• הלכות קריאת התורה נכתבו כאן בצורה חלקית (רק בנוגע לשבת וכו') – מקומם הוא בסימנים קלה-קמט (סימנים אלו בשוע"ר לא הגיעו לידינו). ההלכות באריכות – ראה בשו"ע הב"י שם ונו"כ. ובספר שערי אפרים – על הלכות קריאת התורה. ובקיצור – ראה קיצור דיני קריאת התורה (להגרא"ד לאוואוט נ"ע, בעהמ"ח שער הכולל) – נדפס בסידור תורה אור בסופו (דף שסו ואילך). וכן ראה קצות השולחן סימנים כה, פד-פז.

על מנהגי חב"ד בקריאת התורה – ראה ספר המנהגים-חב"ד ע' 13-15, 31.

[1]  יום טוב – אסור בעשיית מלאכה (ועונשו מלקות), יוהכ"פ – עונשו כרת, ושבת – עונשה סקילה (מגילה כב, ב).

[2]   וטעמם ביו"ט – כדי שלא יהי' שווה ליום הכיפורים, וביוהכ"פ – שלא יהי' שווה לשבת (שוע"ר כאן סעיף א).

אבל בשבת מותר להוסיף אף לדעה זו. וכן ביו"ט שחל להיות בשבת – דינו כמו שבת לבדה, ומותר להוסיף (מלבד ביוהכ"פ שחל בשבת). ומ"מ טוב שלא להוסיף וכדלהלן.

[3]  וסומכין על הסברא המתירא להוסיף, שהיא עיקר (שוע"ר שם).

[4]  כוונת רבינו במש"כ "הרבה יותר וכו' " נראה לבאר, דהנה מקור דין זה הוא באליה זוטא (הובא בבאר היטב כאן סק"ג), ושם הלשון: שלא לקרות יותר מעשרה. ורבינו שינה מפני שדבר זה אינו אלא תקנה מפני טורח הציבור, ומובן שהדבר הקובע בזה אינו הכמות (עשרה), אלא האיכות (הטורח), ולכן אין לקבוע בזה מסמרות, אלא "שלא לקרות הרבה יותר על (שבעה המחוייבים)".

[5]  וראה בשו"ת צמח צדק (חאו"ח סי' ל"ה) שדן בזה, והסיק שאין להוסיף על שבעה קרואים בשבת, אלא אם כן לצורך גדול (שבת שיש בה חתונה, וכיו"ב). וראה שם עוד שכתב, ש"כמדומה אצל אאזמו"ר (רבינו הזקן בעל התניא והשו"ע) .. שהוא היה הקורא תמיד – לא היו מוסיפין על שבעה קרואים, אף בשבת שיש בה חתונה". וראה בספר המנהגים-חב"ד (עמ' 31): "אם אין מספר העליות מספיק – יקראו בתורה בחדרים שונים, אבל לא להוסיף על מספר הקרואים". וראה עוד אג"ק מכ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ג ע' לא.

[6]  ומכל מקום, אין השני עולה למניין שבעה קרואים המחוייבים בשבת, אלא אם כן הוסיף עוד שלושה פסוקים שלא קראם הראשון (שוע"ר כאן סעיף ד).

[7]  וכן בחוה"מ של סוכות ובחנוכה – שאי אפשר בעניין אחר (שוע"ר כאן סעיף ד). וכן אם טעה שליח ציבור, וסיים הפרשה עם הששי, ולא אמר קדיש עדיין (ראה לקמן סעיף יג).

[8]  ראה דיניו – להלן סימן רפד.

[9]  שוע"ר כאן סעיף י.

[10]  אלא הוא עולה כשמיני בשבת.

[11]  כמבואר בשו"ע הב"י סי' קלה ס"א.

[12]  שוע"ר כאן סעיף יב.

[13]  כגון: ראש חודש טבת שחל בשבת, שצריך לקרות פרשת השבוע ופרשת ר"ח ועניין של חנוכה. וכן בשמחת תורה, שצריך לקרות פרשת וזאת הברכה, ובראשית ופרשת המוספין (שוע"ר כאן סעיף טו).

[14]  שוע"ר כאן סעיף יט. וכדלעיל סעיף ו.

[15]  כלומר, יחזור ויקרא שוב ג' פסוקים האחרונים – בשביל השביעי. ויחזור ויקראם פעם נוספת – בשביל המפטיר. וראה לעיל סעיף ד והערה 7.

[16]  שוע"ר כאן סעיף יט. וכדלעיל סעיף ו.

[17]  שוע"ר סי' רפד סעיף יא. וראה גם שם סי' רפב סעיף ה. כלומר, שאין זה רק חיוב קריאה, אלא ישנו גם חיוב (על כל אחד ואחד) לשמוע.

וראה גם שו"ת צמח צדק האו"ח סי' לה (אות ז), שעצם תקנת הקריאה בציבור היא בשביל השמיעה, עיי"ש.

על החובה להקשיב לקריאת התורה, ולא לדבר אפילו בדברי תורה, משעה שנפתח הספר תורה – ראה בשו"ע הב"י סי' קמו סעיף ב. וראה מש"כ על זה בחריפות גדולה, כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב במכתבו המפורסם – נדפס באגרות קודש שלו ח"א ע' קעז, ובסידור תורה אור ע' 490.

אך מכל מקום, אם רוצה לקרות מלה במלה עם השליח ציבור, כדי שיוכל לכוין ולשמוע יותר טוב את קריאת הש"ץ – מותר. ובלבד שלא ייעשה כן בקול רם (מ"א סי' קמו סק"ה. וראה גם מכתב אדמו"ר מוהרש"ב הנ"ל, ובמקורות שצויינו שם).

האיסור שלא לדבר בקריאת התורה – הוא אפילו בין גברא לגברא (שו"ע הב"י סי' קמו סעיף ב). ובזמן הזה שמאריכין ב"מי שבירך" – מותר בדברי תורה בשעת ה"מי שבירך" (מג"א סי' קמו סק"ג).

ולעניין קריאת שמו"ת בשעת קריה"ת – ראה להלן סי' רפה סעיף יב.

[18]  שוע"ר סי' קכד סי"א (באמצע). וראה גם שו"ת צמח צדק שם (אות ה ואילך).

וראה עוד בזה להלן סי' רפד ס"ד, לעניין השלמת מאה ברכות עי"ז. ולעניין ברכו דקריה"ת – ראה בשוע"ר סי' נג סי"ג בסוגרים.

[19]  שוע"ר כאן סעיף טז.

[20]  שו"ע הב"י סי' קמא סעיף ב.

[21]  עפ"י שוע"ר סי' סעיף ו.

אבל העומד בפסוד"ז, יכול לקרוא בלחש עם הקורא (קצוה"ש סי' יח סעיף ב. וכ"ה בשערי אפרים שער א, סעיף א ובפתחי שערים שם. אמנם בדרה"ח סי' עז אות ג אוסר).

[22]  שוע"ר כאן סעיף ה. ולעניין אם הקטן יכול להיות המקריא בתורה בשבת במנחה (ובשני וחמישי) – ראה בחודשי צמח צדק על משניות (מגילה סוף פרק ג), שאם מלאו לו י"ב שנים ויום אחד יש מקום לצדד להקל.

*  רבינו הוסיף תיבת "בשבת" (שאינה במג"א כאן סק"ד), וכנראה כוונתו בזה לשלול כל הקריאות האחרות שאינן "(שבעה) בשבת" (ר"ח, יו"ט ויוהכ"פ) – שבהם מן הדין קטן אינו יכול לעלות (ראה מחצה"ש כאן).

[23]  שוע"ר כאן סעיף ז.

[24]  שוע"ר כאן סעיף טז.

[25]  עפ"י שוע"ר סי' קפה סעיף ב. וראה גם בהלכות תלמוד תורה פרק ב הלכה יב.

ולאו דווקא כשקורא בעצמו, אלא הוא הדין אם רק שומע מהשליח ציבור ואינו קורא כלל (כדלעיל סעיף יז, או שהוא עם הארץ שאינו יודע כלל לקרות) וגם אינו מבין מה ששומע – יכול לברך על השמיעה, אף שאינו מבינה (עפ"י קונטרס השולחן, להרא"ח נאה, על שוע"ר סי' קפה שם. וכן משמע בהל' ח"ת שם, עיי"ש היטב. וכ"ה בלקו"ש חכ"ג ע' 258).

[26]  שוע"ר כאן סעיף ט.

[27]  אבל כל שאר הקריאות (בשני וחמישי, מנחת שבת ושחרית דיו"ט) דינם שונה – ראה שו"ע הב"י סי' קלז סעיפים ג, ד.

[28]  שוע"ר כאן סעי' כ.

[29]  שוע"ר כאן סעיף יז.

אבל באותו ביהכנ"ס במניין אחר, והוציאו ספר תורה אחר, אם יכול לעלות – ראה שוע"ר סי' סט סעיף ח.

[30]  כמבואר בשוע"ר סימן תפח סעיף ו. ושם פירט רבינו יותר: רבנן סבוראי תקנו, והגאונים שאחריהם הנהיגו.

[31]  במדבר כח, ט-י.

[32] לעניין קביעת זמן התקנה וע"י מי נתקנה – ראה במילואים לסעיף זה.

[33]  וביתר פירוט: מפרשת בראשית עד יז בתמוז מפטירין מעניין הפרשיות, ומשם ואילך – לפי הזמן ולפי המאורע: שלוש דפורענותא, שבע דנחמתא והפטרת שובה (טושו"ע סימן תכח סעיף ח).

ואעפ"כ, כיוון שכל העניינים בתורה מדוייקים בתכלית הדיוק – גם להפטרות אלו יש שייכות לפרשיות התורה שנקראות באותן שבתות (ראה באריכות לקוטי שיחות ח"ט ע' 61 ואילך ובהערות).

[34]  ואם נשלם העניין בפחות מכ"א פסוקים – אין צריך להשלים מעניין אחר (שוע"ר כאן סעיף א).

[35]  דהיינו, במקום שאין ספר תורה – שקורין בחומש, כדי שלא תשתכח מהם תורת קריאה (ראה שו"ע הב"י סי' קמג סעיף ב ברמ"א, ובמג"א שם סק"ב)

[36]  פי' לכוין, היינו לדעת איזו ברכה היא זו. ומ"מ צריך גם לשמוע באזניו את הברכה, שהרי בלי שמיעה אין הברכה נחשבת לו כאילו בירכה בעצמו ואינה עולה למניין מאה ברכות (ע"פ שוע"ר סי' מו ס"א (בסופו) ומג"א שם). וראה עוד לעיל סי' רפב סט"ו ש(מלבד העניין של השלמת מאה ברכות הנזכר כאן) יש חיוב לשמוע הברכות.

ומ"מ לגבי עניית אמן על הברכה – די במה שיודע איזו ברכה מברכים, ואין צריך שמיעה (שוע"ר סי' קכד סעיף יא).

*  ואמן של ברכות התורה יכול לענות גם כשעומד בברכות קריאת שמע, ואפילו באמצע הפרק. מפני שהם כדבר שבקדושה, שאינן נאמרות אלא כשקורין בס"ת בעשרה (שוע"ר סי' סו ס"ה).

[37]  ראה שוע"ר סי' מו ס"א, דבשבת חסרות י"ג ברכות.

[38]  שוע"ר כאן סעיף ז. אבל אם יש לו פירות (הרבה) – אינו יוצא בשמיעת הברכות (שוע"ר סימן מו סעיף א (בסופו), וראה גם להלן סימן רצ סעיף א).

[39]  ואותו אחר אינו צריך לקרות בתורה עוד, כפי שתקנו שהמפטיר בנביא יקרא בתורה תחילה מפני כבוד התורה (כדלעיל סימן רפב סעיף ה), כי גם כשאחר קרא בתורה יש בזה כבוד לתורה (שוכ"ר כאן סעיף ט).

[40]  שוע"ר סימן תצד סעיף ו.

[41]  שוע"ר כאן סעיף ד, ובקו"א סק"א.

[42]  וצ"ע מהי כוונתו שב"חסרון תיבות הרבה" עצמו, יש אופן שמותר לקרוא בעלפה, ויש אופן שאסור – ראה במג"א כאן ס"ק ו בסופו, ובסימן קמג ס"ק ד (ורבינו ציין לסימן זה. אלא שסימן זה מחיבורו לא הגיע לידינו). וראה גם בשוע"ר סימן מט.

[43]  וראה בשוע"ר סימן תצד סעיף ה ש"נוהגים בקצת מקומות שגדול וחכם קורא זאת ההפטרה".

[44]  שוע"ר כאן סעיף ח. והטעם לזה הוא, מצד חשיבות הפטרת שובה, שהיא עניין התשובה, וקטן שפטור מכל המצוות, אין שייכת אצלו שלימות עניין התשובה, ולכן אין מקום שיאמר הפטרה זו – ראה לקוטי שיחות חלק יד ע' 144 ובהערה 15.

[45]  שוע"ר כאן סעיף יא.

[46]  ממה ששינה רבינו מלשון הפוסקים, וכפל "להבין ולשמוע" – משמע שמפרש שלא די בעצם השמיעה, אלא שצריך גם להבין כפשוטו. וצ"ע (לקוטי שיחות חלק לג, חג השבועות, תשמ"ח הערה 37 בשוה"ג).

[47]  מקור העניין הוא בכתבי האר"י ז"ל (שער המצוות, פרשת ואתחנן).

[48]  אבל מנהג חסידי חב"ד כשהם אצל האדמו"ר והאדמו"ר קורא – אינם קוראים ההפטרה, רק עומדים ומקשיבים (קצוה"ש סוף חלק ג, בהערות לבדה"ש סי' פה סק"ב).

[49]  ראה שוע"ר סימן קפג סעיף י.

[50]  ומזה מובן שצריך ליזהר לקרוא את כל ההפטרה, מתחילתה ועד סופה, יחד עם המפטיר. ולא כטועים הקוראים את ההפטרה מהר, ומסיימים אותה לפני המפטיר.

[51]  שוע"ר כאן סעיף ב.

[52]  שוע"ר כאן סעיף ו. ואם הוא שבת חול המועד פסח או סוכות – ראה שוע"ר סימן תצ סעיף טז.

[53]  שוע"ר כאן סעיף יב.

[54]  כדלעיל סימן רפג.

[55]  שוע"ר כאן סעיף יג.

סדר ההפטרות ע"פ מנהג חב"ד, במקום שיש חילוקי מנהגים – ראה בסידור תהילת ה' ותורה אור. וראה גם בספר המנהגים-חב"ד ע' 32, 33 (הוספת מנהגים, בעניין ברכות ההפטרה ועוד).

[56]  ראה להלן סי' רפח ס"י ואילך.

[57]  שוע"ר כאן סעיף יד.

עוד כתב שם שנהגו גם להזכיר נשמות המתים (יזכור) אחר קריה"ת. אמנם בסידור רבינו לא הזכיר זה.

[58]  ואם יש שם חתן או מילה – ראה במילואים לסעיף זה.

[59]  הכוונה לגזירות תתנ"ו (מחצה"ש סוף סי' זה. וראה עוד במילואים ךסעיף זה).

[60]  ע"פ פסקי רבנו בסידורו. וראה גם בשוע"ר סי' תכט ס"ח במוסגר. אמנם בשוע"ר כאן סי"ד כתב, שבימי הספירה (מפני הגזירות שארעו בימים ההם) אומרים אב הרחמים בכל אופן, גם אם יש בהם מילה או חתן. וגם בשבת מברכין.

[61]  דווקא אם לעז כל מילה ( - תרגום מילולי) בלבד. אבל אם קורא בפירוש התורה שבלשון לעז ( - פירוש העניין) – יוצא ידי חובתו (משמעות שוע"ר כאן סעיפים ב, ז). וראה גם לקמן סוף סעיף ג.

[62]  שאינו יוצא בפירוש רש"י, אלא אם כן קורא ג' פעמים מקרא, באותם פסוקים (וחלקי פסוקים) שרש"י אינו מפרשם מחמת פשיטותם (קו"א כאן ס"ק א).

[63]  בראשית לא, מז (ובפי' רש"י שם: תרגומו של גלעד).

מלשון רבינו משמע, שרק תיבות אחדות ניתנו בסיני, וזה מוכיח על מעלת התרגום (כלומר, לשון ארמית) בכלל (שכשהתורה רוצה לתרגם מילותיה – היא מתרגמת לארמית). אבל לא שתרגום אונקלוס בעצמו (לשונו, או עכ"פ תוכנו) ניתן בסיני (ראה הערות וציונים להל' תלמוד תורה פרק א (להרה"ג מרדכי שמואל אשכנזי) ע' 112). וראה עוד לקוטי שיחות חכ"א ע' 447 ובהערה 10.

[64]  להעיר מתקנת רבינו – שנקבעה ע"י כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע כא' מהשיעורים השווים לכל נפש – ללמוד בכל יום פרשה אחת מהסדרה של השבוע עם פירוש רש"י (לוח "ניום יום" יט טבת), והיינו ביום א' עד שני, ביום ב' עד שלישי וכו' (ראה ספר השיחות תש"ב ע' 30, וספר המנהגים-חב"ד ע' 19). וראה גם להלן סעיף ח, שמיום ראשון ואילך נקרא עם הציבור.

ולהעיר עוד פתגם רבותינו נשיאינו על מ"ש כאן: "כל יר"ש יש לו לקרות .. גם פרש"י – שלימוד פרש"י הוא סגולה ליר"ש (סה"ש הנ"ל ע' 28). וראה אג"ק כ"ק אדמו"ר שליט"א חי"ג ע' תכה.

[65]  וכן הוא בספר המנהגים-חב"ד ע' 25.

[66]  פי', לקרוא שנים מקרא, פסוק פסוק או פרשה פרשה (פתוחה, סתומה) ואח"כ תרגום, או שאר אופנים.

וכן, מן הדין, יוצאים ידי חובה גם אם קוראים מקרא ותרגום, ואח"כ פעם ב' מקרא (ממשמעות שוע"ר כאן סעיף ז). אבל לכתחילה – יקרא קודם ב' פעמים מקרא, ואח"כ תרגום (משמעות שוע"ר כאן סעי' ג).

[67]  כלומר, אחרי שכפלו (שנים מקרא) ותרגמו – יחזור ויאמרנו פעם שלישית.

[68]  ומזה מובן, שלכתחילה צריך לקרות שנים מקרא בטעמים. ומ"מ אין הקריאה בטעמים מעכבת (פמ"ג כאן א"א סק"ט. וראה גם שוע"ר סעיף ז).

[69]  וכן היה נוהג האריז"ל. ובנוגע לתרגום, היה לו תלמיד שהיה קורא לו התרגום, והוא היה (שומע או) אומר אחריו (שער הכוונות, עניין ליל ו. פע"ח שער הנהגת הלימוד).

אך המנהג בפועל, גם אצל גדולי ישראל וכן אצל רבותינו נשיאינו, שקורין שנים מקרא מתוך חומשים הנדפסים דווקא. והטעם י"ל, כדי שיוכלו לקרוא בעצמם גם התרגום, שנדפס בחומשים ביחד עם המקרא (ראה ספר השיחות תשמ"ח ח"א ע' 186 ס"ד ובהערות שם).

[70]  תוס' (ברכות ח, ב ד"ה ישלים) בשם המדרש.

*  ועדיף להשלימה לפני תפילת שחרית (ראה ספר השיחות תש"ב ע' 72. וכ"ה בראשונים, הובאו ביסודי ישורון מערכת הל' שבת ע' 52-53).

[71]  ראה של"ה מסכת שבת (צו, א).

[72]  בנוגע לפועל – נהגו כסברא ראשונה (יעויין לוח "היום יום", ד' טבת. תשובות וביאורים בשו"ע (תשמ"ז) סימן עד).

[73]  שוע"ר כאן ס"ח, וציין "כמ"ש בסימן קמו". וע"פ מש"כ שם (בשו"ע הב"י ס"ב (ובמג"א שם סק"ה) – בשוע"ר חסר סימן זה) נראה שהכוונה לקרות לעצמו, לאו דווקא במקום שבעל הקריאה אוחז, אלא אפי' במקום אחר. ומה שנזהר לכתוב שרק "יש מתירין", זהו מפני שאינו רצוי לעשות כן – ראה בשו"ע שם בסוף הסעיף: "והנכון, שבכל הפרשיות, ראוי למדקדק בדבריו – לכוון דעתו ולשומעם מפי הקורא".

אבל לדבר דברי תורה שאינם מן הפרשה אסור לכל הדעות – ראה לעיל סימן רפב סי"ד והערה 16.

ולעניין אם יכול לקרוא יחד עם השליח ציבור – ראה לקמן הערה 15.

[74]  דעה זו סוברת שכיוון שחיוב שמו"ת הוא חיוב על כל אדם, בנוסף לקרה"ת שבציבור (ראה לעיל סעיף א), לכן א"א לצאת יד"ח שניהם בשמיעה אחת.

[75]  אלא שלכתחילה, גם בשעת הדחק שצריך להקל – אין לסמוך על השמיעה לבדה (עפ"י שוע"ר כאן סעיף ח) – כי שמא יפנה לבבו לדברים אחרים ולא ישמע מהשליח ציבור (ראה שוע"ר סימן נט סעיף ד). ולכן יש לו לומר בלחש מלה במלה עם השליח ציבור. ראה לעיל סימן רפד סעיף יב.

[76]  ומנהג חב"ד – כשקורין שמו"ת – לקרוא את שתי ההפטרות (ספר המנהגים-חב"ד ע' 25).