קיצור הלכות שבת - נושאים א

אמירה לנכרי

מאת: הרב אברהם אלאשוילי

סימן רמג

 

עשיית מלאכה ע"י נכרי

  1. א. אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה, בין בחינם בין בשכר – שכשהנכרי עושה בשבת, הוא עושה בשליחות הישראל[1]. ואף-על-פי שאומר לו קודם השבת שיעשה בשבת[2], ואף-על-פי שאינו צריך לאותה מלאכה בשבת – מכל מקום אסור.
  2. ב. ויש רמז לאיסור זה בשבת ויום-טוב מן התורה. שנאמר (שמות יב, טז): "כל מלאכה לא יעשה בהם", משמע אפילו ע"י אחרים, שאין מצווים על השביתה ביום-טוב, וקל-וחומר לשבת. ומכל-מקום אין זו אלא אסמכתא בעלמא, ועיקר איסור אמירה לנכרי – אינו אלא מדבריהם, כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם, ויבואו לעשות בעצמן[3].
  3. ג. והפליגו חכמים באיסור זה וגזרו בו גזירות, כגון, אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל – אסרו ליהנות ממלאכתו בשבת[4].  וגם במוצאי-שבת אסור עד 'בכדי שיעשה'[5], משום גזירה שמא יאמר לו לעשות בשבת.

וכן אם ראוהו עושה מלאכה בשבת בשבילו, באופן שיגיע ריוח לישראל ממנה – צריך למחות בידו[6].

 

 [בסימנים אלו[7] מתבארים דיני מסירת מלאכה לנכרי. שאר דיני אמירה לנכרי – יתבארו בסימנים אחרים[8], כל עניין במקומו].

 

שכירת פועל

  1. ד. לפיכך, מי שיש לו נכס, כגון, מרחץ או תנור או רחיים, ורוצה לשכור לו נכרי שיתעסק בכל המלאכות הצריכות בו. אם השכירות היא לימים, שאמר לו: "בעד כל יום ויום שתתעסק בו אתן לך כך וכך", אע"פ שלא אמר לו שיתעסק בשבת, והנכרי מעצמו הולך ומתעסק גם בשבת – צריך למחות בידו, ולא יניחנו להתעסק בשבת. שאף שהנכרי מתכוין לטובת עצמו, כדי ליטול השכר שקצץ לו בעד כל יום – כיון שהוא עושה כן מחמת שהישראל שכרו לאיזה ימים, הרי זה כעוסק בשליחות הישראל[9].

 

החכרת נכס

  1. ה. אבל אם רוצה הישראל להשכיר ( - להחכיר) המרחץ לנכרי, שיעבוד בו הנכרי כל אימת שירצה, ויטול כל השכר לעצמו – רק שיתן להישראל תשלום של דבר קצוב בכל פרק זמן, בין אם יסיק המרחץ וירויח בו ובין אם לא ירויח בו – מן הדין היה מותר להשכיר לו. שאף שהנכרי יעבוד בו בשבת, הרי אינו מתכוין בעבודתו לטובת ישראל אלא לטובת עצמו[10], נמצא שהמלאכה שהוא עושה במרחץ היא רק לטובת עצמו כדי להשתכר – אעפ"כ אסרו חכמים לעשות כן מפני מראית העין. לפי שהכל יודעים שמרחץ זה הוא של ישראל, וכשיראו שהנכרי מתעסק במרחץ בשבת יאמרו שהוא שכיר יום אצל הישראל, ויחשדוהו שעובר על דברי-סופרים, שמניח את הנכרי להתעסק בשבת[11].
  2. ו. וכל זה הוא במרחץ, שאין דרך רוב העולם למסור מרחץ בשכירות ( - החכרה), אלא הדרך היא שהבעלים שוכרים פועל שיתעסק בו, וכל השכר הוא לבעל המרחץ. אבל נכס שדרך רוב העולם הוא ליתנו בשכירות[12], כגון שדה, כיון שאין לחוש בו למראית העין - מותר[13].

 

[בחיבור זה נעתקו רק עיקרי דינים אלו. פרטי הדינים – ראה בהרחבה בשו"ע רבינו כאן].

 

 

 

סימן רמד

 

נכרי העושה לישראל בקבלנות

  1. א. אם הנכרי עושה מלאכה לישראל בתורת קבלנות, שקיבל עליו לעשות כך וכך בעד שכר כך וכך, כגון, שנתן לו בגד לתפור וקצץ לו שכר – מותר להניחו שיעשה כל מלאכתו בשבת. ובלבד שהישראל לא יאמר לו שיעשה בשבת[14].
  2. ב. והטעם, לפי שכשעושה בקבלנות, אינו כשלוחו של הישראל, ואינו דומה לשכיר יום[15].  שהשכיר יום, אין המלאכה שלו כלל ואין לו עסק בה, שהרי אין כוונתו כדי להשלים המלאכה, אלא כוונתו לעבוד את הישראל כל היום כדי שיתן לו שכרו, לפיכך הרי זה כעושה שליחות הישראל. אבל הקבלן, המלאכה היא שלו, שכוונתו בעבודתו היא להשלים המלאכה כדי ליטול שכרו – לפיכך אינו כשלוחו של ישראל.
  3. ג. ומכל מקום, צריך שיקצוץ לו סכום הדמים קודם השבת. וגם צריך שלא יתן לו אלא בעניין שיוכל הנכרי – אם ירצה – לעשות כל המלאכה בחול, לפני השבת או לאחריה[16].
  4. ד. וכל זה הוא כשהנכרי עושה מלאכה בדבר התלוש מן הקרקע, שיכול לעשותה גם במקום אחר שאינו ברשות ישראל, ואין הדבר ניכר שהיא מלאכת ישראל. אבל אם עושה מלאכה במחובר לקרקע,  כגון שבונה בית עבור הישראל או קוצר שדהו[17] -  כיוון שידוע שהקרקע היא של ישראל, אסור להניחו שיעשה בשבת, משום מראית-העין, שהרואה יאמר שהנכרי הוא שכיר יום אצל הישראל[18].

 

הנאה ממלאכת הנכרי

  1. ה. אם עשה הנכרי כלי לישראל בשבת, בקבלנות – מותר ליהנות ממלאכתו אף בשבת זו, כדי שהנכרי עשאה לטובת עצמו לגמור מלאכתו ולקבל שכרו, ולא נתכוין בשביל שיהנה ממנו הישראל בשבת[19].  ומכל מקום, לכתחילה אין להשתמש בכלי זה בו ביום, וגם במוצאי שבת עד 'בכדי שיעשו', היינו כשיעור הזמן ששהה הנכרי בעשיית הכלי – כי יש אוסרים ליהנות ממלאכת שבת גם באופן זה. אבל בשעת הדחק, שצריך לכלי זה בשבת, יש להקל[20].

 

[בחיבור זה נעתקו רק עיקרי דינים אלו. פרטי הדינים, וכן דינים נוספים (קבלנות בבנייה, מפעלי ייצור, שרותי גבייה ותברואה ועוד) – ראה בהרחבה בשו"ע רבינו כאן).

 

 

 

סימן רמה

 

שותפות של ישראל וגוי בעסק

[ישראל הרוצה לנהל עסק בשותפות עם גוי – יש לו לתת את הדעת שלא לעבור על שני איסורים: א. עשיית מלאכה ע"י הגוי עבורו בשבת[21].  ב. נטילת שכר-שבת, ממה שהגוי הרוויח בעסק המשותף בשבת[22]. וכפי שיפורט בסעיפים הבאים].

 

  1. א. ישראל וגוי שיש להם עסק בשותפות[23], ומוטל על שניהם לעסוק בכל עבודות העסק כל יום ויום – לא יאמר הישראל לגוי: "עבוד אתה בשבת, וכשתגיע שעת חלוקת הרווחים תטול חלקך כנגד עבודתך גם בשבתות. ואני אעבוד כנגד זה יום אחד בחול, ואטול חלקי ברווחים כנגד עבודתי בחול". שמכיוון שעבודת העסק מוטלת בכל יום ויום על שניהם בשווה – הרי זה כמעמיד פועל במקומו שיעשה מלאכתו בשבת[24].
  2. ב. וכן אסור להישראל לבוא לחשבון עם הגוי, בשעת חלוקת הרווחים, ולומר: "נחלוק בשווה, שכל ימי השבתות שעבדת – עבדתי כנגדן בחול" – לפי שעבודת הגוי ביום השבת נחשבת גם על שמו של הישראל, והרי זה נוטל שכר-שבת[25].
  3. ג. אבל אם מתחילה, בשעה שקיבלו העסק, התנה הישראל עם הגוי, שביום השבת לא יהיה מוטל כלל על הישראל לעבוד בכסק רק על הגוי לבדו, וביום אחד בחול יהיה מוטל על הישראל לבדו – הרי זה מותר. דכיון שהתנה עמו על כך בשעה שקיבל עליו עבודת העסק[26] - נמצא שבשבת אין להישראל חלק בעסק כלל, אלא כולו מוטל על הגוי לבדו, ואין הגוי עושה כלל בעד הישראל[27].
  4. ד. ולפיכך, מותר לו אחר כך גם לבוא עמו בחשבון – לחשוב ימי החול שעבד הוא לבדו, כנגד השבתות שעבד הגוי לבדו – ולחלוק הרווחים בשווה, שאין זה נוטל שכר-שבת, אלא שכר ימי החול.
  5. ה. וכן יכול הישראל להשכיר את הנכס לשותפו הנכרי על יום השבת, עם עוד יום או יומיים[28], או לשכור את הנכרי שיעבוד בקבלנות על יום השבת, שבעד כך וכך שירוויח, יתן לו סך מסויים[29].  ואין לאסור משום מראית-העין – לפי שהכול יודעין שהנכרי שותף ויש לו חלק במלאכה זו, ולהנאת עצמו הוא מתכוין[30].

 

[בחיבור זה נעתקו רק עיקרי דינים אלו. פרטי הדינים, וכן אופנים נוספים בהיתר השותפות – נתבארו בהרחבה בשו"ע רבינו כאן].

 

 

 

סימן רמו

 

השאלה והשכרה לנכרי

  1. א. מותר להשאיל כלים או להשכירם לנכרי, אף-על-פי שהנכרי עושה בהם מלאכה בשבת[31] - מפני שאין אנו מצווין על שביתת הכלים שלנו, שלא יעשה בהם הנכרי מלאכה בשבת[32].
  2. ב. וכשנוטל השכר עבור השכרת הכלים – לא ייטול שכר יום השבת, אלא בהבלעה. כגון, אם השכיר לו לשבוע או לחודש – יכול ליטול השכר, אף ששכר שבת מובלע בו. אבל אם השכיר לו לימים נפרדים, בעד כל יום ויום כך וכך – לא ייטול ממנו השכר המגיע בעד ימי השבת[33].

 

 

השכרה בערב שבת

  1. ג. ומכל מקום, בערב שבת – אסור להשכיר לנכרי כלים שעושים בהם מלאכה. שמכיון שיש ריוח להישראל במה שהכלים נשכרים לנכרי גם ביום השבת – שהרי אילו היה משכירם להנכרי לשבוע או לחודש חוץ מהשבתות שבהם, היה הנכרי פוחת לו מעט מהשכירות שנותן עכשיו – לפיכך, כשהוא משכירם גם לשבת, והנכרי עושה מלאכה בשבת, סמוך ליום שהשכירם לו, דהיינו ערב שבת, הרי זה נראה כאילו הוא עושה בשליחות הישראל[34].
  2. ד. אבל להשאיל כלים כאלו – ללא ריוח – מותר אפילו בערב שבת סמוך לחשיכה. שמכיון שאין ריוח לישראל במה שהנכרי רשאי לעשות בהם מלאכה בשבת – אין זה נראה כאילו הוא עושה בשליחותו.

 

השאלת בהמה והשכרתה

  1. ה. אסור להשאיל או להשכיר בהמתו לגוי לעשות בה מלאכה – מפני שהגוי עושה בה גם בשבת, ואדם מצווה על שביתת בהמתו, שנאמר (שמות כג, יב): "למען ינוח[35] שורך וחמורך[36].

 

[בחיבור זה נעתקו רק עיקרי דינים אלו. פרטי הדינים, וכן דינים נוספים (השאלת כלים לנכרי ביום השבת, דרכים שונים כיצד להשכיר בהמה בהיתר, שותפות עם גוי בבהמה ועוד) – ראה בהרחבה בשו"ע רבינו כאן].

 

 

 

סימן רמז

 

שליחת אגרת ע"י גוי בערב שבת

  1. א. מותר לשלוח אגרת או שאר חפצים, ביד גוי, אפילו בערב שבת סמוך לחשיכה, אם קצץ לו דמים בשכר הליכתו – שאז אינו עושה בשבת בשביל הישראל, אלא בשביל עצמו, לקבל השכר שקצץ לו[37], ואינו נראה כשלוחו של ישראל[38].
  2. ב. אבל לא יאמר לו שילך גם בשבת[39].  וכן לא יאמר לו: 'ראה שתהא שם באחד בשבת או בשני בשבת' וכיוצא בזה, אם ידוע לו שאי אפשר לו להיות אז שם רק אם ילך גם בשבת – שהרי זה כאומר לו 'לך בשבת'[40].

 

 

 

סימן רמח

 

הפלגה בימים ונהרות

  1. א. אין מפליגים בספינה בימים המלוחים פחות מג' ימים קודם השבת, דהיינו מיום ד' ואילך[41] - לפי שכל המפליגים בימים המלוחים, יש להם בכל ג' ימים הראשונים צער ובלבול, ושינוי וסת, וגופם משתבר מנענוע הספינה, ואין רוחם חוזרת עד לאחר שלשה ימים, ואם יפליג פחות מג' ימים קודם השבת, לא יהיה לו עונג בשבת.
  2. ב. אבל אם מפליג לדבר מצווה[42] - מותר להפליג אפילו בערב שבת, אף על פי שלא יהיה לו עונג בשבת, לפי שהעוסק במצווה פטור ממצווה אחרת. ומכל מקום לכתחילה יפסוק עם הגוי המוליך הספינה שישבות ולא יוליכנה בשבת, ואם אח"כ אינו שובת – אין בכך כלום[43].
  3. ג. בנהרות, שאין שום צער להמפליג בהן – מותר להפליג אפילו בערב שבת בכל עניין. ומכל מקום צריך שלא יהיו שם עניינים שונים של חילול שבת, וכדלהלן.

 

הפלגה כשיש חשש לחילול-שבת

  1. ד. אסור ליכנס לספינה תוך שלשה ימים קודם השבת, גם כשמפליג בימים שאינם מלוחים, כל שאפשר לבוא בהפלגה זו לידי חילול שבת.
  2. ה. ולכן, אם יודע שיצטרך לחלל שבת בהולכה הספינה, משום פיקוח נפש[44] - אסור ליכנס לספינה, לפי שנראה כנכנס בכוונה למקום סכנה, כדי שיחלל שבת אחר-כך[45].
  3. ו. גם אם לא יצטרך לעשות בעצמו שום מלאכה בשבת, אלא הנכרים עושים הכל – אסור ליכנס לספינה זו, אם עיקר הליכתה הוא בשביל ישראל, כגון שרובה ישראלים[46].  לפי שמה שהנכרים עוסקים בהולכת הספינה בשבת, יש בזה איסור גמור – כיון שהישראל נהנה בשבת עצמה, מגוף המלאכה שעושה הנכרי בשבילו[47].
  4. ז. וכן, אם הספינה מהלכת למטה מעשרה טפחים מקרקע הנהר, היינו שאין י' טפחים מתחת שולי הספינה עד קרקעית הנהר[48] - אסור לילך בה בשבת חוץ לתחום שבת, משום איסור תחומין[49].
  5. ח. וכל זה הוא כשנכנס לספינה תוך ג' ימים לפני השבת. אבל אם נכנס לספינה קודם ג' ימים שלפני השבת – מותר לילך בה בשבת, אף באופנים שנזכרו. לפי שעכשיו כשנכנס לספינה – הוא נכנס בהיתר, וכשתגיע שבת ויבוא לידי חילול שבת מפני סכנה – מותר הוא משום פיקוח נפש[50] ואין כאן חילול[51].
  6. ט. אבל אם תיעשה שם מלאכה גם שלא לצורך פיקוח נפש – כגון שיכולים לשבות בשבת ללא חשש סכנה, ואף על פי כן ממשיכים בהילוכן גם בשבת[52] - אסור לישראל להלפיג בספינה זו[53].
  7. י. והטעם שחילקו חכמים בין תוך ג' ימים לפני השבת לבין קודם שלשה ימים, הוא, לפי ששלשה ימים הראשונים שבשבוע נקראים ימים שאחר השבת העברה ואינם מתייחסים לשבת הבאה, לפיכך אינו מחוייב ליזהר שלא לעשות בהם דבר שיצטרך אחר-כך לחלל שבת הבאה. מה שאין כן בשלשה ימים האחרונים שבשבוע שנקראים ימים שלפני השבת ומתייחסים לשבת הבאה – מחויב הוא, מדברי סופרים, להזהר שלא לעשות בהם דבר שיודע שיצטרך אחר-כך לחלל השבת – שלא יהא נראה כאילו מתכוין בעשייתו כדי לחלל השבת אחר-כך[54].

 

הפלגה לדבר מצווה

  1. יא. וכל זה כשהולך לדבר הרשות, אבל לדבר מצווה[55] - מותר להפליג אפילו בערב שבת, אף באופנים שנאסרו משום חילול שבת. שמכיוון שעכשיו מפליג בהיתר – לא גזרו חכמים כשהולך לדבר מצווה, אף שיצטרך אחר-כך לחלל שבת מפני פיקוח נפש[56].  ומכל מקום, לכתחילה יפסוק עם הנכרי שישבות ואל ילך בשבת כשלא יהיה חשש סכנה, ואם אחר-כך לא ישבות – אין בכך כלום.

 

הפלגה כשיש ודאות שיחללו שבת

  1. יב. יש אומרים שלא התירו לדבר מצווה או קודם ג' ימים שלפני השבת, אלא להפליג בספינה – שאף שקרוב לודאי הוא שיצטרך לחלל שבת, מכל מקום אין זה ודאי גמור, שאפשר שכשיגיע השבת יגיעו לנמל אחר ויעמדו שם כל השבת, ואז לא יחללו בעשיית מלאכה. אבל בדברים שבהם ודאי גמור שיצטרך לחללו – לא הקילו כלל בשום עניין[57].  ויש להחמיר כדבריהם, אבל אין למחות ביד המקילים, הואיל ויש להם על מי שיסמוכו[58].

 

 

סימן רמט

 

דיני ערב שבת

  1. א. אסור לאדם שיהלך בערב שבת יותר מג' פרסאות מתחילת היום[59] - כדי שיגיע למקום שביתתו בעוד היום גדול, ויוכל להכין שם צרכי שבת[60].
  2. ב. ואם רוכב על סוס או הולך בקרון ( - נוסע ברכב) – יכול לילך כמה פרסאות, שאף על פי כן יוכל להגיע למקום שביתתו בעוד היום גדול. ומכל מקום, לא יהלך יותר מכדי שיעור זמן מהלך ג' פרסאות ברגל[61].
  3. ג. אם הולך לביתו או להתארח בבית אחרים, וידוע – לבני ביתו או למקום שמגיע לשם – בודאי שיבוא היום, כגון ששלח להם שליח להודיעם, או שהודיעם קודם נסיעתו מביתו – מותר לו לילך כל היום[62].
  4. ד. ובזמננו, רוב בני אדם מכינים צרכי שבת בריוח, לכן אם הולך לביתו או להתארח בבית אחרים – אין נזהרים כלל מלילך[63] יותר מג' פרסאות[64].

 

קביעת סעודה בערב שבת

  1. ה. בערב שבת, אפילו בבוקר, אסור לקבוע גדולה של משתה שאינו רגיל בה בימי החול – מפני כבוד השבת, שעל ידי שמרבה באכילה ושתייה, לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה כראוי[65].
  2. ו. סעודת מצווה שזמנה היום, כגון סעודת מילה[66] וסעודת פדיון הבן[67] - מותר לעשותה בו ביום. ואם אחר כך לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה אין בכך כלום, כיוון שזהו גם כן סעודת מצווה[68].
  3. ז. ומכל מקום, מצווה לכתחילה להתחיל הסעודה קודם שעה עשירית[69].  וטוב שלא לאכול בסעודה זו אלא מניין מצומצם, חוץ מן השייכים לסעודה, דהיינו הקרובים[70]. ובסעודת מילה – גם בעלי הברית, שהם המוהל והסנדק[71].

 

סעודה קטנה

  1. ח. סעודה קטנה שאינה של משתה, שרגיל בה בימות החול – מן הדין מותר לאכלה בכל היום אפילו סמוך לחשיכה[72].  אבל מצווה להמנע מלקבועה מתחילת שעה עשירית ואילך, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ויאכל סעודת שבת לתיאבון[73].
  2. ט. לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה – אין צריך להמנע בערב שבת עד שחשיכה, דהיינו עד בין-השמשות[74].
  3. י. אבל לאחר שחשיכה – מצווה להמנע מלאכות שום דבר, קודם אכילת עיקר סעודת שבת, שהוא הלחם שמברכים עליו המוציא[75], לפי שאם יאכל ממאכל אחר קודם אכילת הלחם – לא יאכל הלחם לתיאבון[76]. ומכל מקום אין למחות ביד המקילין[77], כיוון שמן הדין אין חיוב גמור לאכול סעודת שבת לתיאבון.

 

 

תענית

  1. יא. אין קובעים תענית לכתחילה בערב שבת, אלא אם כן שיטעום מעט קודם קבלת שבת – כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה[78].
  2. יב. במה דברים אמורים? בתענית יחיד שאין קבוע לו זמן – שאפשר לו להתענות אותה ביום אחר. אבל אם זמנה הוא בערב שבת – כגון: המתענה בימי מיתת צדיקים וכן המתענה בערב ראש-חודש – רשאי הוא להתענות בערב-שבת. לפי שאיסור זה, שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה – איסור קל הוא, ולכן כשאי-אפשר לקבוע תענית ביום אחר – אין לדחותה לגמרי.
  3. יג. ובתעניות אלו, שזמנן בערב שבת – רשאי להשלים תעניתו עד צאת הכוכבים. ואם קיבל עליו התענית במנחה[79] - חייב הוא להשלימה, כמו המקבל עליו תענית בשאר ימות השבוע שחייב הוא להשלימה עד צאת הכוכבים[80]. וכן בתענית-ציבור[81], שההשלמה בו היא חובה – צריך להשלים עד צאת הכוכבים[82].

 

 

 

סימן רנ

ההכנות לסעודות השבת

 

הכנה בהשכמה

  1. א. לעולם ישכים אדם לטרוח ולהכין לצרכי שבת בבוקר, ורמז לדבר, שנאמר (שמות טז, ה): "והיה ביום השישי – והכינו את אשר יביאו", משמע לאלתר ( - מיד) שיביאו – יכינו, וההבאה היתה בבוקר שנאמר (שם טז, כא): "וילקטו אותו בבקר בבקר".
  2. ב. ואף-על-פי שהכין בהשכמה – מצווה שיוסיף גם בבין-השמשות, ורמז לדבר, שנאמר (שם טז, ה): "והיה משנה", כלומר, שיכינו שנית.
  3. ג. ואם לא ימצא לקנות בבוקר אחר התפילה – יקנה תחילה ואחר-כך יתפלל, ובלבד שיקרא קריאת-שמע מקודם, שמא יעבור זמנה עד שיקנה[83].  ומכל מקום אם הציבור מתפללין – אל יפרוש מהם.
  4. ד. דברים שאינם צריכים הכנה, כגון משקין ומיני מגדים וכיוצא בהם – טוב יותר לקנותם בערב שבת מלקנותם ביום ה'. אבל מאכילים הצריכים עדיין הכנה – טוב יותר לקנות ביום ה', כדי שיהיה לו פנאי הרבה לטרוח בהכנתם, ולהתעסק בשאר צרכי שבת[84].

 

להכין בעצמו צרכי שבת

  1. ה. אפילו מי שיש לו כמה משרתים, יש לו להשתדל להכין בעצמו צרכי שבת. שכן הוא בכל המצוות – מצווה בו יותר מבשלוחו[85].
  2. ו. חייב כל אדם להשתדל לעשות שום דבר[86] מצרכי השבת בעצמו – ואפילו הוא אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק, ולא להתעסק במלאכות שבבית – שזהו כבודה של שבת.
  3. ז. וגדולי החכמים היו עושים בעצמם מלאכות שאינן לפי כבודם, כדי להרבות בכבוד השבת ולהראות שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו, כאדם שמקבל את רבו בביתו. ומהם ילמוד כל אדם לטרוח בעצמו, ואל יאמר איך אפגום בכבודי – כי זהו כבודו שמכבד השבת.

 

למעט בלימוד ובשאר עיסוקים

  1. ח. יש לאדם למעט קצת בלימודו בערב, כל שכן בשאר עסקיו – כדי שיהא פנוי להכין צרכי שבת. אלא-אם-כן שהכין כבר צרכי שבת ביום ה', או שיש לו מי שיכין לו[87].
  2. ט. נוהגין בקצת מקומות שלא לקבוע ישיבה בערב שבת – לפי שלימוד הישיבה הוא דבר שאין לו קצבה, שרגילין לפלפל, ושמא ימשכו הרבה בפלפולם ולא יהא פנאי אחר-כך להכין צרכי שבת.
  3. י. אבל ללמוד דבר שיש לו קצבה, אם רגיל ללומדו בכל יום, או אם הוא דבר שדרך ללומדו בערב שבת, כגון פרשת השבוע עם פירוש רש"י[88] - אין לו לבטלו בערב שבת. ואף דבר שאינו רגיל ללומדו בכל יום, אם לומד עם רבים – אל יבטלנו.
  4. יא. ומכל מקום, אם לא ימצא לקנות אחר שיסיים לימודו – לא יקבע לימודו בבוקר, שזהו הזמן שמוצא לקנות בו.

 

הכנות שונות

  1. יב. יש ליזהר להשחיז הסכין בכל ערב שבת, כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה[89].
  2. יג. טוב לומר על כל דבר שקונה: 'זהו לכבוד שבת'. וכן בכל דבר שעושה, טוב לחשוב שעושה לכבוד שבת.
  3. יד. יש לטעום התבשילים בערב שבת[90]. וטוב לטעום מכל תבשיל ותבשיל.

 

 

 

סימן רנא

 

עשיית מלאכה בערב שבת מזמן המנחה

  1. א. אסרו חכמים לעשות מלאכה בערב שבת מזמן מנחה קטנה, היינו, מתשע שעות ומחצה, ולמעלה[91] - כדי שיהיה פנוי להתעסק בצרכי שבת[92].  ואפילו מי שאין צריך כלל להתעסק בצרכי שבת – אסור לו לעשות מלאכה, לפי שלא רצו חכמים לחלק בגזירתם[93].
  2. ב. וכל העושה מלאכה – אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה. שמה שמרוויח בה, מפסיד כנגד זה ממקום אחר.
  3. ג. לא אסרו מלאכה אלא כשקובע עצמו עליה, אבל מותר לעשות מלאכה לפי שעה דרך עראי, כגון, אם נזדמן לו לכתוב אגרת שלומים, וכיוצא בזה. שלא אסרו אלא לעשות מלאכה דרך קבע, כדי שיהיה פנוי להתעסק בצרכי שבת.

 

מלאכה לצורך שבת

  1. ד. מלאכה שהיא לצורך השבת, כגון, לתפור בגדים לצורך שבת – מותר לעשותה כל היום, ואפילו אם קובע עצמו עליה[94].  שלא אסרו מלאכה, אלא שלא לצורך השבת.
  2. ה. ומכל מקום, אם עושה לחבירו – צריך שיעשה בחינם. שכשנוטל שכר הרי זה כאילו נעשית המלאכה בשביל שכרו בלבד, ואינה נעשית כלל עכשיו עבור השבת.
  3. ו. וכן מותר להעתיק ספרים ללמוד בהם – בין שכותב לעצמו, בין שכותב לחבירו בחינם. שמכיוון שהוא דבר מצווה, הרי זה כמו לצורך שבת.
  4. ז. לספר את הישראל – מותר כל היום, אפילו מעשה אומן. ואפילו בשכר מותר – לפי שהתספורת ניכרת שנעשית עכשיו בשביל השבת[95].
  5. ח. עני שרוצה לעשות מלאכה, כדי להוציא השכר לצורך שבת – מותר לו לעשות כל המלאכות[96]

כל היום. שהרי אפילו בחול-המועד מותר לעשות על דרך זה[97], וכל שכן שמותר בערב שבת מן המנחה ולמעלה, שאיסור עשיית מלאכה בו קל מאיסור מלאכה בחולו-של-מועד.  לפיכך, כל מה שמותר בחולו-של-מועד – כל שכן שמותר בערב שבת כל היום, אפילו בשכר.

 

מסחר

  1. ט. פרקמטיא מותרת אף מן המנחה ולמעלה – שלא אסרו אלא מלאכה גמורה[98].  ומכל מקום, ראוי לשלוח איש לסגור החנויות כמו שעה קודם הלילה – כי פעמים רבות יוצאת מהן מכשלה גדולה, שלפעמים בא לקוח חשוב ונמשך המשא ומתן עד הלילה ממש[99].

 

 

 

סימן רנב

 

מלאכה שתחילתה בערב שבת

ונמשכת מאליה בשבת

  1. א. מותר להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשיכה – אף-על-פי שאינו יכול לגמרה מבעוד יום – והיא תגמר מאליה בשבת[100].  ואין חוששין שמא יבוא לעשות כן משתחשך – לפי שהכל יודעים איסור עשיית מלאכה בשבת, ולא יטעו בזה[101].
  2. ב. ולכן מותר לשרות דיו וסממנים במים[102], והם נשרים שם כל השבת כולה.  וכן מותר לפתוח מים לגינה[103]  סמוך לחשיכה, והמים נמשכים לגינה כל השבת כולה ומשקים את הזרעים, אע"פ שהמשקה בשבת חייב[104].  וכן מותר להניח אספלנית ( - תחבושת) על גבי המכה ( - פצע), מבעוד יום, והיא מתרפאת והולכת כל השבת כולה, אע"פ שבשבת אסור[105] להניחה[106].

 

מלאכה הנעשית בכלי

  1. ג. היתר זה, להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשיכה, הוא אף כשהמלאכה נעשית בשבת בכלי של ישראל – שאין אדם מצווה על שביתת כליו, שלא תיעשה בהן מלאכה מאליה[107].
  2. ד. ואפילו אם הוא בעניין שהכלי בעצמו עושה את המלאכה בשבת מאליו – מותר להכינו.  כגון: לפרוס מצודות חיה ועופות ודגים מבעוד יום והם נצודים בשבת, אע"פ שהמצודה היא העושה מעשה הצידה בשבת, שהפח נקשר ותופס העוף – הרי זה מותר.

 

 

מלאכה שיש בה השמעת קול

  1. ה. במקום שיש השמעת קול על ידי המלאכה, כגון, שטוחן ברחיים-של-מים שהרחיים משמיעים קול – יש אוסרין ליתן חטים לתוך הרחיים סמוך לחשיכה והם נטחנים מאליהם בשבת, מפני שהוא זלזול בשבת, שיאמרו שבשבת התחיל את המלאכה. ויש להחמיר כדבריהם, אלא-אם-כן יש שם הפסד, שאז יש לסמוך על המתירין[108].
  2. ו. ומכל מקום, שעון המשמיע קול – מותר להעמידו מערב שבת. ולא יבואו לומר שהעמידו בשבת[109] - לפי שהכל יודעים שדרכו לעולם להעמידו בכל יום, על יום שלאחריו[110].

 

[דיני מסירת מלאכה לנכרי בערב-שבת, שתיעשה בשבת – ראה לעיל סימן רמד].

 

הוצאה ומוקצה

  1. ז. לא יצא אדם לרשות הרבים[111] סמוך לחשיכה וחפץ בידו, גזירה שמא ישכח להסיר החפץ מידו עד לאחר שחשיכה ויצא עמו לרשות הרבים, או יעבירנו ארבע אמות ברשות-הרבים, ונמצא עובר איסור תורה[112].  ובזמן הזה, שפשט המנהג כהאומרים שאין לנו רשות-הרבים גמורה אלא כרמלית[113], שהאיסור לטלטל בה אינו אלא מדבריהם – אין איסור כלל לצאת סמוך לחשיכה בחפץ שבידו משום גזירה שמא ישכח עד לאחר שחשיכה, שהרי איסור הוצאה בכרמלית בשבת אינו אלא גזירה מדבריהם, ואין גוזרין גזירה לגזירה[114].
  2. ח. מצווה[115]  על כל אדם, שימשמש בבגדיו ערב שבת סמוך לחשיכה – שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת, ואפילו במקום שאינו אלא כרמלית[116].  ויתיר חגורו ויקח כל התלוי בו.

 

 

 

סימן רעו

 

השתמשות באש שהודלקה ע"י נכרי ואמירה לנכרי במקרים מסויימים

  1. א. [אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת. והפליגו באיסור זה וגזרו בו גזירות: שאסור ליהנות ממלאכת הנכרי בשבת. וכן אם הישראל רואה את הנכרי כשעושה מלאכה עבורו – צריך למחות בידו, וכדלהלן[117] :].
  2. ב. נכרי שהדליק את הנר[118] בשביל ישראל[119] - אסור להשתמש לאורו בשבת, ואפילו למי שלא הודלק בשבילו[120]. וכן אם הבעיר מדורת עצים[121] בשביל ישראל – אסור להתחמם כנגדה בשבת. והטעם, משום גזירה שגזרו חכמים שמא יאמרו לו לעשות בשבת.
  3. ג. ואפילו אם הנכרי נתכוין לטובת עצמו, וכגון, שכוונתו כדי לקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה[122], ועושה כן מאלי, בלא ציווי הישראל – אף על פי כן אסור ליהנות ממלאכתו בשבת. שאף שהנכרי מתכוין לטובת עצמו, מכל מקום, הואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת מגוף המלאכה[123], הרי עיקר המלאכה נעשית בשבת בשבילו[124].
  4. ד. ומכל מקום, כשהדליק הנכרי בשביל ישראל מדעת עצמו[125] - לא הטריחו חכמים את הישראל לצאת מביתו[126], אף-על-פי שיש לו הנאה מאור הנר, רק שלא ישתמש כלום לאורו[127]. ואם רוצה לעשות מדת-חסידות – יהפוך פניו מאור הנר, להראות שאינו חפץ בו.
  5. וכן, אם הבעיר הנכרי מדורה בשביל הישראל מדעת עצמו – אסור ליכנס לבית זה כדי להתחמם. אבל אם הישראל דר בבית זה, אינו צריך לצאת ממנו[128].

 

חיוב מחאה

  1. ה. אף שהנכרי מדליק – בשביל הישראל – מדעת עצמו[129], צריך למחות בידו לכתחילה שלא ידליק בשבילו[130], אם הנר הוא של הישראל, והוא רואהו[131] מדליק בשבת[132]. אבל אם הנר הוא של נכרי – אינו צריך למחות בו כשמדליק מדעת עצמו[133]. ומכל מקום, מותר לו למחות[134].
  2. ו. וכשמיחה הישראל, אם לא השגיח הנכרי במחאתו והדליק – בין אם הנר הוא של הנכרי ובין אם הוא של הישראל – מותר לו להינות ולהשתמש לאור הנר. ובלבד שלא יערים במחאתו[135].

 

הדליק נר או חימום בהיתר

(לעצמו, לחולה ולקטן)

  1. ז. וכל זה כשהדליק בשביל ישראל. אבל אם הדליק הנכרי בשביל עצמו, או בשביל נכרי אחר – מותר לישראל להשתמש לאורו, שאין גוזרים שמא יאמר לנכרי שידליק בשביל עצמו, או בשביל נכרי אחר[136].
  2. ח. וכן אם הדליק לצורך חולה, אפילו שאין בו סכנה[137], או לצורך קטנים, שדינם כחולה שאין בו סכנה לכל דבר[138] - מותר לבריאים להשתמש לאורו, שאין כאן גזירה שמא יאמר לנכרי להדליק בשביל החולה, שהרי דבר מותר הוא אפילו לכתחילה.
  3. ט. וכן אם חימם הנכרי את בית החורף[139] לצרכו או לצורך חולה – מותר לבריא לילך לשם להתחמם בו[140].  אבל אם הדליק הנכרי מדורה[141] - יש אומרים שאסור להתחמם כנגדה, גזירה שמא ירבה הנכרי עצים בשבילו. לפי שבמדורה – כל מה שמתרבים בני-אדם המתחממים בה, צריך להרבות בה עצים להרחיבה[142]. ויש מתירים גם במדורה[143], ולעת הצורך יש לסמוך על דבריהם להקל[144].

 

הדליק בשביל ישראל ונכרים

  1. י. הישראלים ונכרים שהסיבו יחד, ובא נכרי והדליק להם נר: אם רובם נכרים – מותר להשתמש לאורו, ואם רובם ישראל – אסור להשתמש לאורו, שמן-הסתם מתכוין המדליק לצורך הרוב[145] . ואם מחצה ישראל ומחצה נכרים – גם-כן אסור, שמן-הסתם הוא מכוין לצורך שניהם[146].
  2. יא. וכל זה כשהנכרי מדליק סתם. אבל אם יש הוכחה שהנכרי מדליק בשביל עצמו. כגון, שאנו רואים שהוא משתמש לאורה מיד[147], או שיש הוכחה שמדליק בשביל נכרי אחר – מותר להשתמש לאורה, אף-על-פי שהרוב הם ישראל.  אבל אם יש הוכחה שמדליק לצורך ישראל – או אפילו לתורך ישראל ונכרי – אף-על-פי שהרוב נכרים, אסור.

 

פועל שהדליק לצורך מלאכתו

  1. יב. ישראל[148] שאמר לנכרי המשרתו, לילך עמו לחוץ בלילה, והדליק הנכרי הנר מעצמו – אסור לילך עמו לחוץ, שלא יהנה – בהליכתו – מאור הנר שהודלק בשביל הליכה זו[149]. ואף-על-פי שגם הנכרי צריך לנר זה ומתכוין לצורך עצמו בלבד[150] - אין זה נקרא לצורך נכרי, כיוון שעיקר ההליכה היא לצורך ישראל, ובשבילו[151].
  2. יג. אבל נר שמדלקת המשרתת להדיח כלי אכילה של הישראל לאורו – מותר לישראל להשתמש לאור נר זה[152]. ואין הדלקה זו נקראת בשביל ישראל, הואיל ואין גוף הישראל נהנה מהדחה זו, אלא ממה שהכלים שלו מודחים, והיא חייבת להדיחם – נמצא שלצרכה היא מדלקת[153].

 

הוסיף על המדורה והנר הדולקים כבר

  1. יד. מדורה קטנה שהיתה דולקת בהיתר[154], ובשבת הוסיף בה הנכרי עצים בשביל הישראל – אסור לישראל להתחמם כנגדה. ויש מתירים באופן זה שהנכרי רק הוסיף, כיוון שהיה יכול להתחמם שם קצת אף בלא הוספה זו[155]. ולעת הצורך יש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים[156]. [ובנר שהיה דולק בהיתר והוסיף עליו הנכרי – מותר לישראל להשתמש לאורו[157]].
  2. טו. ומכל מקום, אם כבר כלו הנר או העצים שהודלקו מבעוד יום, ואין דולקים אלא הנר או העצים שהוסיף הנכרי בשבת בשביל ישראל – אסור. ויש מתירין – שמכיוון שבתחילה, כשעשה הנכרי האיסור בשביל הישראל, היה מותר ליהנות ממנו – לא יצא מידי התירו לעולם. ובמקום צורך גדול, דהיינו שעונג שבת תלוי בזה[158] - יש לסמוך על דבריהם להקל.

 

אמירה לנכרי להדליק נר לצורך סעודה

  1. אף אם כבר הנרות, והוא יושב בחושך ואינו יכול לאכול סעודת שבת – אין להקל כלל לומר לנכרי להדליק נר, לפי שרבו האומרים שלא התירו אמירה לנכרי, אפילו במקום מצווה, ודבריהם עיקר[159].

 

אמירה לנכרי לטלטל נר

  1. טז. יש מתירים לומר לנכרי שיביא לו נר הדלוק כבר במקום אחר, אפילו אם אפשר לו בלעדיו[160]. שלא אסרו לעשות על ידי נכרי בשבת, אלא דברים שאין שום היתר לישראל לעשות בעצמו, אבל לטלטל מוקצה מותר בטלטול מן הצד – כגון, באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה[161] - וכיוון שהישראל בעצמו היה יכול להביא הנר לכאן בהיתר, אם כן, אף שמביאו הנכרי בטלטול גמור, אין בכך כלום[162]. ואין להורות היתר זה אלא לבני-תורה, אבל לעמי-הארץ – אין להתיר, שלא יתרגלו באמירה לנכרי, וידמו דבר לדבר ויקלו יותר.

 

אמירה לנכרי לצורך חימום הבית

  1. יז. בארצות הקרות, וביום שהקור גדול – מותר לומר לנכרי לעשות מדורה בשביל ישראל, שהכל הם כחולים אצל הקור הגדול[163]. אבל ביום שאין הקור גדול כל-כך – אסור לומר לנכרי לעשות מדורה[164].
  2. יח. ואם יש לו קטנים שמצטערים הרבה[165] - מותר, אפילו ביום שאין הקור גדול כל-כך.
  3. יט. [ואף ביום שהקור גדול – אין לחמם שתי פעמים ביום השבת אם די בפעם אחת. והכל לפי הקור. והחכם עיניו בראשו[166]].

 

 

זהירות מדברים הגורמים כיבוי והדלקה

 

פתיחת דלת נגד נר

  1. כ. נר דלוק שהוא מונח קרוב אל הדלת נגד פתיחת הדלת ממש, בעניין שכשיפתחו הדלת יוכל ליכבות אם תנשב הרוח מבחוץ – אסור לפתוח הדלת כנגדו, שמא יכבנו הרוח[167]. ואף בשעה שאין רוח מנשבת בחוץ[168] - אסור לפותחה, שמא יתחיל לנשב מיד כשיתחיל לפתוח. ואף שאינו מתכוין לכיבוי, ודבר שאינו מתכוין מותר, מכל מקום, כיוון שאם ינשב הרוח אי-אפשר שלא יכבה – הרי זה כ'פסיק רישיה ולא ימות'[169], ואסור[170].
  2. כא. אבל אם הדלת פתוחה כבר – מותר לנעלה בשביל שלא יכבה הנר, ואין בזהמשום גרם הבערה[171].
  3. כב. וכן אם הנר קרוב אל הדלת בעניין שיש לחוש שיכבה מחמת הדלת עצמה שמנשבת עליו בכח כשהיא נפתחת או נסגרת[172] - צריך ליזהר לפותחה בנחת[173].

 

פתיחת דלת נגד אש

  1. כג. אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה הקרובה קצת אל הדלת, אם הרוח מנשבת מבחוץ – שהרוח מבערת המדורה יותר[174]. ואפילו אין שם אלא רוח מצויה שאינה מבערת את המדורה, אסור – גזירה משום רוח שאינה מצויה שהיא מבערת בוודאי, ו'פסיק רישיה' הוא[175]. אבל אם היתה הדלת פתוחה כבר כנגד המדורה – מותר לסוגרה, ואין בזה משום מכבה[176].

 

ניעור וטלטול נר

  1. כד. הניח נר[177]  על גבי טבלא ( - מגש) מבעוד יום ושכח לסלקו קודם שחשיכה[178], ונצרכה לו הטבלא להשתמש בה בשבת – מנער את הטבלא והנר נופל מעליה על הארץ. ובלבד שלא יתכוין לכבות הנר בניעור זה. ואף אם נכבה מאליו על-ידי נפילתו – אין בכך כלום, שדבר שאינו מתכוין הוא ואין כאן 'פסיק-רישיה', שאפשר שלא יכבה על-ידי כך[179].
  2. כה. ומכל מקום, אם אינו צריך כל-כך לטבלא – טוב שלא יעשה בעצמו. ואם אפשר לו בקל למצוא נכרי – טוב שיעשה על ידי נכרי[180].
  3. כו. אבל נר שיש בו שמן – אסור לנער הטבלא להפילו מעליה, לפי שאי-אפשר שלא יתקרב השמן קצת אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר, או יתרחק קצת ממנו ויש בו משום מכבה, וכל שכן אם ישפך ממנו קצת[181].                                                                                                                                   ומכל מקום, מותר לומר לנכרי לנערה – שכל שאינו מתכוין לאיסור, אף אם הוא 'פסיק רישיה', מותר על-ידי נכרי[182].
  4. כז. ואם צריך למקום הטבלא – יכול לטלטלה עם הנר שעליה, אפילו הוא של שמן[183].

 

כפיית כלי על נר

  1. כח. מותר לכפות קערה של חרס על-גבי הנר, בשביל שלא יאחוז האור בקורה. ומכל מקום, צריך שיניח מעט אוויר תחתיה, שאם לא כן יכבה הנר[184].

 

 

 

[1]  ואע"פ שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו, מן התורה, אלא בישראל הנעשה שליח לישראל, אבל הנכרי אינו בתורת שליחות מהתורה – מכל-מקום מדברי סופרים, יש שליחות לנכרי לחומרא (שוע"ר כאן ס"א).

ואפילו אם ישראל לא ציוה לנוכרי לעשות את המלאכה, רק הנכרי עושה מעצמו (בחינם) גם אז הוא הוא נחשב לשלוחות בזה, כיון שעושה לטובת הישראל (ע"פ שוע"ר סי' רסג קו"א סק"ח). וראה שו"ת צמח צדק (חוא"ח סי' כט אות ג ואילך) שביאר באריכות הטעם בזה, שמכיון שהמלאכה שהנכרי עושה עבור הישראל זכות היא עבורו – נחשב בזה הנכרי לשלוחו, מדין "זכייה מטעם שליחות", ואף אם הישראל אינו יודע מזה בכלל. עי"ש ובסימן שלאחריו.

ביאור דברי הצ"צ ראה בס' חידושי הצ"צ לפרק אלו מציאות (הוצאת מכון "אהלי-שם"), בעניין "כלך אצל יפות" אותיות ג-ה. ח-ט ובפענוחים שם.

ביאור עמוק בשיטת רבינו בגדר שליחות שבאמירה לנכרי – ראה ב'לאור ההלכה' ע' ריד. (ונפק"מ מזה להלכה – ראה ב'תחומין' כרך יא ע' 125-126).

[2] ואם גם האמירה היא בשבת – נוסף בזה עוד איסור: "ממצוא חפצך". ראה בשוע"ר סימן שו ס"ה. סימן רסג הנ"ל: ב' מיני איסורים יש בעושה מלאכה ע"י אחר וכו'. עיי"ש.

[3] ואיסור זה הוא אפילו בחולו של מועד, וכן בשאר כל איסורין שבתורה (שוע"ר כאן סעיף א).

[4] כמבואר להלן סי' רעו סעיפים ב, ג שאם הנכרי עשה עבור הישראל מלאכה דאורייתא, באופן שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה בשבת, כגון נכרי שהדליק את הנר או הבעיר מדורה בשביל הישראל – אסור ליהנות ממלאכתו בשבת.

[5] היינו כשיעור הזמן ששהה הנכרי בעסק עשיית המלאכה בשבת (שוע"ר סי' רנב סי"א).

[6] כדלהלן סימן רעו סעיפים ה,ו.

[7] רמג – דיני שכירת פועל והחכרת נכס.

רמד – קבלנות. רמה – שותפות. רמו – השכרת כלים ובהמה. רמז – משלוח אגרת. רנב – בשוע"ר – המשך הנ"ל.

[8] ראה שוע"ר סימן רעו סעי' ח-יו"ד, טו, יז. סימן שו סעיף ה. סימן שז סעי' ו-יב, לג-לח. סימן שכה סעי' א-ה. ועוד.

[9]  שוע"ר כאן סעיף ד.

ולעניין אם שכרו לשנה (באופן שאינו חייב לעבוד דוקא בשבתות, אלא הוא יכול להשלים את עבודת השבת גם בימות החול) – אם אסור מן הדין, או רק משום מראית העין – ראה שוע"ר כאן ס"ג, ובהגהה (ממה שחזר בו רבינו במהדורא בתרא שלו לסימן זה, נדפס בהוצאת קה"ת תו, בסופו).

[10]  שהרי  אף אם לא יעבוד בו בשבת – לא יוכל לנכות להישראל כלום מהשכר ( - דמי החכירה) שחייב לתת לו כל פרק זמן (ע"פ שוע"ר סעיף זה).

[11]  שוע"ר כאן סעיף ו.

[12]  אריסות או החכרה (ע"פ שוע"ר סעיף זה).

[13]  ע"פ שוע"ר כאן סעי' ו-ז.

להעיר, שגם כשמותר להשכיר, לא ישכיר לו בערב שבת אלא קודם לכן – הטעם לזה ראה להלן סי' רמו סעי' ג (שוע"ר כאן סי"ד). ולהעיר עוד, שגם באופן שמותר להשכיר – אסור לקבל את השכר עבור יום השבת לחוד, אלא רק כשהוא בא בהבלעה עם השכר של שאר הימים (ראה שוע"ר כאן סי"א-יב, סי' שו ס"ח ואילך).

ולהוסיף, שבעניין שכירת פועל נכרי שעובד עבור הישראל בשבת, שנדון בסי' זה לאיסור – הרבה דנו בו הפוסקים, אם יש להתירו באופנים מסוימים, ע"י מכירה או שותפות עם הנכרי – ראה שו"ת רבינו (שבסוף השו"ע) סי' ב. שו"ת צמח צדק או"ח סי' כט-לד. וספרים שצויינו בספר יסודי ישורון, מערכת הל' שבת, ע' 108 ואילך.

[14]  והטעם, לפי שכשאומר לו במפורש לעשות בשבת, נמצא שמה שהנכרי מתעסק  במלאכה זו בשבת דווקא, הוא לטובת הישראל, ולא מחמת עצמו – ושוב לא שייך כאן ההיתר דקבלנות, המובא כאן בסמוך (ס"ב)שהוא משום שהנכרי "אדעתא דנפשיה עביד" (ע"פ שוע"ר סי' רנב ס"ה. ראה שם באריכות).

ומטעם זה אסור גם לומר לנכרי 'ראה שתגמר המלאכה אחר השבת', אם ידוע שא"א לגומרה אז אא"כ יעשה גם בשבת – שהרי זה כאילו אומר לו בפירוש לעשות בשבת (עפ"י שוע"ר שם ס"ד. וראה גם להלן סי' רמז ס"ב). ויש עוד כמה הגבלות בהיתר הקבלנות – ראה אודותם בשוע"ר כאן (סעיפים א-ו) ובסימן רנב (סעיפים ד-ח).

[15]  שנתבאר דינו לאיסור – לעיל סימן רמג סעיף ד.

[16]  שוע"ר כאן סעיף א בסופו. והטעם להגבלות אלו – ראה שוע"ר סי' רנב סעי' ד-ח.

[17]  והוא הדין כשעושה מלאכה בדבר תלוש, שהיא לצורך המחובר – כגון, לפסול אבנים כדי לשקעם בבניין – אסור (שוע"ר כאן ס"ו). וראה עוד פרטים בזה שם סעיף ד.

[18]  שוע"ר כאן ס"ב. ראה שם פרטים נוספים בזה.

ומ"מ אם עושה המלאכה חוץ לעיר במקום שאנשי העיר אינם יכולים להגיע לשם (חוץ לתחום) – מותר להניחו שיעשה בשבת (שוע"ר כאן ס"ג).

[19]  אבל אם עשה הנכרי בשבת לטובת הישראל – אסור ליהנות בו ביום ממלאכתו. ראה שוע"ר סי' רנב סעיפים י, יא.

[20]  ע"פ שוע"ר סי' רנב סי"א וסי' תקטו סכ"א. וכשספק לו אם נגמר הכלי בשבת או מערב שבת – יש להקל בכל עניין, כיון שיש מתירים אפילו בשבת (שוע"ר סי' רנב שם).

וכן אם  גמר המלאכה מער"ש ורק החליקו ותקנו בשבת, כגון שתפר לו מנעלים מער"ש, והחליקם ותקנם בשבת – מותר להישראל ללובשם בו ביום, שאינו נהנה ממלאכת שבת, שהרי היה יכול ללובשם גם בלא תקון זה (שם).

לכללות הדין המבואר בסעיף זה – ראה עוד שוע"ר סי' שכה סעיף ט ואילך וסי' תקטו.

[21]  כלומר, שהגוי עושה המלאכה במקום הישראל (כדלהלן סעי' א) – למעט, אם עושה לשם קבלת תוספת שכר וכדומה (וכדלהלן סעיפים ג,ה), שנמצא שעובד בשבת לטובת עצמו בלבד.

[22]  כדלהלן סעיף ב.

ואיסור זה הוא אף כשהגוי עובד לטובת עצמו בלבד – שמ"מ הריווח בא מהעסק המשותף גם לישראל, ונראה כשכר שבת (ראה שוע"ר כאן סוף ס"ח. וראה להלן הערה 5).

[23]  עצם עניין השותפות עם גוי העובד בעסק בשבת – אינה אסורה (ראה להלן, ובשוע"ר כאן, כמה דרכי היתר בזה). אלא שבסעיף זה מדובר באופן מסוים שהוא אסור.

[24]  ואסור – מפני שהוא כשלוחו (וכלעיל סימן רמג סעיף א).

[25]  ואסור ליטול שכר שבת, שלא בהבלעה עם ימות החול (ראב שוע"ר סימון שו סעיף ח ואילך).

ועניין זה אסור, אפילו אם לא אמר להגוי כלום, אלא הגוי מעצמו היה עובד כן (שעובד לבדו כל השבתות, והישראל עובד במקומו בימות החול) – שמ"מ שכר שבת הוא זה (ע"פ שוע"ר כאן ס"ב. וראה שם אופני היתר בזה).

[26]  כלומר, שאינו דומה להמדובר בסעיף א – ששם העבודה  כלומר, שאינו דומה להמדובר בסעיף א – ששם העבודה מוטלת על שניהם יום יום בשווה, וכשהגוי עובד בשבת לבדו, והישראל מחליפו ביום אחר, נמצא שהגוי עובד בשבת במקום הישראל. אבל כאן אינו כן, וכדלהלן.

[27]  ואם לא התנו מתחילה – יש תיקון ע"י שיבטלו השיתוף, וימחלו זה לזה התנאים שביניהם, וחזרו להשתתף על תנאי זה (שוע"ר כאן סעיף טו. וראה שם הפרטים בזה).

[28]  היינו באופן של החכרה שנתבאר לעיל סי' רמג סעי' ה (ואף שאסרו שם משום מראית העין, לא שייך זה בנדוננו, כדלהלן בהמשך הסעיף). ומ"מ צריך שישכיר לו – מלבד ליום השבת – לעוד יום או יומיים, כדי שיהא שכר השבת בהבלעה (שוע"ר כאן).

[29]  היינו בקבלנות, כמבואר דיני' לעיל סי' רמד (ואף שאסרו קבלנות בנכס מחובר לקרקע משום מראית עין כמבואר שם בסעיף ד – מ"מ בנדוננו לא אסרו מהטעם שבסמוך).

[30]  ע"פ שוע"ר כאן סעיפים יג, יד.

[31]  ובמציאות זמננו, כגון השכרת רכב – שמותר להשכירו לנכרי (גם בא"י, שרוב המשכירים הם ישראל), אע"פ שברור שהוא ייסע בו בשבת.

אבל אם שם הישראל נקרא עליו, והנכרי יעשה בו מלאכה בפרהסיא – אסור (שוע"ר סעיף זה. וסי' רמג סט"ו). וכן להשכיר לנכרי בער"ש עצמו – אסור, כדלהלן ס"ג.

 

[32]  ואפילו הישראל עצמו מותר להתחיל במלאכה בערב שבת, אף שהיא תמשיך להעשות בשבת מאלי' בכליו, ונמצא שהכלים אינם שובתים בשבת (ראה הפרטים בזה להלן סי' רנב סעי' ג,ד) – לפי, שכאמור, אין חיוב שביתה על הכלים.

[33]  שוע"ר כאן ס"א.

ואפילו אם השכיר לו הישראל כלים שאין עושים בהם מלאכה כלל, ואפילו השכיר לו חדר לדור בו – לא ייטול שכר שבת, אלא בהבלעה (שם).

לכללות דיני שכר שבת – ראה שוע"ר סי' רמג סעיפים יא, יב. וסי' שו סעיף ח ואילך.

[34]  לפי שכל שיש ריוח להישראל ממה שהנכרי עושה בכליו בשבת – הרי זה נראה כאילו הישראל ציוה לו לעשות בשבת, ונראה כשלוחו (ע"פ שוע"ר כאן ס"ב).

[35]  ואם הבהמה עשתה מלאכה בשבת, אף שעשתה מאלי', כגון שהוציאה איזה חפץ לרשות הרבים – עבר בעלי' הישראל על מצות עשה של תורה (שוע"ר סי' שה סעיף א. וראה שם עוד פרטים בזה).

[36]  שוע"ר כאן ס"ז. ואיסור זה הוא גם אם משכירם הרבה ימים קודם השבת. ואפילו אם מתנה עמו שלא יעשה בה כלום בשבת והבטיח לו, אין זה מועיל כי אין הגוי נאמן על כך (שוע"ר סעי' זה).

[37]  שבאופן זה נקרא "קבלנות", שעושה כדי לקבל השכר שקצץ לו הישראל, ומותר, כמפורט לעיל סי' רמד.

[38]  וכן בימינו (בחו"ל, שהמשלוח הוא ע"י גויים) – מותר לשלשל מכתב בתיבת הדואר בערב שבת, אף אם ברור שהגוי יטפל בו בשבת. שמכיוון שהגוי המתעסק בזה מקבל תשלום עבור עבודתו זו – דינו כקצץ לו שכר.

[39]  שדבר זה אסור אף בקבלנות, כמבואר לעיל סי' רמד ס"א, ראה שם הערה 1.

[40]  עפ"ז י"ל, שמכתב דחוף או מברק – אסור לשלוח בערב שבת (אף בחו"ל), אם הטיפול בהם מצריך חילול שבת – שהרי זה כאומר לגוי במפורש, שיעשה את עבודתו בשבת.

ומ"מ במקום צורך גדול, יש להקל. וכן אם אין ודאות שהמכתב יטופל בשבת, אפשר להקל בזה. ראה בכ"ז באריכות בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' יח. ובספרים שצויינו בס' שמירת שבת כהלכתה פל"א הערה סב.

[41]  כלומר מתחילת ליל ד' (ראה שוע"ר כאן סעיף ג).

[42]  ובגדר "דבר מצווה" – יש מי שאומר שגם אם הולך לסחורה (אפילו כשיש לו לפרנסתו והולך כדי להרוויח עוד), וכן אם הולך לראות פני חברו, חשוב הכל דבר מצווה לעניין זה. ואין חשוב דבר הרשות – אלא ההולך לטייל בלבד. ובמקום שנהגו כך, אין למחות בהמקילין כדעה זו (שוע"ר כאן סי"ב).

[43]  ואם גם מלכתחילה הגוי אינו מסכים לתנאי זה – ראה שוע"ר כאן סעיף א ובקו"א סק"א.

[44]  ואפילו בדבר שאינו אסור אלא מדברי סופרים (שוע"ר סעיף זה).

[45]  שוע"ר כאן סעיף ה.

[46]  וכן שאר אופנים שמוכח בהם שכוונת הגוי היא בשביל הישראל – ראה להלן סי' רעו סעי' י, יא.

[47]  שוע"ר כאן סעיף ו (והיינו ע"פ המבואר להלן סי' רעו סעי' ב, ג.

אמנם בספינה של נכרים, וגם רוב הנוסעים הם נכרים – שאז דעת הנכרים העוסקים במלאכה היא על הנכרים (שהם הרוב), ובאופן זה אין איסור הנאה ממלאכת הנכרי (כמבואר בסי' רעו סעי' ב,ג.). – מותר להפליג בספינה זו אפילו תוך ג' ימים (בימים שאינם מלוחים) – ע"פ שוע"ר סעיף זה.

[48]  ואפילו אם הספינה משוקעת הרבה במים – שלגבי החלק העליון של דפנותיה יש במים עומק י' טפחים – כל שאין מתחת שוליה י"ט, אסור (שוע"ר סעיף זה). וראה שם עוד פרטים בעניין חישוב י' טפחים.

[49]  שוע"ר כאן סעיף ג. ואיסור תחומין זה הוא רק מדברי סופרים, לפי שעל פני המים אין איסור תחומין מן התורה (שם. וראה שם הטעם לזה).

ובטיסה במטוס – לעניין אם יש בזה איסור תחומין לדעת רבינו – ראה לקו"ש חלק כח ע' 126-7, בהערה 15.

[50]  להוסיף, שלגבי איסור תחומין, גם בלא טעם זה יהא מותר – שמכיוון שכל איסור תחומין בספינה, אינו אלא מדרבנן (כדלעיל הערה 9), לכן כל שנכנס לספינה לפני ג' ימים סמוך לשבת, לא החמירו עליו כלל, מאחר שהוא אינו עושה כלום, והספינה היא שמוליכה אותו מחוץ לתחום (שוע"ר כאן ריש ס"ה). – ונפק"מ לעניין הפלגה שלא במקום קפו"נ – וכלהלן בסעיף הבא.

[51]  שוע"ר כאן סעיפים ה, ו.

ומ"מ אם ידוע מראש בודאות גמורה, שיצטרך לחלל שבת – יש להחמיר גם קודם ג' ימים, וכלהלן סעיף יב.

ולגוף ההיתר שבסעיף זה, ראה שו"ת צמח צדק (חיו"ר סי' צב ), שהיתר זה הוא רק כשמוכרח להלפיג לצורך פרנסתו וכדומה, אבל כשעושה כן בלי שום דבר המכריחו – אסור, משום שגורם להביא עצמו לידי חילול שבת. עיין שם (והובאו דבריו באג"ק כ"ק אדמו"ר שליט"א חי"ג ע' שעב. וראה גם כה"ח סי' זה סקכ"ד).

[52]  וכן, כשהנסיעה עצמה יש בה משום פקו"נ, אלא שנעשות שם עבורו גם מלאכות שאינן הכרחיות לצורך הנסיעה (ראה בהערה הבאה).

[53]  ע"פ שוע"ר סעיפים הנ"ל. (ולעניין אם צריך גם לירד מהספינה – כשכבר עלה – ראה שם סעיף ח, יד).

ומטעם זה, אסור להפליג בזמננו באניות ישראליות – הממשיכות את הלוכן ואינן עוגנות בשבת, והמלאכה נעשית שם ע"י ישראל ועבור ישראל – אף אם מפליגין מיום א'. לפי שבמציאות זמננו אין סכנה לעגון בלב ים, וא"כ כשממשיכות דרכן גם בשבת, נעשות בהן הרבה מלאכות אסורות (מדאורייתא ומדרבנן), ומה עוד, שהרבה מהמלאכות אינן הכרחיות לצורך הנסיעה – ואיסור גמור הוא להצטרף להפלגה זו. ובנוסף יש בזה עוד איסורים, משום חילול ה', ומסייע ידי עוברי עבירה ועוד (תשובות ובאורים בשו"ע (תשמ"ז) סי' פט. וראה עוד אג"ק כ"ק אדמו"ר שליט"א חי"ג ע שעא, ועוד בכו"כ מקומות).

[54]  שוע"ר כאן סעיף ה.

ולהעיר, שע"פ משנ"ת כאן, אסור לקבוע מראש טיפול רפואי (נתוח וכיו"ב) לתוך ג' ימים לפני השבת. שיש בזה הן משום בטול עונג שבת (כדלעיל ס"א), והן משום איסור עשיית מלאכה בשבת (דלעיל ס"ו), שגם בימים הסמוכים לאחר הטיפול עדיין עושים לחולה כו"כ טיפולים ובדיקות שיש בהם משום חילול שבת, ובחלקם אין כלל משום פקו"נ (ראה בארוכה תשובות ובאורים בשו"ע (תשמ"ז) סי' עג).

[55]  גדר "דבר מצווה" לעניין זה – ראה לעיל הערה 2.

[56]  ולעניין אם הגיע עד סמוך לעיר, אם מותר ליכנס לתוכה, ועד כמה יכול להלך – ראה שוע"ר כאן סעיף יד.

[57]  ולכן אסור – לדעה זו – לצאת בשיירה למדבר, כשידוע שיצטרכו לחלל שבת בהליכה, שהרי לא יוכלו להתעכב במקומם מפני הסכנה (שוע"ר סעיף זה). וכן, בספינות שבזמננו, שודאי תיעשה בהם מלאכה בשבת (וכדלעיל הערה 13) – הרי אף אם יש סכנה לעמוד בלב ים, אסור להפליג אפילו מיום א' בשבוע. (וכשאין סכנה לעמוד בלב ים – אסור לכל הדעות, וכדלעיל בהערה הנ"ל).

[58]  היינו כשהולכים קודם ג' ימים, או לדבר מצווה אפילו בתוך ג' ימים. וגדר "דבר מצווה" לעניין זה נחשב גם עליה לארץ ישראל להתיישב בה, ואפילו הליכה שלא כדי להתיישב בה אא שמתכוין כדי לילך בה ד' אמות (שמתכוין לדבר מצווה, שהרי אמרו חכמים (כתובות קיא) שהמהלך ד' אמות באר"י מובטח לו שהוא בן עולם הבא), ואפילו אם הולך לא"י לשם סחורה (שהרי ממילא ילך בה ד' אמות). אבל הנוסע לאר"י כדי לטייל בה (ואינו מתכוון כלל למצוות הליכה באר"י) – יש להסתפק אם נחשב דבר מצווה (ע"פ שוע"ר כאן סי"ג ובקו"א סק"ח).

 

אבל נסיעה לסחורה (בחו"ל) ושאר דברים (בחו"ל) ושאר דברים שאר דברים שנזכרו לעיל הערה 2 – אינן חשובים דבר מצווה לעניין זה (שוער שם).

[59]  כלומר, שאם מתחיל הליכתו מיד בתחילת היום (בעלות השחר או נה"ח – ראה קצוה"ש סי' סט בבדה"ש סק"א) – יכול לילך שיעור זה. אבל אם התחיל מאוחר יותר, יפחית משיעור הליכתו, בהתאם (פמ"ג בא"א סק"א).

ושיעור זמן מהלך ג' פרסאות הוא ד' שעות וד' חומשי שעה (4 שעות ו-48 דקות) -  שוע"ר כאן ס"ג. והוא ע"פ הדעה ששיעור הילוך מיל הוא 24 דקות (ראה שוע"ר סי' תנט ס"י, וכ"ה בסידור רבינו, סדר הכנסת שבת. וראה עוד להלן סי' רסא בהערה 3).

[60]  וגם אם הולך לביתו או להתארח בבית אחרים – צריך שיגיע לשם בעוד היום גדול, כדי שיוכלו להכין בשבילו (משמעות שוע"ר סעיף זה).

[61]  שיעורו – נתבאר לעיל הערה 1.

ולהעיר, שבשוע"ר כאן ס"ג מוקף דבר זה ש"לא יהלך יותר משיעור זמן הילוך ג' פרסאות" בסוגריים. וכנראה הוא לפי שרבינו נסתפק בו, שכן מדברי הב"ח (סד"ה אין הולכים) ומג"א סק"א נראה שבנוסע ברכב יש מקום להקל יותר ובלבד שיגיע למקום שביתתו בעוד היום גדול. ורבינו חידש, שגם באופן זה "לא יהלך יותר מכדי שיעור זמן מהלך ג' פרסאות".

וראה בספר דרכי הלכה סימן זה, שהובאו בזה דעות שונות.

[62]  שוער כאן סעיף א.

[63]  אבל אם אינו הולך להתארח בבית אחרים ויצטרך להכין לבד צרכי שבת – אסור לו לילך גם בזמננו.

ולהעיר, שדבר זה מצוי גם כהיום אצל עוברי דרכים, כגון, שמתארח בשבת במלון שכשרותו מוטלת בספק, והוא צריך להכין צרכי שבת בעצמו. או שנוסע יחד עם בני ביתו למקום אחר ודעתם להכין שם צרכי שבת.

[64]  אבל גם בזמננו, החכם עיניו בראשו, שלא ליסע בערב שבת דרך רחוקה בזמן מצומצם מדי, ובפרט במטוס, מסיבה אחרת: כדי שלא יתקע בדרך מתקלה בלתי צפוי' ולא יבוא לידי חילול שבת ח"ו (ראה קצוה"ש סימן סט בבדה"ש ס"ק ה).

[65]  וסעודות השבת יש לאוכלן לתאבון – כדלהלן סעיף יו"ד. וראה גם להלן סי' רפח סעי' ח, ט. ומ"מ אין זה חיוב גמור, וכדלהלן ס"י בסופו.

[66]  ואף אם אינה ביום ח' ללידתו – הרי אי אפשר לדחות המילה ליום אחר, שאסור להניחו ערל אפילו יום אחד (שוע"ר כאן סעיף ו. ושינה מלשון המג"א סימן זה סק"ה שכתב שכל שעה ושעה עובר עליו. וראה קו"א סימן רמח סק"א בסופו).

[67]  דווקא כשמתקיים בזמנו – דהיינו ביום ל"א ללידתו. אבל אם אינו בזמנו – ראה שוע"ר כאן סעיף ח ובסוגריים שם, ובספר מ"מ וציונים להגר"מ אשכנזי שם, וצ"ע.

[68]  שוע"ר כאן סעיף ו.

וראה עוד שם, לעניין סעודת ארוסין ונשואין, שאין לדחותן.

וכן הדין, כשחל יו"ט בערב שבת, שמותר לאכול סעודת יו"ט, אף שהיא סעודה גדולה, כיוון שזמנה היום (ראה שוע"ר סי' רצא סעיף ד).

ואם מחמת אכילה זו לא יוכל לאכול בלילה את הסעודה – ישלים למחר ביום שלש סעודות. ראה להלן סי' רעד סעיף כו.

[69]  היינו, שעה זמנית. שמחשיבים השעות שבין זריחת החמה לשקיעתה באותו יום, ומחלקים אותם לי"ב (ראה קצוה"ש סי' עד בבדה"ש סקכ"ה ובספרו שיעורי ציון אות לח והערה 16).

[70]  היינו הפסולים לעדות (ראה קו"א ס"ק א בשם הלבוש).

[71]  ובסעודת פדיון הבן – הכהן הוא כאחד מבעלי הברית (קצוה"ש סי' סט בבדה"ש סק"ו).

[72]  שכיוון "שרגיל בה בימות החול" – אין חשש שלא יוכל לאכול בלילה, שהרי בכל יום דרכו לאכול כך.

עוד בעניין החילוק בין סעודה גדולה לסעודה קטנה, ודיוק לשון רבינו בזה – ראה במילואים לסי' זה.

[73]  שוע"ר כאן סעיף ט.

[74]  אבל מביהש"מ והלאה אסור לאכול משום שחל עליו כבר חיוב קידוש, וכדלהלן סי' רעא סעיף יו"ד.

[75]  היינו, אפילו אחר שכבר קידש על הכוס, מ"מ אסור מטעם אחר, וכדלהלן.

[76]  והטעם, לפי שהוא כבר סמוך כל כך לסעודה, לכן גם אכילה מועטת מבטלת את התאבון (ראה קו"א כאן סק"ג).

ומ"מ לאכול מיני מתיקה וכדומה שגוררים את התאבון (וממשיכים הלב למאכל) – מותר (קו"א שם. ראה שם בארוכה).

וכן, אם אינו רוצה לאכול עכשיו, אלא לאחר זמן – מותר לו לאכול דבר מועט, אחר הקידוש, כל שאינו מבטל התאבון (קו"א שם). ומובן שצ"ל באופן של קידוש במקום סעודה – ראה להלן סי' רעג סעי' ז ואילך.

[77]  היינו שאוכלים לאחר הקידוש לפני הסעודה. אבל לפני הקידוש – אסור לאכול מן הדין.

[78]  אלא אם כן הוא איסטניס, שכשאוכל ביום אפילו מעט לא יאכל בלילה לתאבון (שוע"ר כאן סי"ב).

[79]  היינו, במנחה של יום ה', שצריך לקבל עליו אז התענית, כמבואר בשו"ע הב"י או"ח סי' תקסב ס"ה-ו.

[80]  ואם קיבל עליו שבת מבעוד יום, היינו שהתפלל ערבית – צריך לאכול מיד, ואינו רשאי להתענות עד צאה"כ, שאסור להתענות בשבת אפילו שעה אחת. ומ"מ טוב שיתנה לכתחילה (ולחשוש לדעת הסוברים שצריך להשלים עד צאה"כ), שיפרש כן בשעת קבלתו את התענית שאינו מקבלו אלא עד לאחר יציאתו מביהכנ"ס (שוע"ר כאן. וראה עוד להלן סי' רפח סעי' ג).

[81]  כגון תענית עשרה בטבת, שהיא התענית ציבור היחידה שיכולה לחול בער"ש.

[82]  ואסור להפסיק תעניתו אפי' אם התפלל תפילת שבת מבעוד יום (שוע"ר סעיף זה). וכן אם מתענה תענית חלום בער"ש – מתענה ומשלים עד צאה"כ, שהרי אפילו בשבת מתענים תענית חלום וכבשוע"ר סי' רפח סעי' ז.

[83]  שוע"ר כאן סעיף ג. אבל זמן תפילה – נמשך יותר, ואין צריך לחשוש לספק שמא יעבור גם הוא (ע"פ שוע"ר סעיף זה).

[84]  שוע"ר כאן סעיף ז. וראה עוד לעיל סימן רמב סעיף יד, לעניין התחלת ההכנות מתחילת השבוע.

[85]  שוע"ר כאן סעיף ד.

ומ"מ אין זה חיוב גמור, אלא יתרון מצווה בעלמא. ולכן אין מבטלין תלמוד תורה לקיום מצווה זו (לאפוקי הכנת דבר אחד, שהוא חיוב גמור וכדלהלן בהערה שלאח"ז) – קו"א כאן סק"ב.

[86]  כלומר שלעשות דבר אחד לצורך שבת – הוא חיוב גמור ממש, שמשום כך בטלו גדולי ישראל לימודם בער"ש והתעסקו בהכנת איזה צורך מצרכי השבת (קו"א שם).

וראה עוד בקו"א שם, שיש הידור נוסף שהעסק שמתעסק לכבוד שבת – עכ"פ בדבר אחד – יהי' בתיקון הדבר שמקיים בו מצוות עונג שבת, כל אדם במין שמתענג בו יותר, שיש בזה יתרון מצווה, עי"ש.

[87]  שוע"ר כאן סעיף ב. וראה לעיל סעי' ה-ו ובהערות שם.

[88]  כדלקמן סי' רפה סעיף ג.

[89]  שוע"ר כאן סעיף ה. וראה שם עוד, שיש בזה גם משום שלום בית – שכאשר הסכין קהה ואינו יכול לחתוך, אין זה שלום בית.

[90]  ראה לקו"ש ח"ב ע' 475, שאצ"ל כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לא ראו הנהגה זו של טעימת המאכלים בער"ש.

[91]  והן שעות זמניות (אופן חישובן – ראה לעיל סי' רמט בהערה 11).

[92]  שוע"ר כאן סעיפים א, ב.

ויש אומרים שזמן האיסור הוא ממנחה גדולה ולמעלה, היינו משש שעות ומחצה ואילך – ומ"מ לעניין הלכה, המיקל בדברי סופרים לא הפסיד הברכה (שוע"ר כאן סעיף ב).

[93]  שוע"ר כאן סעיף ג. והוא מוקף בסוגריים, ואולי משום שהוא חידוש (וראה בכנה"ג הובא בכה"ח סי' זה סק"ד).

[94]  דייק רבינו בלשונו "לתפור בגדים", דהיינו אפילו לתפור מתחילה (ושינה מל' שו"ע הב"י שכ' "לתקן בגדיו") – כנראה, להשמיענו שאפילו מלאכת אומן מותר בער"ש, כל שהיא לצורך השבת (ודלא כבערב פסח ןחוה"מ, שאסרו מעשה אומן – ראה שוע"ר סי' תסח סעיפים ה,ז. וראה פמ"ג כאן בא"א סק"ה בשם א"ר).

[95]  ואינה דומה לתפירת בגדים הנ"ל ושאר מלאכות – שבהם אין ניכר עכשיו, בשעת עשייתן, שהמלאכה נעשית בשביל השבת (שוע"ר כאן סעיף ד).

אבל לספר את הגוי בערב שבת מן המנחה ולמעלה – אסור. ואפילו תספורת שהיא מעשה הדיוט, ואפילו בחינם – כיוון שאין במלאכה זו צורך השבת (שם).

[96]  היינו, אפילו מלאכה שאינה לצורך שבת, ואפילו היא מלאכת אומן (ראה אחרונים בסי' תקמב ס"ב).

[97]  ראה שו"ע הב"י סימן תקמב סעיף ב.

[98]  שוע"ר כאן סעיף ג.

[99]  שוע"ר סי' רנו.

ביאור השיטות בעניין זה, והנפק"מ לאופנים בפרקמטיא – ראה בקו"א כאן סק"א.

[100]  שוע"ר כאן סעיף א. והיינו, כל שהוא בעצמו אינו עושה כלום במלאכה זו.

[101]  שוע"ר סימן רסה סעיף ח בסופו.

[102]  שאסור בשבת מדאורייתא – ראה מגן אברהם סוף סימן שכ.

[103]  כגון ממטרות שבזמננו.

[104]  כמבואר בשוע"ר סימן שלו סעיף ט.

[105]  כמבואר בשוע"ר סימן שכח סעיף כז.

[106]  שוע"ר כאן סעיפים א, יד.

[107]  שוע"ר כאן סעיף א. וראה גם לעיל סימן רמז סעיף א.

[108]  שוע"ר כאן סעיף טו, ראה שם כמה פרטים בזה.

[109]  ועבר על גזירת חכמים שאסרו להשמיע קול בשבת בכלי המיוחד לכך (שוע"ר כאן סעיף טז. וראה גם שוע"ר סימן שלח סעיף ד).

[110]  ולעניין עריכת "שעון שבת" בע"ש שידליק או יכבה את אור החשמל בשבת – ראה להלן סי' רסה סעיף ז ובהערה 8.

[111]  היינו, רשות הרבים גמורה, כפי שנתבארו גדרי' בשוע"ר סי' שמה – שאז יש איסור תורה בטלטול בה.

[112]  שוע"ר כאן סעיף יז.

והיינו דווקא אם אז יזכור שהחפץ בידו. אבל אם לא נזכר מהחפץ משחשכה, אינו עובר על איסור של תורה, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת, דהיינו שהוא מחשב ומתכוון לעשיית מלאכה (שוע"ר כאן סעיף יח).

[113]  ראה שוע"ר סימן שמה סעיף יא.

ולעניין ערים הגדולות מאוד בעולם בימינו, אף שבוקעין בהם ששים ריבוא בכל יום, לא ברור לגמרי אם יש להם דין רה"ר (ראה ריכוז הדעות – בנוגע לכמה ערים בעולם – בספר "תיקון עירובין במנהטן" להרב מנחם כשר (בסוף ספרו דברי מנחם ח"ב). ועוד).

דעת כ"ק אדמו"ר שליט"א (בעניין מנהטן) ראה באגרות-קודש ח"ט ע' מא. לקוטי שיחות חכ"א ע' 384 (בסוף המכתב). ובספר הנ"ל ע' לה-ו. קיח.

ולעניין תל אביב והערים המחוברות אלי' (גוש דן) – ראה "תחומין חי"א ע' 163.

[114]  שוע"ר כאן סעיף יח.

[115]  רבינו נקט כאן לשון "מצווה" (כמו בטושו"ע, ולא כלשון הברייתא והמב"ם "חייב"). ומ"מ יש בזה גם גדר חיוב – ראה קו"א סי' שא סק"ט ד"חייב (למשמש) שמא ישכח ויצא", עיי"ש. (בהחילוק בין מצווה לחיוב – ראה קו"א סי' רנ סק"ב. ועוד). ובקו"א כאן סקי"ד הסביר שדין זה הוא מצד "שהוא ספק גמור, שמא יש כבר חפץ אצלו", ראה בהערה שלאח"ז.

וראה הערת הצ"צ על זה (בשו"ת שלו שער המילואים סימן יג, ובהוספות לשוע"ר הוצאת קה"ת ע' 836). ובתהל"ד כאן ס"ק טז.

[116]  שוע"ר כאן סעיף כ.

והטעם, אף שאין כאן אלא חשש איסור טלטול דרבנן, מ"מ כיוון שיש כאן ספק גמור שמא יש כבר חפץ אצלו, כיוון שרגיל בזה כל ימות החול – לכן חייבוהו למשמש שלא יוציא באיסור. (אבל אין זה משום גזרה כדלעיל בסעיף שלפנ"ז) – קו"א כאן סקי"ד. ואם לא נזכר להסירו סמוך לחשכה – צריך להסירו משתחשך מיד כשנזכר (שוע"ר סי' שג סעיף כג).

ולהעיר שגם בשבת עצמה אסור לשים איזה חפץ בתוך חיקו או בשאר מקומות שבבגדיו, בעניין שאסור לצאת כן לרה"ר – שיש לחוש שמא ישכח שהחפץ אצלו כשיוצא לרה"ר. ואין היתר לטלטל שום חפץ בבית אלא בידו, שבידו בוודאי אין לחוש שמא ישכח ויוציאה לרה"ר שהרי רואה החפץ בידו. ובעת הצורך יש להקל (עפ"י שוע"ר שם. וראה גם שוע"ר סימן שא סעי' לח-לט, ובקו"א שם סק"ט).

אמנם במקום שיש בו עירוב, שמתיר הטלטול בשבת – מנהג העולם להקל ליתן חפצים לתוך הכיס (ראה קצוה"ש סי' קטו בבדה"ש סקמ"ד). אך מ"מ יש מצווה למשמש בבגדיו, בכל מקום, להוציא משם דברי מוקצה – שלא יבוא לטלטלם בשבת (קו"א כאן בשם מג"א).

[117] ע"פ שוע"ר סי' רמג סעי' א-ב.

בסימן זה מתבארים רק תדינים הקשורים לאור הנר או חום האש שהדליק הנכרי (לפי שבליל שבת הם נוגעים בעיקר). עוד בהלכות אלו – ראה בשוע"ר סי' רנב סעי' יו"ד-יא. סי' שה סכ"ט. סי' שכה ס"ו ואילך. וראה עוד להלן הערה 7.

[118]  ובזמננו – את אור החשמל.

[119]  האיסור בסעיף זה הוא לא רק אם הנכרי הדליק את הנר בציווי הישראל (ראה שוע"ר סי' רנג סכ"ה), אלא גם הנכרי עשה כן מאליו לטובת הישראל בלבד (כגון שהוא שכנו וכדומה, ואינו מתכוין אפילו לטובת הנאה).

וראה להלן הערה 9.

[120]  שהחמירו בזה חכמים, הואיל ונעשית מלאכה גמורה של תורה (שוע"ר כאן סעיף א). אבל אם נעשה רק איסור דרבנן – אינו נאסר לאחרים, רק למי שנעשה בשבילו (ראה שוע"ר סימן שכה סעי' ט, יא).

 

ולעניין נורות החשמל שבזמננו, אם יש הבדל סין סוגיהם השונים לעניין זה (לעניין חומר האיסור – דאורייתא או דרבנן) – ראה באנציקלופדי' תלמודית כרך יח, ערך חשמל ע' קעד, ובנספח שם ע' תשטו-טז. ובספר החשמל בהלכה ח"ב פ"ה.

[121]  ובזמננו, מכשיר חימום המופעל ע"י אש, או ע"י גוף חימום חשמלי שדינו כאש.

[122]  שבאופן זה אין איסור בעצם העשייה של הנכרי עבור הישראל (ומשום כך (אם העצים הם של הנכרי) עי"צ אפילו למחות בו אם רואהו) כמבואר בשוע"ר סי' רנב ס"י בתחילתו – מ"מ ליהנות ממלאכתו אסור, וכדלהלן (וראה גם שוע"ר שם ס"י בסופו).

ואפילו אם הנכרי הוא שכירו של הישראל, ששכרו הישראל שידליק לו נרות ויבעיר לו מדורה וישלם לו בעד כל הדלקה והבערה, ולא צוהו להדליק ולהבעיר בשבת, אלא הנכרי עושה מעצמו כן כדי להרבות בשכרו (כלומר, לא רק שמשער שיקבל "טובת הנאה", אלא בוודאי ירבה שכרו שהרי הוא נשכר לזה) ונמצא שעושה לטובת עצמו – אעפ"כ אסור, והטעם כבפנים (ע"פ שוע"ר סעיף זה).

[123]  כלומר, הנאה ישירה לגוף. כגון, אור וחום הבאים מהדלקתו את הנר והעצים.

לאפוקי – הנאה של ממון, שאינה הנאת הגוף. כגון, ליקוט עשבים בשביל בהמת ישראל, שאין גופו של הישראל נהנה מהם (שוע"ר סימן שכה ס"כ). חליבת בהמתו של ישראל (סימן שה ס"ל ובקו"א שם סק"א). כיבוי הנר, שמרוויח את השמן שלא ידלק  בחינם (קו"א שם). – שבכל אלו א"צ למחות בגוי, ומותר ליהנות כשהגוי עושה מעצמו, שאין גופו של הישראל נהנה מזה.

וראה במהדו"ב לסי' רמג (תו, א) לעניין שצריך שתהיה ההנאה מגוף המלאכה, היינו שצריך שיהנה מיד, וכגון בנדוננו שנהנה מיד מגוף הדלקת הנר. לאפוקי כבוס בגדים, שההנאה היא רק לאחר הכבוס (וראה באריכות בס' הערות ובאורים (מלבורן, אוסטרלי', תשמ"א) ע' קכג ואיל).

וכן אם הנכרי עשה מלאכה לצורך מצווה של הישראל, כגון שעשה שופר ביו"ט – מותר לתקוע בו, שאין חוששין שמא יאמר לנכרי לעשות אלא בדבר שיש הנאה לגוף אדם, אבל המצוות שלא ניתנו להנאת הגוף אין חוששין שיעבור עבירה כדי לקיים המצווה (שוע"ר סי' תקפו סכ"ד).

[124]  שהרי הנכרי אינו נהנה מגוף המלאכה אלא משכרה, והוא מתכוין לעשיית גוף המלאכה בשבת בשביל שיהנה הישראל ממנה בשבת – נמצא שעשיית מלאכת השבת היא בשבילו כשיהנה ממנה בשבת (שוע"ר כאן סעיף א).

[125]  ומשמע, שההיתר דסעיף זה הוא לא רק אם הנכרי נתכוין לטובת עצמו (דלעיל בסעיף שלפנ"ז), אלא גם אם נתכוין לטובת הישראל בלבד (דלעיל ס"ב והערה 3), כל שעשה מדעת עצמו – לא הטריכוהו לצאת מביתו.

אבל אם הנכרי הדליק בציווי הישראל – צריך לצאת מביתו (משמעות שוע"ר סעיף זה).

[126]  והוא הדין אם שובת במלון – אין צריך לצאת ממנו. שמכיוון שהוא שובת בו, נעשה כביתו וטורח לו לצאת ממנו (שוע"ר סעיף זה).

[127]  ההבדל בין הנאה לשימוש הוא, שהנאה היא שבאה ממילא (היינו, להמצא בחדר מבלי להתייחס לנר), ושמוש הוא מה שהאדם עושה מתוך התייחסות לנר (כלומר, דבר שא"א לעשותו בלי אור, כקריאה, אכילה וכיו"ב). ובמדורה ההבדל הוא, בין להמצא בחדר סתם (ואפילו ליד המדורה), ובין להתקרב אלי' כדי להתחמם (ראה בא"ר סי' זה סק"ו).

(וראה מהדו"ב לסימן רמג (תו, ב באמצע): "שלא להשתמש לאור הנר, ולהתחמם כנגד המדורה .. להנות מרחוק שרי". ויל"ע).

[128]  שוע"ר כאן סעי' ב, טו (בסופו). אלא שמ"מ אסור לו להשתמש באש זו, וכנ"ל בהערה שלפנ"ז.

[129] היינו, אף שעושה כדי לקבל שכר טו טובת הנאה, אלא שהישראל לא צווהו להדליק (שוע"ר סעיף זה. וסי' רנב שם).

[130]  החיוב למחות בידו, הוא רק כשהנכרי מדליק בשביל הישראל. אבל אם הוא עושה זאת בשביל עצמו – אין בזה חיוב מחאה (שוע"ר כאן סעי' ג, יב. ובכ"מ. וראה קו"א סי' רנב סק"ה באריכות).

[131]  כך הוא בשוע"ר סי' רנב סעי' ז, י. ובסי' רמג ס"ב, ובכ"מ – שדווקא אם רואה את הנכרי כשעושה (אמנם בסי' זה לא הזכיר תנאי זה כלל, וצ"ע).

וראת בסי' רנב בקו"א סק"ז – אם יש חיוב למחות גם כשהנכרי יודע בבירור שהישראל יודע מעשייתו את המלאכה, אלא שאינו רואהו ממש.

[132]  הטעם שצריך למחות, הוא משום שכשעושה בשביל הישראל – נעשה שלוחו ושלוחו כמותו, דיש שליחות לנכרי לחומרא (ואי"ז מטעם גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת, כטעם האיסור ליהנות ממלאכתו (דלעיל ס"ב-ג)) – שוע"ר קו"א לסי' רסג סק"ח (רלט, א).

ואף שהנכרי עושה מדעת עצמו משום טובת הנאה, מ"מ צריך למחות בו, שכיוון שהנר הוא של הישראל, הנכרי הי' צריך ליטול ממנו רשות מתחילה, ועכשיו שהוא מדליק את נרו בלי רשותו והישראל רואהו ושתוק לו, מבין הנכרי – מדעת הישראל – שזה נוח לו, ומתכוין בעשייתו בשביל הישראל (ע"פ שוע"ר סי' רנב ס"י).

[133]  והטעם, לפי שכשהנר אינו של הישראל – אף אם הוא שתוק לו כשרואהו מדליק – אין נראה משתיקתחו שנוח לו בהדלקה זו, ואין  חשש שהנכרי עושה זאת עבור הישראל, אלא כדי לקבל שכרו (ע"פ שוע"ר סי' רנב שם).

ונראה, שאם הנכרי עושה לדעת הישראל בלבד ולטובתו (דלעיל הערה 3), ואינו מתכוין לקבל מזה טובת הנאה לעצמו – צריך למחות בידו אפילו כשהנר הוא של נכרי.

 

אמנם במהדו"ב לסימן רמג (תח, או קרוב לסופו) ביאר באופן אחר, דכל שגופו שש ישראל נהנה מהמלאכה – צריך למחות בו (ומשמע שלדעה זו צריך למחות בו, אף אם הנר או העצים הם של נכרי), אך אם אין גוף הידשראל נהנה מהמלאכה – אינו צריך למחות בו, אף שעושה בחפצים של ישראל, ואף בבית הישראל, עי"ש דבריו באורך.

[134]  שוע"ר כאן סעיפים ד, ה.

וכן מותר למחות בנכרי שבא להוסיף שמן שלו בנר הדולק – ואין איסור משום כיבוי בזה שע"י מחאתו גורם מהירות הכיבוי (שוע"ר שם).

[135]  שוע"ר כאן סעיפים ג, ה.

ואם יש לו פועל נכרי המשרת בביתו ומיחה בו שלא ידליק ולא השגיח בו – חייב הוא להרחיקו מביתו, כיוון שאינו שומע לו ומדליק או מעביר בשבילו בשבת (ע"פ שוע"ר שם).

[136]  שוע"ר כאן סעיף ו.

[137]  שמותר לומר לנכרי לעשות מלאכה בשבילו – ראה שוע"ר סי' שכח סי"ט.

[138]  וראה קצוה"ש סימן קלד בבדה"ש סקי"ח בתחילתו, שזהו דינם כחולה, אינו דווקא לצורך האכלתם וכיו"ב, אלא אפילו אר רק מפחדים לישב בחושך – מותר לומר לנכרי להדליק אור עבורם. וראה שם עוד באלו גילים ואופנים שייך היתר זה.

[139]  כלומר, הדליק תנור המחמם את הבית.

[140]  שוע"ר כאן סעיף יג.

[141]  כלומר שהדליק אש במקום פתוח, שאינה מחממת אלא את המתקרב סמוך לה (בניגוד לחימום בית החורף – שהבית כולו מתחמם, ואין הצורך בחום משתנה לפי ריבוי האנשים המתחממים בבית). וראה בהערה שלאח"ז.

[142]  ואינה דומה לנר שלא חששו בו שמא ירבה בשבילו – לפי ש"נר לאחד – נר למאה". וכן בחימום בית החורף אומרים "חימום לאחד – חימום למאה" כנ"ל בהערה שלפנ"ז (שוע"ר סעיף זה).

[143] וטעמם, לפי שאף בלי ההוספה שיוסיף הנכרי – היה הישראל נהנה קצת מהמדורה, ומשום תוספת ההנאה גרידא אין כדאי לגזור שמא יאמר לו הישראל להרבות בשבילו (שוע"ר סעיף זה).

[144]  שוע"ר כאן סי"ג. וראה בקו"א סק"ה באריכות מהו גדר "עת הצורך" לעניין זה (שאצל"ל צורך גדול).

[145]  שוע"ר כאן סעיף ז.

[146]  ואף אם יש ספק לאיזה מהם הוא מדליק – הולכים לחומרא בספק זה (שוע"ר סעיף זה).

[147]  בשו"ע הב"י ליתא לתיבת "מיד". ובשוע"ר היא מוקפת בסוגרים, ואולי הוא משום שרבינו נסתפק בזה (אם מוכרח שהנכרי ישתמש לאורה "מיד כדי שתהי' הוכחה שהדלקתו היא בשביל עצמו).

[148]  סעיף זה מקורו משוע"ר כאן סי"א. והועתק כאן בשינוי, ע"פ משנ"ת בקו"א כאן סק"ד.

[149]  ולכתחילה, אם הנר הוא של הישראל, צריך למחות בו שלא ידליק, כדלעיל סעיף ה.

ואם מיחה בו ולא השגיח במחאתו – מותר לילך עמו, אם אינו מערים במחאתו, כדלעיל סעיף ו (שוע"ר סעיף זה).

[150]  ובאופן כזה הרי מותר לישראל להשתמש לאורו, וכנ"ל סעיף ז. ואם כוונתו גם לצורך הישראל – פשוט שאסור להשתמש לאורו, וכדלעיל ס"י-יא (קו"א כאן סק"ד).

[151]  כלומר, כיוון שההליכה היא בשביל הישראל, וגם הוא נהנה ממנה הנאת הגוף – נחשבת ההדלקה בעיקר לצורך ישראל (וכנ"ל סעיף ג, שאף אם יש לנכרי טובת הנאה, מ"מ כל שיש להישראל הנאת הגוף מגוף המלאכה, הרי עיקר המלאכה נעשית בשבילו). ונמצא שהאיסור הוא מה שגופו נהנה מהליכה זו (לאור הנר), שעיקרה לצורך הישראל (ע"פ קו"א כאן סק"ד).

ולפ"ז אם הניח הנר בבית – מותר להשתמש לאורו לשאר צרכיו, וכדלקמן בסעיף שלאח"ז (קו"א שם).

[152]  ואינו צריך למחות בה אם רואה אותה שמדלקת את הנר (שוע"ר סעיף זה).

ואף שהמשרתת מדליקה נר זה בבית הישראל, ואסור להניח לנכרילעשות מלאכה בבית הישראל, אפילו כשהוא עושה לצורך עצמו, משום חשד שיאמרו שעושה עבור הישראל (ראה שוע"ר סי' רנב ס"ה) – בנר מותר שהגוף (של הנכרי) נהנה ממלאכתו מיד בשבת עצמה, וניכר הדבר שעושה בשביל עצמו, וליכא מראית העין (קו"א סי' רנב סק"ה, עי"ש).

[153]  ע"פ שוע"ר כאן סעיף יב, וכפי שנתבאר בקו"א כאן סק"ד.

והעולה מסעיף זה הוא: א) שמותר להישראל להשתמש לאור הנר לכל מה שירצה (והיתר זה הוא ע"פ משנ"ת בהערה 35, כיוון שלא הודלק לצורך זה). ב) שמותר לישראל ליהנות מהכלים המודחים, מאחר שאין גופו נהנה מגוף המלאכה (ההדחה לאור הנר) אלא מהתוצאה (ראה לעיל הערה 7).

[154]  שהדליקה נכרי בשבת לצרכו או לצורך חולה, או שהיתה דולקת מבעו"י (שוע"ר סעי' זה).

[155]  ראה לעיל ס"ט והערה 27 סברת המתירין להתחמם כנגד המדורה שהדליק הנכרי לצרכו בשבת – שאין בזה גזירת שמא ירבה הנכרי בשבילו – שמשום תוספת ההנאה גרידא אין כדאי לגזור. עי"ש. ולדעתם ה"ה באופן זה, אפי' שהוסיף הנכרי כבר בפועל, מ"מ מותר – "כיוון שהי' יכול להתחמם שם קצת אף בלא הוספה זו" (שוע"ר סעיף זה).

אלא שלכתחילה צריך למחות בו, אם העצים של ישראל (שוע"ר שם).

[156]  ע"פ שוע"ר כאן סעיף יג.

[157]  ממשמעות שוע"ר כאן (סי"ג). סי"ד. קו"א סק"ה. עי"ש היטב. וכ"ה מפורש בשו"ע הב"י ס"ד.

ולעניין חיוב מחאה – ראה לעיל הערה 39.

[158]  כגון, שמחמת החושך (ראה שוע"ר כאן סעיף ח). או מחמת הקור (ראה קו"א כאן סק"ה בסופו בסוגרים) – יתבטל מאכילת הסעודה.

[159]  שוע"ר כאן ס"ח. והיינו, שבמקום מצווה לא התירו שבות, רק שבות דשבות. ועי"ש לעניין מקומות שנהגו להקל בזה.

ואם אמר לנכרי להדליק, או אפילו אם הדליק הנכרי מעצמו בשביל הישראל – אסור לאכול לאורו, כדלעיל ס"ב (משמעות שוע"ר כאן בסוגרים).

ואם יש שם קצת אור מנר הדולק בסמוך, והדליק הנכרי מעצמו עוד נרות – ראה לעיל סעיף יד.

[160]  והיינו, בין אם מביאו כדי ליהנות לאורו כאן, ובין אם מפני שצריך למקום שהיה הנר עומד שם. אבל לטלטלו לצורך הכלי – כגון, להצניעו שלא ישבר וכדומה – אסור אפילו ע"י נכרי (שוע"ר כאן ס"י).

[161]  ראה שוע"ר סי' שיא סעיף טו.

[162]  שוע"ר כאן סעי' ט, י. וראה קצוה"ש סי' קיב בבדה"ש סקכ"ה.

[163]  ואמירה לנכרי לצורך חולה שאין בו סכנה – מותרת, ראה שוע"ר סימן שכח סעיף יט. וראה עוד לעיל סעיף ח, שכשהנכרי מדליק בהיתר, מותר גם לאחרים שאינם חולים ליהנות.

ולעניין מדינות החמות וביום חם מאוד, אם מותר לומר לנכרי להפעיל מכשירי חשמל (כגון מאוורר, מזגן) לשם קירור – ראה הדעות בזה בספר החשמל בהלכה ח"ב פכ"א.

[164]  שוע"ר כאן סט"ו.

והנוהגים היתר אף ביום שאין הקור גדול – אין מוחין בידם, שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים (שוע"ר כאן סי"ז).

[165]  ראה לעיל סעיף ח.

[166]  ע"פ שוע"ר כאן סי"ז.

[167]  וכן חלון שכנגד נר שעל השלחן – אסור לפתחו אם הנר קרוב אליו קצת (שוע"ר סעיף זה).

[168]  וראה שוע"ר סי' תקיד ס"י, שכתב "אפילו אין רוח מנשבת כלל". וכנראה כוונתו ע"פ דברי המג"א שפ סק"י שבכל רגע ורגע הרוח מנשבת ואי אפשר להבחין בזה. עי"ש. וראה עוד להלן הערה 9.

[169]  כלומר, כשם שאי אפשר לחתוך ראשו של בעל-חי, והוא לא ימות (אף אם אין מתכונים להרגו) – כך אם תנשב הרוח אי אפשר שלא יכבה.

[170]  שכל שהוא "פסיק רישיה" – אסור אפילו אם אינו מתכוין, וכמבואר בשוע"ר סי' שלז ס"א.

 

אף שהוא רק ספק אם תנשב הרוח, אעפ"כ זה נקרא פס"ר, שהרי אם תנשב הרוח – ודאי יכבה, ונמצא שאין כאן שום ספק במעשה האדם עצמו אם בכחו לגרום כיבוי, כי ברור שמעשהו – אם נושבת רוח – ודאי יכבה, והספק הוא רק נברוח ( - במציאות), אם יש כבר רוח, והרי זה ככל ספק איסור תורה שאסור (עפ"י קו"א כאן סק"א, עי"ש עוד באריכות).

[171]  שהרי אינו אלא מונע הכיבוי – ומניעת כיבוי אינה הבערה.

[172]  והיינו אף במקום שאין חשש כיבוי מהרוח הנושבת מבחוץ וכגון בדלת פנימית – מ"מ יש לחשוש מנשיבת הדלת עצמה (שוע"ר סעיף זה).

[173]  שוע"ר כאן סעיף ג בסופו.

ומש"כ לסוגרה בנחת, היינו באופן שאינו פסיק רישיה שיכבה הנר – שאז אף אם יכבה הרי אינו מתכוין הוא ואינו פסיק רישיה (שוע"ר סעיף זה).

[174]  ובמציאות ימינו: כגון תנור חימום שיש בו להבה גלוי', שע"י משב רוח היא גדלה.

[175]  שוע"ר כאן סעיף ד. אבל אם אין שם רוח כלל – אין איסור לפתוח, ואין חוששים שמא תנשב הרוח (משמעות ל' רבינו כאן. וכ"ה במג"א סי' תקיד סק"י).

איסור זה שהוא מטעם הבערה אינו שייך ביו"ט, משא"כ האיסור המבואר בס"א שהוא מטעם כיבוי – שייך גם ביו"ט (שוע"ר סי' תקיד ס"י).

[176]  שהרי אינו אלא מונע ההבערה – ומנית הבערה אינה כיבוי.

[177]  היינו, נר של שעווה וכיו"ב, שאין לחוש בו להבערה וכיבוי ע"י הניעור. אבל נר שיש בו שמן – אסור לנערו, כדלקמן סעיף ז (שוע"ר סעיף זה).

[178]  היינו, שלא היה בדעתו שהנר ישאר מונח, שם בשבת, ושכח להסירו קודם כניסת השבת – שבאופן זה לא נעשית הטבלא בסיס לנר (שוע"ר סעיף זה, וסי' שט ס"ד), או באופן, שהטבלא היתה בסיס לאיסור וגם להיתר – ראה להלן סי' רעט סעי' ד, ז.

אבל כל שנעשתה הטבלא בסיס למוקצה בביהשמ"ש – אסורה בטלטול בשבת מצד עצמה, וכדלהלן סי' רעט סעיף ה.

[179]  שהרי כל שאינו מתכוין וגם אינו פסיק רישיה שיעשה האיסור – מותר, וכמבואר בשוע"ר סי' שלז ס"א.

[180]  ע"פ שוע"ר כאן ס"ה בסופו, בשינוי לשון. והיינו, שאף כשאינו פסיק רישי' שיכבה – עדיף לעשות ע"י נכרי.

[181]  שוע"ר כאן סעיף ה.

וכן יש ליזהר בנר של שמן התלוי על הקיר הסמוך לדלת – שלא ינעול הדלת בחזקה, אם הוא בעניין שיש חשש שהכותל יתנדנד ועי"ז השמן שבנר יתקרב או יתרחק מן הפתילה (ע"פ שוע"ר כאן סעיף ב).

[182]  הטעם לזה – ראה בשוע"ר סימן רנג ס"י בסופו.

[183]  שוע"ר כאן סעיף ה.

ואין כאן משום מכבה או מבעיר, שהרי אינו מנערה, אך זאת בתנאי שמטלטלה בנחת באופן שלא יגרום להבערה וכיבוי (ראה שוע"ר כאן ס"ג בתחילתו).

[184]  שוע"ר כאן סעיף ח.




הוסף תגובה