קיצור הלכות שבת - נושאים א

הבדלה

מאת: הרב אברהם אלאשוילי

סימן רצג (רצה)

תוספת-שבת וערבית במוצאי-שבת

 

תוספת שבת

  1. א. עיקר* יציאת השבת הוא משעת צאת שלושה כוכבים קטנים[1]. וצריך להמתין עד שיהיו שלושה כוכבים עומדים רצופים במקום אחד, ולא מפוזרים, שזהו השיעור[2] שצריך להוסיף מחול על הקודש ביציאת השבת[3].
  2. ב. ומיד שנראים ג' כוכבים רצופים – מותר להבדיל ולעשות מלאכה, אף-על-פי שעדיין לא התפלל ערבית[4].
  3. ג. אבל נוהגים שמאחרים תפילת ערבית, כדי להוסיף מחול על הקודש ( - עוד יותר)[5].

 

תפילת ערבית

  1. ד. (היו) נוהגים לומר 'והוא רחום' ו'ברכו' במשך גדול, ובאריכות נועם – כדי להוסיף מחול על הקודש.

[בתפילת י"ח בברכת 'אתה חונן' מזכירין הבדלה. ויתבאר לקמן סימן רצד].

 

  1. ה. [אחר תפילת י"ח] נוהגין[6] לומר 'ויהי נועם', לפי שהוא מזמור של ברכה, שבו בירק משה את ישראל בשעה שסיימו מלאכת המשכן. ונוהגין לכפול פסוק "אורך ימים וגו'", שעל-ידי כן נשלם השם היוצא ממנו[7].
  2. ו. פ[סוק] 'ויהי נועם' – יש נוהגים לאמרו מעומד, מטעם הידוע להם[8].
  3. ז. ונוהגין לומר סדר קדושה. ומתחילין 'ואתה קדוש', ולא 'ובא לציון גואל', לפי שאין גאולה בלילה. וכל מה שמאריכין אחר תפילת ערבית במוצאי-שבת, הוא כדי שישתהו ישראל בהשלמת סדריהם, כדי להאריך לרשעים מלחזור לגיהנם, כי ממתינים להם עד שישלימו כנסיה אחרונה שבישראל את סדריהם.
  4. ח. אם חל יום-טוב או יום-הכפורים באחד מימי המעשה בשבוע הבא, אפילו חל בערב-שבת הבא – אין נוהגים לומר 'ויהי נועם', שכיוון שאומרים "ומעשה ידינו כוננה" ב' פעמים, צריך שיהיו כל הששת ימים ראויים למלאכה[9]. אבל אם חל בשבת הבאה – אומרים אותו.
  5. ט. ובזמן שאין אומרים 'ויהי נועם' – אין נוהגים לומר גם 'ואתה קדוש' וכל סדר קדושה. לפי ש'ויהי נועם' שייך למלאכת המשכן, ועל-ידי כן שרתה שכינה בישראל, וזהו "ואתה קדוש יושב[10] תהלות ישראל" – על כן הן נסמכין זה לזה לעולם[11].

 

 

 

סימן רצד

הבדלה בתפילה

 

חיוב ההבדלה

  1. א. עיקר הבדלה, יש אומרים שהיא מן התורה שנאמר (שמות כ, ח): "זכור את יום השבת לקדשו", זכרהו בין בכניסתו בין ביציאתו, בכניסתו – בקידוש היום, וביציאתו – בהבדלה. ויש אומרים שעיקר הבדלה אינה אלא מדברי סופרים, שמצוות זכור אינה אלא בכניסת השבת, ולא ביציאתו[12].

 

הבדלה בתפילה (ועל הכוס)

  1. ב. כשתקנו אנשי כנסת הגדולה לישראל נוסח הברכות ותפילות וקידושים והבדלות – תקנו הבדלה בתפילה. ותקנוה בברכת 'חונן הדעת'[13], מפני שההבדלה שאדם יודע להבדיל בין קודש לחול – חכמה היא לו, לפיכך קבעוה בברכת חכמה. ועוד, מפני שאסור לתבוע צרכיו במוצאי-שבת קודם הבדלה, כמו שאסור בשבת עצמה[14], לפיכך קבעוה קודם שאלת צרכיו שבברכות אמצעיות.
  2. ג. וכשתקנו הבדלה בתפילה – לא תקנוה על הכוס, לפי כשעלו מן הגולה היו דחוקים בעניות ולא היה סיפק ביד כולם לקנות יין להבדלה. ואחר-כך כשעשירו ישראל קבעוה חכמים על הכוס. וכשחזרו והענו חזרו חכמים וקבעוה בתפילה. וכדי שלא תהא ההבדלה מטולטלת תדיר, על ידי עושר ועוני, מתפילה לכוס ומכוס לתפילה – התקינו חכמים, שלעולם[15] צריך כל אדם המבדיל בתפילה להבדיל גם על הכוס, אם יוכל למצוא[16].
  1. ד. [כיצד?] – צריך לחזר אחרי כוס להבדלה כדרך שמזרין על שאר כל מצוות שהן חובת הגוף. אלא שאם אי-אפשר לו למצוא, יוצא ידי חובתו בהבדלה שבתפילה. כי עיקר תקנת ההבדלה, שתקנו אנשי כנסת הגדולה כשעלו מן הגולה, היתה לזכירה שבתפילה[17].

 

שכח ולא הבדיל בתפילה

  1. ה. טעה ולא הזכיר הבדלה ב'חונן הדעת': אם נזכר קודם שהזכיר השם שבסיום הברכה – יתחיל מיד 'אתה חוננתנו', ויגמור משם על הסדר: "וחננו מאתך וכו' ברוך אתה ה' וכו'"[18].
  2. ו. ואם כבר סיים הברכה[19], אף אם נזכר מיד שהזכיר את השם שבסיום הברכה – ישלים תפילתו ולא יחזור בשביל הבדלה, הואיל וצריך עדיין לאומרה על הכוס, ויצא בה ידי חובתו. ואף אם רוצה לומר 'אתה חוננתנו' בלא חתימה – אינו רשאי, משום הפסק בתפילה[20]. וגם אם נזכר קודם ברכת 'שומע תפילה' – לא יאמרנה שם, כי הבדלה אין לה עניין כלל ל'שומע תפילה'[21].
  3. ז. וכשלא הבדיל בתפילה – צריך ליזהר מלעשות שום מלאכה קודם שיבדיל על הכוס[22].
  4. ח. ואם שכח ועשה מלאכה[23], או טעם מאומה קודם שיבדיל על הכוס[24] - צריך לחזור ולהתפלל ולהבדיל בתפילה וגם על הכוס. שאינו יוצא בהבדלה שעל הכוס בלבדה, הואיל ואינה כהוגן, שטעם או שעשה מלאכה קודם לה.
  5. ט. המבדיל על הכוס קודם שהתפלל ערבית – צריך להזכיר ההבדלה בתפילה, שהרי עיקר תקנת ההבדלה היתה להזכירה בתפילה[25].
  6. י. וכן מי ששכח או נאנס, ולא התפלל ערבית במוצאי-שבת, ומתפלל שחרית שתים[26] - צריך להזכיר הבדלה בתפילה שניה שהיא לתשלומין, אף-על-פי שכבר הבדיל על הכוס בלילה, לפי שהבדלה שבתפילה היא עיקר התקנה[27].

 

 

 

סימן רצה

 

הבדלה בבית-הכנסת

  1. א. נוהגים שהשליח-ציבור מבדיל בבית-הכנסת[28] על היין, כדי להוציא את מי שאין לו יין בביתו להבדיל עליו.
  2. ב. המבדיל ישתה מהכוס[29] בעצמו – אם נתכוין לצאת ידי חובתו בהבדלה זו[30]. או ישקה ממנו לאדם אחר, שנתכוין לצאת בה ידי חובתו.
  3. ג. [יכול להבדיל גם על-סמך שתיית קטן שהגיע לחינוך – אבל לא יבדיל על-סמך שתיית תינוק[31] שעדיין לא הגיע לחינוך[32]].

 

 

 

סימן רצו

הבדלה על היין

 

סדר ההבדלה

  1. א. סדר הבדלה, שסדרו חכמים על הכוס במוצאי-שבת: ברכת היין, וברכת הבשמים, וברכת הנר, וברכת הבדלה. וסימנך: יבנ"ה – יין בשמים נר הבדלה[33].
  2. ב. צריך ליזהר בכוס של הבדלה בכל הדברים שצריך ליזהר בכוס של קידוש ושל ברכת המזון: שיהיה שלם, ושישטפנו מבחוץ, וידיחנו מבפנים, ויהיה מלא יין על כל גדותיו, ולא יהיה היין פגום, ויקבלנו בשתי ידיו, ויאחזנו בימינו לבדו, ויגביהנו מעל השלחן טפח, ויתן עיניו בו שלא יסיח דעתו ממנו[34].
  3. ג. והגין לשפוך מעט יין מהכוס על הארץ לסימן טוב, שכל בית שאין יין נשפך בו כמים אין בו סימן ברכה, על-כן עושין סימן ברכה בתחילת השבוע[35]. ויש לנהוג שפיכה זו בשעה שממלא הכוס על גדותיו – שיערה עליו עוד מעט בעניין שישפך ממנו מעט על הארץ[36]. אבל אין לשפוך מהיין לאחר שהכוס נתמלא בו, שהרי אם ישפוך ממנו אז – לא יהיה הכוס מלא על כל גדותיו כראוי.
  1. ד. נהגו לומר קודם הבדלה שבבית[37] "הנה אל ישועתי וגו'" "ליהודים היתה וגו" "כוס ישועות אשא וגו' ", הכל לסימן טוב – ואין חובה בדבר[38].
  2. ה. נוהגים במדינות אלו להבדיל מעומד, לכבוד המלך שאנו מלוין אותו, ודרך לויה מעומד[39].
  3. ו. כל דבר שמברך עליו צריך לאחוז בימינו בשעת הברכה[40], לפיכך בשעת ברכת 'בורא פרי הגפן' – צריך לאחוז הכוס בימינו[41]. [ובשעת[42] ברכת 'בורא מיני בשמים' – צריך לאחוז הבשמים בימינו והכוס בשמאלו. ובשעת ברכת 'בורא מאורי האש' – צריך לאחוז הכוס בימינו. ואחר כך יביט בצפרנים[43]. ויחזור ויאחז הכוס בימינו בברת הבדלה].
  4. ז. בשעת ברכת הבדלה, יתנו השומעים[44] את עיניהם – בכוס ובנר[45].

 

טעימת הכוס

  1. ח. אחר גמר ההבדלה – יש לו לישב ולשתות הכוס, שאין לתלמיד-חכם לאכול או לשתות מעומד[46].
  2. ט. [וצריך לטעום מהכוס[47] כמלוא-לוגמיו, והוא רוב רביעית באדם בינוני – לפי שצריך שיהנה משתיית הכוס, ובפחות מכמלוא-לוגמיו אינה נקראת שתיה של הנאה[48]. ובדיעבד, אם לא טעם כמלוא-לוגמיו – אינו צריך לחזור ולהבדיל[49]].
  3. י. אין צריך להטעים מכוס של הבדלה להשומעים, כמו שצריך בכוס של קידוש – אלא המבדיל רגיל לשתותו כולו[50].
  4. יא. נוהגין לשפוך על השולחן מיין הנשאר בכוס אחר שתיית המבדיל, ומכבין בו הנר – כדי שיהיה נראה לכל, שלא הודלק נר זה אלא למצות נר הבדלה לברך עליו[51]. לפיכך אם מבדיל על נר שבבית שלא הודלק בשביל כך – אינו צריך לכבותו[52].
  5. יב. ונוהגין לרחוץ עיניהם מיין של שפיכה זו, משום חיבוב מצווה.

 

ברכה אחרונה

  1. יג. [טוב לשתות רביעית שלימה – כדי לצאת מידי ספק ברכה. שבפחות משיעור זה (מרכזית ועד רביעית), יש ספק אם לברך ברכה אחרונה[53]. ואחר שתייתו – יברך ברכה אחרונה].
  2. יד. גם אם רוצה לסעוד מיד אחר הבדלה – צריך לברך ברכה אחרונה על הכוס לפני הסעודה. ואינו נפטר בברכת המזון, הואיל ואין שתייה זו באה לעורר תאוות המאכל, אלא למצווה[54]. וגם אם שכח ולא בירך לפני הסעודה – יברך בתוך הסעודה, לפני ברכת המזון[55].
  3. טו. ואף אם דעתו לשתות יין בתוך סעודה זו שאוכל סמוך להבדלה – לכתחילה יכוין שלא לפטור בברכת היין שבהבדלה את היין שבתוך הסעודה, ויברך ברכה אחרונה על היין לפני הסעודה[56].

 

על מה מבדילין

  1. טז. מבדילין [גם] על שכר ועל כל משקה שהוא 'חמר-מדינה'[57], חוץ מן המים. אלא שאם יש לו יין יבדיל עליו – שאם יבדיל על שאר משקה אין זה הידור מצווה[58].
  2. יז. אבל אם אין יין בביתו, אף שישנו אצל חנוני – אינו צריך לקנותו. ומכל מקום, מצווה מן המובחר להבדיל על היין בכל עניין.
  3. יח. ואפילו אם יש לו כוס יין שאינו מלא, וכוס של 'חמר-מדינה' שהוא מלא – טוב יותר להבדיל על היין.
  4. יט. אין מבדילין על הפת, אפילו אין לו יין ולא שאר משקים. ואין זה דומה לקידוש שמקדשין על הפת[59], לפי שהקידוש יש לו עניין להפת – שאין קידוש אלא במקום סעודה, אבל הבדלה אין לה עניין כלל להפת[60].

 

שמיעת הבדלה

  1. כ. השומע הבדלה, ומתכוין לצאת ידי חובתו בשמיעתו – לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", שהרי שומע כעונה, ואסור להפסיק באמצע הברכה[61].
  2. כא. מי שנתכוין[62] שלא לצאת ידי חובתו בהבדלה שבבית-הכנסת[63] - צריך לחזור ולהבדיל בביתו. לפיכך נהגו העולם, שכל אחד חוזר ומבדיל בביתו, אף אם כל בני ביתו היו בבית-הכנסת, לפי שאין דעתם כלל לצאת ידי חובתם בהבדלה שבבית-הכנסת.
  3. כב. שליח ציבור המבדיל בבית-הכנסת, אף שנתכוין לצאת ידי חובתו, וכן אחרים ששמעו ונתכוונו לצאת ידי חובתם – יכולים לחזור ולהבדיל בבתיהם להוציא בני-ביתם הקטנים שלא היו בבית-הכנסת [כדי לחנכן במצוות[64]]. אבל הגדולים שלא היו בבית-הכנסת, הואיל והם יכולים להבדיל בעצמם – אין למי שיצא כבר ידי חובתו להבדיל להם, אלא יבדילו  בעצמם[65].
  4. כג. השומע הבדלה, ונתכוין לצאת ידי חובתו כששמע ברכת הבדלה, אע"פ שלא היה בדעתו לצאת בהבדלה זו בשעת ברכת היין, ואפילו לא שמע כלל ברכת היין – אין בכך כלום, ויצא ידי חובת הבדלה[66].

 

חיוב נשים בהבדלה

  1. כד. נשים חייבות בהבדלה, אף שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי הן חייבות בכל הדברים השייכים לקדושת השבת[67], וגם הבדלה היא מעניין זכירת השבת וקדושתו, שמזכירין הבדל בין קדושתו לחול. אך לפי שיש חולקין על זה, וסוברים שהנשים פטורות מהבדלה[68] - יש לחוש לסברא זו, שמי שכבר יצא ידי חובת הבדלה לא יבדיל לנשים בלבד, אם אין שם זכרים, להוציאם גם-כן. שלסברא זו, שהנשים פטורות מהבדלה – הרי זה מברך לבטלה.
  2. כה. אבל הנשים עצמן – יכולות להבדיל לעצמן, אף אם הן פטורות, כמו שהן יכולות לברך על כל מצוות עשה שהזמן גרמא שמקיימות[69], ואינה ברכה לבטלה.
  3. כו. כשאשה מבדילה – אין לאיש לצאת ידי חובתו ממנה, כדי לחוש לסברא שהנשים פטורות[70].

 

 

 

סימן רצז

בשמים להבדלה

 

המנהג

  1. א. הנהיגו[71] חכמים להריח בבשמים בכל[72] מוצאי-שבת[73] - כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת בשביל הנשמה יתירה שהלכה[74], לפיכך מיישבים ומשמחין[75] אותה בריח טוב.
  2. ב. אם אין לו בשמים – אינו צריך לחזר אחריהם כדרך שמחזרים אחר המצוות, הואיל ואינם אלא בשביל להשיב את הנפש.

 

הבשמים

  1. ג. כל ריח שמברכים עליו – יכול להריח בו במוצאי-שבת, ואף אם אינו מין בושם, אלא פרי העומד לאכילה[76].
  2. ד. [וכן תבלין שעומדין לערב בתבשילין, כגון קנמון וצפורן, כיוון שרגילות הוא גם להריח בהם – יכול לברך עליהם[77]].
  3. ה. יש אומרים, שמצווה לברך במוצאי-שבת על הדס של מצווה ( - מחג-הסוכות)[78], שהואיל שנעשתה בו מצווה אחת יש לעשות בו מצווה אחרת, ואף-על-פי שהוא יבש ואין ריחו נודף כל-כך – יש בו ריח קצת. ויש אומרים, שיותר טוב לברך על שאר בשמים שעיקר ריחם בהם, מלברך על הדס יבש שאין בו אלא  ריח קצת, וכן נוהגין. ומכל מקום, טוב להניח גם הדס אצל הבשמים ויריח בשניהם – ויעשה כדברי הכל[79].
  4. ו. כל הבשמים שאין מברכים עליהם ברכת הריח, כגון שאינם עשויים בשביל להריח בהם, אלא כדי להעביר ריח רע, וכיוצא בזה[80] - אם הריח בהם במוצאי-שבת לא יצא, וצריך לחזור ולהריח בבשמים אחרים.

 

הברכה

  1. ז. כשמברך במוצאי-שבת על הבשמים – יברך על כל דבר ברכתו הראויה לו: אם הוא פרי העומד לאכילה שריחו טוב – יברך 'אשר נתן[81] ריח טוב בפירות'. ואם הוא מין בושם, יברך ברכה הראויה לו:  אם הוא מין עץ – 'בורא עצי בשמים', ואם הוא מין עשב – 'בורא עשבי בשמים', ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב, כגון המור[82] - יברך 'בורא מיני בשמים'. והעולם נהגו לברך במוצאי-שבת 'בורא מיני בשמים' על כל המינים – לפי שאין הכל בקיאים בברכות, נהגו לברך ברכה שיוצאים בה, בדיעבד, על כל המינים. ומכל מקום, טוב להניח חתיכת  מור בתוך מיני ריחות שמברכים עליהם 'בורא מיני בשמים', כדי שיברך ברכת 'בורא מיני בשמים' כהלכתה.

 

הוצאת השומעים ידי חובתם

  1. ח. מי שאינו נהנה מהריח, שאין לו לחוש הריח – לא יברך על הבשמים כשמבדיל. וגם אינו יכול לברך בשביל גדולים המריחים, אף שאינם יודעים לברך בעצמן – לפי שברכה זו היא ברכת הנהנין[83], ברכת הנהנין אין מי שאינו נהנה יכול לברך בשביל מי שנהנה[84]. אבל יכול לברך, להוציא בני-ביתו הקטנים, המריחים, שהגיעו כבר לחינוך ברכות[85] [כדי לחנכן במצוות[86]].
  1. ט. וכן מי שהבדיל כבר לעצמו, וחוזר ומבדיל להוציא אחרים שאינם יודעים להבדיל בעצמם – לא יברך להם על הריח שיריחו הם, אלא צריך גם הוא לחזור ולהריח עמהם, כדי שתהא ברכתו בשביל עצמו ולא בשבילם בלבד.
  2. י. [אף שבברכות-הנהנין אין אדם פוטר את חבירו אלא-אם-כן היו קבועים יחד בישיבה, אבל בברכת הריח שבמוצאי-שבת – פוטר אחד את חבירו שלא בקביעות ישיבה, כי ברכת הריח שבמוצאי-שבת אינה כברכת הנהנין ממש, אלא היא הנאה כעין חובה[87]].

 

 

 

סימן רצח

נר הבדלה

 

התקנה

  1. א. צריך לברך 'בורא מאורי האש' בכל מוצאי-שבת על אור הנר – אם יש לו. אבל אם אין לו אור – אינו צריך לחזר אחריו, כדרך שצריך לחזר אחר שאר המצוות. לפי שלא תקנו ברכה זו אלא לזכר שנברא האור  במוצאי-שבת – שנטל אדם הראשון שתי אבנים והקישן זו בזו ויצא מהן אור – וכיוון שנאסר האור בשבת והותר במוצאי-שבת הרי זה כאילו נברא עתה מחדש, ומברכים עליו בשעת בריאתו[88].
  2. ב. מי שאין לו כוס להבדיל – צריך לברך על האור מיד כשרואהו, וכן על הבשמים אם יש לו.

 

אבוקה

  1. ג. מצווה מן המובחר, לברך על אבוקה שיש בה מאורות הרבה – שהרי מברכים 'בורא מאורי האש', לשון ריבוי מאורות[89].
  2. ד. שני נרות המקורבים זה לזה עד שאורותיהן מדובקין יחד – הרי זו אבוקה[90], שהרי יש כאן ריבוי מאורות ביחד[91]. וכן אם קלע שני נרות של שעווה זה על-גבי זה ועשאן נר אחד – דינם כאבוקה, אף אם אין אורותיהם מדובקים יחד, כיוון שעשאן כעין גוף אחד.
  3. ה. אם אין לו אבוקה – מצווה מן המובחר להדליק, על-כל-פנים, נר אחר להבדלה חוץ מהנר המיוחד להאיר בבית[92].
  4. ו. אף כשמברך על נר אחד – יברך 'בורא מאורי האש', שהרבה גוונין יש באור: שלהבת אדומה, לבנה וירקרקת.
  5. ז. יש נוהגין, מטעם הידוע להם[93], להבדיל על אבוקה מנרות של שעווה, ולא משאר נרות ולא מעצים.

 

הנאה מהאור

  1. ח. אין מברכים על האור אלא-אם-כן רואהו, וגם צריך שיהיה סמוך לו כל-כך שיוכל ליהנות ממנו להשתמש לאורו, עד שיוכל להכיר לאורו בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת[94].
  2. ט. ונוהגין להסתכל בצפרנים, לראות שיוכל ליהנות לאורו, ולהכיר בין צפורן לבשר[95], ועוד, שהצפרנים הן סימן ברכה שהן פרות ורבות לעולם. ויש לראות בצפרני יד ימין. [ויכפוף ארבע אצבעות לתוך כף היד על האגודל, ולא יראה האגודל[96]].
  3. י. סומא לא יברך על הנר במוצאי-שבת[97] - שהרי אין מברכין על הנר, אפילו כשרואה אותו, אלא כשיוכל ליהנות מאורו כל-כך עד שיוכל להכיר בין מטבע למטבע – אלא יבדיל בלא ברכת הנר[98].
  4. יא. אם הנר עומד בקרן-זוית, והאדם עומד מן הצד קצת בעניין שאינו רואה השלהבת, אף-על-פי שיכול להשתמש לאורה להכיר בין מטבע למטבע – לא יברך עד שיוכל לראות את השלהבת[99].

 

על איזה אור מברכים

  1. יב. אין מברכים על האור שלא שבת בשבת ממלאכת עבירה, כגון, נר שהודלק בשבת – אין מברכים עליו במוצאי-שבת, הואיל ונעשתה מלאכת הבערה בשבת באור זה בעבירה. ואפילו הדליקו גוי לצורך עצמו – כיוון שאם היה ישראל מדליקו היה עובר עליו, הרי זו מלאכת עבירה ואין מברכים עליו[100].
  2. יג. אבל אם הדליקו גוי לצורך חולה שאין בו סכנה, או אפילו הדליקו ישראל לצורך חולה שיש בו סכנה – אין זו מלאכת עבירה, ומברכים עליו במוצאי-שבת.
  3. יד. וכן עששית שהיתה דולקת והולכת מערב-שבת עד מוצאי-שבת – מברכים עליה במוצאי-שבת, שאין זו מלאכת עבירה מה שדלקה בשבת, הואיל והודלקה בביתו מערב-שבת.
  4. טו. אין מברכים אלא על האור שהודלק בשביל להאיר בלבד – לפיכך אין מברכים על נר של בית-הכנסת, שלא הודלק להאיר אלא לכבוד שכינה[101].

 

הוצאת השומעים ידי חובתם

  1. טז. מי שיצא כבר ידי ברכת 'בורא מאורי האש' – טוב שלא יברך להוציא את מי שעדיין לא יצאו ידי חובתן, שלא להכנס לספק ברכה לבטלה[102]. אבל יכול לברך כדי להוציא את הקטנים שהגיעו לחניוך ברכות[103] [כדי לחנכן במצוות[104]].
  2. יז [אף שבברכות הנהנין אין אדם פוטר את חבירו אלא-אם-כן היו קבועים יחד בישיבה, אבל בברכת האור במוצאי-שבת – פוטר אחד את חבירו אפילו בעמידה, ואפילו אינם קבועים במקום אחד, אלא זה בכה וזה בכה. לפי שבברכת האור כולם נהנים ביחד. ועוד, שברכת האור אינה כברכת הנהנין ממש, כי היא הנאה כעין חובה[105]].

 

 

 

סימן רצט

איסור טעימה ועשיית מלאכה קודם הבדלה

 

טעימה קודם הבדלה

  1. א. אסרו חכמים לאכול שום דבר או לשתות שום משקה – חוץ ממים[106] - במוצאי שבת, עד שיבדיל על הכוס, אף-על-פי שהבדיל כבר בתפילה. ואפילו לטעום מעט - אסור[107].
  2. ב. ואיסור זה מתחיל משיגיע בין-השמשות, שהוא ספק לילה. אבל יש מתירין בבין-השמשות בין לאכול בין לשתות, ואין איסור אלא בוודאי לילה, שאז הוא זמן הראוי להבדלה. וכן נתפשט המנהג בסעודות גדולות, שמתחילין בבין-השמשות, ואין למחות בידם[108]. אבל העיקר כסברא הראשונה.
  3. ג. ואפילו היה יושב מבעוד יום, ושותה [או אוכל, אכילה שאינה סעודה] – צריך להפסיק כשמגיע זמן האיסור[109].
  4. ד. אבל אם היה יושב ואוכל [סעודה] מבעוד יום – אינו צריך להפסיק[110], ורשאי להמשיך בסעודתו כמה שירצה אפילו לתוך הלילה, כיוון שהתחיל בהיתר.
  5. ה. שכח והתחיל לאכול בזמן האיסור – צריך להפסיק מיד כשנזכר[111].
  6. ו. מי שאין לו במוצאי שבת, לא יין ולא שאר משקין חמר-מדינה, אם מצפה שיהיה לו למחר ביום – אסור לו לטעום מאומה עד שיבדיל למחר ביום. ואם הוא אדם חלש וקשה לו להתענות, מותר לו לאכול מיד, אם הזכיר הבדלה בתפילה[112].

 

ערבית והבדלה באמצע הסעודה

  1. ז. אם התפלל ערבית בתוך הסעודה – חלה עליו חובת הבדלה, ואסור לו לחזור לסעודתו עד שיבדיל מתחילה על הכוס[113].
  2. ח. [וכשמברך ברכת המזון – לא יזכיר שוב של שבת[114].
  3. ט. אם הבדיל באמצע הסעודה – דינו כהתפלל ערבית, ושוב אינו מזכיר של שבת בברכת המזון.
  4. י. ואם אמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלבד, בלא כוס – שדינו לגבי עשיית מלאכה כהבדיל[115] - יש להסתפק אם דינו כהתפלל ערבית לעניין הזכרת שבת בברכת המזון[116], ולא יזכיר של שבת[117]].
  5. יא. ולעניין ברכת "בורא פרי הגפן" על כוס ההבדלה, כשמבדיל באמצע סעודתו – אם בירך כבר על היין קודם לכן – אין צריך לברך שוב על כוס ההבדלה[118]. ומכל מקום, לפי שיש חולקים על זה – לכן טוב ליזהר לכתחילה, שלא להבדיל עליו קודם ברכת המזון, משום ספק ברכה. ואם אף-על-פי-כן, הוא רוצה להבדיל – באופן זה – לא יברך 'בורא פרי הגפן' על כוס ההבדלה.

 

כוס של ברכת המזון והבדלה

  1. יב. היה אוכל מבעוד יום ונמשכה סעודתו עד שהגיע זמן הבדלה, ובירך ברכת המזון על הכוס – למנהגנו שמברכים לפעמים בלא כוס[119], אסור לשתות עתה מכוס ברכת המזון קודם הבדלה[120].
  2. יג. וגם אינו יכול להבדיל על כוס זה קודם שישתה ממנו – לפי שאין אומרים ב' קדושות על כוס אחד, כשאפשר לאומרן על ב' כוסות, שאין עושין מצוות חבילות – אלא יבדיל על כוס יין אחר[121].

 

סעודה שאחרי ההבדלה

  1. יד. אם רוצה לסעוד תיכף להבדלה – צריך ליזהר שלא יביאו לחם לשולחן קודם הבדלה. ואם הביאו – צריך לכסותו במפה עד אחר ההבדלה, שלא יראה הפת בושתו. שהרי מן הדין היה צריך להקדים ברכת הלחם לברכת היין, כשרוצה לאכול מיד, לפי שהוא מוקדם ליין בשבת ארץ ישראל, בפסוק[122] "ארץ חטה ושעורה וגו'"[123], אלא שעכשיו אינו יכול להקדימו והרי זה בזיון לו, לכן יש לכסותו.                                                      
  2. טו. אבל אם אינו רוצה לסעוד מיד – אין צריך לכסותו[124].

 

מלאכה קודם הבדלה

  1. טז. אף-על-פי שיצאה השבת, והוסיף מחול על הקודש[125] - אסור לאדם שיעשה חפציו קודם שילווה את המלך[126], דהיינו, שיבדיל על הכוס או בתפילה[127]. ואפילו דברים האסורים בשבת עצמה מדברי סופרים [כגון, טלטול הנר וכיוצא בזה[128]] – אסורים עד שיבדיל.
  2. יז. אבל איסורי דברי סופרים שאין בהם סרך מלאכה, ואינן אסורים משום שבות אלא משום עובדין דחול[129] - יש מתירין לעשותם קודם שיבדיל.
  3. יח. וכן איסורי דברי סופרים התלויים בדיבור – מותרין קודם שיבדיל[130]. חוץ מבקשת צרכיו[131], שאסרו קודם שיבדיל בתפילה.
  4. יט. ולפיכך מי שמאחר להתפלל ערבית במוצאי-שבת – מותר לו לומר לישראל, שכבר התפלל והבדיל בתפילה[132], שיעשה לו מלאכה. ומותר לו ליהנות ולאכול ממלאכתו[133].

 

מלאכה קודם סדר קדושה

  1. כ. [אחר שהבדיל בתפילה – מותר לו לעשות מלאכה]. אבל כל בעל-נפש יחמיר לעצמו, שלא להדליק ולא לעשות שום מלאכה קודם סדר קדושה של הציבור, אף שכבר הבדיל בתפילה וגם אמר 'המבדיל'[134]. וכל העושה מלאכה קודם סדר קדושה – אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה[135].
  2. כא. אבל טלטול הנר וכיוצא בזה[136] - מותר מיד אחר שהבדיל בתפילה או אמר 'המבדיל'.
  3. כב. שמש בית-הכנסת רשאי להדליק נרות בבית-הכנסת מיד אחר שהבדיל בתפילה, או שאמר 'המבדיל', אף שלא אמרו הציבור עדיין סדר קדושה – כיוון שהוא לצורך מצווה. ומכל מקום, צריך ליזהר להדליק רק אחר שאמרו הציבור 'ברכו'[137].

 

אמירת 'ברוך המבדיל'

  1. כג. אם רוצה לעשות מלאכה קודם שיבדיל בתפילה או על הכוס – אומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", בלא שם ומלכות, להיכר בעלמא ללוות המלך, ועושה אפילו מלאכה גמורה[138].
  2. כד. נשים שאינן מתפללות ערבית, וממילא אינן מבדילות בתפילה – יש ללמדן לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" קודם עשיית מלאכה. ויש לדרוש ברבים שהנשים תאמרנה 'המבדיל' במוצאי-שבת, מיד עם צאת השבת – מפני שדרכן שעושות מלאכות בצאת השבת[139].
  3. כה. נשים שאינן יודעות לומר 'המבדיל' – צריכות לשמוע מאחרים.

 

זמן ההבדלה

  1. כו. עיקר מצוות הבדלה בלילה. שכח או הזיד ולא הבדיל בליל מוצאי-שבת – יבדיל למחר ביום. ואסור לו אז לטעום מאומה – חוץ ממים – עד שיבדיל, כמו שאסור בלילה[140].
  2. כז. אם לא הבדיל ביום ראשון – יבדיל ביום שני קודם שיטעום, וכן עד סוף יום שלישי.
  3. כח. ואם לא הבדיל עד סוף יום שלישי – אינו יכול להבדיל עוד. לפי ששלושת הימים הראשונים של השבוע נקראים 'ימים שאחרי שבת' והרי הן בכלל מוצאי-שבת, אבל שלושת הימים האחרונים נקראים 'ימים שלפני שנה הבאה', ואין להם עניין לשבת שעברה[141].
  4. כט. כשמבדיל ביום ראשון או משם ואילך – יברך רק ברכת 'בורא פרי הגפן' וברכת ההבדלה, אבל לא יברך על האור, שאין מברכין על האור אלא בליל מוצאי-שבת, שהוא תחילת ברייתו ע"י אדם הראשון[142]. וכן על הבשמים לא הצריכו לברך אלא בליל מוצאי-שבת שהוא סמוך ליציאת השבת[143], אבל אחר כך אין להם עניין לכוס ההבדלה – לפיכך אסור להפסיק בברכתם בין ברכת היין לשתייתו.

 

 

 

סימן ש

סדר מוצאי-שבת

 

סעודה

  1. א. לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי-שבת, בכל מיני סידור הנהוגים אצלו בעריכת השולחן לסעודה גמורה, כגון, פריסת מפה וכיוצא בזה – כדי ללוות את השבת ביציאתו, דרך כבוד, כמו בכניסתו[144].
  2. ב. [מצווה[145] לאכול סעודה במוצאי-שבת]. וטוב לבשל במוצאי-שבת בשר, או דבר אחר – לכבוד סעודה זו[146].
  3. ג. בזמננו, שמאחרים כל-כך סעודה שלישית, שאין יכולים לאכול במוצאי-שבת – יכולים לקיים סעודה זו בפירות[147]. ואין צריך להקדים סעודה שלישית בשביל שיאכלו סעודה זו כראוי, שסעודה זו אינה חובה כל כך אלא מצווה מן המובחר בלבד*.

 

מנהגים נוספים

  1. ד. יש נוהגים להרבות נרות במוצאי-שבת, יותר משאר לילות החול. ונוהגים גם לומר פיוטים וזמירות אחר הבדלה – ללוות את השבת אחר שיצאה, כדרך שמלווין את המלך אחר שיצא מן העיר[148].
  2. ה. [אמירת פסוקי "ויתן לך" – אחר הבדלה[149]].
  3. ו. נהגו לומר ולהזכיר אליהו הנביא במוצאי-שבת אחר הבדלה, להתפלל שיבוא ויבשרנו הגאולה – לפי שאין אליהו בא בערב שבת, שלא לבטל ישראל מעסקי צרכי השבת, וגם בשבת אינו בא, אם יש איסור תחומין למעלה מעשרה טפחים. ועל כן אנו מתפללים: כיוון שעברה השבת ויכול לבוא – שיבוא ויבשרנו[150].
  4. ז. יש מהמדקדקים שהיה לו טלית של מצווה מיוחדת לשבת, ובכל מוצאי-שבת היה קופלה, כדי להתעסק במצווה מיד[151].
  5. ח. קצת נוהגים לדלות מים בכל מוצאי-שבת, מהבארות או מהמעיינות. לפי שאמרו חכמים שבארה של מרים – שהיא בימה של טבריה – מחזרת בכל מוצאי-שבת על כל הבארות והמעיינות, וכל מי שפוגע בה ושותה ממימיה – מתרפא מיד מכל תחלואיו. לכן נוהגים לדלות בכל מוצאי-שבת, כי אולי יזדמנו להם מבארה של מרים[152].

 

 

[1]  אף שמעיקר הדין די בכוכבים בינונים, מ"מ צריך להמתין ליציאת כוכבים קטנים כי אין אנו בקיאים בבינונים (עפ"י שוע"ר כאן סעיף א).

[2]  שיעורו המדוייק ( - בדקות) לא נתבאר בפוסקים. וראה שוע"ר סימן תרכד סעיף ב, לעניין התוספת במוצאי יום כיפור "שימתינו מעט אחרי צאת הכוכבים". וכ"כ בסידור, סדר הכנסת שבת, לגבי מוצ"ש.

ובקצוה"ש סימן צג בבדה"ש סק"ב כתב בדעת רבינו ששיעור התוספת הוא ארבע דקות, אך ראה לעיל סימן רסא הערה 22.

[3]  על חובת ההוספה מחול על הקודש – ראה לעיל סימן רסא סעיף יב.

[4]  ולעניין המלאכות שהתירו חכמים בבין השמשות דכניסת השבת (ראה לעיל סימן רסא סעי' ד-יא), אם הם מותרים גם בבין השמשות דיציאת השבת – ראה שוע"ר סי' שמב שהביא מחלוקת בזה ונטה להקל.

[5]  כלומר, יותר מהשיעור המובא לעיל סעיף א (ראה ב"ח כאן). ששם מדובר בתוספת המחוייבת מהדין, וכאן הוסיף שנוהגים להוסיף יותר מזמן זה. (כי יכולים להוסיף על זמן הנ"ל כמה שרוצים (עכ"פ ע"י קביעות סעודה) אפילו כמה שעות תוך הלילה – ראה שוע"ר סימן קפח סי"ז בתחילתו).

[6]  סעיפים אלו, מכאן ועד סוף הסימן, מקורם בשוע"ר סי' רצה סעיפים א-ג.

[7]  שם הוי', במילוי יודין (יוד, הי, ויו, הי), בריבוע (י, יו, יוד. ה, הי. ו, וי, ויו. ה, הי) – עולה בגימטריא ק"ל. וגם מספר התיבות של המזמור – עם כפילת הפסוק "אורך ימים" ובהוספת הכולל – עולים ק"ל (ע"פ מג"א ויש סי' רצה. וראה מחצה"ש ויד אפרים שם).

[8]  ראה פרי עץ חיים שער השבת פרק כד בתחילתו.

[9]  ואם חל פסח בשבת הבא, ונמצא שערב פסח חל בער"ש והוא אסור בעשיית מלאכה מחצות, שקו"ט בפוסקים אם לאמרו – ראה שע"ת סי' רצה סק"ב. פרמ"ג במשב"ז שם סק"ב. ומנהג כ"ק אדמו"ר שליט"א לאמרו. וראה גם כה"ח שם אות א.

[10]  יושב פי' נשפל למטה (לקו"ת קדושים כט, ג – "כמו היושב שמשפיל קומתו". וראה גם לקו"ש ח"ז ע' 135 ואילך) – שנמשך לשרות בישראל.

[11]  כלומר, שכשאומרים "ויהי נועם" – אומרים "ואתה קדוש", וכשאין אומרים אותו – גם "ואתה קדוש" אין אומרים.

[12]  עפ"י שוע"ר סימן רצו סעיף יט.

המשמעות, לכאורה, בשוע"ר שם, שהכרעת רבינו היא שעיקר הבדלה היא מדברי סופרים. אבל צ"ע אם הוא מוכרח, כי יש מקום לפרש גם אחרת בדעת רבינו. ראה שם סי' רעא ס"א שהביא בסתם את הדעה שהבדלה היא מן התורה (ואת הדעה שהיא מדברי סופרים הביא בשם י"א). ולכאורה, יש מקום לדחוק כן גם בסי' רצו.

[13]  ואומרים תחילה "אתה חונן". ואח"כ "אתה חוננתנו וכו'", "וחננו" (בתוספת ואו – ספר המנהגים-חב"ד ע' 35). ראה דיון בזה, בשער הכולל פרק ט ס"ק י"ג. קצות השולחן סי' צג בבדה"ש ס"ק ד.

[14]  כדלעיל סימן רפח סעיף י.

[15]  גם לאחר שהבדיל בתפילה, וגם בזמן של עוני.

[16]  מהלשון "כשחזרו והענו חזרו (כבפעם הראשונה) חכמים וקבעוה בתפילה", מוכח שעיקר התקנה היא הבדלה בתפילה, אלא שהוסיפו ותקנו עוד ש"צריך כל אדם המבדיל בתפילה להבדיל גם על הכוס (אם יוכל למצוא)". וכדלקמן בסעיף שלאח"ז.

[17]  ולעניין אם רשאי לאכול (שהרי אסור לאכול שום דבר עד שיבדיל על הכוס – כדלקמן סי' רצט סעיף א) – ראה שוע"ר כאן ס"ב, וסי' רצו סי"ב.

[18]  שוע"ר כאן סעיף ז.

[19]  אע"פ שלא פתח עדיין בברכה שלאחרי' (שוע"ר כאן ס"ז).

[20]  שוע"ר כאן סעי' ג, ז.

[21]  שוע"ר כאן ס"ה. ורק מי שאין לו כוס, וגם אינו מצפה כלל שיהיה לו כוס למחר – יד לו לסמוך על זה לאמרה בשומע תפילה (שוע"ר שם).

[22]  או יאמר אחר התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם ומלכות, ויעשה מלאכה (שוע"ר כאן סעיף ג, ושוע"ר סי' רצט סט"ז. ובפרטיות – ראה לקמן סימן רצט סעיף כב).

[23]  דין זה ד"עשה מלאכה" בשוע"ר מוקף בסוגרים (ואולי הוא לפי שמקורו בחדושי הרשב"א, אבל לא הוזכר בשאר ראשונים, ולא הובא להלכה בשו"ע הב"י).

[24]  שהרי אסור לטעום לפני הבדלה על הכוס, כדלקמן סימן רצט סעיף א.

[25]  שוע"ר כאן ס"ב. ראה לעיל סעיף ד.

[26]  כמבואר בשוע"ר סימן קח סעיף ג.

[27]  שוע"ר כאן ס"ב. ראה לעיל סעיף ד.

[28]  לעניין נוסח הבדלה בביהכנ"ס – ראה לקמן סי' רצו סעיף ד והערה 5.

[29]  על ההכרח בשתיית הכוס – ראה בשוע"ר סי' קצ ס"ב, ד.

[30]  דאם לא נתכוין לצאת – הרי אסור לו לשתות לפני ההבדלה, כדלקמן סי' רצט סעיף א. ועוד טעם שהוסיף רבינו כאן (בסוגרים), שצריך שישתה דווקא אדם שיצא יד"ח בהבדלה זו. ראה בהערה שלאח"ז.

[31]  עפ"י שוע"ר כאן ס"ד וסי' קצ ס"ד. וז"ל רבינו כאן: "שאין שום אדם יכול לצאת בהבדלה זו, כיוון שלא שתה מהכוס אדם שיוצא יד"ח בהבדלה זו".

והנה דין זה הובא בשוע"ר כאן בסוגרים, וכנראה הוא לפי שרבינו נסתפק בו. והוא בסתירה למש"כ רבינו בסי' קצ ס"ד, שלכל הדעות (שהובאו שם), די בשתיית קטן שלא הגיע לחינוך. ראה שם.

ומ"מ לעניין מעשה, פשוט הוא, שבמקום שאפשר – אין להבדיל על סמך שישתה את הכוס קטן שלא הגיע לחינוך, וכפי שפסק רבינו גם בסי' קצ. אלא ששם נתבאר דין זה בנוגע להנהגה דלכתחילה, ומשמע שלעניין דיעבד אפשר לסמוך על שתיית קטן שלא הגיע לחינוך. אמנם כאן כתב רבינו ש"אין שום אדם יכול לצאת בהבדלה זו". וראה באריכות במילואים לסימן זה.

[32]  וקטן שהגיע לחינוך בנדון דידן – הכוונה לחינוך הבדלה (שיצא י"ח בהבדלה זו – כדלעיל הערה 4), אבל לא די במה שהגיע רק לחינוך ברכה ( - ברכת בפה"ג). ראה שוע"ר סי' שמג ס"ג ששיעור החינוך במ"ע הוא "בכל דבר לפי עניינו, כגון, היודע מעניין שבת – חייב לשמוע קידוש והבדלה" – כי לדעת רבינו כאן נוגע ששתיית הכוס תהי' ע"י "אדם שיוצא י"ח בהבדלה זו", וזה שייך רק בקטן שהגיע לחינוך הבדלה. אבל אם הגיע רק לחינוך ברכה – הרי אינו חייב כלל בהבדלה. וצריך ליזהר בזה (עכ"פ לכתחילה – ראה לעיל הערה 4), כשנותנים לקטן לשתות בהבדלת מוצאי שבת חזון (ראה רמ"א סי' תקנא ס"י), שיהי' קטן כזה שהגיע לחינוך הבדלה, ולא די בהגיע רק לחינוך ברכה (כדעת הפוסקים בסי' תקנא שם, וכדעת רבינו בסי' תרכא ס"ה ועוד). אלא, שלאידך גיסא, צריך שהקטן יהי' בגיל שעדיין לא הגיע לחינוך אבילות (כמ"ש המג"א שם סקל"א).

[33]  על עצם התקנה להבדיל על הכוס – ראה לעיל סימן רצד סעיף ג.

[34]  שוע"ר כאן סעיף ב. וכמפורט בשוע"ר סימן רעא סעיף יח. וראה לעיל סימן רעא סעיף כב ואילך ובהערות שם עוד פרטים בזה.

[35]  ואין בזה איסור משום ביזוי משקה ששופכו לאיבוד – כיוון שאינו שופך אלא דבר מועט (שוע"ר כאן סעיף ה).

לקמן סעיף יא הובא עוד מנהג שפיכה, ביין הנשאר מהבדלה. וראה במילואים לסעי' זה.

[36]  ומנהג העולם שאין מקפידים לשפוך על הארץ דווקא, אלא שופכים כשהכוס בצלחת על השולחן, ונראה שגם בזה יש סימן ברכה.

וראה במנחת שבת (סי' צו סקי"ט) ובכף החיים (סי' זה סקי"א) – שע"פ הקבלה אין לשפוך על הארץ.

[37]  והמנהג הרווח הוא שגם בהבדלה שבביהכנ"ס אומרים פסוקים אלו. וראה בהערה שלאח"ז.

[38] ולעניין אמירת פסוקים אלו בהבדלה שבמוצאי יו"ט – במטה אפרים סי' תרא ס"י כתב שאין אומרים, אבל הפמ"ג סי' תצא משב"ז סק"א כתב לאמרם. וכ"ה מנהג כ"ק אדמו"ר שליט"א, כשמבדיל במוצאי יו"ט בביהכנ"ס, שאומרם.

[39]  שוע"ר כאן סעיף טו.

[40]  ראה שוע"ר סימן רו סעיף ח. סידור, סדר ברה"נ פרק ט הלכה ד.

[41]  שוע"ר כאן סעיף טז.

[42]  קטע זה הוא מלשון רבינו ב"סדר הבדלה" שבסידור. ובשוע"ר כאן סעיף טז יש כמה שינויים מהסידור, ראה שם.

[43]  רבינו לא כתב אם מעביר הכוס לשמאלו, בשעת ההבטה בצפרנים (וע"ד שכתב הוא עצמו בשו"ע כאן). ויש במשמע שיעשה איך שירצה: או שיעביר הכוס לשמאלו, או יניחנה על השולחן (ראה שער הכולל פרק לב אות ג, וקצות השולחן סימן צו סעיף ב).

[44]  הטעם שהשומעים צריכים ליתן עיניהם בכוס בשעת ברכת ההבדלה הוא, שכן הדין תמיד בכוס של ברכה ש"מגביהו מעל השולחן .. כדי שיהיה נראה לכל המסובין, ויסתכלו בו" (שוע"ר סי' קפג ס"ח. וראה גם כאן לעיל ס"ב). וכאן נוסף הנר, כחלק ממצות הבדלה – ולכן הם צריכים ליתן את עיניהם גם בו. ולעניין המבדיל עצמו – בשעת ברכת הבדלה הריהו צריך ליתן עיניו בכוס, כדי "שלא יסיח דעתו ממנו" (ראה שוע"ר סי' קפג ס"ט, וראה גם כאן לעיל סוס"ב).

אבל בנר – המבדיל לא יתן עיניו אז, כי אצלו צ"ל "נתינת העיניים" בכוס בשעת ברכת הבדלה, באופן מודגש יותר ועד "שלא יסיח דעתו ממנו" (ראה שוע"ר שם ס"ח-ט). וראה גם בשוע"ר סי' רעא סעיף יט לעניין קידוש, שדייק שכשמתחיל יתן עיניו בנרות, ואח"כ רק בכוס (כרמ"א שם סעיף י, ודלא כמ"א שם ס"ק כג, עיי"ש)

[45]  שוע"ר כאן סעיף ד.

[46]  שוע"ר כאן סעיף טו. ומשמע, שכל אדם – אףאם אינו ת"ח – יש לו לנהוג כן בשתיית הכוס (ראה במחצה"ש סי' זה סק"ד ובמטה אפרים סי' תר ס"ב). והטעם לזה, אולי י"ל, כי שתיית הכוס היא חלק ממצות הבדלה, וצריך שתיעשה באופן הנכון ביותר עפ"י תורה.

[47]  בהבדלה (שלא כבקידוש) – אין צריך המבדיל לטעום בעצמו דווקא, אלא די בטעימת אחד מהשומעין, אפילו לכתחילה (שוע"ר סימן רעא סעיף כה).

ולעניין שתיית תינוק, אם היא נחשבת – ראה לעיל סימן רצה סעיף ג והערה 4.

[48]  שוע"ר סימן רעא סכ"ד (וסי' זה סי"ג בתחילתו).  ומ"מ טוב לשתות רביעית שלמה לצאת מידי ספק ברכה אחרונה, כדלקמן סעיף יג.

[49]  שוע"ר סימן קצ, סוף סעיף ד, ועיי"ש הטעם שהוא משום ספק ברכות להקל. ודווקא בהבדלה יש להקל בדיעבד, אבל לא בקידוש (שם).

[50]  שוע"ר כאן סעיף ו.

[51]  על חשיבות הדלקת נר מיוחד להבדלה חוץ מהנר המיוחד להאיר בבית – ראה להלן סי' רצח סעיף ה.

[52]  בשוע"ר הקטע "לפיכך .. לכבותו" – מוקף בסוגרים. וראה במילואים לסעי' זה.

[53]  שוע"ר סי' קצ ס"ו. סידור רבינו, סדר ברכת הנהנין פ"ח ה"א. וראה עוד בשוע"ר סי' תעב סעיף יט, ושם כתב "צריך לשתות רביעית".

[54]  שוע"ר סי' קעד ס"ו. סידור שם פ"ד הי"ב (והועתק בשוע"ר סי' קעו ס"ב). וראה שם עוד בדין זה.

ודין זה הוא גם אם הבדיל על שאר משקין (שם).

[55]  שוע"ר שם. סידור שם.

אבל אם נזכר לאחר ברהמ"ז – לא יברך, שברהמ"ז פוטרת את היין בדיעבד (שם).

[56]  שוע"ר שם ס"ה. סידור שם. והטעם, לפי שכנ"ל (בסעיף שלפנ"ז), כוס של הבדלה אינו בא לשתיה אלא למצווה, לכן י"א שאינו פוטר את היין שבתוך הסעודה (שבא לשתיה גרידא).

וראה שם עוד פרטים בדין זה.

[57]  ראה לעיל סי' ערב סעיפים יג-טז שזהו דווקא במקום שאין יין מצוי, ודווקא במשקה חשוב שקובעים עליו סעודה. וראה בהערות שם הפרטים בזה.

[58]  שוע"ר כאן סעיף ח.

מלבד במוצאי פסח שנוהגין במדינות אלו להקל להבדיל על השכר – במקומות שהוא חמר מדינה – אף אם יש לו יין הרבה בביתו, לפי שהשכר חביב עליו אז יותר מן היין. אבל מי שאינו חביב עליו כ"כ יש לו להבדיל על היין (שוע"ר כאן ס"י).

[59]  כדלעיל סימן רעב סעיף יב.

[60]  שוע"ר כאן סעיף ז.

[61]  שוע"ר סי' קכד סעיף ב (בסופו).

וראה שם עוד, ש"אפשר שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובתו", כיוון שנחשב ל"משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות". וראה לעיל ס"ז – עוד פרטים בדין השומע.

[62]  שוע"ר כאן סעיף יז. ומה שדייק לכתוב "שנתכוין שלא לצאת" – אולי כוונתו שלא די אם אינו מתכוין לצאת, אלא צ"ל כוונה (מפורשת) שלא לצאת. והוא ע"פ מש"כ רבינו בסי' ריג ס"ד, לחשוש להאומרים שמצוות דרבנן אין צריכות כוונה. יעוי"ש, ובסימן תפט סעיף יב. וראה גם תהלה לדוד כאן סק"ד.

[63]  ואף שליח צבור שהבדיל בביהכנ"ס (על הבדלתו – ראה לעיל סי' רצה), ונתכוין שלא לצאת ידי חובתו בהבדלת עצמו (שוע"ר כאן).

[64]  שוע"ר סי' קסז סעיף כג.

ושם הוסיף רבינו, שרשאי לעשות כן "אפילו [אם] אין חינוכם מוטל עליו, כגון, שאינן מבני ביתו". וראה במילואים לסעי' זה אות ב.

[65]  הטעם לזה – ראה לעיל סי' רעא סעיף מב והערות 68-69.

להעיר: (א) בשוע"ר סי' רעג ס"ו מפורש שדין זה הוא רק לכתחילה, ומשמע שבדיעבד אם הבדיל לגדולים היודעים להבדיל בעצמם – יצאו ידי חובתם. (ב) בשוע"ר סי' רסט סוס"ג משמע, לכאורה, שגם בקטנים ישנה הגבלה זו שאם הם יכולים להבדיל בעצמם – אין למי שיצא כבר ידי חובתו להבדיל להם (בשוע"ר שם הל' "בני ביתו" – וראה במילואים לסעי' זה, שלדעת רבינו והפוסקים "בני ביתו" היינו קטנים). וצ"ע.

[66]  ומובן, שאינו יכול לשתות, על סמך ברכת היין שברירך המבדיל, שהרי לא נתכוין בשמיעת ברכת היין לפטור בה את היין שישתה הוא (שוע"ר כאן סי"ח)

[67]  שנאמר: "זכור את יום השבת", ןנאמר: "שמור את יום השבת" – כל שישנו בשמירה, ישנו בזכירה. והואיל והנשים מוזהרות בשמירתו, להשמר בו מעשיית מלאכה, שהיא מצוות "לא תעשה כל מלאכה וגו'", וכל מצוות לא-תעשה אף שהזמן-גרמן, נשים מוזהרות בהן – הרי הן מוזהרות ג"כ בזכירתו (ע"פ שוע"ר כאן סעיף יט. וסי' רעא ס"ה).

[68]  וסברתם – לפי שהבדלה אינה עניין לשמירת שבת, אלא חכמים תקנוה כדבר בפני עצמו, להבדיל בין קודש לחול (שוע"ר כאן סעיף יט, עיי"ש).

וראה עוד לעיל סי' רצד ס"א והערה 1 – אם עיקר הבדלה היא מהתורה, או מתקנת חכמים.

[69]  ראה שוע"ר סי' יז ס"א, ג.

[70]  עוד טעם לזה – ראה לעיל סי' רעא סעיף מד.

[71]  משמע, שתקנת חכמים זו תקנוה מלכתחילה רק בגדר מנהג. וכן כתב בפירוש בקו"א כאן סק"ב "דאינו אלא מנהג".

אך זהו רק לעניין מהות התקנה (ונפק"מ לעניין אם אין לו – שאינו צריך לחזר אחריהם. כדלהלן סעיף ב, וראה גם בקו"א שם). אבל לעניין קיום המנהג בפועל הרי "כשיש לו בשמים – צריך הוא להריח בהם" (שוע"ר כאן סעיף א). וראה גם להלן (סעיף ה) שהוא נקרא "מצווה". ועד כדי כך שבאופנים מסויימים "לא יצא" (ראה סעיף ו). וראה גם להלן ס"י שנחשב זה "(הנאה) כעין חובה".

[72]  מלבד מבמוצאי שבת ליום-טוב, שאין מברכין אז על הבשמים, כי תענוג יו"ט ושמחתו משיבין את הנפש (שוע"ר סי' תעג ס"ו). ומזה מובן, שבעצם היו צריכים לבשמים (כי ביו"ט אין לאדם נשמה יתרה כלל, כבהערה שלאח"ז), אלא שתענוג יו"ט ושמחתו הם במקום בשמים, שהם משיבים את הנפש (לקו"ש חלק לא, פ' תשא תשמ"ז אות ה).

[73]  אבל במוצאי יום-טוב אין צריך להריח בשמים, כי ביו"ט אין לאדם נשמה יתרה כלל (שוע"ר סי' תצא סעיף א).

ואף שע"פ פנימיות העניינים – גם ביום-טוב יש נשמה יתרה, מכל מקום אינה בדרגה גבוהה כ"כ כמו בשבת (ראה זוהר ח"א פב, א. ועוד), ולפיכך אין מברכים על הבשמים במוצאי יו"ט, לפי שאין הנפש דואבת כ"כ על יציאת הנשמה שיש ביו"ט (ראה באריכות בלקו"ש שם אות ב. שער הכולל פרק יז אות כב).

[74]  עניין "נשמה יתרה" בפשטותת הוא, מצב נפשי מיוחד, הבא לאדם כתוצאה ממנוחת השבת ועינוגה. אבל ע"פ הסוד, בשבת נמשכת לאדם נשמה נוספת ממש, כמובן הפשוט ב"נשמה יתרה" – ראה בלקוטי שיחות שם אות ג ואילך.

[75]  רבינו הוסיף תיבת "משמחין" (לאחר תיבת "מיישבין"), לבאר מהות השבת הנפש שע"י הבשמים – שהרי אין בכוחם לגרום השבת הנפש ממש כבשבת, לפני שכבר ניטלה הנשמה יתירה, אלא רק – "משמחין" את הנפש סתם (לקו"ש הנ"ל, אות ח).

[76]  ודווקא פירות שיש בהם ריח טוב – ורגילות להריח בהם עכ"פ בשעה שאוכלים מהם. אבל בלא זה, אין מברכים על ריח שלא נעשה בשביל להריח (משמעות שוע"ר סעיף זה, וכן מבואר בסדר ברכת הנהנין שבהערה שלאח"ז. וראה שם עוד).

[77]  ע"פ סדור רבינו, סדר ברכת הנהנין פי"א ה"ח. וברכתם – בורא מיני בשמים (סדבה"נ שם).

וכ"ז בתבלין כגון אלו (וכן פרי העומד לאכילה – שבסעיף שלפנ"ז) שרגילות הוא גם להריח בהם. אבל פלפלין כתושים וזנגביל כתוש, שעשויין לתבלין בלבד ואין רגילות כ"כ להריח בהם, יש אומרים שאין לברך עליהם ברכת הריח – ולכן נכון להמנע שלא להריח בהם (ראה שוע"ר כאן סי"ד, וסדבה"נ שם ה"ט).

ובמוצא"ש, אם אין לו בשמים אחרים מלבד אלו – ראה במילואים לסי' זה.

[78]  אמנם במוצא"ש שבחג הסוכות – אסור להריח בו, שהוקצה למצותו (שו"ע הב"י סי' תרנג סעיף א. סידור רבינו, סדר ברכת הנהנין שם).

[79]  שוע"ר כאן סעיף ו.

[80]  ראה שוע"ר כאן ס"ג. ובאריכות נתבארו דברים אלו בשו"ע הב"י סי' ריז. ובסידור רבינו, סדבה"נ שם הלכה ח ואילך.

[81]  כאן הוא הנוסח בסדבה"נ שם הלכה ג. אבל בשוע"ר כאן (ס"ג) הנוסח: הנותן ריח טוב בפירות.

[82]  מין בושם המופק מן החי. ראה אודותיו סדבה"נ שם הלכה ה. וראה כה"ח סי' רטז ס"ק כא-כב.

[83]  כי הבשמים במוצאי שבת הם בשביל הנאת האדם, להשיב נפשו הדואבת (כמ"ש לעיל סעיף א) – שוע"ר סעיף זה.

[84]  כמבואר בשוע"ר סימן קסז בסופו.

[85]  שוע"ר כאן סעיף ז.

[86]  שוע"ר סימן קסז בסופו. וראה שם שהוסיף, שאפילו אם אינם בני ביתו. וראה עוד לעיל סי' רצו סכ"ב והערה 32, ובמילואים שם.

[87]  ע"פ שוע"ר סימן ריג סעיפים א, ה (בסוגרים).

ו"מטעם זה פוטר אחד את חבירו אפילו מריחים זה אחר זה, ואפילו שלא בשעת הבדלה" (כל שמריח מצד תקנת חמים) – שם.

[88]  אבל במוצאי יום טוב אין צריך לברך על הנר. לפי שאין מברכין על הנר אלא במוצאי-שבת ובמוצאי יום הכיפורים, שנאסר האור על כל היום ועכשיו חוזר להיתרו, אבל ביום טוב לא נאסר האור לעולם לצורך יום טוב (שוע"ר סימן תצא ס"א. וראה שוע"ר סימן תרכד ס"ד).

[89]  ולעניין נורת חשמל אם אפשר לברך עליה במוצ"ש "בורא מאורי האש" – ראה הדעות בזה (אם היא נחשבת כאש או כאור בעלמא, אם דינה כשלהבת או כגחלת, אם יש בה ריבוי גוונים, ועוד) – באנציקלופדי' תלמודית, ערך "חשמל" ע' קפד-ה. ובספר החשמל בהלכה ה"א פ"ב.

ויש להעיר: א. גם להמתירין לברך על אור החשמל, זהו רק מעיקר הדין. אבל ע"פ פנימיות העניינים, יש לברך על אבוקה מנרות של שעווה דווקא, וכמפורש להלן סעיף ז.

ב. גם לדעת המתירין לברך – זהו דווקא בנורה שיש בה חוט להט (שלדעתם, דינה כאש וכשלהבת). אבל נורה פלואורסצנטית, שאיןבה חוט להט, אין דינה כאש ואין מברכין עלי' לכל הדעות (ראה בכל זה בספרים שצוינו לעיל).

וראה עוד להלן הערה 12.

[90]  דין זה, שדיבוק השלהבות בלבד (בלא הנרות) מספיק להחשיבן כאבוקה – הובא בשוע"ר בסוגרים, וכנראה לפי שהוא חדושו של רבינו, ולא הוזכר בשאר הפוסקים. ולהעיר, שאכן מנהג העולם הרווח כך הוא, והוא ע"פ דעת רבינו.

[91]  בברכת "בורא מאורי האש" במוצ"ש שחל ביו"ט – אין מקרבין הנרות ואין מאחדין השלהבת שלהם, וכן אין מביטים בצפרנים. ורק בעת ברכת בורא מאורי האש – מסתכל בנרות כמו שהם, כל אחד בפני עצמו (ספר המנהגים-חב"ד ע' 39. ומש"כ שאין מאחדין השלהבות – אולי הטעם הוא כדי שהפרדתן זמ"ז אח"כ לא תהי' "דמות למכבה". וע"פ המבואר בשוע"ר סי' תקב ס"ז, עיי"ש).

[92]  כי יש עניין להדליק נר מיוחד לשם מצוות הבדלה. וראה לעיל סימן רצו סעיף יא.

[93]  ראה בפרי עץ חיים שער השבת פרק כד (ד"ה מהחברים).

[94]  משמע שדי להיות בסמוך כל כך ש"יוכל (ליהנות ממנו)", אבל אי"צ ליהנות בפועל. וכ"מ להלן ס"ט "שיוכל (ליהנות לאורו)" (וראה תהל"ד סק"ד, ה). ומכאן, שכשדולק אור החשמל בשעת ההבדלה – אי"צ לכבותו, כדי ליהנות בפועל מאור הנר.

[95]  ויש להקפיד לעמוד סמוך לנר, באופן שאם לא היה אור החשמל דולק הי' נהנה ממנו ממש. ולא כטועים העומדים רחוק מהנר, ומסתכלים בצפרניהם לאור החשמל. (וראה בהערות 2, 12 – אם אפשר לברך על אור החשמל).

[96]  ע"פ מש"כ רבינו בסידור, סדר הבדלה. ובשוע"ר (כאן סעיף ו) נזכרו מנהגים אחרים בזה, עיי"ש.

[97]  אע"פ שבנר שבת – סומא מברכת, ראה לעיל סימן רסג סעיף מב.

[98]  שוע"ר כאן סעיף יט.

ומכל מקום, יכול הסומא לברך כדי להוציא את בני ביתו הקטנים, וכדלהלן סעיף טז. וראה עוד לעיל סי' רצו סכ"ב.

[99]  שוע"ר כאן סעיף כא.

ולהאמור – אין לברך על נורת חשמל בעלת זכוכית אטומה, שאין רואים את חוט הלהט שבה, אלא היא נראית כאילו כולה אור (אף להמתירין לברך על נורת חשמל, לעיל הערה 2).

וראה עוד בשוע"ר (סוסכ"א) דעות אם ראיית נר מתוך דופני זכוכית נחשבת לראי'. ולהלכה – נר המכוסה בזכוכית אפשר לברך עליו, אבל לכתחילה ראוי להסיר הכיסוי (קצוה"ש סי' צט ס"ד ובבדה"ש שם).

[100]  שוע"ר כאן סעיף ז.

דיני נר שהדליק ישראל מנר של גוי, ונר שהדליק גוי מנר של ישראל ופרטים נוספים בדין זה – ראה בגוף שוע"ר כאן סעי' ט-יג.

[101]  ועל דרך זה נר נשמה, שהרי לא הודלק להאיר – ראה שוע"ר כאן סעי' טו-יח. וראה גם שוע"ר סימן תרכד ס"ח.

[102]  שוע"ר סי' רצז סעיף ט, וראה בקו"א שם סק"ב.

והטעם, לפי שיש להסתפק אם דינה כברכת המצוות, שיכול להוציא בהן אף אם הוא יצא כבר, או מכיוון שאין צריך לחזר אחר האור כדרך שמחזרין אחר המצוות שהן חובה, וכדלעיל ס"א – אין זו מצווה גמורה, וברכתה היא כברכת הנהנין שאין יכול לברך אא"כ נהנה בעצמו עתה.

[103]  ע"ם שוע"ר שם ס"ז.

[104]  שוע"ר סוף סימן קסז. וראה עוד לעיל סי' רצו סכ"ב והערה 32, ובמלואים שם.

[105]  ע"פ שוע"ר סי' ריג סעיף ה.

וראה שם בשוע"ר לעניין ברכת הריח במוצ"ש, שהוסיף (בסוגרים) שפוטר אחד את חבירו "אפילו מריחים זה אחר זה, ואפילו שלא בשעת הבדלה" – ולכאורה ה"ה גם לעניין ברכת האור, שיכול לפטור את חבירו גם אם חבירו עומד רחוק באופן שאינו יכול ליהנות מהאור (באופן דלעיל ס"ח) יחד עם המברך, ורק לאחר מכן מקרב עליו את הנר באופן שיוכל ליהנות לאורו.

[106]  אבל מנהגנו, שגם מים אין שותים קודם הבדלה (ספר המנהגים-חב"ד ע' 35. מקורות למנהג – ראה בכף החיים סי' רצא סקי"ז. וסי' רצט סק"ו).

[107]  והטעם, לפי שעיקר מצוות הבדלה הוא דווקא בתחילת זמנה, סמוך לצאת השבת. ולכן אסרו חכמים אפילו טעימה כלשהי משהגיע זמנה – כדי שיקיימה בזמנה העיקרי (שוע"ר סי' רעא ס"ט, וקו"א כאן סק"ב). וראה עוד לעיל סי' רעא הערה 15.

[108]  הטעם שאפשר להקל בזה, מלבד מה שכבר נהגו כן, הוא לפי שהבדלה עניינה להבדיל בין קודש לחול, ובבין השמשות – שהוא ספק יום ספק לילה – עדיין א"א להבדיל בין קודש לחול לגמרי (שוע"ר סימן רעא קו"א סק"ג).

[109]  לפי הדעה הראשונה דלעיל סעיף ב (שהיא העיקר) הכוונה לבין השמשות. ולפי הדעה השניה (שם) הכוונה לצאת הכוכבים.

[110]  אפילו משתי' שבתוך הסעודה (שוע"ר סעיף זה).

[111]  אם נטל ידיו לסעודה קודם שהבדיל, ונזכר קודם ברכת "המוציא" – יבדיל על הכוס בין נטילת ידיים ל"המוציא" (משמעות שוע"ר סי' קסו. וראה ג"כ שוע"ר סי' קעד ס"ה).

ואם נזכר לאחר שבירך המוציא, קודם שטעם פרוסת המוציא – יטעמנה מיד ואחד כך יבדיל, שאם יבדיל מתחילה תהא ברכת המוציא לבטלה (שוע"ר כאן סעיף ב (בסופו)).

[112]  ע"פ שוע"ר סימן רצו סעיף יב. וראה בקו"א שם (סוסק"א) שאפשר שאי"צ להמתין יותר מחצות היום, ומיד בחצות מותר לו לאכול (וראה עוד בבדה"ש סי' צד סק"י).

ואם אינו מצפה שיהיה לו כוס למחר – ראה בשוע"ר סי' רצד ס"ב.

[113]  שוע"ר כאן סעיף ה. ואפילו הקדים להתפלל ערבית מבע"י – חלה עליו חובת הבדלה מיד, ואסור לו לטעום עד שיבדיל (שם).

[114]  עפ"י שוע"ר סימן קפח סעיף יז. לפי שנראה שדבריו סותרים זה את זה, שתחילה התפלל תפילת יום שלאחריו ואח"כ מזכיר יום העבר. ראה שם עוד.

[115]  ראה להלן סעיף כב.

[116]  ולעניין אם דינו כהתפלל ערבית, וגם לעניין האיסור לחזור לסעודתו (הנ"ל סעיף ז) – ראה בקצוה"ש סי' צד בבדה"ש סק"ז שנסתפק בזה לדעת רבינו.

[117]  שוע"ר סי' קפח סוסי"ז. וראה שם עוד בסוגרים, שי"ל שדין זה אינו רק בגדר ספק, אלא ודאי שלא יזכיר של שבת.

[118]  שוע"ר כאן ס"ד.

וכן אם מבדיל על השכר, לא יברך עליו. ובזה הדין הוא כן – אף אם לא שתה ממנו קודם לכן, לפי שברכת המוציא פוטרתו כדרך שאר משקין (שם).

[119]  ראה שוע"ר סימן קפב ס"א.

[120]  שוע"ר כאן סעיף ו.

[121]  שוע"ר כאן סעיף ז. ויבדיל מיד (סמוך לברהמ"ז)  כדי שיוכל לשתות (אחר כוס הבדלה) את הכוס של ברהמ"ז (שם).

ומנהג העולם הוא (כשמברכים על הכוס בביהכנ"ס), שאף אם יש עוד יין – מבדילין על הכוס של ברהמ"ז. והטעם למנהג זה, ראה במילואים להערה זו.

[122]  דברים ח, ח.

[123]  ראה סידור, סדר ברה"נ פי"א הלכה יד.

[124]  שוע"ר כאן סעיף יד.

[125]  כמבואר לעיל סי' רצג סעיף א.

[126]  כלומר, שהאיסור לעשות מלאכה לאחר "שיצאה השבת ו(לאח"ז גם) הוסיף מחול על הקודש" – אינו מחמת שנמשכת עדיין קדושת השבת, אלא (רק) מטעם ש"אסור שיעשה חפציו קודם שילווה את המלך" (עפ"י שוע"ר סי' תצא ס"ג).              ולעניין ע"י מה נפסקת חלות התוספת שבת ומתחיל הזמן דאיסור "קודם שילווה את המלך" – ראה במילואים להערה 32, בסופו.

[127]  לגבי זה שעניין הבדלה הוא ללוות את המלך – ראה גם לעיל סי' רצו סעיף ה.

ומש"כ שבהבדלה שבתפילה די – ראה להלן סעיף יט שבעל נפש יחמיר, שלא לעשות מלאכה קודם סדר קדושה של הציבור.

[128]  ראה שוע"ר כאן סעיף יט.

[129]  כגון: מדידה (שוע"ר סי' שו סי"ח), ותקיעה בשופר (שוע"ר סי' תקפה ס"ד). וכן נוהגים למעשה לעניין התקיעה במוצאי יוהכ"פ (שוע"ר כאן סט"ו. סי' תרכג סי"א).

[130]  שוע"ר כאן סעיף טו, (כא), וסי' רסג סכ"ה. הטעם לזה – ראה בשוע"ר שם בקו"א סק"ח (דף רלט, א בסופו).

[131]  שאסור בשבת – כמבואר לעיל סימן רפח סעי' י-טו.

[132]  וכ"ש שמותר לומר לנכרי.

[133]  שוע"ר סימן רסג סכ"ה (וכאן סעיף כא). הטעם לזה – ראה בשוע"ר שם ובקו"א סק"ח. ודין זה הוא גם אם עדיין ממשיך סעודתו בלילה – שמותר בכל הנ"ל, אע"פ שאח"כ יזכיר של שבת בברהמ"ז (שוע"ר שם).

[134]  שדינו לגבי עשיית מלאכה כהבדיל – ראה להלן סעיף כב.

[135]  שוע"ר כאן סעיף יט.

[136]  שאינו אלא שבות (מחצה"ש בסוף הסימן).

[137]  דין זה, ליזהר להדילק רק אחר ברכו, מוקף בשוע"ר בסוגרים. וראה במילואים להערה זו.

[138]  שוע"ר כאן סעיף טז. ומ"מ בעל נפש יחמיר שלא לעשות מלאכה קודם סדר קדושה, כדלעיל סעיף יט.

ואם חל יו"ט במוצאי שבת ורוצה לעשות מלאכה המותרת ביו"ט – אומר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" (שוע"ר כאן סעיף יז).

[139]  ע"פ שוע"ר כאן סעיף יח.

[140]  שוע"ר כאן סעיף ח. וכדלעיל בריש הסימן.

שכח או הזיד ואכל ביום קודם הבדלה – צריך להפסיק מיד להבדיל, כמו אם התחיל לאכול בלילה, כדלעיל סעיף ה (שם).

[141]  יש שפירשו בדעת רבינו, שרק ביום א' הוא זמן הבדלה, ואילו שאר הימים הם רק בגדר תשלומין להבדלה. (ונפק"מ לעניין מי שלא הבדיל במזיד. שתשלומין חייבים רק בנאנס או שגג ולא בהזיד) – ראה שד"ח, אס"ד מערכת ה אות טו (ד"ה ובדרך זה).

אבל ראה בלקו"ש חלק לא, (יתרו תשמ"ז הערה 42) שרבינו לא חילק בזה – אלא כל ג' הימים הם בכלל זמן הבדלה.

אלא שאעפ"כ, לדעת רבינו, יש הבדל בין הימים לעניין מעשה: שלכתחילה יקדים להבדיל ביום א', ורק אם לא הבדיל ביום א' – יבדיל ביום ב'. וכן ביום ג'.

[142]  וכדלעיל סימן רצח סעיף א. אבל אחר מוצ"ש אין לו לברך ע"ז, ואם יברך – תהא ברכתו לבטלה (מלבד ההפסק, הנזכר בסוף הסעיף).

[143]  שאז הנפש דואבת על הנשמה יתירה שהלכה, כנ"ל סי' רצז סעיף א.

[144]  ויש לו לעשות הכנה זו, אף אם עכשיו לא יאכל אלא כזית, מחמת שאין לו או מחמת שאינו תאב ליותר (שוע"ר סעיף זה).

[145]  ממשמעות דברי רבינו להלן סוף סעיף ג.

[146]  כלומר, שלא יאכל את שארית האוכל שנשארה מהשבת, אלא יבשל במיוחד לכבוד סעודה זו (שוע"ר כאן סעיף ג).

[147]  ע"פ המבואר לעיל סי' רצא סעיף ב – יש מעלה לקיים את הסעודה במיני מזונות או בדברים שדרך ללפת בהם את הפת, אם אפשר, יותר מאשר עם פירות (ראה לבושי שרד ושערי תשובה כאן).

*  בשוע"ר מוקף דין זה (שאי"צ להקדים סעודה שלישית) בסוגרים – וראה בלקו"ש בשלח תשנ"ב ס"ה ובהערה 46 שם, שהוא לפי שרבינו נסתפק בו. די"ל דחיוב סעודה זו אינה רק עניין בפ"ע, אלא הוא גם שלימות וחלק ממצוות  ג' סעודות דשבת לקיימם באופן ד"מצווה מן המובחר", עי"ש באריכות.

[148]  שוע"ר כאן סעיף ב. אבל בסידורו לא הביא רבינו שום פיוט למוצאי שבת.

ולעניין הפזמונים שלא הביאם רבינו בסידור, אם לאמרם – ראה במילואים לסי' זה.

[149]  ע"פ סידור רבינו.

[150]  שוע"ר סי' רצה סעיף ה.

[151]  שוע"ר כאן סעיף ד.

הטעם לזה שצ"ל טלית מיוחדת לשבת – ראה לעיל סי' רס-רסב סעי' יב, יג.

וראה שם עוד, שטוב לילך בקצת בגדי שבת עד אחר הבדלה. וראה במילואים (ב) לסי' רס-רסב.

[152]  שוע"ר סימן רצט סעיף כ.

ובמקומות שהמים זורמים לבתים ישר מן הבארות, כפי שמצוי בימינו, תהי' הכוונה לפי מנהג זה, להעדיף במוצאי שבת להשתמש לשתי' במים שהגיעו זה עתה מן הברז, ולא במים שכבר נמצאים בכלים משבת.

וראה ברמ"א סי' רצט סוס"י שכתב על זה "ולא ראיתי למנהג זה". אבל בשוע"ר השמיט תיבות אלו. וראה ב'שיחות קודש' תשל"ט ח"ג ע' 277-279 אם יש לנהוג כך בפועל.

 

אין לומר וידוי במוצאי שבת עד שיעבור חצות לילה. שהרי בשבת א"א וידוי (ראה לעיל סי' רפח סעיף טו), ובמוצ"ש עד חצות מאירה עדיין קדושת השבת. ולכן אם קורא קריאת שמע שעל המיטה במוצאי שבת קודם חצות – לא יאמר הוידוי שבה (שע"ת סי' זה בשם האריז"ל. וראה תשובות וביאורים בשו"ע (תשמ"ז) סוף סימן עב). וראה גם לעיל סי' רסז הערה 1. 




הוסף תגובה