], שאם נתיר לו להנות במוצאי שבת מיד יש לחוש שמא יאמר לו לעשות בשבת כדי שיהיה הדבר מוכן לו במוצאי שבת מיד, דאיסור האמירה לנכרי קל בעיני הבריות[197].