קידוש
מאת: הרב אברהם אלאשוילי
דיני קידוש
תקנת הקידוש
- א. מצוות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר (שמות כ, ח): "זכור את יום השבת לקדשו", כלומר זכרהו זכירות שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו[1].
- ב. ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין[2].
- ג. הקידוש ביום-טןב הוא מדברי סופרים. ואף-על-פי כן יש לו כל דיני קידוש של שבת לכל דבר[3].
חיוב הנשים
- ד. נשים חייבות בקידוש בשבת מן התורה[4]. ואף-על-פי שכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה – בקידוש היום חייבות, שנאמר (שמות כ, ח): "זכור את יום וגו'", ונאמר (דברים ה, יב): "שמור את יום וגו'" – כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והואיל והנשים מוזהרות בשמירתו להשמר בו מעשיית מלאכה[5], הרי הן מוזהרות גם כן בזכירתו, דהיינו קידוש היום[6].
זמן הקידוש
- ה. מצווה מן המובחר לקדש סמוך לתחילת כניסתו בכל מה שאפשר. ואף אם יצא מבית-הכנסת מבעוד יום[7] - יש לו לקדש מיד, שמכיוון שהוסיף מחול על הקודש הרי זה אצלו כניסת השבת, ויש לו לקדש סמוך לכניסתו[8].
- ו. ואחר הקידוש צריך לאכול גם כן מיד, כדי שיהא הקידוש במקום סעודה[9]. ואם אינו תאב לאכול מיד – יכול להמתין מלקדש תוך הלילה כמה שירצה, כדי שיאכל לתיאבון[10].
- ז. יש נזהרים שלא לקדש בתחילת הלילה, בשעה שביעית[11] אחר חצות היום[12] - לפי שבשעה זו הוא מזל מאדים, וסמא"ל מושל עליו. וכבר נתבאר, שלכתחילה יש לקדש מיד בבואו מבית הכנסת[13].
- ח. אף-על-פי שמצווה מן המובחר לקדש סמוך לכניסת השבת, מכל מקום, נמשך עיקר מצוותו כל הלילה[14].
- ט. ואם שכח, או עבר ולא קידש בלילה – יש לו תשלומין למחר כל היום. ויאמר ביום כל הקידוש של לילה, מלבד פרשת 'ויכולו' שאינו עניין לאמרה ביום, לפי שבלילה הייתה גמר מלאכתו של הקדוש-ברוך-הוא.
איסור טעימה לפני הקידוש
- י. אסרו חכמים לטעום כלום, אפילו מים[15], קודם קידוש[16]. והאיסור הוא משהגיע זמן הקידוש, דהיינו משהגיע בין-השמשות שנתקדש היום מספק[17]. ואם התפלל ערבית מבעוד יום – נאסר כבר מבעוד יום[18]. ואפילו אר רק אמר 'בואו ונקדש קידוש היום'- נאסר כבר לטעום כלום, אף שלא הגיע עדיין בין-השמשות שהוא זמן הקידוש[19].
- יא. אף אם אין לו בליל שבת יין, וגם לא פת או חומר-מדינה לקדש עליהם[20], אם מצפה שיביאו לו אחד מהם תוך הלילה – לא יטעום כלום משאר מאכלים עד שיביאו לו על מה לקדש. ויש לו להמתין על-כל-פנים עד חצות הלילה[21].
- יב. מותר להאכיל את הקטנים קודם קידוש[22], ואפילו משהגיעו לחינוך[23], ואסור לענותם[24].
התחיל לאכול מבעוד יום
- יג. אפילו אם התחיל לאכול ולשתות מבעוד יום – צריך להפסיק כשיגיע בין-השמשות[25].
- יד. ומכל מקום – אם רוצה לאכול מיד סעודת שבת – אין לו להפסיק לגמרי ולברך ברכת-המזון ואחר-כך לקדש[26], אלא יקדש מיד ויגמור סעודתו, כדי שיהא הקידוש במקום סעודה שלאחריו[27]. וצריך לפרוס מפה על השולחן – לכסות הפת קודם שיקדש, ואחר כך יסירנה. כדי שתתראה הפת כאילו הובאה עתה על השולחן לכבוד שבת שהזכיר בקידוש.
- טו. וכשפורס מפה ומקדש – אם כבר בירך על היין בסעודה זו, אינו צריך לברך 'בורא פרי הגפן' על כוס של קידוש, שגם יין זה של קידוש נפטר באותה ברכה. וכן לא יברך 'המוציא' על פת שיאכל אחר הקידוש – שלא להכנס בספק ברכה אם צריך לברך 'המוציא' עליה[28].
- טז. וכל בעל-נפש יש לו ליזהר לכתחילה שלא לבא לידי כך. ויפסיק סעודתו ויברך ברכת המזון קודם שיגיע זמן קידוש היום[29].
אכל לפני קידוש
- יז. עיקר הקידוש נתקן לפני הסעודה ולא לאחריה, שנאמר (ישעיה נח, יג) "וקראת לשבת עונג", ודרשו חכמים: במקום עונג – שם תהא קריאת הקידוש מלפניה[30]. אבל אם שכח או עבר ואכל סעודת גמורה משהגיע זמן קידוש, ונזכר לאחר שגמר סעודתו – צריך לקדש מיד כשנזכר[31]. ואינו צריך לאכול עוד אחר הקידוש, כדי שיהא הקידוש במקום סעודת שבת שלאחריו – שמכיוון שאכל הסעודה משחשיכה אחר שנכנס השבת הרי היא נקראת סעודת שבת, וכשמקדש אחריה, הרי קידש במקום סעודת שבת[32].
עריכת השולחן
- יח. השולחן צריך להיות ערוך ומסודר מבעוד יום[33].
- יט. ונוהגין לפרוס מפה לכסות הפת. וצריך שתהיה הפת מכוסה עד אחר הקידוש[34], כדי שיתראה כאילו הובאה עתה לכבוד שבת[35]. וצריך שתהא גם מפה תחת הפת על השולחן – כדי שתהא בין שתי מפות, זכר למן שהיה עליו טל מלמעלה וטל מלמטה[36].
קידוש לפני נטילת ידים
- כ. יכול ליטול ידיו קודם הקידוש. ואין הקידוש מפסיק בין נטילת ידיים לסעודה – כיוון שהוא לצורך הסעודה, וכן עיקר[37]. ומכל מקום, מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא ליטול עד אחר הקידוש – יפה הוא עושה[38].
- כא. ואם נזכר – שלא קידש – אחר שבירך 'המוציא' קודם שטעם פרוסת 'המוציא', לא יקדש אז על היין אלא על הפת. לפי שאם יקדש על היין, יצטרך לטעום מהפת קודם קידוש כדי שלא תהא ברכת 'המוציא' לבטלה, והרי אסור לטעום קודם קידוש – אלא יקדש על הפת[39].
כוס של קידוש
- כב. כוס של קידוש – בין של לילה בין של יום – טעון כל הדברים שטעון כוס של ברכת המזון, והם[40]: שלם – שיהיה הכוס שלם, שלא יהיה שבור, ואפילו נשבר בסיסו שלמטה – פסול, אלא-אם-כן בשעת הדחק[41].
- כג. הדחה ושטיפה – שישטפנו מבחוץ וידיחנו מבפנים, כדי שיהיה כוס של ברכה יפה מבית ומחוץ. ואם הוא נקי מבית ומחוץ, או שקנחו יפה במפה - דיו[42].
- כד. מלא – שיהיה מלא יין על כל גדותיו[43]. ומכל מקום, אם מניח קצת ריקן למעלה, לפי שחושש שאם יהיה מלא הרבה, ישפך היין ויתבזה – אין לחוש, שעדיין שם מלא עליו[44].
- כה. שלא יהא פגום – שאם שתה מהכוס, פגמו. ויכולים לתקן כוס שנפגם – על ידי שיוסיפו עליו מעט יין או אפילו מעט מים[45].
- כו. ויקבלנו בשתי ידיו – להראות חביבות הכוס, שהוא חושק לקבלו בכל כוחו[46].
- כז. ויאחזנו בימינו – כשיתחיל לקדש נוטלו בימינו לבד[47], שלא יהא נראה כמשאוי עליו[48].
- כח. ויגביהנו מעל השולחן טפח – כדי שיהא נראה לכל המסובים, ויסתכלו בו[49].
- ויתן עיניו בכוס – כדי שלא יסיח דעתו ממנו[50].
- כט. כוס של קידוש – צריך שיהיה בו לפחות רביעית יין[51].
סדר אמירת הקידוש
- ל. אף-עך-פי שאמר 'ויכולו' בבית הכנסת[52] - צריך לחזור ולאמרו על הכוס קודם קידוש, כדי להוציא בניו ובני-ביתו הקטנים שלא אמרוהו עדיין, ואחר כך יברך 'בורא פרי הגפן' וברכת קידוש[53].
- לא. וטוב לעמוד בשעת אמירת 'ויכולו'[54].
- לב. ומתחילין: "יום השישי ויכולו השמים", שנרמז השם בראשי תיבות[55].
- לג. וכשמתחילין, טוב ליתן עיניו בנרות[56]. כי ב' פעמים 'נר' עולה ( - בגימטריא) ת"ק, והיא[57] רפואה לפסיעה גסה שנוטלת א' מת"ק ממאור עיניו של אדם. אבל בשעת ברכת הקידוש צריך ליתן עיניו בכוס[58].
- לד. אם שכח לומר 'ויכולו' קודם קידוש – אומרו בתוך הסעודה על הכוס.
- לה. [המנהג בכל מקום שמברכין על היין[59], כגון בקידוש והבדלה, אם אחד מברך לכולם לצאת בברכתו – אומר קודם הברכה "סברי מרנן", כלומר: תנו דעתכם לברכה לצאת ידי חובתכם[60]].
קידוש להוציא אחרים
- לו. יכול אדם לקדש לאחרים להוציאם ידי חובתם.
- לז. ואף אם אינו מחוייב בדבר, כגון שכבר קידש לעצמו – יכול להוציא את מי שעדיין לא יצא. לפי שבמצוות שהן חובה, כל ישראל ערבים זה לזה – וגם הוא נקרא מחוייב בדבר, כשחבירו לא יצא עדיין ידי חובתו[61].
- לח. וכשהשומע יוצא ידי חובתו בשמיעה – צריך שיתכוין לצאת ידי חובתו, והמברך יתכוין להוציאו[62].
- לט. וכששומע קידוש מאחר, צריך לכוין ולשמוע מלה במלה לכל מה שיאמר המקדש[63].
- מ. שנים או שלושה בעלי בתים האוכלים בבית אחד ובני ביתם איתם – טוב יותר שכל אחד יקדש לבדו להוציא את בני-ביתו, ולא יקדשו כולם כאחד[64]. ומכל מקום, אין למחות באלו הממתינים ומקדשים כולם כאחד, ובני-ביתם שומעים מהם ויוצאים ידי חובתם – לפי שהקידוש חביב עליהם ונותנים דעתם יפה לשמוע אותו[65].
- מא. השומע קידוש ומתכוין לצאת ידי חובתו בשמיעתו – לא יענה אחר המברך 'ברוך הוא וברוך שמו'. שהרי השומע כעונה, ואסור להפסיק באמצע הברכה. ואפשר, שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובתו, כיוון שמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות. וצריך להזהיר לרבים שנכשלים בזה[66].
- מב. ומכל מקום, אם הוא עצמו אינו יוצא ידי חובתו בקידוש זה[67] - אין לו לקדש לאחרים לכתחילה[68], אלא-אם-כן הם אינם יודעים לקדש בעצמם[69].
- מג. וכשמקדש לאחרים ועדיין לא קידש לעצמו – צריך ליזהר שלא יטעום כלום מכוס של קידוש, שאסור לו לטעום עד שיקדש לעצמו. ואף-על-פי כן – יכול לברך להם 'בורא פרי הגפן' שבקידוש. ואף-על-פי שבברכות הנהנין, מי שלא נהנה אינו יכול להוציא אחרים[70], מכל מקום, ברכת 'בורא פרי הגפן' של קידוש – בין של לילה בין של יום[71] - אינה דומה לשאר ברכות הנהנין, הואיל והיא חובה[72].
- מד. נשים – שחייבות בקידוש היום מן התורה כמו האנשים – יכולות להוציא את האנשים ידי חובתם. אלא שלכתחילה אין להורות כן לשאול הלכה למעשה[73], שלא יבואו לזלזל במצוות[74].
- מה. קטן – אינו מוציא את הגדול ידי חובתו בקידוש[75].
ואפילו הוא כבר בן י"ג שנה אלא שאינו ידוע שהביא ב' שערות – אינו מוציא את הגדול. כיוון שהגדול מחוייב מן התורה[76] בוודאי, והוא אינו מחויב אלא מספק, כי שמא לא הביא ב' שערות עדיין והוא פטור מכל המצוות מן התורה – לכן יקדש הגדול בעצמו. ואם אינו יודע לומר בעצמו – יאמר עם הקטן מלה במלה[77].
- מו. יכול לקדש בכל לשון. ויזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון, וידקדק באותיותיו כמו בלשון-הקודש[78].
- מז. לכתחילה צריך ליזהר מאוד בכוונת הברכה ולקדש דווקא בלשון שמבין בו[79]. ואם אינו מבין בלשון-הקודש – יקדש בלשון שמבין, אבל המנהג הוא כהאומרים שיוצאים בלשון-הקודש גם כשאין מבינים הלשון, אף-על-פי שראוי להחמיר גם בזה.
ויש אומרים שיוצאים בכל לשון אף אם אינו מבין תיבות הברכה באותו לשון[80], וספק ברכות להקל בדיעבד, אבל לכתחילה צריך ליזהר מאוד בזה[81].
- מח. השומע קידוש מאחרים – דינו כהמקדש בעצמו, שלכתחילה יזהר לצאת בלשון שמבין, והמנהג להקל שיוצאים בלשון-הקודש אף אם אינו מבין[82], ובדיעבד יצא – בכל לשון – אף אם אינו מבין[83]. ומכל מקום, כששומע מאחר ואינו מבין תיבות הברכה – יאמר עם המקדש מלה במלה[84].
טעימת הכוס
- מט. כל דבר הטעון כוס באמירתו, עיקרו הוא לשתות ממנו אחר האמירה, כדי שתהא כעין שירה הנאמרת על היין[85].
- נ. וצריך שיטעום מהכוס כמלוא לוגמיו[86], דהיינו כל שאילו מסלקו לצד אחד בפיו יראה מלוא לוגמיו – והוא רובו של רביעית באדם בינוני. והגדול לפי גדלו צריך שיהא מלוא לוגמיו – שלו. ומכל מקום, אין צריך יותר מרביעית, אע"פ שעדיין אינו כמלוא לוגמיו[87].
- נא. צריך ליזהר לכתחילה לשתות שיעור השתייה בבת-אחת, דהיינו שישתה אותו בשתייה אחת ולא יפסיקנו לב' שתיות[88]. ובדיעבד, אפילו הפסיק כמה פעמים באמצע – יצא, והוא שלא ישהה מתחילת השתייה עד סופה יותר מכדי אכילת פרס[89]. ואם שהה יותר מכדי אכילת פרס – לא יצא[90].
- נב. ראוי לכתחילה שיטעום המקדש בעצמו כמלוא לוגמיו[91], [משום שנאמר (שמות כ, ח) "זכור את יום השבת לקדשו", ואמרו חכמים: "זכרהו על היין", כלומר על שתיית היין לכבוד היום, לפיכך המזכירו על היין – הוא המקדש – שותה ממנו בעצמו[92]].
- נג. ואם לא טעה המקדש וטעם אחד מהמסובין[93] מלוא לוגמיו ממש, יצאו כולם ידי חובתם. אבל אין שתיית שנים מצטרפת למלוא לוגמא – לפי שצריך שיהנה אחד מהם בשתיית כוס של ברכה, ובפחות ממלוא לוגמיו אינה נקראת שתייה של הנאה.
- נד. ומכל מקום, מצווה מן המובחר שיטעמו כולם מכוס של ברכה[94]. אבל אין צריך מלוא לוגמיו לכולם[95]. אך מי שיש לו יין מעט – מוטב שיטעום אחד בלב כשיעור, ויניח השאר למחר לקידוש או להבדלה.
- נה. טוב לשייר – בכוס של קידוש הלילה – יין לקידוש של יום ולהבדלה. דהיינו שמקדש בלילה על כוס גדול שישתייר באותו כוס לקידוש של יום ולהבדלה, ויתקן אותו מפגימתו, והעושה כן הוא מנוחלי העולם הבא[96].
דינים שונים בטעימת הכוס
- נו. כל דבר הטעון כוס באמירתו – צריך לשתות ממנו מיד אחר האמירה, קודם שיעקור ממקומו ובלא היסח-הדעת בינתיים[97].
- נז. אבל אם הסיח דעתו משתיית כוס זה, או[98] שיצא מחדר זה לחדר אחר אע"פ שחזר למקומו – צריך לחזור ולקדש. ואינו יוצא ידי חובתו בקידוש הראשון, כיוון שהפסיק בינו לטעימת הכוס בהיסח-הדעת או בעקירת מקום מחדר לחדר[99].
- נח. ואפילו אם טעם ממנו, אלא שלא שתה ממנו כמלוא לוגמיו קודם שעקר ממקומו ובלא היסח-הדעת בינתיים – צריך לחזור ולקדש[100].
- נט. ואם קידש על הכוס, וקודם שטעם הפסיק בדיבור אבל לא הסיח דעתו משתייתו – חוזר ומברך 'בורא פרי הגפן', ואינו צריך לחזור ולקדש[101].
- ס. וכן אם נשפך כוס שקידש עליו, יביאו לו כוס אחר ויברך עליו 'בורא פרי הגפן' – אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש[102] - ואין צריך לחזור ולקדש אם לא הסיח דעתו, ולא הפסיק בעקירת מקום בינתיים.
קידש בטעות על כוס מים
- סא. אם קידש על כוס מלא מים, שהיה סבור שהוא יין – צריך לחזור ולקדש היין. שמכיוון שתקנו חכמים לומר הקידוש על היין, וזה אמרו על המים, צריך לחזור ולקדש[103].
- סב. ומכל מקום, אם בשעה שקידש על המים, היה לפניו – על השולחן או על הספסל – רביעית יין בכלי אחד, מוכן לשתות, אין צריך לברך שוב 'בורא פרי הגפן', ולא לחזור ולקדש, אלא ישתה מיד מן המוכן שלפניו, שהרי זה כאילו קידש על היין ההוא. שאף שכוס של קידוש צריך שיאחזנו בידו[104], אין זה מעכב בדיעבד[105].
ברכה אחרונה
- סג. אין צריך לברך ברכה אחרונה על כוס של קידוש, בין של לילה בין של יום – לפי שהקידוש מצרכי הסעודה, והרי כוס זה הוא טפל לסעודה, ונפטר בברכת-המזון שלאחר הסעודה, כאילו שותהו בתוך הסעודה[106].
- סד. אין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה, לפי שנפטר בברכת 'בורא פרי הגפן' שבקידוש[107].
היין לקידוש
יין שריחו רע
- א. יין שריחו רע – אף-על-פי שלא נשתנה לחמיצות כלל, אלא ריחו וטעמו יין[108], רק שמסריח קצת מחמת שהיה בכלי מאוס – אין מקדשים עליו, מטעם שנאמר (מלאכי א, ח): "הקריבהו נא לפחתך ( - מלשון פחה, שר) הירצך או הישא פניך?"[109].
יין מגולה
- ב. וכן אין מקדשין על היין שנתגלה. ואף-על-פי שעכשיו אין נזהרין בגילוי, לפי שאין נחשים מצויים בינינו[110] - אף-על-פי-כן אין מקדשים עליו משום "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך?".
- ג. ומכל מקום, אם לא עמד מגולה אלא שעה מועטת – אין להקפיד כל-כך, לפי שגם הפחות והסגנים אין מקפידים על כך בדיעבד. אלא-אם-כן נמר ( - נשתנה) ריחו וטעמו, שאז אין לקדש עליו[111].
יין שטעמו או ריחו חומץ
- ד. יין שטעמו חומץ, אף-על-פי שריחו יין – אין מקדשים עליו, ואפילו 'בורא פרי הגפן' אין מברכים עליו[112]. אבל אם ידוע שטעמו יין – אף-על-פי שריחו חומץ – מברכים עליו 'בורא פרי הגפן' ומקדשים עליו, שהכל הולך אחר הטעם[113]. ומכל מקום, מצווה מן המובחר לברור יין טוב לקדש עליו.
סוג יין
- ה. יין מגיתו[114] מקדשים עליו. וסוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום[115]. ומכל מקום, מצווה מן המובחר ביין ישן שהוא משובח יותר[116].
- ו. יין לבד מקדשים עליו. ואין צריך לחזור אחר יין אדום לקידוש, כל שאינו משובח מן הלבן[117].
- ז. מקדשים על יין שבשולי החבית אף שיש בו שמרים, על יין שחור ועל יין מתוק. ומכל מקום, מצווה מן המובחר לברור היין המשובח ביותר לקדש עליו[118].
- ח. יין חי[119] מקדשים עליו אפילו בלא מזיגה, ומכל מקום – יותר טוב למזגו. ויינות שלנו, שאינם חזקים, הם יותר טובים בלא מזיגה[120].
- ט. יין צמוקים[121] - מקדשים עליו. ודווקא אם נעשה מצמוקים שיוצא מהם מעט לחלוחית כשמעצרים אותם אף בלא שרייה[122]. אבל אם אין יוצא מהם שום לחלוחית אף אם ידרכום ברגל או יעצרום בקורה, אלא על ידי שרייה בלבד – אין מקדשים עליו. ואפילו 'בורא פרי הגפן' אין מברכים עליו.
- י. מקדשים על יין מבושל[123]. שאף שנשתנה מברייתו, לא נשתנה לגריעות אלא לעילוי[124]. וכן מקדשים על יין שיש בו דבש[125].
- ומכל מקום, אם יש לו יין אחר טוב כמותם – יש להחמיר לקדש עליו[126].
קידוש על פת ושאר משקים
- יא. [יש אומרים שאין מקדשים אלא על היין, ויש אומרים שאפשר לקדש גם על פת, ויש מתירים לקדש גם על חמר[127] מדינה[128]].
ולעניין מעשה, בקידוש של הלילה[129] : אם אין יין בעיר – יקדש על הפת[130], אבל אם יש יין בעיר – אין לקדש על הפת אלא על היין, לפי שיש לחוש להאומרים שלא תקנו כלל קידוש על הפת אלא על הכוס[131]. ואם אין לו לא יין ולא פת ולא חמר-מדינה לקדש עליהם – נתבאר דינו בסימן רעא סעיף יא.
חמר-מדינה
- יב. מדינה או עיר, שרוב יינם – שכר או שאר משקים, היינו, שדרך רוב אנשי העיר לקבוע סעודותיהם על השכר או על שאר משקים, כמו שהוא דרך לקבוע על היין במקום שהיין מצוי – הרי משקין אלו במקום זה כמו יין, ונקראים שם 'חמר-מדינה' לעניין כל הדברים הטעונים כוס[132].
- יג. ואף אם מצוי שם הרבה יין אצל החנוני – אם אין דרך רוב אנשי המקום לקנות תמיד יין מן החנוני מחמת שהוא ביוקר, אלא קובעים רוב סעודותיהם על שאר משקים – הרי הם 'חמר-מדינה'[133]. ויש חולקים על זה[134], ומנהג העולם כסברא הראשונה.
- יד. [משקה חשוב, כגון מי-דבש ( - ליקר) וכיוצא בזה, אף שאינו רוב שתיית אנשי העיר, אלא שותין אותו לפרקים בלבד מפני חשיבותו – נקרא 'חמר-מדינה', ואפשר לקדש עליו[135]. כיוון שמה שאין שותין אותו אלא לפרקים בלבד, הוא מפני חשיבותו[136].
- טו. משקים גרועים, כגון מי-תפוחים וכיוצא בהם[137] - אף-על-פי שרוב שתיית אנשי העיר היא ממשקים הללו, ודרך רוב אנשי העיר לקבוע סעודה עליהם – מכל מקום, כיוון שאינן חשובין, הרי הן כמו מים, ואין מקדשים עליהם. לפי שאינו נקרא 'חמר-מדינה' אלא מה שיש לו חשיבות באותה מדינה, כעין חשיבות יין בכל המדינות[138]].
מי שאינו שותה יין
- טז. מי שאינו שותה יין מחמת נדר – יכול לקדש עליו, ויישתו אחרים המסובים[139] עמו[140]. ואם אין עמו אחרים – יקדש על הפת ולא על היין[141], או ישמע קידוש מאחרים שמקדשים על היין[142].
- יז. אבל מי שאינו שותה יין מחמת ששונאו – יש לו לדחוק את עצמו לשתות ממנו בקידוש של לילה[143] ולא יקדש על הפת[144], או ישמע מאחרים המקדשים על היין[145].
קידוש במקום סעודה
מקום הסעודה
- א. אין קידוש אלא במקום סעודה, שנאמר (ישעי' נח, יג) "וקראת לשבת עונג", ודרשו חכמים: במקום עונג סעודת שבת – שם תהא קריאת הקידוש. לפיכך אם קידש[146] בבית זה ואכל בבית אחר, או בחצר – אף אם הייתה דעתו מתחילה לאכול שם – לא יצא ידי חובתו בקידוש הראשון, וצריך לחזור ולקדש קודם שיאכל שם[147].
- ב. ומכל מקום, אם אוכל במקום שבשעת אכילתו יכול הוא לראות את מקומו שקידש בו[148], אפילו דרך חלון, ואפילו מקצת מקומו – יש אומרים שזה נקרא קידוש במקום סעודה, ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק[149].
- ג. ובבית אחד – אם קידש בחדר אחד על דעת לאכול בחדר זה, ואחר-כך נמלך לאכול בחדר אחר, וכן מבית לעליה או מעליה לבית – צריך לחזור ולקדש. אבל אם כשקידש, הייתה דעתו לאכול בחדר אחר – אינו צריך לחזור ולקדש. ומכל מקום, לכתחילה טוב שלא לעשות כן[150].
- ד. מפינה לפינה בחדר אחר – אם קידש בזווית זו על דעת לאכול כאן, ואחר-כך נמלך לאכול בזווית אחרת באותו חדר[151] - אינו צריך לחזור ולקדש, שכל החדר נחשב מקום אחד. ומכל מקום, לכתחילה טוב שלא לעשות כן[152].
- ה. סוכה שהיא בתוך הבית, אף-על-פי שמחיצות הסוכה מפסיקות בין חלל הסוכה לחלל הבית – אינו כחדר בפני עצמו, כיוון שאין מחיצותיה עשויות לתשמיש אלא לשם מצוות סוכה. לפיכך אם קידש בבית ואחר-כך נמלך לאכול בסוכה, או להפך – אינו צריך לחזור ולקדש, שהרי זה כמו מפינה לפינה[153]. אבל אם הסוכה היא מחוץ לבית ומחיצות הבית מפסיקות בין חלל הבית לחלל הסוכה, אף-על-פי שפתח הבית פתוח לסוכה – הרי זה כמחדר לחדר. ואם אין הסוכה סמוכה לבית אלא אוויר החצר מפסיק ביניהם – הרי זה כמבית לבית.
- ו. אם קידש על דעת שלא לאכול בבית זה אלא בבית אחר, ואחר כך נמלך ואכל במקום הקידוש – אינו צריך לחזור ולקדש[154].
זמן הסעודה
- ז. צריך לאכול במקום הקידוש לאלתר אחר הקידוש. אבל אם לא היה בדעתו לאכול עד לאחר זמן, וגם לא אכל עד לאחר זמן – ואפילו זמן קצר[155] - לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקדש קודם שיאכל[156].
- ח. אבל אם היה בדעתו לאכול מיד, אלא שאירעו אונס, שלא אכל עד לאחר זמן – יצא ידי חובתו, ואינו צריך לחזור ולקדש כשאוכל במקום הקידוש. ואם יצא ממקום זה משקידש עד שאכל – צריך לחזור ולקדש[157].
- ט. וכן אם מתחילה כשקידש היה בדעתו שלא לאכול עד לאחר זמן, ואפילו בבית אחר, אלא שאחר-כך נמלך ואכל מיד במקום קידוש – אינו צריך לחזור ולקדש.
טיב הסעודה ושיעורה
- י. הורו הגאונים, שזה שאמרו חכמים: אין קידוש אלא במקום סעודה – אין צריך שיגמור שם כל סעודתו. אלא אפילו אם אכל כזית פת, או אפילו כזית מחמשת המינים שמברכים עליהם 'בורא מיני מזונות', או ששתה רביעית יין מלבד כוס הקידוש – יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה[158]. לפי שחמשת המינים נקראין מזון, וגם היין סועד הלב – לכך הם ראויים להקרא עליהם שם סעודה. ויכול לאכול אחר-כך הסעודה במקום אחר בלא קידוש.
- יא. יש אומרים שאם שתה רביעית יין מכוס הקידוש – יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה, ולא הצריכו סעודה[159] במקום הקידוש אלא כששותה רק רוב רביעית[160]. ובעת הצורך[161], שאין לפניו סעודה – יש לסמוך על דעה זו[162].
- יב. אבל אם אכל פירות, אפילו הרבה, וכן אם שתה שאר משקים, אף-על-פי שהם 'חמר-מדינה' – אינו יוצא ידי קידוש במקום סעודה.
קידוש לאחרים
- יג. יכול אדם לקדש לאחרים אף-על-פי שאינו אוכל עמהם[163], ואין בזה משום קידוש שלא במקום סעודה – כיוון שלהשומעים היוצאים ידי חובתם הוא מקום סעודה.
יכול אדם לקדש עצמו בתוך ביתו, וישמע שכנו – כשהוא בתוך בית שלו שולחנו ערוך לפניו לאכול מיד באותו מקום – ויוצא בו ידי חובתו, שהרי הוא שומע במקום סעודתו[164]. ואף-על-פי שהמקדש הוא במקום אחר – אין בכך כלום[165].
הקידוש והסעודה בשחרית
כבוד היום
- א. בשבת שחרית בבואו מבית-הכנסת – צריך שיהיה שןלחנו ערוך, ומפה פרוסה על הפת, ומטה שיושב ואוכל עליה מוצעת יפה, כמו בסעודת הלילה[166], משום כבוד השבת, שכבוד יום קודם לכבוד לילה.
הקידוש
- ב. תקנו חכמים לקדש על היין קודם סעודת שחרית, כמו קודם סעודת הלילה – לפי שכבוד יום קודם לכבוד הלילה, ואם לא יקדש ביום על היין, יהא כבוד לילה עודף על כבוד יום.
- ג. ומכל מקום, לא תקנו לברך ברכת הקידוש שבירך בלילה, אלא די בברכת 'בורא פרי הגפן' שיברך על היין – כדי שיהא היכר בזה שקידוש זה אינו אלא מדברי סופרים.
- ד. גם קידוש זה צריך שיהא במקום סעודה, ושלא יטעום כלום קודם לו, כמו בקידוש הלילה[167].
- ה. אך קודם תפילת השחר – מותר לשתות מים[168], מפני שעדיין לא חלה עליו חובת קידוש[169].
- ו. גם כוס קידוש של יום – טעון כל הדברים שטעון כוס של ברכת המזון[170].
על מה מקדשים
- ז. [גם קידוש של יום יקדש על היין. ואם אין יין בעיר – יקדש על משקה[171] שהוא חמר[172] מדינה[173]. וכן אם היין ביוקר – אף אם יש לו יין בביתו – יש להקל לקדש על 'חמר-מדינה'[174]. ומכל מקום, מצווה מן המובחר לקדש לעולם על היין].
- ח. ואם אין לו משקה 'חמר-מדינה', ויש לו פת – צריך לברך על הפת תחילה, קודם שיאכל שאר מאכלים[175].
- ט. ואם גם פת אין לו – יכול לאכול שאר מאכלים קודם קידוש של יום. ואף אם מצפה שיביאו לו אחר זמן על מה לקדש – אינו צריך להמתין. לפי שבשעת הדחק יכול לסמוך על המתירים לטעום קודם קידוש שביום – שבקידוש היום, עיקרו אינו אלא מדברי סופרים, ולא החמירו בו כל-כך.
הסעודה
- י. צרכי סעודה שלכבוד היום קודמין לצרכי סעודה שלכבוד הלילה, שכבוד יום קודם לכבוד לילה[176].
וכן מי שיש לו מעט מיני מגדים – יניחם עד היום, ולא יאכלם בלילה. שכבוד היום קודם.
[1] הזכירה שביציאתו, היינו בהבדלה. ואם היא מן התורה – ראה להלן סימן רצד ס"א.
[2] אבל מן התורה אין צריך אלא זכירה בלבד, ויוצא יד"ח [עיקר] קידוש של תורה במה שהזכיר שבת בתפילה (ראה שוע"ר כאן סעיף ב וסימן רפט ס"ג בסופו).
[3] שוע"ר כאן סעיף ד. ומ"מ יש נפקא מינה למעשה, באם אין לו אלא כוס אחד של יין וחל יו"ט בער"ש, שצריך להשאיר הכוס לקידוש של שבת שהוא מה"ת. עיי"ש ובקו"א סק"א.
[4] וגם ביו"ט חייבות הנשים בקידוש, מדברי סופרים (כאנשים, כדלעיל ס"ג) – שוע"ר סעיף זה.
[5] שהיא מצות "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י), וכל מצוות לא תעשה אף שהזמן גרמן – נשים מוזהרות בהן (שוע"ר סעיף זה).
[6] שוע"ר כאן סעיף ה.
[7] היינו שהתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, אחר פלג המנחה. וראה לעיל סי' רסז ס"ג שמצווה להקדים תפילת ערבית בער"ש.
[8] שוע"ר כאן סעיף ב. ואם רוצה – יכול לקדש מפלג המנחה ולמעלה, אפילו אם לא התפלל ערבית עדיין (שוע"ר סי' רסז ס"ג).
ולהעיר, שע"פ המבואר במכתבי האריז"ל – לא נכון להפך הסדר בליל שבת, אלא צריך להיות תחילה קבלת שבת ותפילת ערבית ואח"כ קידוש (ראה כף החיים סי' זה סקכ"ב. דברי רבותינו נשיאי חב"ד בזה – בספר השיחות תש"ד ע' 40. לשמע אוזן ע' קמא).
[9] כדי שיתבאר להלן סימן רעג סעי' א.
[10] ולעניין המצווה לקדש סמוך לכניסת השבת – יכול לסמוך על מה שכבר זכרו בתחילת כניסתו בתפילת ערבית, שיוצא בזה יד"ח מן התורה (כדלעיל הערה 2) – שוע"ר סעיף זה.
[11] מהשעות השוות (לא זמניות), שכל אחת מהן היא של שישים דקות בכל עונות השנה. כי שליטת כל מזל היא שעה של שישים דקות (תשובות וביאורים בשו"ע (תשמ"ז) סי' פא).
[12] הכוונה, שש שעות אחר חצות האמצעי (שהוא הממצוע בין זמן חצות האמיתי של היום הקצר ביותר בשנה וזמן חצות האמיתי של היום הארוך ביותר בשנה), והוא בכל תקופות השנה בשעה 12:00.
אולם חשוב לדעת שהשעון שבידינו הוא שעון הסכמי בלבד (כי השעות העגולות הנכונות הן רק במעלות האורך 0, 15, 30, 45 וכו׳, ובמקומות אחרים (השוכנים בין מעלות אורך אלו) – התאימו את שעונם לשעות העגולות של מעלות האורך הנ"ל שבסביבתם). ויש לחשב את זמן חצות האמצעי ע"פ השעון הנכון, וכדלהלן:
בארץ-ישראל (שנמצאת במעלת אורך 35 בערך) – השעון מאחר בכ-20 דקות, לעומת השעה העגולה האמיתית הנמצאת במעלת אורך 30 (אופק קהיר). ולפי"ז חצות האמצעי לעולם הוא ב-11:40 לערך. והשעה השביעית היא 6:40 – 5:40. בניו יורק ההפרש הוא בכ-4 דקות, והשעה השביעית היא 6:56 – 5:56 (ראה בפרטיות בספר 'ישראל והזמנים' חלק א ע' מג-ד).
[13] משמעות לשונו היא שאף אם לפעמים יהי' זה בשעה שביעית – יש לו לקדש מיד (תשובות וביאורים בשו"ע שם).
וראה עוד שם, שבמקומות שלא נזהרים בזה, אם הוא מנהג מקובל אצלם – יש לומר שמלכתחילה לא קבלוהו עליהם, משום "שומר מצווה לא ידע דבר רע" (קהלת ח, ה).
[14] שוע"ר כאן סעיף טז.
[15] והטעם שהחמירו חכמים בקידוש, יותר משאר מצוות שקבוע להם זמן, שבהם אסרו רק לקבוע סעודה, הוא לפי שבשאר מצוות חששו רק שמא ימשך בסעודתו ויעבור זמנן לגמרי. אבל בקידוש – אסרו גם טעימה, לפי שעיקר מצוותה הוא בתחילת זמנה, וגם טעימה כלשהי מאחרת אותה מזמנה (שוע"ר כאן ס"ט. וסי' רצט בקו"א סק"ב). וראה גם להלן סי' רצט ס"א ובהערה 2.
[16] שוע"ר כאן סעיף ט. וראה שוע"ר סי' רצא ס"ב (בסופו), שי"א שבשתיית מים בער"ש ביהש"מ (אפילו באמצע הסעודה) יש גם משום סכנה, וטוב לחוש לזה, עיי"ש.
[17] אף שביהש"מ אינו אלא ספק לילה, מ"מ לגבי קידוש אדרבה הוא עיקר זמנו, לפי שהוא התחלת השבת (ולכן זמן זה הוא קובע גם לעניין מוקצה: "כל מוקצה דאיתקצאי לבין-השמשות – איתקצאי לכולא יומא", וכן לעוד הלכות) – ע"פ קו"א כאן סק"ג.וראה לקמן סימן רצט הערה 2.
[18] מלשון רבינו שכתב אם התפלל ערבית (ושינה בזה מלשון המג"א סק"ה שכ' "אם קיבל" סתם) משמע שרק תפילת שבת גורמת לחיוב קידוש (שזהו קבלת עצומו של יום – ראה לעיל סי' רסא סט"ו), אבל אם קיבל עליו רק תוספת שבת – לא חל עליו חיוב קידוש ומותר בטעימה. והחילוק ביניהם – ראה לעיל סימן רסא שם ובהערה 29.
ולעניין אם הדלקת הנרות נחשבת כקבלת עצומו של יום – ראה לעילסי' רסג הערה 41.
[19] ע"פ שוע"ר כאן סעיף יד, וכפי שביאר בקו"א שם סק"ה שע"י אמירת 'בואו ונקדש קידוש של שבת' – חל עליו שבת מיד ואסור לטעום כלום קודם קידוש, כמו בשבת עצמה. ואפילו אם היו מסובים באמצע אכילה – השבת קובעת קודם זמנה אפילו באמירה בעלמא. עיי"ש.
[20] שהרי כשאין לו יין לקדש – יכול לקדש על פת או על חומר-מדינה, כמבואר להלן סי' רעב סעי' יב.
[21] שוע"ר סי' רפט סעיף ג. אבל אם אינו מצפה שיביאו לו בלילה – מותר לו לאכול בלא קידוש, ואינו מחויב ללון בתענית בשבת בשביל קידוש זה, הואיל וכבר יצא ידי חובת עיקר קידוש של תורה במה שהזכיר של שבת בתפילת ערבית (שוע"ר שם).
ולעניין קידוש של יום – אם אין לו על מה לקדש – ראה להלן סי' רפט סעיפים ז-ט.
[22] שוע"ר סי' רסט סעיף ג. ולא אסרו להאכילן איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו כגון טרפה וכיוצא בה, אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה – מותר להאכיל לקטן, שהרי מאכילים הקטנים ביום הכיפורים, אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה (שוע"ר שם). וראה גם בשוע"ר סימן תעא ס"י.
אבל בשוע"ר סימן שמג סעי ו, ז – נתבאר העניין באופן אחר. וראה מש"כ ע"ז בשו"ת צ"צ, שער המילואים סי"ג. תהלה לדוד סי' שמג סק"ד. קצוה"ש סי' קמז בבדה"ש סק"ז. הערות וביאורים בשוע"ר (י"ל ע"י כולל צ"צ, ירושלים) ח"ז ע' קסו.
[23] ראה שוע"ר סימן רסט שם, וכ"ה בשוע"ר סי' שמג סעי' ו-ז. וראה גם בשוע"ר סימן קו ס"ג לעניין אכילה קודם התפילה.
[24] שוע"ר סי' רסט שם וסי' תעא שם. והיינו, שבמקום שיש עינוי במניעת האכילה לקטנים – יש גם איסור בזה (ראה שוע"ר סי' תעא שם).
[25] שוע"ר כאן סעיף ט. והטעם שלא התירו לו לגמור סעודתו – כמו שהתירו לו בהבדלה (ראה לקמן רצט סעיף ד), וכן בשאר מצוות אפילו של תורה – ראה שוע"ר כאן סעיף זה, ובקו"א סק"ג.
ולהוסיף, שאם קיבל עליו שבת מבעו"י ע"י תפילה או אפי' אם רק אמר מבעו"י 'בואו ונקדש' – צריך להפסיק סעודתו מיד, עד שיקדש, וכדלעיל סעיף י.
[26] לפי שבאופן זה שמקדש מיד אחר ברהמ"ז, הרי יצטרך לחזור ולאכול מיד כדי שיהא הקידוש במקום סעודה, ונמצא שבירך ברכה ( - ברהמ"ז) שאינה צריכה. וכן יכנס עי"ז לספיקות בעניין שתיית הכוס ועוד ספיקות (ע"פ שוע"ר כאן סעיף יב).
[27] ואם אינו רוצה לאכול עתה סעודת שבת אלא לאחר זמן, שבזה אין משום ברכה שאינה צריכה (כמבואר להלן סי' רצ במילואים) – יברך עתה ברהמ"ז, ויקדש אח"כ כשירצה לאכול (ע"פ קו"א כאן סק"ד).
אך אם מברך ברהמ"ז על הכוס (כגון שאכלו בעשרה – ראה שוע"ר סי' קפב ס"א) – הדעות אם מותר לשתות את כוס ברהמ"ז לפני קידוש (ראה שוע"ר כאן סי"ב). ולהוסיף, שלפ"ז צריך לקדש מיד כדי שיוכל לשתות אח"כ את כוס ברהמ"ז בסמוך לברהמ"ז (וכמבואר – לעניין הבדלה – להלן סי' רצט הערה 16), ולכן עדיף שיעשה כמבואר בפנים, שיקדש תוך סעודתו ואח"כ יברך.
[28] שוע"ר כאן סעיף יא, ראה דבריו באריכות. ואם נטל כבר ידיו במים אחרונים – צריך לחזור ולברך. ואם רק אמר 'בואו ונברך' - א"צ לברך המוציא אבל בופה"ג צריך לברך (שוע"ר כאן סעיף יב).
[29] שוע"ר כאן סעיף יא בסופו, והוא מטעם ספק ברכה שנתבאר בסעיף שלפנ"ז, בסופו. פרטים נוספים בזה – ראה עוד בשוע"ר שם סעיפים יא-יד (ולעיל הערה 8).
[30] ע"פ שוע"ר כאן סעיף ט.
[31] ואסור לו לטעום כלום משנזכר עד שיקדש (שוע"ר סעיף זה).
ואם נזכר – שלא קידש עדיין – אחר שבירך 'המוציא' קודם שטעם מהפרוסה לא יטעום כלום קודם הקידוש, אלא ימשיך לקדש על הפת (ראה להלן סעיף כא).
[32] שוע"ר כאן סעיף טו.
[33] כדלעיל סימן רס סעיף יט.
[34] משמע שאין צריך שתהי' הפת מכוסה עד אחר ברכת המוציא. ולפ"ז כשרושמים סימן על הפת לידע המקום שיבצע בו (כדלקמן סימן רעד הערה 18), ומסירים אז את המפה מעל הפת – אי"צ להחזירה שוב על הפת קודם ברכת המוציא.
[35] ודין זה הוא בין כשמקדש על היין ובין אם מקדש על הפת (שאין הטעם משום בושת הפת, אלא כדי שיתראה כאילו הובאה לכבוד שבת) – שוע"ר סעיף זה.
[36] שוע"ר כאן סעיף יז.
[37] אף שיש חולקים ע"ז, כמובא בשוע"ר כאן, מ"מ העיקר כדעת המקילים, גם לכתחילה (שוע"ר סעיף זה).
[38] שוע"ר כאן סעיף כג. וכן הוא המנהג עפ"י קבלה (ראה קצוה"ש סי' עט בבדה"ש ס"ק ל ובספר פסקי הסידור אות קלא).
[39] ע"פ שוע"ר כאן סעיף טו בסופו. ואף אם אין לפניו לחם משנה, ויצטרך לדבר לומר לבני ביתו להביא – אין זה הפסק כיוון שהוא לצורך הסעודה (שוע"ר שם).
[40] כפי שנזכרו בשוע"ר כאן סעיף יח, ונתבארו באריכות בשוע"ר סי' קפב וסי' קפג (ולהעיר, שלא הזכיר רבינו כאן "עיטור" ו"עיטוף" שנתבארו שם סעי' ה, ו).
[41] שוע"ר כאן סעיף זה, וסי' קפג סעיף ד. ומש"כ שבשעת הדחק יש להקל – משמע קצת דקאי על כל הדין, אף אם הכוס עצמו שבור. וכ"כ הפמ"ג סי' קפג במשב"ז סק"א.
[42] שוע"ר כאן סעיף זה, וסימן קפג סעיף ב.
[43] ואם זרק לתוכו איזה דבר להגבי' היין שיהא הכוס מלא – די בזה, שאין צריך להיות מלא כולו ביין רק שלא יהא חסר (שוע"ר סימן קפב ס"ד).
[44] שוע"ר כאן סעיף זה, וסימן קפג סעיף ד. וראה גם סי' קפב ס"ד.
[45] שוע"ר כאן סעיף זה, וסימן קפב סעי' ד-ו. וראה שם עוד פרטים בזה. ולעניין תיקון יין פגום ע"י שאר משקים חוץ ממים – משמעות שוע"ר שם סעיף ו, שאין זה מועיל. וראה גם קצוה"ש סימן מו בבדה"ש סק"י.
[46] שוע"ר כאן סעיף זה וסימן קפג סעיף ז. מנהג חב"ד בזה ראה לקמן הערה 47.
[47] מנהג חב"ד: מוזגין הכוס, לוקחו בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו – דרך הורדה מלמעלה למטה – על כף ידו הימנית כשהיא כפופה קצת כעין בית קיבול, ד' אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב מן הצד (ספר המנהגים-חב"ד ע' 28).
[48] שוע"ר כאן סעיף זה. וסימן קפג סעיף ז. ומ"מ אין אחיזת הכוס בשעת הקידוש מעכבת כלל בדיעבד (שוע"ר סי' קצ ס"ב, וראה גם שוע"ר כאן סכ"ח).
ואם המקדש הוא איטר – אוחז הכוט בימין שלו (שהיא שמאל כל אדם) שהיא חשובה אצלו (שוע"ר סימן קפג שם).
[49] שוע"ר כאן סעיף זה, וסימן קפג סעיף ח. ומנהג חב"ד שיהי' גבוה מן השולחן – ג' טפחים (ספר המנהגים-חב"ד שם, וראה גם תשו"ב בשו"ע (תשמ"ז) סימן פ).
[50] שוע"ר כאן סעיף זה, וסימן קפג סעיף ט. אבל לא הצריכו ליתן עיניו ביין (שוע"ר שם).
[51] עפ"י שוע"ר כאן סעיף כ, וסימן תעב סעיף יז.
שיעורו במדות ימינו – ע"פ הגרא"ח ז"ל נאה – הוא 86 גרם/סמ"ק מים, וסימנך 'כוס' בגימטריא 86. במדות ארה"ב 3 אונס עם 16 גראן (ראה ספר שיעורי תורה ע' קעו-ז, ובספר שיעור מקוה ע' קפא).
ובספר שיעור מקוה הנ"ל ע' פג-ז הביא כמה שיעורים בזה לדעת רבותינו נשיאי חב"ד. וראה בקובץ יגדיל תורה נ.י. חוברת ס (סיון-תמוז תשד"ם) ע רסג-ד שנמצא העתק כת"י אדמו"ר הצמח צדק בשם רבינו הזקן – ש"שיעור רביעית הוא תשעה לוט מים". ונתבאר שם ששיעורו במידת ימינו – כ-115 גרם, ובמידת ארה"ב: 4 אונס ומשהו (ולחומרא – לחשוש למסורות האחרות של רבותינו נשיאינו שהובאו שם – עד 128 גרם). וראה עוד בזה במילואים (ג) לסי' רמב.
[52] כדלעיל סי' רסז סעיף ז.
[53] שוע"ר כאן סעיף יט. ומדיוק לשונו "להוציא בניו וב"ב הקטנים" (והוסיף על ל' הטור שלא הזכיר "קטנים"), משמע שהאישה אינה חייבת באמירת 'וכולו' (וכנראה הטעם, מפני שאישה אינה שייכת בעדות כלל).
ויש להוסיף, שע"פ הקבלה יש לומר בליל שבת ג"פ 'וכולו' (בתפילת העמידה, ואחרי', ובשעת קידוש), ואפילו אם אינו צריך להוציא את ב"ב – ראה כה"ח סי' זה סקנ"ט).
[54] מטעם שנתבאר לעיל סימן רסז סעיף יו"ד. ולעניין עמידה בשעת אמירת הקידוש – בשוע"ר כאן כתב שיותר טוב לישב, אמנם המנהג בליל שבת (ויו"ט) לומר כל הקידוש מעומד (ספר המנהגים-חב"ד ע' 28. והוא ע"פ הקבלה – ראה הגש"פ עם לקוטי טעמים וכו', פיסקא קדש). אך שתיית הכוס צריך להיות מיושב (כדלהלן סימן רצו סעיף ח).
[55] היינו שמוסיפים ב' התיבות "יום הששי" לפני פרשת "ויכולו" – כדי לרמז השם בר"ת (ראה הגהת הרמ"א כאן סעיף יו"ד).
[56] וגם ביו"ט טוב לעשות כן, שהרי יש לו כל דיני הקידוש של שבת (כנ"ל סעיף ג) – תשובות וביאורים בשו"ע (תשמ"ז) סימן פ.
[57] עניין זה של רפואה נפעל ביתר שאת בנרות שבירכו עליהם. ולכן, במקומות שיש הרבה מסובים (ישיבות וכדו') – טוב לסדר שהנרות שנאמרה ברכה עליהם יעמדו במקום שייראו לכולם בשעת הקידוש, ולא להסתפק בנרות אחרים שנמצאים שם (תשו"ב שם).
[58] כדלעיל סעיף כט.
סגולה נוספת להוספה במאור העינים, מובאת ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (ומיוסדת גם היא על מרמרז"ל (שבת קיג, ב) ופרש"י שהוא מקור סעיף זה), והיא להזהר ביין של קידוש וביין של הבדלה (כנראה הכוונה שיהי' יין דווקא ולא שאר משקים אף שהם חמר-מדינה) – ראה רג"ק חי"א ע' שעה. וש"נ.
[59] גם בקידוש על הפת אומרים "סברי מרנן" (ספר המנהגים-חב"ד שם).
[60] שוע"ר סימן קעד סעיף יא. אבל ע"פ פנימיות העניינים – תיבות "סברי מרנן" נוגעות לנוסח הקידוש, ולכן: (א) נוהגים לומר "סברי מרנן" גם ביחיד, כשאינו מוציא אחרים. (ב) יש לומר דווקא תיבות אלו ולא יותר (שלא לומר "ורבנן ורבותי") – ע"פ ספר המנהגים-חב"ד שם, ראה בהערות שם.
[61] שוע"ר סי' קסז סעיף כג.
[62] שוע"ר סימן רעג ס"י וסי' ריג ס"ד. ויוצא יד"ח בדיעבד אפילו לא ענה אמן (סי' ריג שם).
ואם לא נתכוונו לצאת ולהוציא – יש להסתפק אם יצא יד"ח או לא. כיוון שחיוב קידוש על הכוס הוא מדברי סופרים (כדלעיל סעיף ב), ובמצוות של דבריהם י"א שהכוונה אינה מעכבת. ויש לחוש וליזהר בזה, שלא ליכנס לספק ברכה לבטלה (שם).
[63] ע"פ שוע"ר סי' קפג ס"י, קפה ס"ד וסי' קצג ס"א (וראה עוד שם בסי' קפה ס"ד (בסוגרים) – שטוב שאשתו ובני ביתו יאמרו עמו הקידוש מלה במלה, לפי שאי אפשר לכוין ולשמוע בברכות ארוכות, וכפי שכ' גם בסי' קפג שם. ויל"ע למעשה).
[64] לפי ששני קולות (משני בני אדם) היוצאים כאחד – אינם נשמעים (שוע"ר סעיף זה).
[65] ע"פ שוע"ר סי' תפח ס"ד.
[66] שוע"ר סי' קכד סעיף ב בסופו.
[67] כגון שכבר קידש לעצמו. או אם אינו רוצה לאכול עדיין, שאינו יכול לקדש, כמבואר להלן סי' רעג סעיף ז.
[68] להעיר שבסי' ח סעיף יא לא הזכיר רבינו שדין זה הוא רק לכתחילה (כמש"כ כאן), אלא כתבו בסתמא. וכן בסי' קפו ס"ד כתב בסתם שהיודע לברך בעצמו אינו רשאי לצאת בשמיעה וכו'. ויל"ע. וראה תהל"ד סי' ח סק"ג שהאריך בעניין זה.
[69] שוע"ר סי' רעג סעיף ו. והטעם לזה משום שכשאדם אינו מחוייב בעצמו במצווה, אינו יכול להוציא את חבירו אלא מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זל"ז (כדלעיל סל"ז) – ובערב (לחוב ממון) הדין הוא, שיש להקדים ולתבוע את החייב עצמו, ורק אם אין לו אז אפשר לתבוע מהערב. ולכן כשהאחרים יודעים לקדש בעצמם, לכתחילה הם צריכים לקדש בעצמם (ע"פ שוע"ר סי' ערב קו"א סק"ב. וראה בקובץ הערות וביאורים לשוע"ר (י"ל ע"י כולל צ"צ, ירושלים) ח"ז ע' פז ובהערה 15).
ולהעיר, שבקידוש של יום אף אם כבר יצא יד"ח, כגון שקידש בביהכנ"ס, מ"מ, לכאורה, יכול לקדש לב"ב גם לכתחילה, אם ישתה בעצמו מהיין – כיוון שקידוש של יום אין בו אלא ברכת בפה"ג, וברכה זו הוא מברך לעצמו (ראה תהל"ד סי' רעא סק"ד. קובץ הו"ב שם).
[70] אפילו אינן יודעין לברך לעצמן – ראה שוע"ר סימן קסז סעיף כג.
[71] וכן ברכת המוציא כשמקדש על הפת (שוע"ר כאן סוף סעיף ו). אבל ברכת המוציא של סעודת שבת, אף שהיא חובה, מי שאינו אוכל – אינו יכול לברך להוציא האוכלים ידי חובתן. הטעם ראה בשוע"ר סימן קסז סעיף כג.
[72] ויכול לברך בשבילם גם ברכת בורא פרי הגפן שבקידוש. אף שהאחרים השותים את היין יודעים לברך בעצמם – ובאופן זה הדין הוא, שלכתחילה צריך השותה לברך בעצמו, ואין לחבירו (הערב) לפוטרו, כדלעיל בסעיף שלפנ"ז – מ"מ כאן יכול הוא לכתחילה להוציאם בברכת בופה"ג, מב' טעמים: א. כיוון שאומר את ברכת הקידוש בשביל עצמו, יכול לומר גם את ברכת היין שנתקנה קודם ברכת הקידוש ונחשבת כחלק מהקידוש (ראה גם שוע"ר סימן קצ סעיף ד (בסופו)).
ב. כיוון שהוא חייב בקידוש, ואי אפשר לו לצאת ידי חובתו בלא טעימה (כדלהלן סעיף נ), א"כ כשאחר טועם הרי הוא מוציא בטעימה זו את המקדש ידי חובתו, ונעשה כאילו המקדש טועם בעצמו, לכן המקדש יכול לברך ברכת הגפן (שמוכרחת לשתי'), שהרי היא גם בשביל עצמו (ע"פ שוע"ר סי' רעב קו"א סק"ב).
[73] ראה שוע"ר סימן תקט סעיף א ובקו"א שם סק"א – הגדרות בעניין הלכה ואין מורין כן. וראה באריכות בס' כללי הפוסקים וההוראה משו"ע אדמוה"ז (י"ל ע"י מכון "אהלי-שם", תנש"א) כלל סב.
[74] שוער כאן סעיף ו.
ודווקא לכתחילה, אלא בשעת הדחק – אין להחמיר (משמעות שוע"ר שם).
[75] ע"פ שוע"ר כאן סעיף ז, וסי' קפו סעיף ג. ושם הוסיף רבינו דאפילו במצוות שהן רק מדרבנן אין הקטן – אפילו אם הגיע לחינוך – מוציא את הגדול. עיי"ש הטעם.
ונפק"מ לדינא, כגון אם הגדול כבר התפלל (שאז אין חיובו אלא מדרבנן, וכנ"ל ס"ב והערה 2), או בקידוש של היום שעיקרו רק מדרבנן (כדלהלן סי' רפט ס"ב-ג) – אעפ"כ אין הקטן יכול להוציאו.
[76] אבל בדבר שחיובו רק מדברי סופרים – סומכין על החזקה שמן הסתם הביא ב' שערות, כיוון שהגיע לכלל שנותיו שראוי להביא בהן ב' שערות (שוע"ר סימן נה ס"ו). ונפק"מ, למחויב בקידוש מדרבנן, כגון: שהתפלל כבר ערבית (כדלעיל הערה 2), או בקידוש של יום (כדלהלן סי' רפט ס"ב-ג), וכן בקידוש של יו"ט (כדלעיל ס"ג) – שיכול לצאת ממי שהגיע כבר לגיל י"ג.
[77] ע"פ שוע"ר כאן סעיף ז. ומש"כ לומר עמו מלה במלה, היינו – שהשומע מהקטן יוצא יד"ח במה שהוא בעצמו אומר (ואינו יכול לסמוך על שמיעתו ממנו, כנ"ל בפנים), ולכן צריך לומר בעצמו כל הברכה. ולעניין הכוס – משמע שיכול לסמוך על הכוס שבידו של הקטן. וראה שו"ת רעק"א סי' ז מה שביאר בזה.
[78] ע"פ שוע"ר סימן סב סעיף ב, וסימן קפה סעיף ב.
ופשוט, שצריך ליזהר שיהי' התרגום נכון ומדוייק, שיכלול את כוונת הברכה כפשוטה.
[79] ולמדו דין זה מברהמ"ז שנאמר בה "וברכת את ה' ", וכל שאינו מבין תיבות הברכה שמוציא מפיו איני קורא בו "וברכת את ה' ". ומזה למדו לשאר ברכות ואמירות שתקנו חכמים, שצריך שיבין מה שמוציא מפיו (שוע"ר סעיף זה).
[80] לפי שבשאר ברכות (מלבד ברהמ"ז) אין הכוונה מעכבת בדיעבד (שוע"ר סעיף זה).
[81] ע"פ שוע"ר סי' קפה סעי' א, ב. ולהעיר, שבסי' סב שם לא הביא הדין דלכתחילה, אלא סתם בפשיטות שיוצא בכל לשון אף שאינו מבין.
[82] וכנ"ל בסעיף הקודם, וראה שם שהוסיף רבינו ע"ז "אע"פ שראוי להחמיר בזה".
[83] ע"פ שוע"ר סי' קפה סעיף א. והיא שיטה מחודשת של רבינו, שאין לחלק בין המברך לשומע (ודלא כשיטת השו"ע (להב"י) סי' קצג ס"ב ושאר אחרונים). ראה בזה תהל"ד סי' קצג סק"א קטע המתחיל ודעת.
[84] שוע"ר כאן ס"ז בסופו. והיינו, שיאמר כל הברכה, כולל הפתיחה והחתימה – ראה שוע"ר סי' קפה שם. והטעם, לפי שכשאינו מבין הלשון – אי אפשר לו לכוין ולשמוע לכל מה שיאמר המקדש (ע"פ מג"א סי' קצג סק"ב ושוע"ר סי' קפג ס"י). וראה עוד לעיל הערה 76.
[85] שוע"ר סי' קצ סעיף ב. וראה עוד להלן במילואים לסי' רצה.
[86] שאין שתי' חשובה לומר עלי' שירה (קידוש) אא"כ שותה שיעור הראוי ליישב דעתו של אדם, שהוא כמלוא לוגמיו, שהיא שתי' של הנאה (שוע"ר סי' קצ ס"ב).
[87] שוע"ר כאן סעיף כד.
[88] ולכן לכתחילה אין ליקח כוס שפיו צר, לפי שאי אפשר בקל לשתות ממנו כל השיעור בבת אחת (שוע"ר סעיף זה, וסי' קפג ס"ט).
[89] ולעניין שיעורו בדקות – נאמרו בו כמה וכמה שיטות, ושיעורו הקטן למנהג חב"ד הוא 3-4 דקות (ראה ספר המנהגים-חב"ד ע' 45 הערה 2, 3. ובס' שיעורי ציון ע' עא הביא דעות שונות בזה).
ולהוסיף, שבשוע"ר סעיף זה הביא עוד דעה שיש להחמיר לשתות הכוס בכדי שתיית רביעית (דהיינו, בהפסקה כלשהי באמצע בלבד), ומסיק שם שיש להחמיר לכתחילה כדעה זו (וכ"כ גם בסי' תריב סט"ו). אמנם בסידור רבינו, סדר ברכת הנהנין (פ"ח ה"ו) הכריע שהעיקר הוא כהדעה ששיעור שתי' הוא בכדי אכילת פרס, עיי"ש (ובפנים נכתב, כפי הכרעתו בסידור).
[90] ע"פ שוע"ר סימן תעב סעיף כ. קצוה"ש סימן עט בבדה"ש ס"ק יז.
[91] שוע"ר כאן סעי' כד-ה. ואם אינו יכול לשתות בעצמו – ראה להלן סימן ערב סעי' יז-יח.
[92] שוע"ר סימן קצ סעיף ד.
[93] משמע דווקא אם טעם אחד מהמסובים דהיינו מאלו ששמעו את הקידוש ויצאו יד"ח, אך אם טעם אחר שלא מהמסובים נראה שלא יצאו יד"ח.
וראה להלן סימן רצה סעיף ב שכתב כן בפירוש לגבי הבדלה. וראה שם הערה 4.
[94] ואינם צריכים לברך על טעימה זו כי הם נפטרו בברכת היין שבירך המקדש, כמו שנפטרו מברכת הקידוש עצמה – ראה שוע"ר סימן קסז סעיף כג. וסימן ריג סעיף א. עיי"ש.
[95] וטוב שישתו המסובים מכוס שאינו פגום – והרי אחר ששתה המקדש מכוסו, הכוס פגום – לכן יתקנה ע"י שיוסיף יין לתוך הכוס, ואפילו אם ההוספה מרובה על העיקר, עדיין נקרא הכוס כוס של ברכה (וכ"ה מנהג העולם). ומ"מ עדיף שישתו מיין של ברכה ממש, ולכן יותר טוב, אם יש לפני המסובים כוסות בשעת הקידוש – שאז גם הם נחשבות ככוס של ברכה – וישתו מהם (ע"פ שוע"ר סי' קצ ס"ה. וקצוה"ש סי' מו בבדה"ש סקל"א, עיי"ש. אמנם בשוע"ר סי' תעב סכ"ד משמע שכששותים מכוס המקדש עצמו, אין בזה חסרון של כוס פגום, עיי"ש).
[96] שוע"ר כאן סעיף כב.
[97] שוע"ר סי' קצ סעיף ב.
[98] בשוע"ר סעיף זה מוקפת תיבת 'או' בסוגרים. וראה בקו"א כאן סק"ז שביאר רבינו שגם בהיסח-הדעת לבד (בלי עקירת מקום) צריך לחזור ולקדש, ואפשר שלכן הוסגרה תיבה זו בסוגרים מפני שהוא חידוש ורבינו רצה לחזור ולשנותו.
[99] שוע"ר כאן סעיף כו.
[100] שוע"ר סימן קצ סעיף ב. וכן אם לא שתה כל השיעור בכדי אכילת פרס – לא יצא, וכדלעיל סעיף נא ובהערה 88.
[101] שוע"ר כאן סעיף כו. ואף שבאופן זה נמצא שמקדים ברכת קידוש לברכת היין, שבזה דעת רבינו (בסימן תעג סעיף ו) שצריך לחזור ולברך ברכת הקידוש, לפי שעשה כדברי ב"ש כנגד דברי ב"ה ולא יצא י"ח. אך ראה בספר תהלה לדוד כאן סקט"ו שתירץ שבנדוננו, שהשינוי הוא מחמת שהפסיק בדיבור (וכן בנשפך דלהלן סעיף ס), שונה הדבר, שהרי עשה הקידוש כהוגן ונראה להדיא שאינו מתכוין לעשות בסדר זה, רק שמברך בופה"ג כדי שיוכל לטעום.
[102] אבל אם היה בדעתו לשתות – אין צריך לברך עליו בופה"ג, וכן אם היה מונח לפניו יין על השולחן, ישתה היין שלפניו בלי ברכה (אף אם לא היה בדעתו לשתותו) – כדלקמן סעיף סב.
[103] שוע"ר כאן סעיפים כז-כח.
[104] כדלעיל סעיפים כז-כח.
[105] ראה גם שוע"ר סימן קצ סעיף ג.
[106] שוע"ר סימן ערב סעיף יג.
[107] שם סעיף יד.
[108] שעדיין יכולים לברך עליו 'בורא פרי הגפן' – ראה שוע"ר סי' רד סעיף ו.
[109] שמפסוק זה למדים שכל דבר שמאוס ליתנו במתנה לאדם – אסור למצווה. ראה אנציקלופדי' תלמודית ערך 'הקריבהו נא לפחתך' כרך י ע' תקנא.
[110] כמבואר בשו"ע הב"י יו"ד סי' קטז סעיף א.
[111] מדברי האחרונים נראה שהגדר ד'נמר ריחו וטעמו' שאין לקדש עליו, הוא רק כשעמד מגולה שעות מרובות (ראה שו"ת דברי מלכיאל ח"ד ס"א. קצושו"ע סי' עז ס"ה. ערוה"ש סי' זה ס"ה).
ולהעיר, שבאופן ש"לא עמד מגולה אלא שעה מועטת" לשון רבינו הוא: "אין להקפיד כל-כך" (ותיבות "כל-כך – הוא הוספת רבינו על ל' המג"א כאן סק"א), ומשמע שגם בזה יש קפידא רק ש"אין להקפיד כ"כ". (לדעת שו"ת דברי מלכיאל הנ"ל – "שעה מועטת" הוא כעשרים דקות).
ומ"מ משמע, שבגילוי של רגעים מועטים בלבד, באופן שגם הפחות והסגנים אינם מקפידים כלל – אין להקפיד כלל.
[112] שוע"ר כאן סעיף ג.
[113] וראה עוד בזה בשוע"ר סימן רד סעיף ו.
[114] פי', יין שעדיין לא מלאו לו ארבעים יום מאז שסחטוהו ועדיין לא נגמרה תסיסתו.
[115] כלומר, מהדין אפשר לקדש על מיץ ענבים, ואי"צ לקדש דווקא על יין שתסס.
[116] שוע"ר כאן סעיף ב. וראה גם שוע"ר סי' תר סעיף ו.
[117] שוע"ר כאן סעיף ד. וסימן תעב סעיף כו. והיינו, שלא כדעת האומרים שצריך לחזר אחריו, שחשיבות היין היא כשהוא אדום. (מלבד בליל פסח לארבע כוסות – שיש לחזר אחר האדום).
[118] שוע"ר כאן סעיף ה.
[119] שהוא חזק מאוד שראוי להמזג בהרבה מים – ראה שוע"ר כאן סעיף ו.
[120] ממש"כ (וכ"ה בטור) ש"יינות שלנו .. הם יותר טובים בלא מזיגה" (ולא רק "שאי"צ למזגן", כלשונו בסי' קפג ס"ג וסי' תעב סי"ז) – משמע, שלקידוש עדיף ליקח יין שהוא טהור בלא מזיגה. ובמציאות ימינו, יש יקבים – בעלי מוניטין – שאינם מערבים מים כלל ביין שמתוצרתם.
ומי שא"א לו בלא מזיגת מים – ראה בשוע"ר סי' רד ס"ט (ובסדר ברה"נ פ"ז ס"ו), שאם בתערובת יש יין בכמות של אחד מששה במים, או פחות – אינו נקרא יין, ואין לקדש עליו. ואם כמות היין שבתערובת היא יותר מזה – ה"ז נחשב ליין, אם דרך בני אדם לשתותו במקום יין ע"י מזיגה זו.
ויש יצרנים שמערבים כבר כמות מים, וגם תמציות טעם, בתוצרת שהם משווקים, ובזה צע"ג אם אפשר למזג מים, וכמה.
[121] דהיינו שכותשים ענבים יבשים ונותנים עליהם מים, ושורים אותם בהם ג' ימים ותוסס ונעשה יין (שוע"ר כאן סעיף ז). והוא ששראן על דעת שישתה מימיהן ולא בשביל לאכלן (שוע"ר סימן רב סעיף יב).
שיעור הצימוקים והמים שצריך להיות בעשיית היין – ראה שוע"ר סי' תסב סעיף יב. שו"ת צמח צדק האו"ח סימן כח. קצוה"ש סימן פ בבדה"ש ס"ק ג.
[122] שלחלוחית זו, היא שנכנסת במים ע"י שרייתם, ומהפכתם ליין (שוע"ר סעיף זה. וראה גם שוע"ר סימן תסב סעי' יא, יב).
[123] להעיר, שבזמננו (חלק מ)היינות המיוצרים ביקבים התעשייתים עוברים תהליך פיסטור (בחום של 87 מעלות צלזיוס ויותר), ולכמה דעות נחשב זה לבישול (ראה שו"ת אגרות משה יור"ד ח"ב סימן נב. מנחת יצחק ח"ז סימן סא. ועוד).
[124] שהרי טעמו וריחו משובחים יותר (שוע"ר סי' רד סעיף ז). והיינו אף שהיין פסול לניסוך ע"ג המזבח כיוון שנשתנה מברייתו. מ"מ לגבי קידוש הוא כשר, לפי שהשינוי הוא לעילוי, ואינו פוסל לקידוש.
[125] אף שאינו ראוי לניסוך ע"ג המזבח, ויש שפסלוהו משום כך גם לקידוש – מ"מ העיקר להלכה שמקדשים עליו, כי יין שיש בו דבש אין פיסולו למזבח מחמת עצמו, אלא מחמת הדבש המעורב בו, והיין עצמו הוא יין כשר (שוע"ר סעיף זה).
ואם מעורב סוכר ביין, דינו כאילו מעורב בו דבש – ראה פמ"ג סימן זה במשב"ז סק"ג. ובשדי חמד כללים פאת השדה מערכת הדל"ת כלל מא (ד"ה וכתב. וד"ה אך, בסופו). ובמציאות ימינו יש יקבים – בעלי מוניטין- שאינם מערבים סוכר ביין שמתוצרתם (מלבד אם צויין אחרת על הבקבוק).
[126] ע"פ שוע"ר כאן סעיף ט.
והיינו, כדי לחוש לדעת האומרים שיינות אלו אינן ראויים לקידוש, כיוון שאינן ראויים לניסוך ע"ג המזבח, שהרי נשתנו מברייתם (ע"פ שוע"ר סעיף זה).
[127] הגדרתו – ראה להלןסעיפים יג-טו.
[128] הדעות כפי שהובאו בשוע"ר כאן סעיף יא, הן כדלהלן:
- מקדשים רק על היין או על הפת (ולא על חמר מדינה).
- מן הדין יכול לקדש על חמר מדינה (אלא שאין זה הידור מצווה, וצריך לקדש על היין לכתחילה).
- לא תקנו קידוש על הפת, אלא על הכוס [יין או חמר מדינה].
- תקנו רק על היין (ולא על פת או חמר מדינה).
[129] ולעניין קידוש היום – ראה לקמן סימן רפט סעיפים ז, ח ובהערות שם. ולעניין הבדלה – ראה לקמן סי' רצו סעיפים טז-יח.
[130] ולא על חמר מדינה – לחוש לדעה הראשונה דלעיל הערה 21 (שוע"ר סעיף זה). ובשעת ברכת הקידוש אין צריך שיהי' לפניו לחם משנה אלא די שיניח ידיו על פת אחת (משמעות שוע"ר סי' תפג סעיף א. וראה גם סי' רצט סי"א). אמנם בשעת ברכת המוציא צריך שיאחז בב' לחמים מדין לחם משנה (שוע"ר סי' רעא סעיף טו).
ואם אין לו לא יין ולא פת לקדש עליהם – יקדש על שאר משקים שהם חמר מדינה (משמעות שוע"ר סי' רפט ס"ג בתחילתו, עי"ש).
[131] שוע"ר כאן סעיף יא.
ומי שאין לו יין כי אם כדי כוס אחת (וגם לא חמר מדינה) – יניחנו להבדלה, לפי שאין מבדילין על הפת לכל הדעות (כדלקמן סי' רצו סעיף יט), ויקדש על הפת – שוע"ר סי' רעא סעי' כ, כא. ראה שם עוד פרטים בזה.
[132] ע"פ שוע"ר כאן ס"י, וכל הדברים הטעונים כוס, היינו: קידוש, הבדלה, ברכת המזון, מילה, פדיון הבן, ברכות אירוסין ונישואין.
[133] בשוע"ר (כאן ס"י ובסי' קפד סעיף ב) כתב שהסיבה שאין קונים יין היא כיוון שהוא מקום שאין יין הרבה גדל סביבות העיר כמהלך יום, והיין ביוקר.
ועפ"ז כתב בקצוה"ש (סימן צז בבדה"ש סק"ח) שבארץ ישראל שהוא מקום גידול היין, אין שום משקה נקרא חמר מדינה, חוץ מן היין.
אבל המנהג הרווח כיום, באה"ק ובארה"ב (שהם מקומות שהיין מצוי בהם), להקל בזה. וראה עוד במלואים להערה זו.
[134] ולדעה זו, אינו נקרא חמר מדינה אלא אם רוב השנה אין היין מצוי כלל העיר, אפילו אצל החנוני, אבל אם רוב השנה הוא מצוי אצל החנוני אף שהוא ביוקר – אין שום משקה נקרא חמר מדינה (חוץ מלעניין ברכת המזון) – שוע"ר כאן סעיף י. וראה בקו"א כאן סק"א, שרבינו טרח לקיים המנהג שנהגו להקל, ובכל זאת סיים "אבל לדינא – צריך עיון".
[135] ואדרבה, הוא ראוי יותר לכוס של ברכה מן השכר. שהרי כל מעלת היין לכוס של ברכה אינו אלא מפני חשיבותו – ולא מפני שהוא רוב השתי' במקומות שהוא מצוי לרוב, שהרי אף במקומות ששאר משקים הם רוב השתי', אעפ"כ מצווה מן המובחר ביין, מפני חשיבותו – אם כן כל משקה שחשוב יותר, הוא קרוב ליין יותר (שוע"ר סימן קפב סעיף ג).
[136] שוע"ר סי' קפב סעיף ג. ופשוט, שמדובר במקום שמקדשים על חמר-מדינה (כנ"ל סעי' יג, יד), שגם משקה זה, שאין קובעים עליו אלא לפרקים, נחשב חמר-מדינה. אבל במקום שמקדשים על היין, ודאי שאין לקדש על משקה כזה.
[137] כגון: מי זנגביל ומי שורש (שוע"ר סימן תעב סעיף כט). וכן: 'קורא"ס' או 'בארשט' ( - מי סלק) בלשון מדינת רוסי (שוע"ר סי' קפב שם).
[138] ע"פ שוע"ר סימן קפב שם. וסימן תעב סעיף כט.
ולעניין תה או קפה אם יש להחשיבם כחמר מדינה, ולהתיר לקדש ולהבדיל עליהם – ראה במילואים להערה זו.
[139] ראה לעיל סי' רעא סעיף נג והערה 92. ומש"כ שאחרים יישתו – אף שלעיל (סימן רעא סעיף נב) נתבאר שראוי לכתחילה שדווקא המקדש בעצמו יטעום כמלוא לוגמיו, מ"מ כאן שאינו יכול לשתות יין מחמת נדרו – יכול להקל (ראה מג"א כאן סק"ט).
[140] ויכול המקדש לברך להם גם ברכת 'בורא פרי הגפן' שבקידוש. אף שהאחרים השותים יודעים לברך בעצמם – שבאופן זה הדין הוא שלכתחילה צריך השותה לברך בעצמו (כדלעיל סימן רעא סעיף מב) – מ"מ כאן שמקדש עבורם יכול גם לברך בופה"ג – ראה באריכות לעיל סי' רעא הערה 72.
[141] ויכול לקדש גם על היין צמוקים ולשתות בעצמו (שאין זה נכלל בנדרו) – ראה שוע"ר סימן תעב סעיף כז.
[142] שוע"ר כאן סעיף יב.
[143] משמע, אבל בקידוש של יום – אינו צריך לדחוק את עצמו לשתות מהיין, אלא יכול להקל ולקדש על משקה שהוא חמר מדינה – אבל לא על הפת – ראה לקמן סי' רפט סעיף ז והערה 8.
[144] וזהו גם בקידוש של יום, ומכל שכן מקידוש הלילה – ראה להלן סי' רפט סעיף ז.
[145] שאז אינו צריך לדחוק את עצמו לשתות מהכוס.
ובליל פסח לא ישמע מאחרים, אלא חייב לשתות בעצמו (אף אם היין מזיקו) – ראה שוע"ר סי' תעב סעיפים כא-כב.
[146] בין בקידוש של לילה ובין בקידוש של יום (שוע"ר סעיף זה).
[147] ואין צריך לומר שאם קידש ולא סכד אחריו כלל – שלא יצא ידי חובת קידוש (שוע"ר סעיף זה).
[148] והיינו אפילו אם הם ב' בתים נפרדים (שוע"ר סעיף זה). ומ"מ צריך שלא תהא דרך הרבים מפסקת ביניהם (ע"פ המבואר בשוע"ר סי' קצה ס"א).
[149] ואם אחר שיצא ממקומו, סגרו את החלון וכדו' באופן שאינו יכול לראות עוד את מקומו הראשון בשעת האכילה – יש להסתפק אם נחשב זה עדיין כמקומו הראשון (קצוה"ש סי' פא בבדה"ש סק"ו. וראה שם עוד חקירות בעניין זה).
[150] לחוש לדעת החולקים שמחמירים בזה (שוע"ר כאן סעיף ב).
והיינו כשיוצא מחדר זה לחדר אחר, ונשאר לאכול שם. אבל אם חוזר מיד למקומו הראשון – אין זה שינוי מקום (וראה להלן הערה 12). ולכן, מותר לצאת מחדר האכילה כדי ליטול ידיו לאכילה, ולחזור למקום שקידש.
[151] ואפילו הוא טרקלין גדול (שוע"ר כאן סעיף ב).
[152] לחוש לדעת החולקים ע"ז (שוע"ר כאן סעיף ג).
[153] ובמציאות ימינו, כגון מרפסת שעשה בחלק ממנה סוכה, ודופן הסוכה מחלקת בין חלק זה של המרפסת לחלק האחר הקרוב לבית, וקידש בסוכה ורוצה אח"כ לאכול במרפסת או להיפך (וכגון שירדו גשמים).
ובהמשך הסעיף הכוונה, כגון שקידש בבית ורוצה לאכול בסוכה (או להיפך).
[154] שוע"ר כאן סעיף ה בסופו.
[155] בקצוה"ש סי' פא בבדה"ש סק"י כתב, דלא נראה לומר שאסור להפסיק אפילו רגעים אחדים בין קידוש לסעודה. ומסתבר שבתוך שיעור כדי אכילת פרס אין זה חשוב הפסק (כיוון שזמן זה הוא שיעור צירוף לכזית לאכילה). אך על זמן יותר מזה – יש להסתפק. ועוד כ' שאם ההפסק הוא מחמת דברים שהם לא לצורך הסעודה – אי"ז נחשב להפסק. ע"ש.
[156] שוע"ר כאן סעיף ה.
[157] בסעיף זה מדובר גם ביציאה גרידא – שאף שחזר למקומו הראשון ואכל שם, בכ"ז צריך לחזור ולקדש. והיינו שיש כאן עוד חסרון שלא אכל עד לאחר זמן, ולכן גם היציאה בלבד מזקיקתו לחזור ולקדש. משא"כ באופן הנדון לעיל (סעי' א-ה) שלא הי' הפסק זמן בין הקידוש לסעודה – אין יציאה גרידא מזקיקתו לחזור ולקדש, וכדלעיל הערה 5.
[158] וראה בקצוה"ש סי' פא בבדה"ש סק"ב שצריך שיאכל הכזית בכדי אכילת פרס, כדי שיתחייב בברכה אחרונה, ואם לאו, לא יצא (עי"ש שהוכיח כן מלשון שו"ע הב"י. אבל בשוע"ר כאן לא העתיק פרט זה. ולהעיר משוע"ר סי' רסט ס"ג שצריך שישתה "כשיעור שחייבים לברך עליו ברכה אחרונה". וראה עוד בנו"כ השו"ע פמ"ג ולבוש (על מג"א סי' זה סק"ח). אבן העוזר. ועוד. וצ"ע).
[159] מדיוק לשונו משמע קצת, דכששתה רביעית יין של קידוש – לא הצריכוהו סעודה במקום קידוש כלל, ולא שרביעית היין (וראה מה שהאריך בזה באבן העוזר סי' זה).
[160] שזהו שיעור חיוב השתי' מכוס של קידוש, וכדלעיל סי' רעא סעיף נ.
[161] כגון שיש מילה בביהכנ"ס, ואין שם קטן להשקותו מכוס של ברכה (שוע"ר כאן סעיף ט).
[162] שוע"ר כאן סעיף ט.
ומ"מ אם אפשר, טוב שיישתה עוד רביעית שלימה – מלבד רוב רביעית של קידוש – כדי לצאת ידי קידוש במקום סעודה לדברי הכל, וכנ"ל בסעיף שלפנ"ז.
[163] היינו, אף שהוא עצמו אינו יוצא ידי חובתו בקידוש זה, יכול לקדש להם – ראה לעיל סי' רעא סעי' לז.
ולעניין אם יכול לעשות כן לכתחילה ושאר פרטים – ראה לעיל סי' רעא סעי' מב-ג.
[164] ומ"מ צריך שיתכוין המקדש להוציאו, וגם השומע יתכוין לצאת – ראה לעיל סי' רעא סעיף לח.
[165] וכשם שמוציא את שכנו בברכת הקידוש, כך יכול להוציאו גם בברכת "בורא פרי הגפן". ואף שבברכת הנהנין, אינו יכול להוציא את חבירו אלא אם כן יושבין יחד – אבל בברכת בפה"ג של הקידוש יכול להוציא את שכנו אף שהוא בבית אחר, הואיל והיא חובה (ע"פ שוע"ר סימן ריג ס"א).
[166] כמבואר בשוע"ר סי' רסב ס"א, וסי' רעא סי"ז.
[167] כמבואר לעיל, דין איסור טעימה – סי' רעא סעי' י-יב, ודין קידוש במקום סעודה – סי' רעג.
[168] לפי שבשתיית מים אין גם איסור אכילה לפני התפילה, כמבואר בשוע"ר סי' פט ס"ה.
[169] שוע"ר כאן סעיף ב. ובשוע"ר סימן פט סעיף ה הוסיף "כיוון שעדיין לא הגיע זמנו, שאין קידוש אלא במקום סעודה, וסמוך לה".
[170] שוע"ר סי' רעא סי"ח. והפרטים בזה נתבארו לעיל סי' רעא סעי' כב-ל.
[171] יש להמנע ולהתרחק מלקדש על יי"ש (ע"פ תשובות וביאורים בשו"ע (תשמ"ז) ע' 132). ונראית כוונתו – שהרי גם ביי"ש צריך שתחזיק הכוס רביעית, ושישתה ממנה שיעור כמלוא לוגמיו שהוא רוב רביעית (שערי תשובה כאן (וראה סידור רבינו, סדר ברה"נ פ"ח ה"א). קצות השולחן סימן פט בדה"ש סק"ה), לכן צריך להתרחק מזה שלא לבוא לידי שכרות.
[172] הגדרתו – ראה לעיל סי' רעב סעיפים יג-טז ובהערות שם.
[173] ע"פ שוע"ר כאן ס"ב וסי' רעב סי"א. והטעם להעדיף קידוש על חמר מדינה מאשר על הפת – ראה בשוע"ר סי' רעב שם, שכיוון שמברך בתחילה על כוס חמר מדינה ואח"כ על הפת – יוצא בזה לרוב הדעות שנאמרו בזה, ע"ש. (וראה גם לעיל סי' רעב סעיף יב והערה 21). ואף שנתבאר שם שבקידוש הלילה (כשאין לו יין) צריך לקדש על הפת, מ"מ בקידוש היום עדיף לקדש על חמר מדינה – שהרי קידוש היום אינו אלא ברכה קצרה (ברכת הנהנין), ואם לא יברך אלא על הפת, איזה היכר יהי' לקידוש זה, שאף בלא מצוות קידוש זה היה מברך על הפת (ע"פ שוע"ר שם).
[174] היינו שיש להקל בזה יותר מבקידוש של לילה – שאין לקדש על חמר מדינה אלא כשאין לו יין בביתו – לפי שבקידוש של יום אין להחמיר כל כך, שאינו חיוב כל כך כמו של לילה (ע"פ שוע"ר סעיף זה).
[175] שהרי יש אומרים שאם אין לו יין, יכול לכתחילה לקדש על הפת, דהיינו לברך המוציא עלי' (ראה שוע"ר סימן רעב סעיף יא בתחילתו) – שוע"ר כאן סוף סעיף ב.
[176] שוע"ר סי' רעא ס"ח, וראה שם עוד פרטים בזה. צריך לאכול הסעודה לתיאבון – ראה לעיל סי' רפח ס"ח-ט. וסי' רעד סט"ו.
.JPG)
מי כתב
רציתי לדעת מי כתב את הסיכומים של הלכות שבת?