[1]  שלכל מעשה שבת איש ואישה שווים (שוע"ר סימן רצא סעיף ח).

[2]  אבל ביו"ט אין צריך לאכול אלא ב' סעודות, אחת בלילה ואחת ביום (שוע"ר סי' תקכט ס"ג).

[3]  מי שיש לו מזון ב' סעודות לשבת, ואם יחלקו לג' סעודות, לא יהי' לו לאכול בכל סעודה לשובע -  מוטב שיאכל שתי סעודות לשבעה, ואל יאכל שלוש לשבעה (שוע"ר סי' רצא ס"ה, ראה שם עוד פרטים בזה. ויש להעיר מכה"ח סי' רצא סק"ב).

[4]  דעת רבינו בשו"ע כאן ס"ה, שצריך לאכול דווקא לחם שמברכים עליו המוציא וברהמ"ז. ובסי' קפח ס"י הוסיף רבינו, שאפשר לצאת גם במיני מזונות, אבל רק אם אוכל מהם כשיעור קביעות סעודה – שאז ממילא צריך לברך עליהם המוציא וברהמ"ז (ראה פרטי הדינים בזה בסידור רבינו, סדר ברה"נ פרק ב הלכה ב, ג).

אבל ראה שם בהגה"ה (ממהרי"ל – אחי רבינו) שכתב: "שמעתי ממנו בסוף ימיו שחזר בו, ולא הצריך לאכול כשיעור קביעות סעודה וכו'". והיינו, כיוון שמיני מזונות ברכתם האחרונה היא מעין ג' ויש בה הזכרה של קדושת היום, די בזה ואין צריך שיעור קביעות סעודה. וראה ההסבר בזה במילואים להערה זו.

ולעניין מיני מזונות שאין שם לחם עליהם, אלא הם מעשה קדירה, כגון, קוג"ל ( - פשטידא) מאטריות וכיו"ב, שאף אם היה אוכל מהם כדי שביעה, לא היה מברך עליהם המוציא וברכת המזון, אם יוצא בהם ידי חובת סעודה ע"פ חידושו זה של רבינו. ועוד כמה נפק"מ היוצאים מזה – ראה עוד במילואים הנ"ל (אות ב, ג).

[5]  שוע"ר כאן סעיף ה. ועוד שבשבת נאמר (ישעיה נח, יג): וקראת לשבת עונג, ואין עונג בלא אכילת לחם (שוע"ר סימן קפח סעיף י. וראה גם סי' תקכט סעיפים ב, ג).

[6]  ולעניין שיעור זמן צירוף האכילה שצ"ל בכדי אכילת פרס – ראה במילואים להערה זו.

[7]  עפ"י שוע"ר כאן סעיף ו, סימן רצא סעיף א. וראה ג"כ שוע"ר סימן תרלט סעיפים יז-יט. ולהעיר משוע"ר סימן תקכט ס"ד.

[8]  כלומר, שאינו חיוב מפורש מהתורה (כדעת הט"ז סי' תרעח סק"ב). אלא שמ"מ חמור הוא משאר מצוות דרבנן, כיוון שיש לו סמך מהתורה (ראה שוע"ר סי' רעא קו"א סק"ב וסי' רנד סכ"ג).

[9]  שוע"ר כאן סעיף ב.

[10] שוע"ר סי' רצא ס"ז.

וראה שם דעה נוספת, שמסעודה ג' ואילך אין צריך לחם משנה, ודי בככר אחד שלם. ורבינו הכריע שם שיש להחמיר כדעה ראשונה, להצריך לח"מ. אלא שאם אין לו, יקח עכ"פ ככר אחד שלם.

[11]  ראה תשובות וביאורים בשו"ע (תשמ"ז) סי' פב, שאף שהמסובים, השומעים ברכת המוציא מבעה"ח, יכולים לצאת ממנו גם בברכת המוציא, מכל מקום מפני שקשה להזהר מהפסק – יש להנהיג שכל אחד ואחד יברך לעצמו, ויוצא ידי חובת לחם משנה, אף שמברך ברכת המוציא לעצמו.

ולא עוד, אלא אפילו אם השומע לא נטל ידיו עדיין בשעה שבירך הבוצע על הלח"מ – יכול לצאת בזה ידי לח"מ.

[12]  ע"פ שוע"ר כאן סעיף ד. ולהעיר משוע"ר סימן תעג סעיף כד, שמשמע באופן אחר. וראה גם קצוה"ש סי' פב בבדה"ש סק"ו. וי"ל.

[13]  שוע"ר סימן קסח סעיף ג.

ולעניין אם חסר מהלחם מעט (עד חלק א' ממ"ח), או אם נחרך מעט ממנו עד שאינו ראוי לאכילה (כפי שמצוי המצות) אם נחשב כשלם (כשאין לו לחם אחר) – ראה א"ר סי' קסז ס"ק ב, ג. שע"ת, מחצה"ש ומנורה הטהורה כאן סק"א.

ולעניין אם יכול לצרף פת הבאה בכיסנין עם לחם גמור כדי שיחשב לו ללחם משנה – ראה דיון בזה בקצוה"ש סי' פב בבדה"ש סק"ה. ולהמבואר לעיל (הערה 4) שיטת רבינו, שיוצאים ידי סעודת שבת בפת הבאה  בכיסנין, גם אם אוכל ממנה פחות משיעור קביעות סעודה – כ"ש שאפשר לצרפה ולצאת בה ידי חובת לחם משנה.

[14]  שוע"ר סימן קסז סעיף ג. אלא שלכתחילה – בשבת ויו"ט – אין לחתוך כלל בלחם עד לאחר הברכה, כי שמא תשמט ידו ויחתוך יותר מכשיעור הזה (שוע"ר שם). וראה להלן הערה 18.

[15]  עפ"י הקבלה – ראה ב"י ודרכי משה כאן.

[16]  שוע"ר כאן ס"ב. וראה שם כמה פרטים בעניין זה (מדין אין מעבירין על המצוות). אך כ"ז שייך רק ע"פ המנהג להניח הככרות אחת ע"ג חברתה.

ולעניין מעשה, ראה בתשובות וביאורים בשו"ע (תשמ"ז) סי' פב, שבליל שבת מניחים הלח"מ זו אצל זו (והוא ע"פ קבלת באריז"ל), ולחרתו – באופן שהחלה מימין תהיה למעלה קצת על השנייה, אבל רק קצת. ע"כ. גם יש לנהוג, שיהיו הלחמים דבוקים מאחוריהם זה לזה, והפנים (הצד העליון) יהיו כלפי חוץ (ראה כה"ח סי' רסב סק"ב בשם האריז"ל. וראה הביאור בזה ע"ד החסידות בלקו"ת (עקב יז, ב) ובכ"מ. נסמנו במטמרי אדמוה"ז הקצרים ע' מ).

[17]  וכמבואר בשוע"ר סי' קסז ס"ד.

[18]  שוע"ר כאן סעיף ג.

בשבת, נוהגים לרשום בסכין על הלחם את מקום הבציעה – לפני ברכת המוציא. אך יש ליזהר שלא לחתוך בלחם (כדלעיל הערה 14) – ספר המנהגים-חב"ד ע' 28. ומקורו במג"א (ומחצה"ש) סי' זה סק"א.

וראה בקצוה"ש סי' פב בבדה"ש סק"ח, משמעות סיפור מהצ"צ שבשעת החיתוך אי"צ לחפש בדקדוק את הרשימה שרשם בסכין, אלא כיוון שהעביר הסכין במקום שרוצה לחתוך – כבר שיער בדעתו המקום שרוצה לחתוך בו ויזכור אח"כ לבצוע שם. וראה תהל"ד סימן זה.

[19]  כלומר, יניח הפרוסה לפניו על השולחן (לא לתוך ידו של המקבל), והמקבל יטלנה משם. וזהו ממנהגי דרך ארץ שנהגו חכמי ישראל בסעודה (ע"פ שוע"ר סי' קסז סכ"א).

[20]  שוע"ר סימן קסז סעיף כא.

[21]  וגם הבוצע – לא יתן כלל מן הלחם שבצע ממנו קודם שיטעום, שלא להפסיק בשהיית נתינה זו בין ברכה לאכילה שלא לצורך. שהרי הם אינם רשאים לטעום מה שנותן להם, עד שיטעום הוא תחילה ונמצא שמפסיק שלא לצורך (שוע"ר סי' קסז ס"ג).

[22]  שוע"ר סימן קסז שם.

[23]  שגם הוא משום עונג – ראה לעיל הערה 5.

[24]  ע"פ שוע"ר סי' רמב סעיפים א-ב. ופרטי הדינים בזה (בשר ויין, תבשילין, חמין ועוד), וסדר העדיפות בהם – ראה לעיל סי' רמב ובמילואים להערה 7.

[25]  הטעם לזה ע"פ הקבלה – ראה מג"א סי' רמב ס"ק א. ולעיל סי' רמב הערה 5.

[26]  שוע"ר שם סעיף ז. וראה עוד להלן סי' רפח סעיף ד ובהערה 5 שבאופן זה "כמעט שאסור לו לאכול".

[27]  ע"פ שוע"ר סי' רמט ס"י. וראה הפרטים בדין זה לעיל סי' רמט סעיף יו"ד.

והמדובר שם הוא לגבי סעודת ליל שבת, אך נראה פשוט שכן הדין גם בשאר סעודות השבת. ראה בשוע"ר סי' רפח סי"ג ש"אם האיחור (דסעודת היום) .. הוא עונג לו – צריך לאחר, וזהו כבודו שמתאווה לאכול ואוכל לתיאבון". וראה גם שם סי' רצא ס"א לגבי סעודה ג' ש"החכם עיניו בראשו שלא למלאות כריסו בסעודת הבוקר, כדי ליתן מקום לסעודה ג'".

[28]  שוע"ר סי' רעא ס"ח. וראה שם עוד פרטים בזה.

[29]  שוע"ר סי' קפ ס"ו, ראה שם עוד.

[30]  שוע"ר סי' קפח סעי' ו ואילך. ראה שם עוד פרטים בדין זה. וכן בדין הזכרת קדושת היום ביום טוב, ואם חל יו"ט (או חוה"מ, או ר"ח) בשבת.

[31]  שוע"ר שם. ולעניין אם אירע כן בסעודה ג' של שבת – ראה להלן סימן רצא סעיף יא.

[32]  כיוון שכבר התחיל ברכת "הטוב והמטיב". אבל כל שנזכר לפני שהתחיל "הטוב והמטיב", אף שכבר סיים ברכת "ובנה ירושלים" – לא נחשב זה כסיום ברכה לעניין זה, ועדיין היא הזכרה במקומה (שוע"ר שם ס"ט).

[33]  ולעניין אם אירע כן בסעודה ג' – ראה להלן סי' רצא סעיף יו"ד.

[34]  אפילו אם לא התפלל ערבית (שוע"ר סימן רסז סעיף ג). אלא שאסור לו להתחיל לאכול כחצי שעה סמוך לצאת הכוכבים, עד שיקרא קריאת שמע אחר צאת הכוכבים (ראה הפרטים בזה לעיל סימן רסז סעיף ד)

*  וכשמברך ברהמ"ז אפילו מבעו"י – יזכיר בה של שבת, שכיוון שקידש חלה עליו קדושת שבת (שוע"ר סי' רעא סי"ג בסוגרים).

[35]  היינו, לא רק לעניין איסור עשיית מלאכה (שזהו חיוב ההוספה לשבות ממלאכה – ראה לעיל סי' רסא סעיף יב והערה 20) – אלא לכל דבר, כלומר אף לדברים שאינם נכללים במצוות השביתה, אלא קשורים לקדושת היום, כגון סעודות שבת וקידוש היום, שאין בהם מצוות תוספת (ראה שוע"ר סי' תצא ס"ג) – אך "כיוון שכבר קיבל עליו תוספת שבת – נעשה אצלו כשבת עצמו", ויכול לאכול סעודת שבת.

וכל שכן אם התפלל ערבית של שבת, שהתפילה היא קבלת עיצומו של יום ולא רק תוספת, ראה שוע"ר סימן רסא קו"א סק"ג.

[36]  שוע"ר סי' רסז ס"ג. והטעם לדעה זו, דכיוון ששלוש סעודות אלו למדום חכמים ממה שנאמר שלוש פעמים "היום" אצל אכילת המן בשבת, לפיכך צריך לאכלן בעיצומו של יום ולא בתוספתו.

והיינו שדעה זו סוברת, שג' סעודות אלו צריכות להיות ביום השבת עצמו דווקא, ואילו התוספת של שבת אינה חלק מהיום השביעי, כי אם הוספה עליו מבחוץ (שממשיכים קדושת השבת על חלק מהיום שלפניו) – ולכן אף שאסור אז בעשיית מלאכה וכדומה, מאחר שהמשיך על זמן זה את קדושת השבת, מ"מ במציאות עדיין אינו יום השבת (וראה שוע"ר סי' תפט סט"ז).

וראה ביאור העניין באריכות (ובכמה אופנים) – לקוטי שיחות חלק טז ע' 233 והערה 31, וחלק יט ע' 58 ובהערות. ואכ"מ.

[37]  שוע"ר סימן רעג בסופו. וראה ג"כ לעיל סימן רסג סעיף ב.

[38]  ראה לעיל סימן רסג סעיף ב והערה 2.

[39]  רק שיזהר שיהיו הנרות ארוכים שידלקו עד הלילה, כדלעיל סימן רסג סעיף לז (שוע"ר סימן רעג שם).

[40]  וכן כשאכל בערב שבת סעודת מצווה (ברית מילה וכדומה), ובלילה אינו יכול לאכול סעודת שבת (כדלעיל סי' רמט סעיף ו).

[41]  שוע"ר כאן סעיף ח.

[42]  כדלעיל סימן רמט סעיפים ה, ח.

[43]  היינו, לפי שמצוות עשה מהתורה לקדש את השבת בכניסתו, וחכמים תקנו קידוש זה על היין (ראה לעיל סי' רעא סעיפים א-ב).

[44]  כדי שיהיה הקדוש במקום סעודה – ראה הפרטים בזה לעיל סי' רעג סעי' י-יב.

[45]  גם בחול אין לאחר את הסעודה עד חצות, כי אז אכילתו היא כזורק אבן לחמת (אכילתו אינה מועילה) – ראה שו"ע הב"י סי' קנז. ובשבת נוסף איסור, שאסור להתענות עד חצות (ראה שוע"ר סימן רצו קו"א ס"ק א בסופו, שהם ב' גדרים שונים).

[46]  וראה עוד שוע"ר סי' רצא ס"ה.

[47]  ואפילו בליל שבת – כך דינו (שוע"ר סי' רמט סי"ב). וראה בשוע"ר סי' תרד ס"א בסופו, שהוא משום שנאמר (ישעי' נח, יג): "וקראת לשבת עונג", וכשכוונתו לשם תענית (אפי' שעה אחת) – ה"ז היפל העונג. עיי"ש. וראה עוד להלן הערה 7.

[48]  והיינו, כשאינו יכול לאכול אפילו שיעור כזית פת. אבל אם יכול לאכול פת כשיעור זה – ולכתחילה מעט יותר מכביצה – צריך לאכול, ויוצא בזה יד"ח סעודת שבת (ראה לעיל סימן רעד ס"ב-ג).

ולעניין אם יכול לצאת בפת הבאה בכיסנין – ראה שם הערה 4.

[49]  שוע"ר כאן ס"ב. וראה גם שוע"ר סימן קסז סכ"ג. סימן רמב ס"ז. סימן רצא ס"א.

ובלקוטי שיחות חכ"א ע' 85 ביאר, שגם בזה "כמעט שאסור לו לאכול" כמו מי שאכילתו מזקת לו, דלעיל. וכתב שם, שאפשר שגם כוונה זו יש להכליל בדברי רבינו.

[50]  ראה בשוע"ר סימן קפח סעיף יו"ד. וראה גם בסימן קסז סעיף כג, חילוק בגדר מצוות אכילה עצמן, שמצוות האכילה בשבת היא מצד העונג כשלעצמה (כאכילת מצה בליל פסח ועוד). וראה עוד לקמן הערה 8.

[51]  וראה בשוע"ר (כאן סעיף ז, וסימן רמב קו"א סק"א) שהוסיף, שאיסור התענית בשבת הוא מן התורה.

ובקו"א שם הוסיף, שאפילו לדעה (הובאה לעיל סי' רמב ס"ב) שחיוב העונג בשבת הוא מדברי ספרים – מ"מ האיסור להתענות לגמרי, הוא מן התורה. ומקורו מהכתוב (שמות טז, כה): "אכלוהו היום, כי שבת היום לה' וגו' ".

[52]  ואף שנתבאר לעיל הערה 6, שבאכילת סעודות שבת המצווה אינה האכילה כשלעצמה, אלא העונג שבה – בכל אופן אינו יכול להחליף זאת בעונג אחר, כיוון שהטעם שתקנו חכמים לאכול שלוש סעודות בשבת, הוא משום שהתורה ומצוות ניתנו לישראל נשמות בגופים דווקא, כדי לצרף בהן את הגוף, ושבת עניינה שגם הגוף ירגיש את קדושת השבת. לכן תקנו חכמים שהעונג יהיה דווקא ע"י אכילה ושתיה, לפי שהוא התענוג הטבעי של הגוף. ומשום כך אין להחליף תענוג גשמי זה בתענוג רוחני (תשובה וכיו"ב), שהוא תענוג לנשמה (לקוטי שיחות חלק כג עמוד 28-29).

[53]  ע"פ שוע"ר כאן סעיף ז וקו"א סק"א. וראה שם עוד פרטים בדין זה.

להעיר (ע"ד המובא בשוע"ר כאן ס"ז בסופו), שבזמננו עניין החלומות (הלא טובים) אינו נוגע, ואין כלל מקום לדאגה מהם. כי הסיבה להם (אינה רוחנית כבדורות ראשונים, אלא) היא הדיבורים הבטלים שהאדם מדבר, והמחשבות הריקות מתוכן שהוא חושב במשך היום. ולכן אין שום צורך להתענות תענית חלום גם בחול (ראה בזה תשובת הצמח צדק, הובאה בספר חול המועד כהלכתו פרק א הערה נא (ראה שם עוד). אגרות קודש לכ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ד ע' קנח. ח"ז ע' רצ ובכ"מ).

[54]  שוע"ר סימן תקצז סעיף ח. וראה שם הדין לגבי ראש השנה.

[55]  ומ"מ אין לו לאחר עד סוף שעה שישית, וכנ"ל בריש הסימן – מלבד באופנים המבוארים שם ס"ב, שבהם עונג הוא לו באיחור האכילה.

[56]  שוע"ר כאן סעיף יג.

[57]  שוע"ר כאן סעיפים ח, ט. ומטעם זה אסור גם לברכו בשבת בדרך ברכה (שוע"ר כאן ס"ט). ואף שבלשון ברכה אין איסור תחינה בשבת (כדלקמן סי"ד), זהו כשאומר באופן כללי כגון "יקום פורקן" ו"מי שברך" לעוסקים בצרכי ציבור. אבל כאן שמדובר על "חולה שיש לו בביתו", שזהו בקשת צרכיו ממש אסור גם בלשון ברכה. ועצ"ע. וראה לעיל סי' רפז ס"א-ב והערה 5.

[58]  והטעם, כיוון שצריך לזה מיד דווקא. וכמו שהתירו אפילו להתענות תענית חלום בשבת (באופנים מסויימים – ראה לעיל סעיף ו) אע"פ שאין שם סכנה – מפני שהתענית יפה לחלום דווקא ביום שחלם בו (ע"פ שוע"ר כאן סעיף ט).

ודין זה הוא חדושו של רבינו – ראה קו"א כאן אות ב, שביסס את פסקו. אלא שנשאר בצ"ע.

[59]  ע"פ שוע"ר סי' קפח סעיף ד. ואע"פ ש"הרחמן" אינן מטופס הברכה שתקנו חכמים, מ"מ מותר מטופס הברכה שתקנו חכמים, מ"מ מותר לאמרם – שכיוון שנהגו הכל לאמרם בכל פעם שמברכין בהמ"ז, נעשה להם כטופס הברכה, ואין בהם משום שאלת צרכיו בשבת (שוע"ר שם. עיי"ש גם בס"ה, ובשעה"כ פל"ו אות ב).

[60]  ע"פ שוע"ר סי' רפד סעי' יד. וראה לעיל הערה 13.                       

[61]  ע"פ סדור רבינו, סדר קריאת שמע שעל המטה. והוא ע"פ דעת המקובלים. וראה שעה"כ פל"ו אותיות ב, ו.

אבל בשוע"ר כאן ס"ח התיר לומר בקשות על חילת עונות, וכן להתוודות. ואין בזה משום איסור בקשת צרכיו, "שלא אסרו אלא בקשת צרכיו (צרכי הגוף), אבל חרטת עוונות (צרכי הנפש) טוב לומר בכל יום". וראה עוד עד"ז לעיל סעיף ה והערה 8.

[62]  כמבואר בשוע"ר סי' רסב ס"א, וסי' רעא סי"ז.

[63]  כמבואר לעיל, דין איסור טעימה – סי' רעא סעי' י-יב, ודין קידוש במקום סעודה – סי' רעג.

[64]  לפי שבשתיית מים אין גם איסור אכילה לפני התפילה, כמבואר בשוע"ר סי' פט ס"ה.

[65]  שוע"ר כאן סעיף ב. ובשוע"ר סימן פט סעיף ה הוסיף "כיוון שעדיין לא הגיע זמנו, שאין קידוש אלא במקום סעודה, וסמוך לה".

[66]  שוע"ר סי' רעא סי"ח. והפרטים בזה נתבארו לעיל סי' רעא סעי' כב-ל.

[67]  יש להמנע ולהתרחק מלקדש על יי"ש (ע"פ תשובות וביאורים בשו"ע (תשמ"ז) ע' 132). ונראית כוונתו – שהרי גם ביי"ש צריך שתחזיק הכוס רביעית, ושישתה ממנה שיעור כמלוא לוגמיו שהוא רוב רביעית (שערי תשובה כאן (וראה סידור רבינו, סדר ברה"נ פ"ח ה"א). קצות השולחן סימן פט בדה"ש סק"ה), לכן צריך להתרחק מזה שלא לבוא לידי שכרות.

[68]  הגדרתו – ראה לעיל סי' רעב סעיפים יג-טז ובהערות שם.

[69]  ע"פ שוע"ר כאן ס"ב וסי' רעב סי"א. והטעם להעדיף קידוש על חמר מדינה מאשר על הפת – ראה בשוע"ר סי' רעב שם, שכיוון שמברך בתחילה על כוס חמר מדינה ואח"כ על הפת – יוצא בזה לרוב הדעות שנאמרו בזה, ע"ש. (וראה גם לעיל סי' רעב סעיף יב והערה 21). ואף שנתבאר שם שבקידוש הלילה (כשאין לו יין) צריך לקדש על הפת, מ"מ בקידוש היום עדיף לקדש על חמר מדינה – שהרי קידוש היום אינו אלא ברכה קצרה (ברכת הנהנין), ואם לא יברך אלא על הפת, איזה היכר יהי' לקידוש זה, שאף בלא מצוות קידוש זה היה מברך על הפת (ע"פ שוע"ר שם).

[70]  היינו שיש להקל בזה יותר מבקידוש של לילה – שאין לקדש על חמר מדינה אלא כשאין לו יין בביתו – לפי שבקידוש של יום אין להחמיר כל כך, שאינו חיוב כל כך כמו של לילה (ע"פ שוע"ר סעיף זה).

[71]  שהרי יש אומרים שאם אין לו יין, יכול לכתחילה לקדש על הפת, דהיינו לברך המוציא עלי' (ראה שוע"ר סימן רעב סעיף יא בתחילתו) – שוע"ר כאן סוף סעיף ב.

[72]  שוע"ר סי' רעא ס"ח, וראה שם עוד פרטים בזה. צריך לאכול הסעודה לתיאבון – ראה לעיל סי' רפח ס"ח-ט. וסי' רעד סט"ו.

[73]  על הדרכים להרבות בברכות על הפירות ומגדים, ללא חשש ברכה שאינה צריכה ושאר איסורים – ראה במילואים לסעיף זה.

[74]  ואף שאפשר לסמוך גם על שמיעת הברכות של קרה"ת וההפטרה (כדלעיל סי' רפד סעיף ד), מ"מ אם יש לו פירות אינו יוצא בשמיעת ברכות אלו (שוע"ר כאן סעיף א. וסימן מו סעיף א בסופו). ובסימן רטו בסופו הוסיף רבינו גם "שלא יסמוך על שמיעת חזרת השליח ציבור".

*  לעניין שינה בשבת – ראה עוד במילואים לסעיף זה.

[75]  שוע"ר כאן סעיף ו.

[76]  ולא יאריך בפלפול סתם (ע"פ שוע"ר כאן ס"ג). וז"ל הב"ח (סימן זה): עיקר הדרשה צריך שתהי' ללמד את חקי האלקים ואת תורותיו להורות הלכות שבת והאסור והמותר לפי מה שקורין בשבת בס"ת, גם להמשיך את לב השומעים בדברי אגדה המדריכים ליראת השם וכו' ולתשובה. לא שיכוין להראות את עצמו שהוא חכם ויודע לדרוש פסוק או מאמר בכמה פנים. עכ"ל.

[77]  ובהלכות תלמוד תורה (פרק ד הלכה ד) כתב רבינו, שהעיקר כדעת האומרים ש"אין תלמוד תורה, אפילו של רבים, דוחה שום מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, ואפילו היא מצווה קלה של דבריהם .. אלא אם כן הדורש הוא אדם גדול שמחזיר העם בתשובה ובתוכחתו, לעזוב דרך רשע ולשוב עדהו לעבדו באמת, שזה שקול כנגד מצוות ידיעת התורה .. התשובה קודמת לידיעת התורה .. אבל אם הדורש לא הגיע למדה זו – צריך להפסיק, כדי להתחיל סעודה שלישית קודם שקיעת החמה".

[78]  ע"פ שוע"ר כאן ס"א. וראה עוד לעיל סי' רעד סעיף ג.

וכשאוכל פחות מכביצה, יש ליזהר כשנוטל ידיו לסעודה, שלא יברך "על נטילת ידיים" – כי חיוב הברכה הוא רק כשאוכל, לפחות, פת כביצה (ראה סידור רבינו, סדר נט"י לסעודה סעיף יח).

[79]  שוע"ר כאן סעיף ז.

אבל מנהג רבותינו נשיאינו (בדרך כלל) – לא לאכול פת בסעודה שלישית, והיו יוצאים ידי סעודה בטעימה כלשהי (לקוטי שיחות חלק כא ע' 84 ואילך), לאו דווקא במזונות (שם הערה 14). וראה בזה באריכות – במילואים לסעיף זה.

[80]  ראה לעיל סימן רפח סעיף ד.

[81]  שוע"ר כאן סעיף א.

[82]  ואפילו סועד פעמים הרבה בשבת – צריך לכל סעודה לחם משנה (שוע"ר כאן ס"ז. וראה עוד פרטים בזה, לעיל סי' רעד סעיף ה והערה 10).

[83]  הטעם – ראה שוע"ר כאן סעיף ז.

וטוב לאכול דגים בסעודה זו (והוא ע"פ הקבלה), יותר ממה שמן הדין טוב ליזהר לאכול דגים בכל סעודות השבת (כדלעיל סי' רעד סי"ד) – ע"פ סידור רבינו, סדר סעודה שלישית. וראה טעם לזה בשער הכולל פי"ז אות כה.

[84]  שוע"ר כאן סעיף ח. הטעם לזה – ראה שוע"ר סימן רעא סעיף ה, רצו סעיף יט.

[85]  עיקר זמן סעודה ג' הוא מחצות, כמו תפילת מנחה גדולה (ראה שוע"ר סי' פט ס"ב), אלא שאין רוב בני אדם בקיאין לכוין השעות כל כך – לכן קבעו חכמים זמנה חצי שעה אחר חצות (ע"פ שוע"ר כאן קו"א סק"א בסופו).

[86]  להעיר מאיסור טעימה קודם הבדלה, שהתחלתו (מעיקר הדין) הוא מבין השמשות, ועכ"פ בצאת הכוכבים (כדלהלן סי' רצט ס"ב) – ולכן צריך להתחיל לאכול סעודה ג' קודם זמן זה.

[87]  והטעם, משום שעד חצות נקרא שחרית, ולכן הסעודה שסועד אז נקראת סעודת שחרית. ומה שגם אח"כ אינו יכול לאכול עד סוף שש ומחצה – זהו מתקנת חכמים, כנ"ל בהערה הקודמת (ע"פ קו"א הנ"ל).

[88]  או לפחות כזית – ראה לעיל סעיף א. ולהעיר שעד"ז הוא גם לעניין אכילתה בסוף היום, שצריך להתחיל קודם השקיעה, ועכ"פ קודם צאה"כ (כדלעיל הערה9) – צריך שיאכל את שיעור האכילה הנ"ל לפני זמן זה (וע"ד משנ"ת לעיל סי' רעד סעיף כב).

[89]  שוע"ר כאן סעיף ב. אבל לכתחילה – גם התחלת הסעודה תהא אחר שש ומחצה (שם).

[90]  ולעניין הלכה למעשה בזה, אם האיסור לקבוע סעודה מזמן מנחה גדולה, הוא גם בסעודה קטנה – ראה במילואים לסעיף זה. ולעניין המנהג (הנ"ל הערה 2) שיוצאים ידי סעודה בטעימה כלשהי – אם גם טעימה זו צריכה להיות אחר מנחה, ראה במילואים הנ"ל בסופו.

[91]  ראה לעיל סימן רמט סעיף ח.

ולעניין אם יכול לחלק סעודת הבוקר לשתים – ראה שוע"ר כאן סעי' ג, ד.

[92]  ע"פ שוע"ר כאן סעיף ד וסימן תקכט סעי' ב.

ולהמנהג שנת"ל (הערה 2) שיוצאים י"ח בטעימה כלשהי – טעימה מותרת גם אחר שעה עשירית (ראה לעיל סימן רמט סעיף ט).

[93]  ע"פ שוע"ר סי' קפח טו.

והטעם, לפי שי"א שסעודה ג' אי"צ פת, ובסעודה שאין בה חיוב פת וברהמ"ז – אם שכח להזכיר אינו חוזר. ואף שאין דעה זו עיקר (וכדלעיל סעיף ב), מ"מ יש לחוש לדבריהם שלא להכנס לספק ברכה לבטלה (שוע"ר שם). ולעניין אם שכח להזכיר קדושת היום בסעודה שלישית ביו"ט – מכיוון שביו"ט אין חיוב כלל לאכול ג' סעודות (ראה לעיל סי' רעד והערה 2) – לד"ה אינו חוזר, שהרי סעודה זו אינה אלא רשות (שוע"ר שם).

[94]  ראה לעיל סי' רעד סעיף כ.

וברכה זו יש לאמרה גם בסעודה ג' – אף שאם שכח להזכיר בה אינו חוזר לראש (כנ"ל בסעיף הקודם) – לפי שברכה זו אינה חזרה, אלא הוספה (במקום "רצה והחליצנו") שתקנו חכמים בברהמ"ז בשבת גם באופן זה (ראה שוע"ר סי' קפח ס"ט. סוס"י).

ויש להעיר, שכשאומרים ברכה זו בשבת, אף אם הוא סעודה ג' – צריך גם לחתוםבברוך (ולא כר"ח וחוה"מ, שפותח בברוך ואינו חותם). וראה שוע"ר שם סי"א.

[95]  ע"פ סידור רבינו, סדר ברהמ"ז. ומשמע מדבריו, שאחר שקיה"ח אינו מברך ברכה זו (הטעם לזה – ראה תהילה לדוד סי' קפח סק"ז וקצוה"ש סי' מז בבדה"ש סק"ט). אמנם בשוע"ר סי' קפח (סעיפים טו, יז) סתם בזה ולא חילק בין לפני השקיעה ולאחריה.

ולעניין מי שעומד עדיין בסעודה ב' ושקעה לו החמה, יש לו להסתפק אם יאמר ברכה זו – ראה תהל"ד וקצוה"ש שם.

[96]  שוע"ר סי' קפח סעיף יז.