[1]  בסידור רבינו, סדר הכנסת שבת (בתחילתו), ביאר רבינו שהשקיעה האמיתית אינה זו הנראית ( - דהיינו כשנסתלק האור מראשי האילנות וגגים הגבוהים), אלא בשעת סילוק וביאת האור מראשי ההרים הגבוהים שבארץ- ישראל, והוא (במקומו של רבינו?) כארבע דקות אחר כך.

וראה בקצוה"ש סי' עה ס"ג שנקט, שעניין זה של איחור השקיעה לא נאמר אלא לעניין חומרא (שאין להחשיב לילה גמור רק באיחור של כמה דקות), אבל לא לקולא לעניין המלאכות שהתירו בביהש"מ (דלקמן סעיף ד ואילך) – שבזה יש להחשיב את משך זמן ביהש"מ מהשקיעה הנראית. אמנם מדברי שו"ת ארץ צבי (פרומר. סי' ס בסופו) נראה שנקט בפשיטות שאיחור שקיעה האמיתית נאמר גם לקולא (שכתב להוכיח ששיעור ד' דקות של הקדמת הדה"נ לפני השקיעה האמיתית נאמר רק למי שאינן בקיאין בשקיעה האמיתית). וכן מסתימת לשון רבינו בסידור שם, לא נראה שחילק בעניין זה בין להחמיר ולהקל. ואדרבה, ראה מש"כ שם (באמצע דבריו) לעניין חיוב מחאה שהוא רק מזמן שקיעה האמיתית. ראה בזה באריכות במילואים לסי' רצג אות ו.

[2]  היינו יציאת ג' כוכבים בינונים (שוע"ר כאן סעיף א. סידור שם). וראה עוד להלן סי' רצג סעיף א ובמילואים שם.

[3]  וכך היא שיטת רבינו בסידורו, ששיעור הילוך מיל הוא כ"ד רגעים, ולפ"ז שיעור ג' רבעי מיל הוא י"ח רגעים.

ובשו"ע שלו כתב רבנו באופנים שונים, ראה סי' קפד ס"ג, סי' רמט ס"ג, סי' שלא ס"ה, סי' תנט ס"י. וראה ע"ז באריכות בקובץ "אהלי-שם" גליון 4 ע' פא ואילך, וש"נ.

[4]  ובקיץ שיעור ביהש"מ מתארך מעט, ובחורף שיעורו פחות מעט. ובחוץ-לארץ – שיעור ביהש"מ משתנה בכל מקום לפי האופק שלו (סידור שם. וראה שם עוד פרטים בשינויי הזמנים). ראה בזה באריכות במילואים לסי' רצג אותיות ג, ז, ובמקומות שנסמנו שם.

[5] וובפרטיות, נחלקו בזה תנאים: לדעת ר' יהודה משך ביהש"מ הוא י"ח רגעים, והוא מתחיל מיד לאחר השקיעה. ולדעת ר' יוסי משך ביהש"מ הוא ב' רגעים (אבל בשוע"ר כאן ס"א כ' שהוא כשיעור הילוך מ"ט אמות), והתחלתו מיד לאחר ביהש"מ דר' יהודה (ועד זמן זה – הוא יום גמור), ולהלכה נקטינן להחמיר כב' הדעות. ולכן: לעניין כניסת השבת מחמירים כר' יהודה שמיד אחר השקיעה מתחיל ביש"מ. ולעניין צאת השבת וק"ש של ערבית מחמירים כר' יוסי, שהלילה מתחיל רק עשרים רגעים אחרי השקיעה, ולא לפנ"כ (סידור שם).

[6]  ולכן בחורף שהימים קצרים ורבתה המכשלה מאוד בעשיית מלאכות ע"י אנשים וע"ה וקלי דעת – צריך להודיעם שהוא איסור גמור של תורה, וגם למחות בהם בכל תוקף אף אם יודע שלא ישמעו לו (ע"פ סידור רבנו שם, עי"ש).

[7]  כך הוא בסידור שם. ובשוע"ר כאן כתב "דבר-מצווה" סתם. וראה רמב"ם הל' שבת פכ"ד ה"י ובמ"מ שם.

[8]  וכגון לעלות באילן כדי להביא לולב או שופר (שוע"ר סי' שמב). וכן לומר לנכרי לשאוב מים עבור מצוות ולהוליכן דרך רה"ר (שוע"ר סי' תנה סי"ב).

[9]  שוע"ר סימן שמב.

[10]  שוע"ר כאן סעיף ב וסימן שמב, וכפי שביסס דבריו בקו"א כאן סק"א.

עוד כתב בקו"א כאן (ועפ"ז כ' גם בסי' שמב) דאפשר שכל שהוא לצורך השבת, לא בעינן צורך גדול, אלא כל שיש בו צורך גמור שיש דוחק קצת לשבת בלעדיו (כדלהלן ס"ו, ובהערה 14) – מותר. עי"ש

[11]  שוע"ר כאן סעי' א, ב. וראה ג"כ שוע"ר סימן שמב.

וראה קו"א כאן סק"ג שכל השבותים שהתירו בביהש"מ מחמת מצווה או מחמת דחק, לא הותרו לגמרי, אלא דחויות הן מחמת המצווה או הדחק (מלבד הדברים שנזכרו בסעיף ז, שנאמרו בהם טעמים מיוחדים, כמבואר במקומם). עי"ש.

[12]  הטעם שנחשב העירוב כדבר-מצווה, לפי שעי"ז לא יובאו לטלטל באיסור (שוע"ר סימן שסו סעיף יח).

[13]  אף אם יש לו פת, אלא שאין לו תבשילים מלבד הפירות – אפשר שמותר לו לעשר. אבל אם יש לו גם תבשילים – אסור לעשר הפירות, ואין זה צורך גמור לשבת (דלעיל הערה 10), כיוון שאפשר בלעדם (ע"פ קו"א כאן סק"א. וקצוה"ש סי' עה בבדה"ש סק"ה).

[14]  היינו כשאין לו נר לשבת והרי זה צורך גמור לשבת.

וכן, אישה ששכחה ולא הדליקה נרות מבעו"י – מותר לה לומר לנכרי בביהש"מ להדליק נר (אחד בלבד) במקום האכילה, ואף אם יש שם כבר נר דלוק. והטעם, שמכיוון שהנשים נזהרות מאוד בברכה זו – הרי זה כצורך גדול (שוע"ר סי' רסג סוסי"א).

[15]  והטעם שהתירו, משום דאינו נראה כמתקן, שהרי רוב ע"ה מעשרין (רש"י ב"מ לד, ע"א).

ווהיתר לעשר דמאי הוא אף אם יש לו תבשילים וגם פירות אחרים לשבת, ששוב אין כאן צורך שבת (ראה לעיל הערה 10) – כיון שאין כאן מלאכה כלל (משמעות שוע"ר כאן).

[16]  אפילו יש לו כבר מעט תבשילים טמונים ורוצה להרבות ולהטמין עוד (שאין זה בכלל צורך שבת, דלעיל הערה 10) – קו"א כאן סק"א. והטעם, שלא גזרו כלל על ההטמנה בביהש"מ – ראה לעיל סימן רנז ס"י.

[17]  נחמיה יג, טו (וראה ג"כ שם י, לב).

[18]  לפי שבחו"ל אין חיוב חלה אלא מדרבנן, ואפשר להפרישה גם בסוף האכילה. אבל בארץ ישראל שאסור לאכול מן הפת קודם הפרשת החלה – מותר להפריש בביהש"מ אם אין לו לחם אחר – קצוה"ש סימן עה ס"ב. וראה עוד בבדה"ש שם סק"מ. ולהעיר גם משוע"ר סימן רנד סעיף כח.

[19]  ע"פ שוע"ר סימן שמט סעיף ג. וכגון, לטלטל חפץ ברה"ר, באופן שמניח החפץ לארץ תוך ד' אמות וחוזר ומוליכו חוץ לד' אמות – שאסור מדברי סופרים ואפילו בכרמלית – ובבין השמשות לא גזרו בכרמלית אפילו לדבר הרשות (שוע"ר שם).

וכן אם אומר לגוי לעשות דבר שאסור משום שבות – הרי הוא שבות דשבות, ובביהש"מ לא גזרו בזה אף שלא לצורך מצווה (ע"פ שוע"ר סי' תנה סי"ד).

[20]  כלומר, שמצוות תוספת שבת היא המנעות מעשיית מלאכה גרידא. וכ"כ גם בסימן תצא סעיף ג "להוסיף מחול על הקודש אין צריך כי אם לעניין שביתת יו"ט ממלאכה שזה נלמד ממש"כ "תשבתו שבתכם", אבל לעניין שארי דברים התלויים בקדושת היום כגון מצוות מקרא קודש . . אין צריך להוסיף מחול על הקודש". וראה לקו"ש חלק יט ע' 58. חלק טז ע' 233-4 הערה 24 ובשוה"ג שם.

[21]  פרטי הדרשה נתבארו בשוע"ר כאן סעיף ד, וסימן תרח סעיף א.

וראה קו"א כאן סק"ג שחלות התוספת היא על ידי קבלה, שהאדם מקבל על עצמו להוסיף מחול על הקודש. (כלומר שלא די בהמנעות ממלאכה ממילא (מחמת שאין לו מה לעשות וכדומה), אלא צריך שיקבל עליו המנעות זו מחמת תוספת שבת). ולעניין אם צריך לקבל בדביבור או די במחשבה – ראה להלן הערה 30 לעניין קבלת עיצומו של יום. ויל"ע גם בנידוננו.

ולהעיר, שבקו"א הנ"ל כתב רבינו שבזמן דביהשמ"ש – כיון שבע"כ חייב אז לפרוש ממלאכה, גם בלי שיקבל ע"ע התוספת בפירוש – ממילא "הוא .. תוספת בעל כרחו .. (ש)הרי מקובל ועומד הוא מהר סיני". וי"ל שכ"ה כשפורש ממלאכה בזמן הסמוך ממש לבין-השמשות – שהרי צריך לפרוש ממלאכה כשהוא ודאי יום (לפני ספק בין-השמשות), כדלעיל ס"ג – גם זה נחשב לתוספת שבת אף אם לא קבלו בפירוש.

[22]  שוע"ר סימן תרח סעיף ג.

וראה שו"ת בדעת רבינו בסידורו (סדר הכנסת שבת), ששיעור התוספת הוא ארבע דקות. וכ"כ גם בקצוה"ש סי' צג בבדה"ש סק"ב.  אמנם בשו"ת ארץ צבי סי' ס דחה דברים אלו, וכ' שאין להוכיח מדברי רבינו לעניין זה כלום. עי"ש.

[23]  ובדבר זה צריך ליזהר מאוד – כי קל להכשל בו (מסיבת אי דיוק הלוחות והשעונים ועוד) – ולכן לא ימתין עד סף הזמן, אלא יפרוש ממלאכה כשעדיין הוא ודאי יום, לפני השקיעה הנראית (המוקדמת – ראה לעיל הערה 1) – ע"פ סידור רבינו שם.

[24]  כך היא שיטת רבינו בסידורו (ראה קצוה"ש סי' עד בבדה"ש סקכ"ה. ובס' פסקי הסידור אות קכו).

אבל בשו"ע שלו (סימן זה סעיף ה) כתב רבינו שפלג המנחה הוא שעה ורבע לפני צאה"כ. ומ"מ הוסיף שם שלכתחילה, לעניין קבלת שבת, יש להחמיר אם קיבל עליו שעה ורביע קודם השקיעה – לחוש לדעת הסוברים שמחילת השקיעה הוי לילה גמור, עי"ש.

[25]  שוע"ר כאן סעיף ה.

[26]  הנזכרים לעיל סעיפים ד-יא.

[27]  ע"פ קו"א כאן סק"ג. והטעם, דלא עדיף התוספת שהוא עשה, מזמן בין השמשות שהוא ספק כרת – קו"א. ושם נתבארו עוד טעמים בזה, עי"ש.

[28]  על הקדמת תפילת ערבית של שבת – ראה להלן סי' רסז סעי' ב, ג.

ויש עוד אופנים של קבלת שבת מבעו"י, כגון אם הקהל קבלו עליהם שבת בתפילה ה"ז נחשב לקבלת שבת, אף שהוא עצמו לא התפלל עמהם, וכלקמן סעי' יז, יח.

והדלקת הנרות של שבת אם נחשבת לקבלת שבת – ראה להלן סי' רסג סעיף יט ואילך ובהערה 41 שם. וראה עוד להלן סי' זה הערה 30 בסופה.

[29]  רבנו חידש כאן, שיש חילוק גדול בין תוספת שבת לקבלת שבת. והוא שתוספת שבת עניינה איסור עשיית מלאכה (כנ"ל סעיף יב) ועדיין אינה שבת ממש (ולכן מותרין אז כל השבותים שהתירו בבין השמשות). אבל כשמקבל קבלת השבת עצמה, עניינה קבלת חומרת עיצומו של יום – ואז נאסר גם בכל השבותים הנ"ל, כבשבת עצמה, וכמבואר בהמשך הסעיף (ע"פ קו"א סק"ג, וכ"ה בשוע"ר סי' שצג ס"ב).

[30]  שוע"ר סימן רסג סט"ז. ואפילו אם אומר בפירוש שאינו רוצה לקבל עדיין שבת – חל עליו שבת (שוע"ר שם, וראה שם קו"א סק"ו). וראה להלן סעיף יז והערה 35, שמשעה שאמרו 'ברכו' שהוא התחלת תפילת שבת – ה"ז קבלת שבת.

ולעניין אם אמירת "מזמור שיר ליום השבת" נחשבת כקבלת שבת – ראה שוע"ר כאן ס"ז. וראה קצוה"ש סי' עו בבדה"ש סק"ב שהאריך בזה גם לעניין אמירת "לכה דודי" ו"בואי כלה". ע"ש. וראה באריכות בס' ישראל והזמנים ח"א סי' כד אות ז ואילך.

ולהוסיף שאפי' אם קיבל עליו את השבת בלא תפילה – חלה עליו שבת עצמה (משמעות קו"א כאן סק"ג בסופו. וסי' רעא סי"ד ובקו"א סק"ה בסופו ד"השבת קובעת קודם זמנה באמירה בעלמא". קצוה"ש סי' עו בבדה"ש סוסיק"א). ולעניין אם הקבלה צריכה להיות בדיבור או די במחשבה – ראה סי' תרח ס"ז ("אבל אם קיבל וכו'") שסתם הדברים, וצ"ע. וראה דעות האחרונים בזה, בס' ישראל והזמנים ח"א סי' כד אות ח ואילך.

[31]  שוע"ר כאן ס"ג ובקו"א סק"ג. בסי' שצג שם.

[32]  וכ"ש שמותר לומר לנכרי.

[33]  שוע"ר סימן רסג סעיף כה. טעמי ההיתר – ראה באריכות בקו"א שם סק"ח (באמצעו).

[34]  סעיפים אלו מכאן ועד סוף הסימן, מקורם בשוע"ר סימן רסג סעיף יז ואילך.

[35]  היינו כשאמרו הציבור ברכו, שהתחילו תפילת ערבית (ראה סעיפים שלאח"ז, משוע"ר סי' רסג. וכן הוא מפורש בשוע"ר סי' שצג ס"ב). וראה עוד לעיל הערה 30, לעניין אמירת "מזמור שיר ליום השבת" ושאר פיוטים – אם נחשב כקבלת שבת.

[36]  שוע"ר סי' רסג סעיף יט, בסוגרים. ומשמע שדין היחיד (במקום שיש הרבה בתי כנסיות) הוא, שנמשך אחר ביכנ"ס שרגיל להתפלל בו. וכשאינו בביהכנ"ס, נמשך אחר רוב העיר.

[37]  והיינו כשקבלו מבעוד יום, בשעה שלא עבר עדיין זמן תפילת מנחה.

[38]  שוע"ר סי' רסג סעיף כג.

ואף שנאסר במלאכה אחר שרוב הציבור כבר קבלו שבת, וכדלעיל סעיף יז – מ"מ מנחה יכול הוא להתפלל, כל שהוא עצמו לא קיבל עדיין שבת. והטעם ראה תהל"ד סי' רסג סק"ח.

[39]  ואם בא לביהכנ"ס לפני שהתחילו הציבור 'ברכו' – יכול להתפלל מנחה בתוך ביהכנ"ס, אף אם יודע שמיד בעודו מתפלל מנחה יקבלו הציבור שבת שבת באמירת 'ברכו'. שכיון שהתחיל בהיתר, אין לו לחוש (שוע"ר שם סכ"ד, עי"ש).

[40]  וציבור שלא התפללו מנחה וענו 'ברכו' עם ציבור אחר שמתפללים שם, כיון ציבור אחר נגרר אחר ציבור אחר – יכולים להתפלל מנחה אח"כ (קצוה"ש סי' עז בבדה"ש סק"ז). ולעניין הנכנס לביהכנ"ס כשהציבור אומר 'ברכו' – אם צריך לענות אחריהם, אף שעי"ז לא יוכל להתפלל מנחה – ראה קצוה"ש שם, ועי"ש עוד עניינים.

[41]  ראה שוע"ר סימן קח סעיף יד.

[42]  כי מהמנחה ולמעלה שייך (קצת) ליום שלאחריו (מג"א סי' רצב סק"ד ופמ"ג שם). ועניין זה הוא כבר ממנחה גדולה (פמ"ג שם). וראה לקו"ש חלק כח ע' 19, שמאחרי חצות מאירה קדושת שבת (ויו"ט) באופן השולל אמירת תחנון (וראה כה"כ סימן זה אות ב). וכן מי שאוכל פת אחרי חצות – אין לו לומר לפני ברכת המזון "על נהרות בבל", אלא "שיר המעלות" (פמ"ג שם).

[43]  שכן מעיקר הדין מותר אפי' להתפלל ערבית מפלג המנחה ואילך. וכך נהגו בדורות קודמים. וראה שו"ת אדמו"ר הזקן (הנדפס בסוף השו"ע שלו) סי"ז בסופו "מצינו כמה הלכות, שנחלקו בהם הפוסקים, ראשונים או אחרונים, ובדורות שלפנינו נהגו אבות אבותינו כדעת המקילין, ובדורות הללו רבו כמו רבו הנוהגים להחמיר. כמו .. תפילת ערבית בזמנה, וכהאי גוונא טובא". והוסיף כאן רבינו שאף להמחמירים וכנ"ל, מ"מ בער"ש יכולים להקדים, וכבפנים.

[44]  תחילת זמן המנחה – ראה לעיל סי' רסא סי"ג והערה 24. אף שלפעמים בשאר ימים מתפלל מנחה בזמן ההוא, והרי הן שתי קולות הסותרות זו את זו בזמן אחד – אין חוששין לזה בתפילת ערבית של שבת, שיש מצווה כשמתפלל אותה מבעוד יום שמוסיף מחול על הקודש.

[45]  אבל לא לעניין שאר דברים שמצוותם בלילה, כדלקמן סעיף ד (לעניין ק"ש). וראה גם שוע"ר סי' תפט סי"ב (לעניין ספירת העומר).

[46]  והמנהג הנפוץ בדורות האחרונים בקהילות האשכנזים – שלא מדייקים להקדים התפילה. ואדרבה, מנהג חב"ד הוא שקובעים לימוד חסידות קודם התפילה, ורק אחרי משך זמן (אפילו שעה או שעתיים), אומרים קבלת שבת ומתפללים ערבית. וראה בקצות השולחן סי' עז בבדה"ש סקט"ו, ובהערות שנדפסו שם בסוף ח"ג, שהביא סמך למנהג זה מכמה מקומות בירושלמי ומדרשים.

[47]  שוע"ר כאן סעיף ב. לפי שבקריאת שמע שקרא בסדר התפילה לא יצא יד"ח – כיון שהי' עדיין לפני זמן ק"ש (שוע"ר כאן ס"ד ובקו"א סק"א).

[48]  רבינו דייק בלשונו כחצי שעה (ולא חצי שעה, כלשון שו"ע הב"י סי' רלה ס"ב). וראה עד"ז בשוע"ר סי' תלא ס"ה.

[49]  שוע"ר כאן סעיף ד. וראה גם בקו"א סק"א. ואם הוא שעת הדחק, שיכבו הנרות עד הלילה – אפשר להקל (שוע"ר שם בסוגרים).

ולעניין אם יצא יד"ח סעודת שבת, כשאכלה מבעוד יום – ראה להלן סי' רעד סעיף כב.

[50]  כגון במדינות הצפוניות שבקיץ צאה"כ אצלם הוא בשעה מאוחרת מאוד.

[51]  ע"פ קו"א הנ"ל.

[52]  "הפורש" (בשין שמאלית (וכן "ופרוש"), שענינו פרישה (וכמו "פרש ענן למסך") ולא הפורס (בסמך) שעניינו כריתה ובציעה – ראה הגהות אדמו"ר מהורש"ב על הסידור, ובשער הכולל פרק יז סקכ"א.

[53]  בשוע"ר כאן כתב שרק בחתימה לא יאמר שומר וכו'.  אבל בטופס הברכה יאמר "ושמור צאתנו וכו'" כמו בחול. ראה שם הטעם. אבל בסידור רבינו לא הביא גם נוסחא זו בתפילת ליל שבת.

אומרים "ופרוש וכו'" (הקטע שלפני החתימה) – בעמידה (ספר המנהגים-חב"ד ע' 27).

[54]  שמות לא, טז. ויש נוהגים לומר פסוקים אלו בליל שבת לפני תפילת העמידה.

[55]  שבת קיח, ב.

[56]  שוע"ר כאן בסופו.

[57]  ראה סידור רבינו (סדר תפילת ערבית). ושער הכולל פרק יז ס"ק כד. ובפסקי הסידור אות קכח.

ואפילו אם מתפלל בבית-כנסת שהציבור אומרים "ושמרו" – אינו צריך לומר עמהם, ואין בזה איסור משום "לא תתגודדו" (פסקי דינים להצמח צדק או"ח סימן רלו). ואדרבה, יש לדייק שלא לומר, כיוון שהאמירה היא הנהגה הפכית מרבותינו נשיאנו, שהורו לתלמידיהם ולהולכים בעקבותיהם – שלא לומר (תשובות וביאורים בשו"ע (תשמ"ז) סימן עט).

[58]  שוע"ר סימן רסח סעיף א.

[59]  ראה לקוטי שיחות חלק יד ע' 19 (ובהנסמן שם בהערה 46).

[60]  שוע"ר סימן רסח סעיף ו. וכן הוא נוסח רבינו בסידורו.

[61]  שוע"ר שם סעיף יב.

[62]  שוע"ר שם קו"א סק"ב. וראה גם לקמן סימן רעא סעיף לב.

[63]  פירוש, ברכה אחת שכוללת בתוכה שבע ברכות שבתפילת לחש בשבת.

ופתיחתה היא מעין ברכה ראשונה של תפילת שמונה עשרה, לפיכך, אין הזכרת מלכות בברכה זו כמו שאין בברכה ראשונה שבשמונה עשרה (עפ"י שוע"ר סימן ריד סעיף א. ע"ש הטעם).

[64]  אף שנתבאר לעיל (סעיף ה) שאין ישראל צריכין שמירה בשבת שהשבת מגינה עלינו, היינו שהרבים אין צריכים שמירה אבל היחיד צריך שמירה (ראה שוע"ר סימן רסז סעיף ה. ובשער הכולל פי"ז סקכ"ב).

[65]  שוע"ר סי' רסח סעיף יג. טעם זה שייך דווקא בליל שבת. אך בלילות החול ובלילי יו"ט – לא תקנו, ראה הטעם בשוע"ר שם.

אמנם ביום טוב שחל בשבת – צריך לומר ברכה אחת מעין שבע. ואינו מזכיר בה יום טוב, לפי שאלמלא שבת אין ברכת מעין שבע ביום טוב (עפ"י שוע"ר שם סעיף יד).

[66]  שוע"ר שם סעיף טו. וראה גם שוע"ר סי' רסט סעיף ב.

[67]  שוע"ר שם סעיף יג.

אבל לומר עם פתיחה וחתימה, אסור. ואפילו אם רוצה לצאת בזה יד"ח במקום התפילה – ראה לקמן סי' רסח סעיף יא.

[68]  שוע"ר שם סעיף טו.

[69] ראה ג"כ שוע"ר סימן נו סעיף ד.

[70]  שוע"ר סימן רסח סעיף יח.